ליסבון ספמטבר 2004

Lisboa

פרק ראשון:

בספטמבר 2004 נסעתי לליסבון לשהות בת חודשיים וחצי בשל מילגת מחקר שקבלתי ממוסד גלבנקיאן. בתקופה זו ניהלתי יומן אישי על גבי המחשב ועתה בדעתי לפרסם חלקים מתוכו שיש להם נגיעה לפורטוגל, לפורטוגלים וליהודים בפורטוגל עמם נפגשתי.
בשעת לילה מאוחרת טסתי מנמל התעופה בן-גוריון ובשעות הבוקר המוקדמות נחתי נחיתת ביניים בציריך. השהיה בשדה התעופה הנקי להפליא קשה עלי ביותר. אני עייפה ואינני מסוגלת להתרכז בקריאה. אני שותה כמה כוסות קפה ומסתובבת מעט. קצת מנקרת על המושב ולבסוף עולה למטוס, שיוצא באיחור קל לעבר ליסבון. אורכה של הטיסה ציריך-ליסבון כשעתיים וחצי. שתייה ואוכל בתשלום.
לצדי יושבים אשה צעירה מפקיסטן ובנה הקטן, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. לאשה עיניים יפות, שפתיים אדומות כדם, צמידים זולים מקשטים את ידיה ונראה לי שזו טיסתה הראשונה...הילד, כבן 8, נקי וחמוד אבל מצליח ל"שגע" לאורך הדרך את הבחורה שיושבת לפניו. מנער לה את הכסא, פותח וסוגר את מגש האוכל. בשלב מסוים מתרוממת המסכנה וכשמבט תחנונים בעיניה היא אומרת לו באנגלית: STOP .
אשה זו הייתה הנוסע היחיד שביקש כרית מן הדיילת מיד בתחילת הטיסה. המסכנה חשבה שתוכל לנמנם מעט.
האשה הפקיסטנית לא יודעת איך סוגרים את חגורת הביטחון ואני מסייעת לה.
כשמגישים את האוכל בתשלום אני מסבירה לה שזה עולה כסף. היא אומרת לי בסדר. יודעת כ- 10 מילים באנגלית ומסתדרת נהדר.
כשהיא מזמינה לה ולבנה לחמנייה ושתייה היא נדרשת לשלם ביורו או בכסף שוויצרי. היא שואלת בתמימות: אפשר בדולרים?
הדיילת אומרת- אשאל את חברתי האחראית על הכסף....
בינתיים פותחת הפקיסטנית את תיקה ומחטטת בפנים להוציא כסף. היא דולה כמה מטבעות של יורו. זה לא מספיק והיא צריכה לחפש את הדולרים.
והנה היא מוציאה חופן של דולרים.... מהר מאוד מסתבר שיש שם אולי 10 דולר בשטרות של דולר אחד!!
הדיילת האחראית על קבלת הכספים מגלה סימני מצוקה. היא צריכה לחשב כל כך הרבה חישובים של מעבר ממטבע למטבע. אולם הנימוס השוויצרי מחייב והיא עושה זאת וכך משחררת את הפקיסטנית ממרבית הדולרים שבידה.
נדמה לי שזה כל הכסף המצוי בארנקה של האשה. אני מניחה שבשדה התעופה בליסבון מחכה לה האיש שלה.... אני מקווה....
מכירת המשקאות והסנדוויצ'ים מעוררת בי צחוק גדול. תארו לכם עגלת אוכל של מטוס. מצדו האחד עומדת דיילת, די מבוגרת עם פנים מצחיקים למדי ושואלת את האנשים מה הם רוצים. היא אחראית להגיש להם. מצידה השני של העגלה עומדת לה דיילת גבוהת קומה הנראית אובדת בתוך המחשב הקטן המחשב לה את סכומי הכסף השונים. היא הדיילת האחראית על קבלת הכסף.
לאורך שעתיים ומחצה, עד הגיענו לליסבון, הצליחו שתי הדיילות האומללות הללו לעבור לאורכו שלכל המטוס הקטן הזה ותשושות הגיעו לסיומו של המסע.....
אני ישובה במושבים הראשונים ומנמנמת לי מיד לאחר שתית פחית קוקה קולה שהצלחתי לקנות. כשאני מתעוררת מתנומה קלה אני חשה צמא עז. ליד חדרי השירותים עומדת לה הדיילת המסכנה ואני שואלת אם אוכל לקבל כוס מים. היא אומרת לי : סליחה, אבל אני לא רשאית לתת לך....
אני אומרת לה שזה פשוט מגוחך העניין הזה שאפילו כוס מים אי אפשר לקבל.... היא מסכימה אתי, אבל שוויץ זו שוויץ ואני שמחה שאני ישראלית. כי במטוסי אל על זה לעולם לא היה קורה.....

אני נוחתת בליסבון הטובה והמוכרת לי. איזבל חברתי מטלפנת בדאגה מדוע עוד לא הגעתי. אני מוצאת את מזוודותיי מיד ואצה לי לכיוון המוניות. נהג המונית שלוקח אותי מגלה אכזבה כשמתברר לו שהנסיעה קצרה מאוד. ביתה של איזבל סמוך מאוד לשדה התעופה של ליסבון, שדה שנושק ממש למרכז העיר. הוא מסביר לי שנהגי המוניות אינם שמחים לעשות נסיעה כל כך קצרה. אני מבינה אותו ומסבירה שחברתי איננה ולא יכלו לבוא לקחת אותי ומוסיפה ומספרת על נהגי המוניות של מדריד שאמרו לעליזה ולי אותו דבר בטיסה שלנו לליסבון.
אבל הוא נחמד ועוצר לי בכניסה לביתה של איזבל. מסייע לי להוריד את המזוודות וזוכה לשטר של 10 יורו... אומר לי תני לי מה שאת רוצה.... אני נותנת 10 יורו ומשלחת אותו שמח וטוב לב.
שוערת הבניין, קונססאו , מקבלת את פני במאור פנים ועולה אתי לדירה. נותנת לי את המפתחות ומסבירה לי שהיא ניקתה את הדירה. שאם ארצה תוכל לתת לי גם שירותי כביסה.
אני מבררת היכן יש אפשרות לקנות כרטיס נסיעה חודשי לאוטובוסים ולרכבות ואיפה מצוי סופר מרקט קרוב ומיד אני נוסעת לקמפו פקנו. שם אני מזמינה כרטיס חודשי, לאחר מאמצים לא מעטים של הפקיד בבדיקת הדרכון העברי שלי.... עד שהוא מוצא בין עשרות החתימות את החותמת של שדה התעופה של ליסבון שנחתם רק היום בבוקר. אבל סוף טוב הכל טוב ואקבל את הכרטיס בעוד כמה ימים.
הולכת לי ברגל לפיקואש לחברת הטלפונים TMN לקנות לעצמי כרטיס SIM לנייד שלי.
אני מחכה בתור, ישובה על המדרגות שמול הדלפקים של חברת הטלפונים. לצדי יושבת בחורה צעירה ואנחנו מתחילות לדבר. היא אומרת שהפורטוגזית שלי מצוינת ונחמד להעביר כך את זמן ההמתנה בדיבור נעים. הבחור שמשרת אותי רואה שאני מישראל ואומר :באמת, את יודעת עברית? בודאי, זו השפה שלי.... אני מתכתב באינטרנט עם אנשים מישראל, נחמדים ביותר.... אני שמחה לשמוע.
השרות ללא דופי. בחור נעים הליכות מסביר לי את כל התהליך. מוציא את כרטיס ה –SIM הישראלי שלי ומכניס כרטיס מקומי והנה אני כל כולי שייכת לפורטוגל....חבר שאני מספרת לו שיש לי מספר טלפון נייד פורטוגלי אומר שמה שחסר לי זה רק מספר תעודת זהות מקומי ואהפוך לפורטוגלית אמיתית.
אני שבה הביתה ונופלת לשינה ברגע שהשמש 'מחליטה' לשקוע....

ליסבון 2004

פרק שני
9 בספטמבר 2004
נפל בחלקי אירוע יוצא דופן בעת שהותי בליסבון. בית הכנסת עבר שיפוץ וחגג 100 שנים להיווסדו ואני מקבלת הזמנה להגיע לפתיחה. אני מגיעה לבית הכנסת בשעה 17.00 כפי שכתוב בהזמנה הרשמית. בחוץ נערכת בדיקה ביטחונית ואנשים שמתנצלים על כך. אני אומרת שאני רגילה לכך ואין זה נורא כלל וכלל.
'הכל בגלל הנשיא הפורטוגלי סמפיו, שאמור להגיע בשעה 18.00 לבית הכנסת. בית הכנסת יפה ביותר. זו הפעם הראשונה שאני מבקרת בבית הכנסת על אף שאין זה ביקורי הראשון בעיר. אני מחליטה ביני לביני להגיע לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור.
בכניסה אני פוגשת את מריה ז'ואה ומנואל שהיה נספח התרבות של פורטוגל בישראל. מריה ואני עולות לאגף הנשים. תחילה אנחנו נעצרות בקומה הראשונה ומתיישבות לנו במקום פנוי. לידי יושבת פטימה, נוצרייה מן האי סנט מיגל שבאיים האזוריים, אשר הגיעה לליסבון לכנס שנערך יומיים קודם הטקס בבית הכנסת. אנחנו משוחחות ואני אומרת לה שאהבתי את הדברים שאמרה אתמול בהרצאה המעניינת שלה אודות משפחת בן סאוד שגם הנשיא סמפיו משתייך אליה מצד אמו היהודייה.
הטקס מתחיל באיחור קל. המקום מלא מפה לפה. יהודים מן הקהילה ואורחים מישראל וממקומות אחרים.
מגיע גם השגריר הפורטוגלי לשעבר בתל אביב, קברל והשגריר הישראלי כאן, טבת.
האווירה חגיגית ביותר ויש משהו מרגש באוויר.
מוזר מעט לראות את הנשיא וכל הגויים הרבים שהתאספו כאן עם כיפות על ראשיהם. סמפיו הוא איש מאוד סימפטי וצנוע. נראה שהמעמד מרגש ומביך אותו. לאורכו של הטקס הסתובבו עשרות צלמים (אינני מגזימה!!) שלא חדלו מלצלם כל תנועה ומחוה של האיש.

הרב הראשי הספרדי בישראל, עמר, הגיע לטקס. הוא האחראי על פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי הקודש. את תהלוכת האנשים האוחזים בספרים מלווה מקהלה של נשות ובנות הקהילה ושירתם יפה ומרגשת מאוד.
הטקס ארוך אך מכובד. דברי הרב הראשי עמר יפים ומחניפים לנשיא סמפיו ולפורטוגל. סמפיו קצר בדבריו, אבל הדברים חמים ויפים.
כשמסתיים לו הטקס אני אצה לי הביתה במטרו ובאוטובוס. מגיעה עייפה למדי. חברים מטלפנים לספר לי שראו אותי בחדשות הטלוויזיה ואני הולכת לישון בזהות פורטוגלית מושלמת....

