סאו טומה - קורס מפקחים 2003 - פרק פתיחה - São Tomé e Principe

קורס מפקחים – סאו טומה - 2003

מה הייתם עושים אם בבקרו של יום רגיל מצלצל הטלפון שלכם ומעברו השני של הקו אתם שומעים קול נעים, של בחורה צעירה, השואל אתכם אם אתם מוכנים לנסוע לאפריקה, ל"אי נעלם" ושמו סאו טומה? התשובה הראשונית של מי שהזריקו לו, בלא שהיה מודע לכך כנראה, "חיידקי הרפתקנות", היא חיובית. רק אחר כך מתחילים לשאול שאלות כמו : לשם מה? מהי מטרת הנסיעה וכו' וכו'

מהר מאוד התברר לי שאני מיועדת להעביר קורס, בשפה הפורטוגזית, למנהלי בתי ספר, מנחים ומתודולוגים, על מנת להפכם למפקחים מיומנים. גלישה קצרה באינטרנט חשפה לפניי כמה תמונות של אי קסום ביופיו, היולי לחלוטין. מקום שכף רגלה של הציוויליזציה לא ממש דרכה שם.

תדרוך ביטחוני במשרד החוץ, מערכת של זריקות חיסון, הכנת חומרים להשתלמות והופ: מוכנה לנסיעה. ארבעה שבועות לאחר שיחת הטלפון הראשונה מצאתי את עצמי בנמל התעופה בן גוריון בחברת פליסה, בת זוגי לנסיעה ולהשתלמות. השעה 4 לפנות בוקר ושתינו נרגשות ביותר. העמימות גדולה ואנחנו חשות שאנחנו אכן נוסעות אל הלא נודע.
בחצות הלילה, בשדה התעופה של ליסבון, תחנת הביניים שלנו בנסיעה הארוכה לאי שבמערב אפריקה, אנו מגלות כי ליד התור לדלפק הנסיעה לסאו טומה רוחשים להם עשרות מקומיים, עמוסי טובין שקנו בליסבון. חפציהם ארוזים לא רק במזוודות רגילות, אלא גם בסלי שוק, בשקיות ניילון ובכל מכל שאפשר לאחסן בו משהו. הכול עטים עלינו בבקשה שנסכים לקחת עמנו חבילה או שתיים על מנת להקל על המשקל שבידיהם ואשר אין באפשרותם להעלותו על המטוס בלא תשלום נוסף. אנחנו מתחמקות בנימוס רב (משרד החוץ תידרך אותנו לא לקחת מאומה מאיש...).


בעת הנחיתה באי, לפנות בוקר, כששדה התעופה נראה כמו מגרש כדורגל באיזה כפר נידח בארצנו. כשמקבלי הפנים עומדים על הדשא וחלקם תלויים על העצים, התחלנו אט אט לקלוט לאן הגענו. שדה התעופה דמה למחסן. המולה גדולה סביב, פקידים שעומדים מאחורי דלפק עץ לא מעובד... אנחנו בטוחות שלא יבואו לקבל את פנינו בשעה כה מוקדמת של יום שבת (5 וחצי לפנות בוקר)


להפתעתנו, נופפו לנו בידם שני גברים נאים, לבושים בחליפות שלושה חלקים (בחום של 40 מעלות): האחד הוא מנכ"ל משרד החינוך המקומי, האחר הוא אמריליו, המפקח הכולל של האי. הוא זה שאמור ללוות את כל הקורס כאחראי מטעם משרד החינוך והממשלה המקומית.
בואם חסך לנו, כמובן, את כל ההליכים שנראו כל כך בלתי אפשריים: החתמת הדרכון, בדיקת פנקס החיסונים ומציאת המזוודות שלנו בין מאות המזוודות, הסלים והצידניות שהורדו כולם מן המטוס.

אמריליו, בלוויית נהג מקומי, מוביל אותנו לבית המלון שלנו. בדיעבד התברר לנו שהוא אחד מן המקומות האירופאים היחידים באי שיש בו מים חמים בברזים ואפילו חשמל, גם כאשר יש הפסקת חשמל יזומה באי (אירוע המתרחש לעתים קרובות מאוד, שכן סופות ברקים פוקדות את האי הטרופי כמעט מדי יום).
אמריליו המלווה שלנו שב אלינו לאחר כשלוש שעות, נעול כבר בכפכפים ולבוש בבגדים המתאימים למזג האוויר. נינוח ביותר, סבלן אף יותר, הוא ענה על עשרות השאלות ששאלנו אותו על מנת להיות מוכנות לפתיחת הקורס, 48 שעות לאחר הנחיתה שלנו באי.