פרק שלישי

14 בספטמבר
בערב ראש השנה אני נפגשת עם לוסיה חברתי בבית הקפה שבתחנת RATO, הסמוכה לבית הכנסת . בית הקפה נקרא 1800 ונוסד באמת באמצע המאה התשע עשרה. אנחנו מדברות וקצת מרכלות על כל מיני אנשים. מרכלות איננה בדיוק המילה, שכן לוסיה לא ממש יודעת לרכל. אבל היא חברה מקסימה ואנחנו שמחות להיפגש. בשבע וחצי אנחנו מגיעות ראשונות לבית הכנסת. בשער עומדים שני בחורים צעירים. מטעמי בטחון לא נותנים כמובן לכל אחד להיכנס. אמנם ידוע שבפורטוגל של ימינו אין ארועים אנטישמיים אך החשש מפני פגיעה ביהודים קיים גם כאן.
בית הכנסת אינו הומה אדם. אט אט מגיע קהל. בכניסה אנחנו מדברות עם הרב המקומי, שהוא בעצם ישראלי שנולד ברובע היהודי ושיודע פורטוגזית בשל שהותו בברזיל. הוא מספר לי ששירת בצה"ל, ששניים מבניו לומדים בישיבות בישראל ושאר משפחתו כאן עמו. ששה ילדים ואשה בהריון...... והוא נראה כמו האח של בנו הבכור.
הקהילה הזו שיש בה יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים, מסתדרת היטב. אבל את תפקיד החזן ממלא בנו של מי שהיה הרב הראשי במהלך 30 שנה, הרב עשור. וחשוב לו מאוד לנהל את הטקס.
בכלל, יש משהו מרגיז בתוך ההיררכיה הזו של בית הכנסת. הנשים יושבות בעזרת הנשים והגברים למטה בעצם מנהלים את התפילה והטקסים מבלי כל התחשבות בנשים. את אף אחד זה לא מעניין אם אנחנו יודעות היכן קוראים בסידור.
לוסיה ואני מנסות לעקוב אחר התפילה, מדי פעם מוצאות את המקום, ולאחר רגע הכל נעלם....
אני מבינה שהשהות כאן לא בדיוק תרמה לי לתחושת החג. אינני מצטערת על שהגעתי, אבל אני לא חושבת שאשוב לכאן יותר מדי.
כשאנחנו יוצאות מן התפילה, השעה מאוחרת. אני חוששת שהפסדתי את האוטובוס האחרון לביתי. אני אכן מגיעה לתחנה בסלדנייה, לאוטובוס האחרון שיוצא בשעה 9 ושלושים בערב. מגיעה הביתה עייפה וקפואה, כי בחוץ שורר קור עז.
ביום ה' אני אצה לי לאוניברסיטה. בעיות בראיה לא מאפשרות לי לקרוא את מה שרציתי לקרוא ואני נאלצת לשוב הביתה לקחת כדורים נגד כאבי ראש ולהירגע. דומני שעייפתי את עיני בשבועיים האחרונים בישיבה בספריות ובקריאה של ספרים בכמה שפות. לעיתים אני צריכה לשוב ולקרוא את העמוד שקראתי על מנת להבין שאני קוראת ספרדית או פורטוגזית, צרפתית או איטלקית. עם האנגלית אין בעיה כי היא לא דומה לשפה אחרת בה אני קוראת.
בשעה 16.00 אני נוסעת לאוניברסיטה הקלאסית של ליסבון לפגישה עם חברתי הנפלאה מריה אלייטה גליוז. אחת החוקרות הראשונות של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני נפגשת עמה וכשאני בישראל אני נוהגת לטלפן אליה אחת לחודש לשאול לשלומה. מריה מגיעה בדיוק בשעה 16.00 מלווה אותה בחור צעיר שעובד עמה. יחדיו אנחנו הולכות לעבר האגף החדש של האוניברסיטה, לחדר אותו היא חולקת עם אנשים נוספים. בחדר בחור ובחורה צעירים והם מתייחסים למריה בהדרת כבוד מיוחדת במינה. אשה עדינה ביותר, חוקרת אמיתית שמעולם לא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. והיא מספרת לי בצניעות רבה, (לאחר שספרתי לה על הטקס בו נכחתי לקבלת תואר דוקטור לכבוד שזכה בו סאראמאגו מאוניברסיטת קואימברה), שהיא קבלה תואר לכבוד מאוניברסיטה באלגרב ושהטקס היה מרשים ביותר.
אנחנו הולכות לשתות קפה בקפיטריה. ומדברות כל הזמן רק פורטוגזית. מריה לא רוצה לדבר אתי שפה אחרת, אף כי כשחסרות לי מילים אני עוברת לצרפתית....
מריה מקפידה תמיד שנשב לשתות קפה בקפיטריה הישנה של האוניברסיטה. המקום הומה סטודנטים כי זו עונת ההרשמה והמקום נראה כמו חדר אוכל בעולם השלישי.
האוניברסיטאות בפורטוגל (ובקרתי באחדות) צנועות עד להחריד. דשא לשכב עליו בין השיעורים אינו בנמצא. הקפיטריות מרוהטות בריהוט מינימלי של כסאות ושולחנות שאחדים מהם מסודרים בצורה של שולחן ארוך ולידו ספסל.
כשאני נפרדת ממריה השעה עדיין מוקדמת למדי ואני מחליטה לנסוע קצת לרוסיו ולאזור המקסים של השיאדו. הכל צבעוני. אנשים רבים מסתובבים באזור. ציבור רב של מקומיים ומעט תיירים.
אני מסוגלת לנסוע כל יום לאזור הנפלא הזה של ליסבון, העיר יפה ומהפנטת אותי. בעיקר אני אוהבת את האזור שבין רוסיו למרקש דה פומבל. אני מתענגת על היופי הזה שאינני שבעה ממנו ומהלכת ברחובות כמו לספוג פנימה את התחושות והרשמים.

פרק רביעי

פרק רביעי
יום שבת 18 ספטמבר 2004
שבת בבוקר, הכביש ליד הבית שקט יותר ואני, כרגיל, מתעוררת די מוקדם. הספקתי לבשל משהו לעצמי ואולי גם לפילומנה שתגיע בשעות אחר הצהרים המוקדמות.
פילומנה אכן מגיעה בשעות אחר הצהרים ואנחנו יושבות יחד ונהנות מן הישיבה המשותפת הזו. אנחנו מדברות על הכל בשני קולות ובקול אחד, משלימות משפטים זו של זו. הנאה צרופה החברות הזו.
פילומנה מגיעה לליסבון כמו הכפריים שבאים העירה. הביאה לי ענבים מוילה ריאל, עגבניות מהגינה של אמא שלה, ענקיות וטעימות כמו שיכולות להיות עגבניות שמגדלים בגינה שבחצר הבית. צנצנת דבש שאבא שלה רודה ותפוחים מהכפר של ז'ואקים.
מדהים עד כמה החברות בינינו יש בה אלמנטים משפחתיים חמים.
בשעה שבע בערב אנחנו מתכוננות ליציאה להצגה. בתיאטרון סן לואיש שליד השיאדו, מועלה המחזה "הבשורה על פי ישו" , על פי ספרו של סאראמאגו. ההפקה של במאית ברזילאית.
אנחנו עוצרים בקפה בריזליירה, בית הקפה בו נהג לשבת פרננדו פסואה ושותים שם משהו לפני המחזה.
מקומות הישיבה שלנו הם ביציע העליון. בדקות הראשונות פילומנה אומרת שהיא לא תראה מאומה. אבל ברגע שהמסך עולה ועד סוף ההצגה הבנו שהמקום לא רע בכלל, באולם היפה והעתיק הזה שורר חום מחניק. האוורור התקלקל, אומר לנו אחד השומרים במקום בעת ההפסקה בין מערכה למערכה. אנחנו לא בדיוק קונים את ה"סחורה" הזו. אין שם כנראה כל אוורור. המחזה נפלא וההפקה יפיפייה.
המחזה נפתח בכניסה של להקת אנשים המביאה את ישו הצלוב אל הבמה. מניחה אותו על הרצפה והוא חולם את חלום הבעתה שלו, החלום שחוזר כל לילה על האשמה שנשא אביו בשל מותם של התינוקות בבית לחם. אשמה העוברת אליו בירושה. הסצנה הבאה יש בה פלש בק לסצנות אחרות. זהו ישו בשנות בגרותו שעוזב את הבית והולך לראות היכן הוא המקום שבו נולד וכך מתגלגל לאן שמתגלגל.
הסצנות הנפלאות הן, כמובן, אלו שבהם שוהה ישו עם מריה מגדלנה וכמובן התמונה המרשימה של אלוהים ישו והשטן על הסירה.
אנחנו מוצאים שהצגה נהדרת. הפורטוגזית של הברזילאים מובנת לחלוטין ואני ממש מסוגלת לעקוב אחר כל משפט.

פרק חמישי

פרק חמישי
יום שלישי 28 ספטמבר 2004
למחרת, יום כיפור, ואיזבל ואני נוסעות לבית הכנסת לשמיעת השופר. איזבל היא קתולית מאמינה וסקרנותה גדולה לראות מה מתרחש בבית הכנסת.
בשער בית הכנסת עומדים שני בחורים ושתי בחורות. הם מתחקרים אותי ואת איזבל מדוע באנו.
אני מציגה את הדרכון הישראלי שלי, מספרת שכבר הייתי כאן ושלוסיה, שהם מכירים היא חברה שלי...
לאחר תחקיר לא קצר הם מחליטים שאני כשרה. אבל ממשיכים לשאול אותי מדוע איזבל רוצה להיכנס לבית הכנסת. אני צריכה להסביר להם שהיא באה אתי ורוצה לשמוע את השופר.
הם מפרידים בינינו ומתחקרים כל אחת מאתנו מהיכן אנחנו מכירות זו את זו. אני אומרת שאני מתגוררת בדירה של איזבל, ואז הם אומרים לי :אוקי, את יכולה להיכנס אבל לא היא.
אני אומרת: אם היא לא נכנסת, גם אני לא נכנסת, ואולי תקראו ללוסיה וחסל?
איזבל מרגישה לא נוח, אף כי מבינה את החששות של האנשים כאן. היא מציעה לשוב ולקחת אותי. אני מתעקשת לא לוותר ולבסוף 'הם' מחליטים לתת גם לה להיכנס.
בתוך בית הכנסת אני פוגשת את לוסיה והיא אומרת שמסרה להם את שמי .... שכחתי לומר לה למסור גם את שמה של איזבל.
בעזרת הנשים, הנשים אינן עוסקות בתפילה אדוקה. איזבל מופתעת שהן מרכלות על מי בהריון ומי לא...
תפילת הנעילה די מרגשת. חלף זמן רב מאז הייתי לאחרונה בבית כנסת ותקיעת השופר...
במכונית אומרת לי איזבל שהופתעה מכך שהנשים מדברות בעת התפילה ומרכלות על כל מיני שטויות.
היא שואלת אם ארצה מחר, יום א', לבוא למיסה בכנסיה? אני אומרת שאשמח לראות מה קורה בעת המיסה.
כשאנחנו שבות הביתה איזבל מוזמנת לביירו אלטו לחברות שלא פגשה אתמול ואחר כך לדיסקוטק. היא כמובן מזמינה אותי לבוא, אבל אני משלחת אותה כמו אמא טובה. אני עייפה. זה ממש לא בשבילי הבילוי הזה.
ביום ראשון, בשבע בערב, שתינו הולכות למיסה בכנסיה הקטנה שבקמפו גראנדה. ואני מבינה למה התכוונה איזבל. הכנסייה מלאה מפה לפה. גברים ונשים ישובים זה לצד זה.
קבוצת זמרים ונגנים מנהלים את השירה בציבור. כולם יודעים את המילים.
אחר כך מדבר הכומר על אהבה ורחמים ומקשר את דבריו לאירועים שקורים בעולם והקהל יושב ומקשיב לו בקשב רב ואחר כך עומד ומתפלל.
יש משהו שמח במיסה הזו. איזבל היא אשה מאמינה. היא טוענת שלא תוכל להתחתן עם איש שאיננו מאמין באלוהים. ומדי פעם עיניה דומעות.
לקראת סיומה של המיסה לוחצים הנוכחים ידיים לאלה הישובים לידם.
בצאתנו הרהרתי ביני לביני האם בית הכנסת הוא מקום התכנסות והכנסייה היא מקום שהנוצרים מתייחסים אליו ביראה? מה עדיף על מה? שיחת חולין של נשים בעת התפילה או קהל מעורב שמתנהג למופת?

פרק ששי

פרק ששי
מת שדרן טלוויזיה פיאליאו גובייאה. אמש מת האיש בן 69.
הטלוויזיה שידרה קטעים מסיפור חייו ולמדתי שהוא היה השדר הראשון בטלוויזיה ביום המהפכה ב- 25 באפריל 1974.
החיילים, מנהיגי המהפכה השתלטו על הטלוויזיה של השלטון הדיקטטורי והאיש הזה גוביאה היה הראשון לשדר מן הטלוויזיה של המדינה הדמוקרטית.
אני מבינה את ההתרגשות, במיוחד לאחר שצפיתי בקורות חייו ובדברים שאמרו עליו חברים. דברי אהבה וחיבה ענקיים.
חשבתי לעצמי האם אצלנו יש מישהו בתקשורת שהיינו כך מבכים את מותו?
היום היתה הלוויה. אלפי אנשים ליוו את האיש. כמעט כל ליסבון היתה שם. ואני מצטערת שלא הלכתי. רציתי ללכת, כי זה נראה לי כמו להשתתף באירוע היסטורי, אבל חששתי שלא אדע בדיוק היכן וכדומה.
המיסה נערכה בכנסיה. אחר כך כשנשאו את הארון מן הכנסייה לתוך מכונית שהובילה את האיש לבית הקברות, עמדו אלפי אנשים ומחאו כפיים וצעקו "פיאליאו, פיאליאו ".
זו לי הפעם הראשונה שאני צופה במחזה מעין זה. מוחאים כפיים בעת לוויה. משהו של אמירת כבוד ענקית. קוראים לאיש בשמו במין געגוע אמיתי וכן. Saudades פורטוגזים אמיתיים. אחר כך דברו חברים קרובים שלו ואחד מהם, קלרוס קרוז, שהיה החבר הקרוב ביותר אליו, לא הגיע ללוויה ובראיון שנערך בביתו הוא בכה כילד ואמר שאין לו כוח להיות נוכח שם בלויה הזו.
ישבתי בסלון של איזבל וצפיתי במחזה הזה, כמו היה זה סרט מלודרמטי ובכיתי. כן, ממש בכיתי. על האיש הזה שנגע ללבי, על מחיאות הכפים וקריאת שמו על ידי ההמון, שממש ריגשו אותי.
ובעיקר על כך שבעצם אני צופה במחזה של "נורמאליות". כי כן, צריך לבכות ולקרוא אחרי איש יקר שמת, אפילו אם הוא, עבור רוב האנשים הללו, דמות טלוויזיונית ולא חבר של אמת.
יש משהו כל כך חם ומרגש בעם הזה, הפורטוגלי. ישנה תחושה שנותר בהם משהו מן הנאיביות הטובה, ההומאנית שעוד ישנה על הפלנטה הזו שאנחנו חיים בה ושהטלוויזיה שלנו ושל העולם כולו משדרת כל העת בדיוק את ההיפך. מראה את הרוע השורר בעולם, כאילו כל העולם כולו הוא מין קבוצת בנדיטים שזורקים קאסמים ויורים באוויר כמו מטורפים.
לפעמים יש לי רצון עז לקחת קצת מן האוויר והאווירה שכאן ולהביא למחוזותינו ואולי להשפיע על הנורמאליות, או על שובה של הנורמאליות שבעצם כולנו כל כך זקוקים לה ושרובנו בעצם מתאימים לה הרבה יותר מאשר לאי נורמאליות המשודרת והמשוחזרת לנגד עינינו מדי יום.

פרק שביעי

פרק שביעי
יום שני 04 אוקטובר 2004
הפורטוגלים לא ניחנו בחריצות רבה מדי, כך מעידים חברי המקומיים.מחר החמישה באוקטובר, היום בו הפכה פורטוגל לרפובליקה. לא מדובר ביום העצמאות, אך זו בהחלט סיבה למסיבה. היות והשנה חל החמישה בחודש ביום ג', החליט הנשיא להעניק לכולם יום חופש נוסף. הספריות והאוניברסיטאות סגורות והאנשים כולם מהלכים להם ביום הקיצי הנפלא הזה ברחובות ליסבון ונהנים מיום חופש במדינה שיש לה בעיות כלכליות קשות ובעיות רבות אחרות שעדיין לא באו על פתרונן.
מערכת החינוך כאן מתמודדת בקשיים מסוג אחר. מידי שנה המורים אינם יודעים היכן ילמדו בשנה הבאה. לעיתים מתחילה לה שנת הלימודים והמורה עדיין איננו יודע היכן ילמד. עליו להיכנס לאינטרנט, למצוא את שמו או את תעודת הזהות שלו ולברר האם עליו ללמד במקום מגוריו, או יהא עליו לנסוע 100 ק"מ ואף יותר לבית הספר. סרבול מוזר שהושרש בתוך התרבות של משרד החינוך כאן והשנה הגיע לכלל קטסטרופה אמיתית.
חברותי המורות מספרות שחוו על בשרן מעברים מבית ספר אחד למשנהו ונדרשו לנסוע למרחקים שלא יעלו על דעתם של מורים בישראל.
איזבל חברתי אשר גרה בדרום פורטוגל קיבלה, בתום לימודיה, עבודה בצפון הרחוק. הדבר דרש ממנה לשכור דירה בצפון ולהעתיק את מקום מגוריה. ישנם מקרים לא מעטים של זוגות נשואים שהבעל או האשה, או שניהם, עוסקים בהוראה ולא אחת נאלצים לקבל עבודה במקום מרוחק ומתראים זה עם זה מידי פעם בסופי שבוע....
בתחילת ספטמבר 50.000 מורים לא ידעו היכן ילמדו השנה. מערכת האינטרנט קרסה ושרת החינוך החליטה לעדכן את הרישומים באופן ידני. ישנם בתי ספר שטרם נפתחו כי בחלקם חסרים לא מעט מורים. והנה עתה, כמעט שבוע מראשית אוקטובר ועדיין מדדה לה מערכת החינוך בסבך שאין לו מוצא.

חבר מישראל שספרתי לו שהפורטוגלים מתקשים לישון בלילה, תוהה מהי הסיבה לכך.הטלוויזיה מספרת שכ- 50% מן הפורטוגלים סובלים מבעיות שינה ונוטלים כדורי שינה.
החיים כאן אינם קלים למרבית האוכלוסייה. המצב הכלכלי גרוע למדי. אמנם אין לפורטוגלים דאגות הכרוכות בביטחון אישי או מדיני. הם חדלו להיות מעורבים בקרבות ומלחמות, אבל מסתבר שאין זה הגורם היחיד ללחץ ולמתח ואנשים הם אנשים בכל מקום וגם כאן מתנהלים להם בני אדם הנושאים עמם אכזבות ומרירות לגורלם המר.



ובכן, יום חג בליסבון, כולם חופשיים מיום עבודה. המוני אדם במרכז המסחרי היפיפה שבתחנת הרכבת אוריינט אותה תכנן האדריכל הספרדי סנטיאגו קלאטראבה, מסתובבים בין החנויות, מספר המודדים עולה על מספר הקונים. בשעה שתים עשרה ורבע כמעט שאין כבר מקום ישיבה באגף המסעדות הענק של הקניון הזה. (הנה לינק לקניון היפה הזה שאנשי בטחון המצויים בו אינם מרשים לצלמו...) אני נפעמת, כל פעם מחדש, מתרבות האוכל של הפורטוגלים. בישראל ממש לא מכירים תרבות אוכל או במנהג של הפסקת צהרים סדירה הכוללת את כלל העובדים במדינה. כאן, בפורטוגל, כולם הולכים לאכול, כי בלי אוכל אי אפשר לעבוד. ולוואי והאוכל היה משפר את איכות העבודה. אנשים חוזרים מהפסקת הצהרים לאחר שמילאו את כרסם בארוחות כבדות ולגמו כמה כוסות יין. את שארית יום העבודה הם מנהלים בחוסר יעילות ובערנות מוטלת בספק.

"הגלגול" לקפקא כסיפור אוטוביוגרפי

Kafka - The Metamorphosis
מרים רינגל

הגלגול הוא אחד מן הסיפורים הקשים ביותר לפענוח, אך גם אחד מן הסיפורים המרגשים ביותר שכתב פרנץ קפקא.(Franz Kafka Pictures Photo Album)
כאשר אנו בוחנים את הסיפור וקוראים באותה עת את "המכתב אל אבא", אשר כתב קפקא לאביו, בנוברמר 1919 אולם לא העז לשלחו בחייו, נחשפים לעינינו קווים מקבילים הנעים מן המכתב אל הסיפור ומן הסיפור אל המכתב.
אנסה לעמוד במאמר קצר זה על כמה מן הקשרים הללו כדי לבנות מספר מפתחות, שבאמצעותם אולי נצליח לחדור אל חדרי-חדריו של קפקא.
השאלה הראשונה שאנו שואלים את עצמנו בקריאת המשפט הראשון בגלגול היא : מנין הרעיון להפוך לשרץ?
"כאשר הקיץ גריגור סמסא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים, מצא שנהפך במיטתו
ל'שרץ ענק".[1] (במכתב לפליציה, אומר קפקא כי יש גלגול של פרנץ קפקא לגריגור סמסא)
והנה בכתיבת המכתב לאביו, מתוודה קפקא כי בכל פעם שגילה עניין כלשהו באדם פלוני מיד השמיץ אותו האב בקללות ובגידופים.
"אנשים ברי-לב, תמימים כילדים, כמו למשל שחקן התיאטרון האידי לוי, נפלו קורבן למשפטך. בלי להכירו אישית, השווית אותו, בצורת התבטאות איומה שניסוחה איננו זכור לי עוד, בעצמך ל'שרץ', וכמו לפעמים כה תכופות ביחס לאנשים הקרובים ללבי. היה גם לגביו מזומן עמך באופן אוטומטי המשל בדבר הכלב והפרעושים".[2]
כלומר, ה'רעיון' להתייחס לבני אדם כאל 'שרץ' הוא רעיון של אביו. בגלגולו, מתעורר בוקר אחד קפקא והופך בעצמו ל'שרץ גדול', לגילום כל אותם דברים שאביו מתעב.
הסיפור 'הגלגול' מתרחש כולו בבית שבו גדל וחי גריגור (קפקא), בחדר שבו נכלא וחי כשרץ, ובחדרי הבית האחרים, ובעיקר בחדר האכילה שם מתרחשים האירועים החשובים בחיי המשפחה.
מערכת יחסיו הסבוכה עם אביו, המתוארת באורח כה כואב ב'מכתב אל אבא' מופיעה בגלגולה גם בסיפור 'הגלגול'.
כאשר גריגור הופך לשרץ מופיע האב בתחילת הסיפור כך: "האב קימץ ידו בהבעה עוינת, כאילו רצה להדוף את גריגור בחזרה אל חדרו... האהיל בידיו על עיניו, ובכיו הרעיד את חזהו האדיר"[3].
וב'מכתב אל אבא' כשקפקא צופה באביו בוכה כשאמו חלתה "או בשעה שאמא לקתה במחלה קשה ואתה היית נאחז בארון הספרים, מרעיד מבכי".[4]
כאשר גריגור נהפך לשרץ מנסה האב לגרשו מן החדר:
"ברקיעות רגליים ובנפנוף המקל העיתון, בחזרה אל חדרו, האב דוחק בו בלי רחמים, פלט קולות שורקניים, כפרא".[5]
לבסוף דוחפו פנימה והוא עף, גופו שותת דם.
ב'מכתב אל אבא' ישנו קטע דומה: "כיצד אני, הנער המתפתח לאיטו, ואתה, הגבר במלוא בגרותו, נתייחס זה לזה. היה לי מן הסתם יסוד לשער, שאתה, פשוט, תרמוס אותי תחת רגליך, כך שלא יישאר ממני לא שריד ולא פליט".[6]
האב ב'גלגול' מתעשת מן המבוכה של בן שהוא שרץ ויוצא לעבודה, וכך מתאר אותו גריגור:
"האם היה זה אותו האב? אותו איש, שבעבר היה שוכב בליאות, שקוע במיטתו, שעה שגריגור יוצא למסע עסקיו..." (האב כחסר אונים, בעבר).
ואילו עתה, קומתו הייתה זקופה למדי, לבוש היה מדי שרד מגוהצים בצבע כחול עם כפתורי זהב... מתחת לגביניו הסבוכים בקע מבט רענן ועירני מתוך עיניו השחורות.... הוא הרים את רגליו לגובה לא רגיל, וגריגור השתאה לגודלן העצום של סוליות נעליו. אך גריגור לא התעכב על כך, שהרי מאז יומו הראשון בגלגולו החדש נוכח לדעת, כי האב סבור שעליו לנהוג בו בחומרה יתירה...."[7]
והנה שוב ב'מכתב אל אבא' מתואר האב כך:
"אני, כדי להגדיר זאת בקיצור נמרץ, נצר למשפחת לוי, עם יסוד קפקאי מסוים. אלא שנצר זה, לא צמאון החיים, העסקים והכיבוש של בני קפקא מריץ אותו, אלא עוקצם הטמיר, הנחבא אל הכלים יותר של בני לוי....
אתה, לעומת זאת, קפקא אמיתי, שכולו חוסן, בריאות, תיאבון, עוצמת קול, כשרון דיבור, שביעות רצון עצמית, שליטה בהוויות העולם, התמדה, תושייה, הכרת נפש האדם, נדיבות לב מסויימת".[8]
ובאותו הקשר, שוב ב'מכתב אל אבא': "זוכר, אני, למשל, כיצד לעיתים, בלכתנו לשחות, היינו מתפשטים יחד, בתא הלבשה אחד. אני רזה, חלוש, דל מבנה. אתה, חסון, גבה-קומה, רחב".[9]
אכזריותו של האב באה לידי ביטוי ב'גלגול' כאשר הוא זורק את התפוח על גריגור ופוצעו : "האב גמר אומר להפגיזו".[10]
וב'מכתב אל אבא' צועק האב על בנו הקטן ואומר : אקרע אותך כדג"... "האמונה שהנך מסוגל לכך תאמה לא במעט את מושגי על עוצמת כוחך". [11]
גם ב'גלגול' וגם ב'מכתב אל אבא' האב מתעלל בבן והאם החלושה והכנועה מנסה לגונן על בנה.
ב'מכתב' נאמר כך: "כן היה נורא כשהיית רודף אחרי סביב השולחן, בקול שאגה, בניסיון לתפוס אותי, כביכול, כשלמעשה אין בכוונתך כלל לתפוס אותי ואתה רק מעמיד פנים כאילו זו כוונתך. עד אשר בסופו של דבר אמא היתה נחלצת, לכאורה, להצילני".[12]
וב'גלגול' : האם לופתת בידיה את ראשו של האב ומתחננת על חייו של גריגור.[13]
קפקא, החולה במחלת השחפת, אינו משתחרר ממנה גם בגלגולו כשרץ ובאחד מנסיונותיו הקשים של השרץ, גריגור, להגיע בכוחות עצמו אל חדרו נאמר כך:
"הוא כבר חש במצוקת נשימה, כפי שגם בגלגולו הקודם לא יכול היה לסמוך כל כך על
ריאותיו".[14]
פציעתו הקשה של גריגור מן התפוח "הזכירה כמדומה לאב, שגריגור הוא בן למשפחה, על אף הצורה העגומה והמאוסה שלבש כעת, וכי אין לנהוג בו כבאויב".[15] מין 'אנושיות' מסוימת המתגלה כלפי היצור ה'לא אנושי'- השרץ.
קטע מרגש ביותר מצוי ב'מכתב אל אבא'. רגע של חסד במערכת היחסים הקשה ששררה בין קפקא לאביו.
קפקא החולה, שוכב בחדרה של אחותו אוטלה. האב עובר ליד החדר ומתייחס אל בנו.
"ואתה באת אלי חרש, כשאתה נעצר על הסף ומשרבב את צוארך, כדי לראותני במיטה ומתוך התחשבות בחולה מברכני בנפנוף-יד בלבד. ברגעים שכאלה קרוב הייתי להטיל עצמי על המיטה ולבכות מרוב אושר ולבכות שוב כעת, בשעה שמעלה אני זאת על הכתב".[16]
ב'מכתב אל אבא' כאשר מתייחס קפקא לשאלה מדוע לא התחתן, אומר הוא כך: "מאז ומתמיד היית פורש עלי כנפיך או ליתר דיוק מקצץ כנפי אני בלא יודעין, מכוח אישיותך בלבד. עד כי האפשרות היחידה ללכת מכאן היתה להפוך ל'שרץ'".[17]
הנישואין שלא יצאו אל הפועל הם פרי של מערכת מסובכת ומסועפת בין קפקא לאביו אשר באה לידי ביטוי נחרץ בדברים הבאים:
אילו נישאתי, אומר קפקא "אתה יכולת להיות לי אב משוחרר ממועקה, לא עריץ, מבין ללבי ומרוצה. אולם לצורך זה מן הדין כי ימחק ויושב אשר אין להשיבו, כלומר, שאנו עצמנו נימחק".[18]
ולקראת סיומו של המכתב לאביו מנסה קפקא את כוחו בטיעונים דמיוניים של האב על האשמות אשר הוטלו עליו לאורך כל הדרך.
"מודה אני שאנחנו נאבקים זה עם זה, אך ישנם שני סוגי מאבק: המאבק האבירי, שמתמודדים בו כוחותיהם של יריבים עצמאיים, כשכל אחד מהם נשאר ברשות עצמו, כל אחד מפסיד לעצמו, מנצח לעצמו.
וישנו גם מאבקם של שרצים , שלא רק עוקצים אלא בעת ובעונה אחת אף מוצצים את דם היריב לצורך עצם שמירת קיומם".[19]
לסיכום, אין ספק כי בעיון מעמיק יותר ובהשוואה מדוקדקת של שתי היצירות הללו, ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת מאלה אשר העליתי במאמר קצר זה.


· המאמר פורסם ב"מקרא ועיון" כתב עת להוראת המקצועות בתחומים של מדעי הרוח, אורט ישראל, גליון מס' 67, מאי 1995
[1] פרנץ קפקא, סיפורים ופרוזה קטנה, כרך א', תרגום: אברהם כרמל, שוקן י-ם ות"א, תשנ"ג, 1993, עמ' 40
[2] פרנץ קפקא, מכתב אל אבא, תרגום: עדנה קורנפלד, שוקן, י-ם ות"א, תשל"ה, 1975 עמ' 12
[3] הגלגול, עמ' 53
[4] מכתב אל אבא עמ' 20
[5] הגלגול, עמ' 57
[6] מכתב אל אבא, עמ' 8
[7] הגלגול, עמ' 76
[8] מכתב אל אבא, עמ' 7
[9] מכתב אל אבא, עמ' 10
[10] הגלגול, עמ' 77
[11] מכתב אל אבא, עמ' 17-18
[12] מכתב אל אבא, עמ' 17-18
[13] הגלגול, עמ' 77-78
[14] הגלגול, עמ' 77
[15] הגלגול, עמ' 78
[16] מכתב אל אבא, עמ' 20-21
[17] מכתב אל אבא, עמ' 51
[18] מכתב אל אבא, עמ' 53
[19] מכתב אל אבא, עמ' 57

הסיפור על האי הנעלם / ז'וזה סאראמאגו
תרגום: מרים טבעון, ציורים: אסף בן צבי, הוצאת הספריה החדשה, 55 ע', 69 ש"ח
O conto da Ilha Desconhecida - José Saramago
מרים רינגל

באחת מן הפעמים הרבות בהן ביקרתי בליסבון ובחנויות הספרים הרבות שבעיר זו, בצבץ לו על גבי מדף הספרים, שכולו הוקדש לסופר חתן פרס הנובל, ז'וזה סאראמאגו, ספרון דק שנשא את הכותרת "הסיפור על האי הנעלם". הצצה קטנה בספר שכתוב בסגנון הסאראמאגואי המוכר, אך מעוטר בציורים סמליים, משך את תשומת לבי.
עיון יותר מעמיק בסיפור גילה כי לפני אוצר מאין כמוהו להעשרת שיעורי הספרות בכיתתי. הבנתי כי הסיפור האלגורי הזה הוא פנינה ספרותית יפיפייה, ואט אט נמצאתי שבויה בתוך המילים והמחשבות שהספור הזה מזמן לקורא.
לתלמידי, בכתה יא', הגשתי את הסיפור כפי שהופיע באנתולוגיה, בתרגום העברי של מרים טבעון בהוצאת הספרייה החדשה, ובקשתי מהם לשחק במילים ובסמלים כאוות נפשם.
העבודות שקבלתי כעבור שבוע היו מגוונות ומופלאות. התלמידים הצעירים, שהבינו היטב את המסרים הפילוסופיים של הסיפור, כתבו גרסאות חדשות לסיפור, גרסאות בעלות נופך אישי. התלמידים שיחקו באופן כתיבת גופני האותיות. בהעתקת שורות ארוכות לשורות בעלות מבנה שירי. איירו וציירו ואפילו כתבו סיום אחר אירוני ומתאים לרוח הדברים בה הם הבינו את הסיפור.
'הדים' מתוך עבודותיהם והשיחות שניהלתי עמם אודות הסיפור ימצאו את 'דרכם' לתוך רשימה קצרה זו.
ואכן "הסיפור על האי הנעלם" הוא סיפור שאפשר "לשחק" בו באופנים שונים ומגוונים.
אפשר לנהל באמצעותו שיחות ברמות השונות של קשרים בין בני אדם:
בין מורה לתלמידיו. בין חבר לחבריו אך בעיקר בין גבר לאשה.
זהו סיפור שהוא חיפוש אחר האי הנעלם שלנו ועל כן לכל אחד מאתנו מובטח כי כשיקרא את הסיפור ימצא גם הוא את האי הנעלם האישי שלו.

ה"מפתחות" שמציג בפנינו סאראמאגו בסיפור זה הם "המפתחות" של ה'שערים השונים' של החיים.
שער התשורות ואף שער הבקשות – הם שערים העוסקים בחומר
שער ההתלבטויות ושער ההחלטות – שהם כבר בתחום הרוח כי : "שער ההחלטות הוא השער, שעוברים בו רק לעיתים נדירות, אבל כשעוברים, עוברים" (שם,ע' 20 )

ה"סיפור על האי הנעלם" נפתח כמו סיפור אגדה מוכר לכולנו על מלך שחי לו בתוך ארמונו ויושב כל היום בשער התשורות על מנת לזכות ולהנות מן המתנות שמשגרים אליו נתיניו הנאמנים.
אך בחומת הארמון מצוי גם שער נוסף, "שער הבקשות", בו ניתן לבקש מן המלך בקשה, תוך צפייה תמימה שאכן זו תתמלא.
אולם המלך הזה שעסוק היה, כאמור, בקבלת התשורות לא היה פנוי לבקשות נתיניו וכדרכו של כל שליט שלח לשער הבקשות את פקידיו ופקידי פקידיו ואפילו את האשה המנקה כשהם מצוידים בהוראה חד משמעית, לדאוג לסילוקם המהיר של ה'מטרידים' הללו, המעזים להפריע למלך בהנאותיו הטרומיות.
הסיפור על האי הנעלם הוא סיפור על איש פשוט וחסר שם אך יוצא דופן על רקע החברה בה הוא חי. מסרב לציית לחוקי המדינה בה ניתן לכלות את פני המלך רק אם אתה מגיש לו תשורות. ואילו דרכן של הבקשות להיתקל בסוללת העוזרים ולעשות דרכן חזרה אל המבקש כלעומת שבאו.
אם כך, זהו סיפור על האיש העיקש, עז המצח ובעל החלומות המסרב לזוז משער הבקשות עד אשר יבוא המלך בכבודו ובעצמו וישמע את בקשתו. עקשנותו נשאה פרי והיא אכן הביאה את המלך אל שער הבקשות. (המלך חושש מתגובת הנתינים הגרים בשכנות המציצים מחלונות ביתם וצופים באיש הזה שמתנהג באופן "מביש" אך מאיים על המלך ועל תנועת המתנות הזורמת אל שער התשורות).
בקשתו של האיש הייתה מוזרה :
"תן לי ספינה"
ולשם מה לך ספינה, שאל המלך.
בשביל לחפש את האי הנעלם, ענה האיש,
שטויות, אין יותר איים נעלמים,
מי זה אמר לך, אדוני המלך, שאין יותר איים נעלמים,
אני יודע כי כולם כבר במפות,
במפות, אדוני המלך, נמצאים רק האיים כשהם כבר לא נעלמים,,,", (שם, ע' 14 )

וזהו סיפורה של האשה המנקה (כל אשה) שמאסה בחייה הריקים מתוכן ואשר השכילה להבין את איש החלומות הזה שהופיע בשער הבקשות והנה הוא ( וביחד ואתו) היא תוכל להגשים את החלום האישי שלה על האי הנכסף.
והאי הנכסף שלה לא בהכרח ישנה את תפקידה הפונקציונלי כמנקה (כי היא מוכנה להיות המנקה של הספינה שלו ואף של ספינות אחרות).
היציאה מן הארמון בעל החוקים ה'מקפיאים' את החיים יאפשר גם לאשה הזו לרחף על כנפי הדמיון. והיא אומרת:
"כי השערים שבאמת רציתי כבר נפתחו..."

וכך נוצר כאן סיפור של חיפוש משותף של "אי נעלם" שהוא מקום הכיסופים והחלומות של האיש והאשה גם יחד.
- אי שהוא הגשמה של 'חלום' ושל 'כיסופים נעלמים'.
- אי שהוא מימוש של "האני" האמיתי
- אי שהוא מימוש של ה"אני – האמן" – (בהערת סוגרים נשוב ונזכיר כי סאראמאגו עצמו החל את כתיבתו הבשלה והסיסטמטית בהיותו בן 55 שנה ועד אז עסק הוא במלאכות שונות ומגוונות כמו מסגר, פקיד בבית חולים, עורך משנה בעיתון וכדומה. המימוש העצמי שלו כסופר, סופר שהפך את אומנותו למלאכה ממנה הוא מתפרנס, חל מאוחר יחסית בחייו של האיש)
- וזהו גם אי של הגשמת האהבה, החיפוש ומציאת "האחר". כי גם בסיפור שלנו הגבר, שנראה כי הוא נחוש בדעתו לצאת ולחפש את האי הנעלם שלו, מקבל את הופעת האשה לידו באורח טבעי ונדמה לא אחת כי עידודה ואומץ לבה הם אלה שנוסכים בו את הביטחון כי ישנו אי שם המקום הנכסף הזה. (והאשה היא סוג של "מוזה" כפי שהיא מתוארת במהלך היצירתי של הרבה אומנים). אך יש לזכור כי גם המספר וגיבוריו נזהרים במתן משקל כה כבד לאהבה שכן: "אני חושב שלאהוב משהו זאת הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות זאת כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה" (ע' 28 )



לכל אחד מאתנו יש את האי הנעלם הנכסף שלו:
לעיתים, ה"אי הנעלם" הזה מצוי בביתך ובתוכך ואין צורך לנדוד כדי למצוא את "הציפור הכחולה".
"הוא הרגיש כאילו הוא עומד להפליג כדי לגלות את האי המסתורי, והנה ברגע האחרון, כשרגלו כבר על כבש הספינה, מופיע לו מישהו עם מפה פרושה ואומר, אין טעם שתפליג, האי הנעלם שרצית למצוא כבר נמצא כאן, הבט, בקו רוחב זה, בקו אורך זה, יש בו נמלים וערים, הרים ונהרות, ולכולם שמותיהם ותולדותיהם, מוטב שתשלים עם היותך מי שאתה." (כל השמות, עמ' 36)

ולעיתים אתה חולף במהלך חייך על פני ה"אי הנעלם" ואינך "רואה" אותו, ואתה ממשיך לנדוד על פני האדמה חסר מנוחה ובכמיהה תמידית אל משהו בלתי מושג. ואתה חסר תובנה להכיר שה"אי" הזה מצוי בטווח יד.
ולעיתים אתה צריך באמת לנדוד רחוק מביתך ומארצך כדי למצוא את "אי האושר" הנכסף הזה.

החיפוש אחר האי הנעלם , החיפוש אחר הציפור הכחולה הוא יסודו של הסיפור , הוא חוט העלילה , השזור בחכמת חייו ובאירוניה המרה של סרארמאגו.
אולם גם אם הקורא לא ימצא פתרון למצוקותיו אין כל ספק כי בתום הקריאה הוא יחוש כאילו הגיע לחוף מבטחים לאחר נסיעה ספרותית מענגת שרק לעיתים רחוקות אנו נתקלים בה.


בהשוואה בין המהדורות השונות שבידנו, נוכל לומר כי: האיורים במהדורה הפורטוגזית אינם ציורי ילדים. הספר נשאר ספר למבוגרים. האסוציאציות הן של אדם בוגר והן מזכירות ציורים של מרק רותקו ("שדות הצבע"), המשתמש במשטחים בשני צבעים ויוצר ביניהם קשר שהוא מטאפיזי ורוחני. אין זה ציור דו-ממדי כפי שהוא נקלט בעיני המתבונן, אלא נראה כגזרי נייר המודבקים זה על זה ויוצרים רובד של כמה מישורים.
על עטיפת הספר יוצרים 'גזרי הנייר' צורה של ספינה, מפרטים שנאספו כאילו מתוך הציורים המרומזים המצויים לאורך כל הסיפור.

במהדורה האנגלית העיטורים בתוך הספר קישוטיים ושוליים ,אולי אף יותר מדי. לא משמעותיים באמת. אנחנו, הקוראים, נקרא את הספר בלא שימת לב מיוחדת לציורים. רק בכריכת הספר ישנו ציור בעל משמעות בו נראית אשה העולה מן המים כשעל ראשה מצוי ה"אי הנעלם" כמעין כובע.

במהדורה העברית המוגשת לקורא העברי: (ציורים: אסף בן צבי) הטכניקה היא של שימוש בצבעי מים ברוב הציורים, נגיעות מכחול קלות המתפשטות על הבד/נייר משתלבים יפה עם הסיפור שמדבר על יסוד המים.
הציורים בספר מופשטים , בעלי אזכורים ילדותיים (ואולי אף ילדותיים מדי) התחושה היא כי הציור משתלט במעט על המילה- (וחבל שכך).
לישראלי שלמד להוקיר , בעזרת התרגום המשובח את כתבי המחבר הזה ,יקשה לקבל את העובדה כי מי שייצר את האי הנעלם, גם קבע נחרצות והשווה אותנו בישראל לגרועים שבצוררי העולם. אולם, היות ואיננו מחרימים ספרים, יפה עשו אלה שתכננו את הספר הנפלא הזה עוד לפני שהסופר ירק לבאר שלנו, על שלא רפתה ידם והפנינה הזו יוצאת לאור כאן ובעברית. וכפי שנאמר – האיורים והטיפולגיה הם חלק מהיצירה , הם הטקסט הבלתי כתוב , הם ההופכים את הפרוזה לשירה , לספר לאוהבים.







המאמר פורסם על גבי דף הבית של רשת אורט

להלן הלינק והתגובות

http://www.ort.org.il/articles/?item=638199293


מחמאה ותמיהה (נירה לוין)
29/09/2006 17:55:52
מעניין ומעורר מחשבה.
פרט קטן: בפסקה השישית כתוב - "לכלות את פני המלך". נראה שצ"ל "לחלות".
ושנה ובה!
תודה למגיבים (מרים רינגל)
18/08/2003 17:27:10
לכל המגיבים,
תודה גדולה על הדברים החמים שלכם
נכון שחם כאן במרכז הארץ ולח מאוד
אבל מילים חמות תמיד מחממות את המקומות הנכונים.
והלב, שהוא איבר שרירי הדוחף דם אל המוח, זקוק תמיד למילים טובות....

משב רוח מרענן! (גיל עמית)
18/08/2003 08:15:57
מרים, נאה שהענקת לנו, בימים טרופים אלו, את האפשרות להמריא אל המקומות הנסתרים (נעלמים) ברגשותינו ואל מעבר לשרידות ולפרקטיקה היומיומית. נדמה כי מנה כזו מידי פעם ופעם נחוצה לשרידותנו לא פחות מדברים ארציים יותר.
האי הנעלם (בני)
17/08/2003 20:13:50
מירי יקרה
תודה על ההמלצה לקרוא את הסיפור,ותודה על הניתוח המזהיר שלו.
המלך והחומה מסמלים לי את החיים ואת הקשיים היוםיומיים,העומדים מולי
השתכנעתי להבין שהחיים הם לא גן עדן,וכי צריך להתמיד ולהתעקש על המאוויים,למרות שהם דימיוניים וקשים להשגה.
אין לוותר,למרות שהחברה בה אנו חיים תתיחס אלינו כאל הוזים וחולמים ותנסה לשכנע לוותר על האני שלנו.
לאחר שחלומנו כאילו מתגשם,נוכחים לדעת שזה היה חלום,וכי האי הנעלם נמצא בתוכך,ורק אתה יכול להרות אותו ןלהוליד אותו.
The Unknown Island (sima edery-ort holon)
12/08/2003 12:04:11
dear Miriam,
even here in London, far away from home I really enjoyed reading yr text about the unknown island.
i will probably look for the book when I return. I will read to my students here (for Tu Be Av) the opening words of your text.
thanks and dash from London, sima edery

כתובת האתר באינטרנט (מרים רינגל)
11/08/2003 17:34:35
כתובת האתר באינטרנט ממנו לקוחה התמונה היא
http://www.mcc.co.il/ProdDesc35867.html
ויש לשמור על הכללים....
קריאה מהנה

הספר בעברית (מרים רינגל)
11/08/2003 17:24:13
מנחם פרי , עורך הספריה החדשה, שבהוצאתה יצא לאור "הסיפור על האי הנעלם" נתן את אישורו לפרסם כאן את תמונת הכריכה של הספר בעברית.
פעמים אחדות לימדתי את הסיפור הזה בכתה וגם במסגרת השתלמות מורים. אני ממליצה למורים להכניס את הסיפור לתוכנית הלימודים, לאחר מתן אישורי המדריכים, (וגם כתוספת לתוכנית הלימודים), כחומר חדש ומרענן, שמדבר לכל נפש ומתאים במיוחד לגיל בו מתחילים להבין את דרכיה הנסתרות של האהבה.....
האי הנעלם (לאה פוקס)

10/08/2003 16:16:53
למרים,
הניתוח שלך על סיפורו של סאראמגו מצוין. אותו אי נעלם, משאת הנפש או הכמיהה האנושית למימושו של גן העדן הנעלם, מופיע, תחת כותרות או מטאפורות שונות, ביצירות ספרות שונות ברחבי העולם בנוסף לאלו של סאראמגו.
דומגא לשאלת חקר בנושא:
מקומה של הכמיהה אל האי הנעלם ב"מיכאל שלי" וב"קופסא שחורה" מאת ע. עוז וב"עשו" מאת מאיר שלו.
או
הגעגוע אל האי הנעלם בסיפורי ר. קרבר וגייל הראבן

פשוט מקסים. (גולן וייס)
09/08/2003 14:51:32
אין ספק שהגברת רינגל מתארת במדוייק את האמוציות הפוקדות הקורא לאחר הפנמת הסיפור הזה.
"ואולם גם אם הקורא לא ימצא פתרון למצוקותיו, אין כל ספק כי בתום הקריאה הוא יחוש כאילו הגיע לחוף מבטחים לאחר נסיעה ספרותית מענגת שרק לעתים רחוקות אנו חווים." - לא הייתי יכול לנסח זאת יותר טוב.
מומלץ ביותר להשיג במהרה עותק של הסיפור שכן גם אם המאמר הנ"ל מתמצת בצורה נפלאה את עיקרו, אין סיפוק גדול יותר מאשר בהפקת התובנות האלו בעצמך לאחר קריאה אישית.



מרים רינגל

‏מרץ‏ ‏2002–03–25

אודת ים / פרננדו פסואה (אלוורו דה קמפוש)
מה עשיתי מן החיים? פרננדו פסואה, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ / הוצאת כרמל, 2006
מרים רינגל
Ode Marítima - Álvaro de Campos (Fernando Pessoa

הקורא העברי נחשף לראשונה לשירתו של פרננדו פסואה עם פרסום הספר "כל חלומות העולם", בתרגום יורם ברונובסקי ופרנסישקו דה קוסטה רייש. אסופה שאפשרה לקוראים "טעימה" מכל אחד מן ההטרונימים המרכזיים של פסואה. השיר שהותיר רושם מתוך שירתו של קמפוש היה ללא ספק "חנות הטבק", אשר שורותיו הראשונות שימשו כותרת לאסופה כולה.
"אני שום דבר,/ תמיד אהיה שום דבר./ אינני יכול לרצות להיות דבר./ יתרה מזאת, נמצאים בתוכי כל חלומות העולם".
בפורטוגל, מופיעים שיריהם של קמפוש, רייש וקאירו, בספרים שעל כריכתם מתנוסס שמם בלבד (הכול יודעים שהיוצר הוא פסואה, אך בשל הייחודיות של כל הטרונים, אי אפשר שלא להתייחס אליהם כאילו היו יצירי אמת). לאחרונה, זכה הקורא העברי בספר חדש של אחד ההטרונימים היותר מורכבים של פסואה – אלוורו דה קמפוש. יצירה רבת היקף - 245 שירים, בספירה שערכו רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש בתרגום רגיש ומופלא של שירי קמפוש לעברית. (פרננדו פסואה – מה עשיתי מן החיים? הוצאת כרמל 2006).
יצירתו של אלוורו דה קמפוש ידעה תקופות שונות: התקופה הראשונה היא זו של האופְיָרְיום - מילה שלא היתה מצויה במילון הפורטוגלי והיא מתייחסת, כנראה, לתחושות הנגרמות בעקבות עישון האופיום, השירים בתקופה זו נכתבו בחריזה מסורתית. התקופה השנייה מצטיינת בנהייה אחר הפוטוריזם ורגשנות עזה. "הרצון לחוש הכל ובכל הצורות". בתקופה זו נכתבה אודת ים, שהיא ענינה של רשימה זו. התקופה השלישית, היא של המהנדס המטפיזי, ושל תחושת הדכדוך הדומה לזו של יוצרו, פרננדו פסואה.
אודת ים עוררה את דמיונם של ציירים[1], שחקנים ואנשי ספרות. בשל אורכה, (35 עמודים בעברית), הפכה הקריאה באודת ים אתגר לשחקני תיאטרון, אשר מעלים מופע יחיד ובו קוראים בקול רם, במהלך כשעה ומחצה את האודה. אודה מיוחדת זו, טוב שיבצע את קריאתה מי שלמד דיקציה ואשר יכול לשחק עם ואֶת השיר. מי שיֵדע להשמיע את קולות המלחים והוריאציות השונות שיש לקולם בכל בית.
קוסטה פיניירו מצייר את אודת ים

אודת ים נכתבה בתקופה השנייה של קמפוש. תקופה המצטיינת בנהייה אחר הפוטוריזם, תנועה שקמה בפורטוגל בעקבות תנועת הפוטוריזם של מרינֶטי האיטלקי, אשר פרסם לראשונה, בעיתון הצרפתי פיגארו בשנת 1909, את המִנְשר (המניפסט) הפוטוריסטי ומילותיו הראשונות היו "המילים למען החופש"
Les mots en Liberté. התנועה השפיעה על כל תחומי האמנות ומדברת על התפתחות הטכנולוגיה של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 שהשפיעה על חיי האירופאים.
בגיליון מספר שתיים של כתב העת "אורפאוס", שעורכיו היו פסואה וסא-קרנירו הופיע לראשונה, בלקסיקון הפורטוגלי, המונח פוטוריזם. בכתב עת זה הופיעו אודת ים של פסואה, ארבעה ציורים של צייר בשם סנטה ריטה פינטור ויצירה של סא-קרנירו[2].
בשנת 1917 הוצגה בתיאטרון סאו לואיש שבליסבון, הצגה של הפוטוריזם בהשתתפות והצייר סנטה ריטה פינטור ואלמדה נגרירוש, (שציוריו מעטרים את כריכות ספרי השירה של פסואה וספרו של סא-קרנירו שיצאו לאחרונה בעברית), ובה הוצגו רעיונותיו של מרינטי. סנטה ריטה פינטו הוציא לאור כתב עת פוטוריסטי חדש, שהופיע פעם אחת בלבד. מותו בלא עת קטע את כוונותיו וכך החזיק הפוטוריזם מעמד בפורטוגל רק במשך 5 חודשים.
סנטה ריטה פינטור על כריכת כתב העת פוטוריסטה
כריכת כתב העת
מספר דברים מאפיינים את התקופה השנייה בכתיבתו של קמפוש ובאים לידי ביטוי באודת ים: חוסר סדר ברגשות "הכפלתי את עצמי על מנת להרגיש את עצמי....", "הכל זה רגשות...". דאגה שלאחר המלחמה, דינאמיות, כניסת המכאניקה לתוך החיים "חשמל, עצבים חולניים..." וסאדו מזוכיזם. משורר היושב בליסבון, בתוך חדר קטן ועלוב וכותב שיר הלל לים ולמסעות כמו היה פירט של אמת. הספינות הנראות מרחוק, ספינות בצאתן ובבואן הם כמו "צעצועי החלום הישנים שלי...נושא לשירי, דם בעורקי שכלי,/ לו יהי שלכם הקשר המחבר אותי לחיצוני באמצעות האסתטיקה,/ סַפקו לי דִמויים, תאורים, סִפרות,/ כי באמת לאמתה, ברצינות מילולית,/ תחושתי הן אניה הפוכת-שִדרית,/ דמיוני הוא עֹגן שקוע למחצה,/ מאֲוַיי – משוט שבור,/ ומרקם עֲצַבי מכמרות מתיבשת על החוף!" ("מה עשיתי מן החיים",עמ' 98)
באודת ים מצוי קמפוש כולו. זהו טקסט מודרני באורח רדיקלי ובאותה עת קשור באופן עמוק ביותר למסורת הפורטוגלית. הים הוא מקום בו מתרחשת התקופה המפוארת של פורטוגל, יורדי הים ומגלי העולם, הדרך למסעות פיזיים ומטאפיזיים, מקום הגעגועים ה- Saudades של שירי הפאדו.
התייחסות לכל האודה דורשת מחקר מעמיק. ברשימה קצרה זו ברצוני להתייחס אך ורק לקטע בו מתכתב המשורר עם רומנסות פורטוגליות מסורתיות : "הספינה קטרינטה" ו"הנסיכה היפה"[3]. אזכור שירי העם הללו מופיע באודת ים כאשר נזכר האני המשורר בילדותו התמה, בביתו הצופה לנהר הטז'ו, נהר שכניסתו לעבר היבשה כה רחבה ועמוקה ועל כן הוא משמש נמל לכל דבר.
"[...] מחלונות חדרי המשקיפים על הנהר בלילה, / ושַלְוַת אור הירח הפזור על המים!.../ דודתי הקשישה, שאהבה אותי בגלל הבן שאִבְּדָה.../ דודתי הקשישה נהגה להרדים אותי בשיר/ (אף על פי שהייתי כבר גדול מדי לכך).../ אני זוכר והדמעות נופלות על לבי ורוחצות אותו מן החיים,/ ומשב רוח ימית קלה עולה בתוכי./ לעיתים היא שרה את "הספינה קטרינטה":... / פעמים אחרות.[...]/ היתה זו "הנסיכה היפה"... [...] / איך הייתי כפוי טובה כלפיה – ובסופו של דבר מֶה עשיתי מן החיים?" (קמפוש, שם, עמ' 110-111)
הרצון לשוב אל תחושות הילדות כמו "ידעתי כי רק פעם אחת יֵשְתְ האדם מכוס הזהב/ וחזון זיו וזׁהר לא יקום לאיש פעֲמָיִם:" (אחד ובאין רואה, ח.נ. ביאליק) מופיעה גם בשירו של קמפוש
"לא להיות יכול לנסׁע אל העבר, לאותו בית ולאותה חִבָּה,/ ולהישאר שם תמיד, תמיד ילד ותמיד מרֻצֶּה!" (קמפוש, שם)
הספינה קטרינטה היא רומנסה עממית שהעלה על הכתב המדינאי והמשורר אלמידה גארט (1854-1799), שהאמין כי ביסוד השיר מונח מסעה של הספינה קטרינטה שהביאה לליסבון בשנת 1565 את רב החובל והסופר ז'וזה דה אלבוקרקה קואליו דה אולינדה, מושל העיר פרנמבוקו (ברזיל). השיר "הספינה קטרינטה" נלקח מתוך הספרות שבעל פה בה הופיע הים כעולם אחר. הים הוא מרחב של גילוי בו שולטת ממלכת הבלתי נודע. מרחב ההרפתקה, אך גם מתרחשים בו המוות והטרגדיה. הים בשיר זה הוא מקום מיתי לא רק לאדם מגלה העולם אלא גם מקום בו מתקיימת מלחמה בין הטוב לרע, שני כוחות המופיעים תדיר בספרות העממית.
הרומנסות העממיות "הנסיכה היפה" ו"הספינה קטרינטה" הן פרי יצירתו (עיבודו) של אלמדה גארט ששאף ליצור מה שקרוי בשם 'אמנות עממית', בתיאום עם האסתטיקה הרומנטית, בעיקר באסכולות האנגלית והגרמנית, עמן הוא בא במגע בתקופות של גלות פוליטית שנכפתה עליו בצרפת ובאנגליה. אמנות עממית זו הושפעה מכל הסוגים והמעמדות החברתיים בחברה הפורטוגלית. הרומנסה מתאפיינת בסיפורים ואינה משתייכת לתחום המדע ההיסטורי אלא לתיאורים אותנטיים ודמיוניים שאמנם נשכחו על ידי ההיסטוריונים, אולם נותרו בזיכרונו של העם, זה אשר לא יכול היה להתחרות עם ההתפתחות של הספרות הרומנטית הפורטוגלית. הסוּגָה של הסיפור הבדוי, עם מגוון רב של גיבורים, הועתק לרומנסה. המשורר-מספר משתמש בדיאלוג על מנת לתאר התרחשויות. לעיתים הופך הוא לאחת הדמויות המרכזיות של הסיפור.

הספינה קטרינטה/ אלמדה גארט[4]
הנה מגיעה לה הספינה קטרינטה
וכה הרבה לספר בפיה!
שִמעוּ עתה, רבותי,
סיפור מעורר פליאה.

המזון על הספינה אזל והמלחים ניסו לאכול אפילו את סוליות נעליהם, מאחר והסוליה לא היתה ראויה למאכל, החליטו להפיל פור ולאכול את בשרו של זה שיעלה בגורל. הקפיטן של הספינה שנפל בגורל מנסה להיחלץ מגורלו המר. הוא מציע את רכושו, סוסו, בתו היפה לאשה ואפילו את הספינה, אך המלח-שטן רוצה משהו אחר:
"אתן לך את הספינה קטרינטה
שתוכל להפליג בה"
"אינני רוצה את הספינה קטרינטה,
שאינני יודע לפקד עליה"
"מה אתה רוצה, צופה שלי,
מה חשקה נפשך שאתן לך"?
"קפיטן, אני חפץ בנשמתך
שאוכל לקחתה עמי"
"אני דוחה אותך, שטן,
כשאתה מנסה לפתות אותי!
נשמתי שייכת רק לאל,
את גופי אני נותן לים".
לקח אותו מלאך בזרועותיו
לא הניח לו לטבוע.
השטן,הקים שאון גדול,
שקטו הרוח והים,
ובלילה הספינה קטרינטה
נמשכה אל היבשה.

רומנסירו, כרך III
גם הרומנסה "הנסיכה היפה" מתארת נסיכה היושבת בגן ארמונה ומסרק זהב בידה, מצפה לבעלה שישוב לאחר שנים ארוכות ממסעו הימי. והנה היא רואה ספינה עוגנת ומתוכה יורד קפיטן אציל. היא מבקשת לדעת אם פגש את בעלה ונותנת לו סימנים לזיהויו. הקפיטן מספר כי פגש באיש ומבשר לה על מותו, לא קודם שמצהיר כי נקם את דמו. האלמנה מוטרדת כי נותרה לבד עם שלוש בנות שאף אחת מהן אינה נשואה והיא מציעה לו זהב וכסף ורכוש רב אם יביא חתן ראוי לבנותיה. הקפיטן מסרב לכל מתנותיה. כשהיא נואשת ואומרת שאין לה יותר מה להציע, אומר הוא שטרם הציעה את עצמה. הנסיכה חושבת שהוא מתכוון לחלל את כבודה וצועקת לעזרת עבדיה. אולם אז הוא מורה על מחצית הטבעת שבידו אשר חציה נותרה בידי הנסיכה וכך בא סיומו השמח של השיר כשמסתבר שהקפיטן הוא בעלה האבוד של הנסיכה.

הנסיכה היפה/אלמדה גארט[5]
תרגום: מרים רינגל ופרנסישקו דה קוסטה רייש

כאשר הנסיכה היפה
ישבה בגנה
ומסרק הזהב בידה
סֵרֵק את שערה
שלחה מבטה לעבר הים
צופה בבוא ספינת מלחמה אצילה,
הקפיטן שהגיע בתוכה,
מפקד עליה היטב
"אמור לי קפיטן,
ממרומי הצי האציל שלך
שמא פגשת את בעלי
בארץ בה דרכה כף רגלו של אלוהים"

[...]

"הוי אלמנה אומללה שכמותי,
אומללה ומסכנה שכמוני!
משלוש בנותיי
אף לא אחת נשואה..."
"מה תתני, גברתי

[...]
"הבנות שלך, נסיכה,
אינן גבירות עבורי,
תני לי משהו אחר, גברתי,
אם את חפצה שאביהו לכאן"
"אין לי יותר מה לתת לך
וגם לך אין יותר מה לבקש ממני"
"הכל לא, גבירה שלי,
כי טרם נָתַתְּ את עצמֵךְ"

[...]

"טבעת זו בעלת שבע אבנים
עימך חלקתי
איה מחציתה השנייה?
כי שלי, ראה אותה שם"!
"שנים כה רבות בהן בכיתי,
חרדות כה רבות שהפחידוני!...
אלוהים יסלח לך, בעלי,
שכמעט עמדת כאן להורגני".






מרים רינגל


[1] האודה צוירה על ידי צייר בשם קוסטה פיניירו בהוצאת קרן גלבנקיאן, ליסבון, 1981
(Costa Pinheiro, O poeta Fernando Pessoa, Fundação Calouste Gulbenkian, Lisboa. 1981)

[2] הנובלה "הווידוי של לוסיו" לסא-קרנירו, תורגמה לאחרונה לעברית על ידי רמי סערי, הוצאת כרמל, 2006

[3] אני מתייחסת לקטע מאודת ים, עמ' 117-118 מתוך הספר "מה עשיתי מן החיים"? פרננדו פסואה, הוצאת כרמל 2006
[4] תרגום מפורטוגלית מרים רינגל

[5] תרגום מפורטוגלית מרים רינגל

הוידוי של לוסיו - מריו דה סא קרנירו

הווידוי של לוסיו - מריו דה סא קרנירו
כרמל, ירושלים, תרגום רמי סערי, 188 עמ'

Mário de Sá Carneiro - A Confissão de Lúcio
מרים רינגל
"האלים ממיתים צעירים את מי שהם אוהבים" (פסואה, בהקדמה לספר)
בחדר מלון קטן בפריז, בקיץ שנת 1916, נמצא מוטל ללא רוח חיים הסופר והמשורר הפורטוגלי מריו דה סא-קרנירו והוא בן 26. עד לרגע זה הספיק לכתוב מחזה , סיפורים, שירים ונובלה אחת: "הווידוי של לוסיו" הרואה עתה אור לראשונה בעברית, בתרגומו הנפלא של רמי סערי.
מדוע התאבד סא-קרנירו? שאלה מרתקת ושנויה במחלוקת למי שנובר במכתבים שהותיר אחריו ובסיפור חייו, שחלקים רבים ממנו שזורים בתוך הנובלה עצמה.
ז'וזה ארוז'יו, חברו הקרוב של סא-קרנירו, ששהה עמו בפריז בשעת מותו,כותב מכתב נסער אותו שיגר לפרננדו פסואה. במכתב ארוך, הכתוב בלשון נלעגת למדי, הוא מתאר בפרוטרוט את שעותיו האחרונות של היוצר. סא-קרנירו הזמינו ערב התאבדותו, לחדרו שבמלון הפריזאי וכאשר מגיע החבר הוא מוצא את סא-קרנירו שרוע על מיטתו, מיוסר, לאחר שנטל חמש צנצנות רעל סטריכנין אותן קנה מבתי מרקחת שונים.
החבר ממשיך ומספר שכיתת רגליו בחיפוש אחר ארון קבורה מתאים, מאחר והארון שהוזמן הפך צר מלהכיל את הגופה שהתנפחה לאחר יממה. המת, מסורק ולבוש כיאות לנוצרי טוב, "קרע" את חליפתו "ולכלך" אותה בדם שחור שפרץ מפיו, אפו ועיניו. טקס הקבורה היה צנוע ובלא הספדים. המת הותיר אחריו חובות כספיים כבדים...
בסיום מוסיף הערה: נ.ב....רחרחתי במקומות שונים כיצד התרועע סא- קרנינו עם בחורה אשר אודותיה נודעו לי דברים איומים. היתה לה השפעה גדולה על חברנו המסכן. שמעתי אפילו אומרים שהיתה אכזרית , ובין היתר גרמה לו לשאוף אֶַתֶר...
המכתב עשוי לספק מספר עילות להתאבדות. אם מדובר באהבתו של המשורר לאשה, קשה לדעת מה מן המסופר הוא מציאות ומה דמיון. שבועות אחדים לפני מותו הוא אכן ניהל מערכת יחסים עם הלנה, רקדנית קברט וזונה. יש ביצירה של סופר זה הרבה מאוד רעב מיני שהוא מתקשה להכילו. סימנים של אימפוטנציה לצד אהבת גברים. סא-קרנירו התרברב באהובה "בלתי אפשרית" וחברו הגזים בתיאור השימוש באֶתֶר, שהיה אכן נפוץ, בעיקר בלקסיקון הלשוני של כותבי התקופה שרצו להעצים את האקזוטיות בסצנות דקדנטיות.
הביוגרפיה האישית של סא-קרנירו מלמדת כי בהיותו כבן שנתיים התייתם מאמו. אביו, מהנדס צבאי, היה בעל נכסים שאפשרו לו לטייל באורח קבוע ברחבי אירופה ויותר מפעם אחת לקח אתו את בנו. למריו היה חשבון פתוח בכל חנויות הספרים בליסבון ומכונית פרטית בה טייל לאורך השדרות בליסבון, מחזה נדיר ביותר בראשית המאה ה-20. חודשים אחדים לפני מותו התחתן אביו עם אישה אלמונית. אחר כך נסע האב למוזמביק וחדל לשלוח לבנו מענק חודשי. אולם גם עניינים אלה אינם מצדיקים התאבדות של בחור צעיר, שכבר קצר הצלחה בשל פרסום יצירותיו הספרותיות. ("הווידוי של לוסיו" נכתב ופורסם בהיותו בן 23 שנים).
אֶתֶר או סטריכנין? אשה או גבר, לא ברור לחלוטין מה היה המניע להתאבדות. עשרים ושנים ימים לפני שהתאבד כתב מכתב לחברו הקרוב פרננדו פסואה ובו הוא מתאר את תוכנית התאבדותו. הדברים כתובים בסגנון המשתמע לשתי פנים ורוויים באירוניה עצמית בה נהג לתאר את מצוקותיו. פסואה, שרגיל היה בעצמו לכתוב בלשון דומה, לא יכול היה לנחש שמותו של סא-קרנירו קרוב כל כך.
"הווידוי של לוסיו" הוא סיפור המתרחש בפריז ובליסבון. גיבוריו הם אמנים יוצרים פורטוגלים, שהגלות מארצם מזמנת להם אפשרות לביטוי היצירתי. אין זה רק הווידוי של האיש הנאשם ברצח ואשר ריצה עשר שנים של מאסר בכלא על לא עוול בכפו. זה גם הווידוי של הנרצח המדמה את חייו ל: "פרטיטורה שְגִיבה אשר הושחתה בידי מבצֵע איום ומביש..." (שם, 75)
הסיפור מסופר בגוף ראשון, אך תחושת המהימנות מופרכת מן הפסקה הראשונה שבפרולוג, בו מנפץ המספר-גיבור את האמונה שמילים כתובות יבטאו אמת משכנעת באמצעותה תוכח חפותו. הדברים יסופרו בתערובת של מציאות ודמיון המותירה את הקורא בסבך המסתורין כל העת. "... אינני כותב רומאן. אני חפץ להציג את העובדות בבהירות..." (שם, 15)
במרכז הווידוי, משולש של גיבורים: לוסיו המתוודה, ריקרדו דה לואורירו, חברו שנרצח, ומרתה, אשתו היפה והמסתורית, שלוסיו הופך לאחד ממאהביה. שלוש פנים של דמות אחת – דמותו של הסופר שיצר אותם.
החושניות עצמה היא אמנות, טוענת אמריקאית עשירה בפני לוסיו וחבריו, וכך הופך המופע הארוטי שהיא מציגה בפני אורחיה בארמונה שביער בולון, לאחד הקטעים המחשמלים בנובלה. אשה חושנית הלבושה טוניקה שכל צבעיה "שיגעו והשתגעו", שערה האדמוני אסוף באי סדר ושזור באבני חן בוהקות. את האורות בהיכל ניתן למשש, ללגום, לשמוע כמו מוסיקה. בשיאו של המחזה מגשימה היא את חלומה ומציגה אשה הבועלת את האש השיכורה המשתוללת סביבה.
ריקרדו, המשורר "'נזכר אז בכמיהתי השכוחה להיות אישה..." (שם, 71), והוא הגבר המעודד את אשתו לנהל קשרים אינטימיים עם חבריו הטובים ביותר וכך, כשהוא שוכב איתה הוא גם בועל את חבריו.
מרתה, אשה-חלום המשמשת מושא למימוש מאווים נסתרים אצל הגברים. משהו הנע בגבול שבין הומוסקסואליות לאהבת נשים מטורפת כמעט. איש אינו יודע דבר אודותיה ולעיתים יש תחושה שהיא כלל אינה קיימת. פעם אחת, בעת האזנה למוסיקה,דמותה של מרתה נעלמת, מתפוגגת צליל אחר צליל,
עד שנעלמה כליל והכורסא עליה ישבה נותרה ריקה...


בנוסף למוטיב האש, החוזר פעמים רבות לאורך הנובלה ומתקשר לאמנות המכלה ואולי גם מתכלה, הופך הבית למוטיב חוזר אף הוא. הבית הוא המקום בו מתרחשים הדברים המסוכנים ביותר. הוא מקום הבריחה אך גם המקום בו אי אפשר לו לאדם לברוח מעצמו. כך מתרחש לו הסיפור בתוך בתים פרטיים, ארמונות, בתי מלון ובתי קפה וגם בית סוהר, שהישיבה בו מניעה את הגיבור לספר את הסיפור שהתרחש עשר שנים קודם לכן.
סיפור אפוף מסתורין זה המזמין את הקורא לפענוח מתמיד, מעמיד במרכזו שאלות פילוסופיות הנוגעות באהבה, (פרוורטית בדרך כלל), בחיים, בבדידות הקיומית, ביצירתיות ובאופציות של טירוף הדעת ושל ההתאבדות.
"הווידוי של לוסיו" הוא ספר המהלך קסם על הקורא במוסיקה המיוחדת בה הוא כתוב, בקצב מסחרר של תחושות המועברות אלינו באמצעות המילים. הקריאה בספר כמוה כריצה מטורפת לגמוע עמוד אחר עמוד ולהגיע אל הסוף המפתיע ואז, להתחיל לקרוא מחדש,כמו שיר מעגלי שמאפשר קריאות חוזרות ונשנות.

המאמר פורסם על גבי דף הבית של רשת אורט

להלן הלינק והתגובות

http://www.ort.org.il/articles/?item=449591344

מסקרן (אתי)
08/11/2006 21:55:35
כתיבה מעין זו שלך מרים מעוררת בי רצון עז לרוץ ולקרוא את הספר. תודה על הפניית תשומת ליבי למשהו שמרגיש כמו חוויה מרתקת של קריאה שלא הייתי מגיעה אליה בדרך אחרת.
וידוי תורם תמיד וידוי (רמי)
08/11/2006 20:07:49
קראתי בעניין את דבריה המרתקים של מרים על הספר, ואיני יכול אלא לקוות שדברים אלה יעוררו בקוראים פוטנציאלים עניין בספר. כפי שפרנסישקו מציין, הספר נשתכח קמעה גם בפורטוגל עצמה, למרות פרסומו הרב של יוצרו, אולם הוצאת אסיריו אי אלווים, המוכּרת מן הסתם היטב לעמיתי ולרעי הפורטוגלי, פרסמה מהדורה חדשה של הספר בסדרה הנקראת "יצירות קלאסיות מן הספרות הפורטוגלית של המאה העשרים", ומהדורה זו - החמש-מאות ושש במספרה - ראתה אור בתפוצה של 2000 עותקים במאי של שנת 2004. שיקו, אם תרצה אשלח לך את העותק שברשותי. אם לא, הוא יחכה לפגישתנו הבאה במסעדה הקאבו-ורדיאנית ההיא... ושוב תודה למרים על דבריה המלבבים!
רמי
מרתק! (ליאת)
08/11/2006 13:54:03
התוכן וסגנון הכתיבה שלך עוררו בי את כל התחושות והרגשות האפשריים, מגועל (על הגופה) ועד צחוק וסקרנות רבה.
הווידוי של לוסיו (פרנסישקו דה קוסטה רייש)
08/11/2006 09:09:18

אל מרים רינגל היקרה, שלום

תודה על שליחת הקישור לסקירתך על "הווידוי של לוסיו" שקראתי בעניין רב.

רציתי להוסיף את תגובתי, כפי שהתבקשתי, אך נבצר ממני לעשות זאת כי הדף לא נפתח משום מה למרות נסיונותיי הכושלים.
אעיר רק שלסקירתך יש כל הסממנים והרכיבים, ובכללם הארוטיים שעליהם עמדת בקצירת האומר, כדי לעורר את סקרנותו של הקורא הישראלי בספר שבפורטוגל ירדה עליו דומיה כבדה מזה עשרות שנים והנראית לי בלתי מוצדקת לגמרי.

על כן, אודה ולא אבוש שמעולם לא קראתי את היצירה בפורטוגלית, מן הסיבה הפשוטה שמימיי לא ראיתיה על מדפי חנויות הספרים בגן זה הנטוע לחוף הים... את התוודעותי לנובלה זו יש לזקוף לרמי סערי שמגיעה לו ברכה מיוחדת מבן פורטוגל אסיר תודה זה על יוזמתו לתרגומה לעברית.

וברי שאני מעלה על נס את התלהבותך ממנה ולהבדיל, במקרה זה, מוצדקת בהחלט, ושבוודאי ובוודאי הדבקת ותוסיפי להדביק בה את ציבור הקוראים בארץ. גם אני אסיר תודה לך, עתה בתור בן פורטוגל על מאמר הביקורת המצוין שלך על יצירה ספרותית מודרנית להפליא שלא אבדה לה מאומה מקסמה המקורי מלפני תשעים שנה.

בברכה רבה ואיחולי כל טוב,
פרנסישקו קושטה רייש

Fernando Pessoa

Que loucura!

Miriam Ringel

Fernando Pessoa, “Que fiz Eu da Vida?” Do português: Rami Saari e Francisco da Costa Reis, Carmel, 583 pág.

[Publicado no diário Yediot Acharonot, de Tel-Aviv, em 30/06/2006.Tradução de FCR]

Fernando Pessoa
1888-1935, poeta e escritor português, um dos maiores autores do séc.XX. Livros publicados em hebraico: ‘Livro do Desassossego’ e ‘Todos os Sonhos do Mundo’
Que fiz eu da vida? abrange toda a poesia de Álvaro de Campos que, a par de Alberto Caeiro e Ricardo Reis, é um dos três personagens centrais da constelação de poetas fictícios criados por Fernando Pessoa – constelação que abarca 72 figuras! É extraordinário que Pessoa tenha criado cada uma delas, dotadas de uma individualidade própria, como se tivessem nascido realmente. Em Portugal, o país de Pessoa, publicam-se colectâneas de poemas, exibindo na capa o nome do autor imaginário, como se fosse o autêntico e não criação do espírito de Pessoa.
Numa carta a um amigo, Pessoa descreve como ‘encontrou’ Álvaro de Campos, ‘nascido’ a 15 de Outubro de 1890 na cidade de Tavira, que concluiu o ensino secundário em Portugal e viveu em Glasgow, na Escócia, onde se formou em engenharia naval. Campos é desprendido, simbolista ocioso, um intelectual burguês e entediado. É a invenção de quem encara o mundo pelo prisma dos contrastes. E que aspecto tem? É alto, de cabelo liso e usa monóculo.
O poeta Pessoa mantém uma ‘querela’ com o poeta imaginário Campos por causa de uma jovem de vinte anos, Ofélia, que Pessoa havia encontrado realmente no escritório onde ela trabalhava. Os dois começam a estabelecer contactos de amizade, caminham de mãos dadas, trocam cartas e bilhetinhos. Porém Ofélia sente hostilidade crescente por parte do ‘amigo’ de Pessoa, Álvaro de Campos, preocupado com a eventualidade de ele deixar a poesia a favor de Ofélia. É possível que, por causa da influência do seu fictício amigo, Pessoa tenha decidido pôr termo ao romance com Ofélia.
De facto, no livro, Campos graceja com os namorados que trocam correspondência: “Todas as cartas de amor são ridículas / Não seriam cartas de amor se não fossem ridículas” (Poema 225, pág. 510).
Num testemunho escrito depois da morte de Pessoa, Ofélia descreve nestes termos o poeta: "Por exemplo, o Fernando era um pouco confuso, principalmente quando se apresentava como Álvaro de Campos. Dizia-me então: - ‘Hoje, não fui eu que vim, foi o meu amigo Álvaro de Campos"… Um dia, quando chegou au pé de mim, disse-me: ‘Trago uma incumbência, minha senhora. È a de deitar a fisionomia abjecta desse Fernando Pessoa, de cabeça para baixo num balde cheio de agua’. E eu respondia-lhe: ‘Detesto esse Álvaro de Campos. Só gosto do Fernando Pessoa’. ‘Não sei porquê’, respondeu-me. ‘olha que ele gosta muito de ti…’.[1]
Campos pertence a um grupo de autores que criam sobretudo por ostentação tipográfica. Poetas que exprimem os sentimentos através de jogos de palavras e das mais variadas onomatopeias. Exemplo deste estilo encontra-se nas grandes odes que escreveu, designadamente na Ode Marítima (Poema 18). Esta ode é um poema longo e dramático, (35 páginas, na tradução hebraica), e serve também um propósito coral. A leitura desta ode equivale à audição de uma peça musical impregnada de sensualidade arrebatadora, onde as vozes dos marinheiros poderiam servir de matéria para comentários interessantíssimos.
Campos é o poeta que pretende “Sentir tudo de todas as maneiras / Viver tudo de todos os lados / Ser a mesma coisa de todos os modos possíveis ao mesmo tempo / Realizar em si toda a humanidade de todos os momentos…” (pág. 180, poema 26 b).
Num dos poemas, (187, pág. 458) refere-se à multiplicidade de personagens criadas por Pessoa. Tratar-se-á de uma espécie de loucura ou de uma patologia para a qual está ainda por achar o diagnóstico adequado?
A poesia de Campos flui de dentro para fora, revestindo, pelo menos, três vertentes: o corpo, o sentimento e a escrita, enquanto esta constitui o modo de absorver o corpo e de produzir o sentimento. O poeta finge e põe uma máscara, mas isso não significa que não descreva uma realidade interior e complexidade sentimental, sem que saia verdadeiramente para a vida.
Por ser tão variada, a poesia de Pessoa não é fácil de traduzir. Pessoa cria por vezes, nos seus múltiplos poetas fictícios, neologismos desprovidos de qualquer sentido, cuja beleza consiste precisamente em não terem significado algum. Rami Saari e Francisco da Costa Reis, conseguiram transmitir a variedade e a multiplicidade de sentidos que se encontram na poesia de Pessoa e, assim, teve o leitor hebreu a possibilidade de travar conhecimento com uma poesia fascinante▪

[1] Obra em Prosa de Fernando Pessoa, Escritos íntimos, Cartas, e páginas autobiográficas,Publicaçôes Europa-América, ( Ib 466, livros de bolsa), p. 270