מראה הים באי הקסום הזה:

הנה כמה פרטים מעניינים שלמדנו ממנו בשלב זה על האי ומערכת החינוך שבו:

מידע כללי על האי
סאו טומה ופרינציפ – שני איים שהפכו לרפובליקה עצמאית - נתגלו בידי הפורטוגלים בשנת 1486.
מספר תושבים: 175.000
השפה: פורטוגזית
עצמאות: בשנת 1975, עם תום מלחמת הקולוניות שבה איבדה פורטוגל את כל הקולוניות שהיו לה בהיותה אימפריה.
תוחלת חיים ממוצעת: גברים – 67, נשים – 73.
הדת: קתולית
תוצרת מקומית: קקאו בלבד.
אין רעב - האוכלוסייה ניזונה מדגים ופרות טרופיים.
ב-90% מן האי אין חשמל ומים זורמים ואנשים גרים בתוך הג'ונגל, בבתי עץ מאולתרים.
תחבורה: אין רמזורים; אין כבישים - שבילים מוליכים לכל מקום.
תחבורה ציבורית: אין אוטובוסים. יש מוניות רבות (הנהגים יושבים כל היום במונית, מובטלים).

כך נראה קיוסק באי סאו טומה

מערכת החינוך באי:
5 מפקחים כוללים – בשני האיים
76 בתי ספר יסודיים ו-11 בתי ספר תיכוניים
ביסודי: מספר תלמידים ממוצע – 1,500-4,000
בתיכון: מספר תלמידים ממוצע – 4,000-5,400
מספר התלמידים בכיתה בממוצע – 40-90
חוק חינוך חובה – עד כיתה ו'.
תכנית הלימודים מיושנת, נמצאת בתהליכי רפורמה.
תנאי הלימוד הבסיסים – קשים ביותר
אין כל התפתחות טכנולוגית בבתי הספר – אין אינטרנט, אין מעבדות.
אין תכנית למצוינות ולא תכנית לטעוני טיפוח.
אין חומרים פדגוגיים למורים
אוניברסיטה: יש במקום מכון פוליטכני גבוה המכשיר את המורים לתארים אקדמיים.
אין מסלול להכשרת מורים או מנהלים.
היקף משרות המורים – יסודי 15 ש', תיכון 22 ש'. המורים עובדים בשלוש משמרות.
מורה מרוויח בממוצע 30 דולר לחודש – "למות, לא לחיות", לדבריהם.
רוב המורים חסרי הכשרה, מרביתם סטודנטים.
מעמד המורה – בעבר גבוה, כיום מגיע להוראה מי שאינו יכול לעשות משהו אחר.
הרכב הקבוצה שלנו:
10 גברים
17 נשים
7 מפקחים כוללים:
1 מפקח כולל על כל בתי הספר
1 מפקחת על הגיל הרך
5 מפקחים על כלל מערכת החינוך בשני האיים
20 מנהלי בתי ספר, מנחים ומדריכים
פליסה ואני בנמל התעופה של האי

בהמשך: היום הראשון של הקורס "לזרום עם השינויים"......

פרק שני - על החוף

על שפת הים הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות כמו בסרטי קולנוע ישנים, נשים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים, על גבן קשורים תינוקות ועל ראשיהן סלים עמוסי פירות, מהלכות כמרקדות, שוחקות לכל עבר. האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? יומן המסע של מרים באפריקה הפראית

ממשלת סאו טומה ופרינציפ העמידה לרשותנו מכונית עם נהג צמוד - לוקסוס לא קטן באי הזה, ופליסה ואני מחליטות לנצל כל רגע פנוי ולבקר בכל פינה אפשרית. הנהג שלנו הוא בחור צעיר שעונה על כל השאלות בחיוך רחב ואופטימי. למשמע דבריו אפשר לחשוב שאנחנו מצויות בעיר אירופית, המזמנת לנו תרבות ובילויי לילה מדהימים.

על שפת הים, בחוף ושמו ברזיל, הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות, שכמותן אפשר לראות בסרטים ישנים של ראשית עידן הקולנוע. נשים צעירות, לבושות בבגדים צבעוניים, לגבן קשור תינוק ועל ראשיהן סלים עמוסים בפירות. כולן מהלכות מרקדות להן, שוחקות לכל עבר, בפנים שמחים ועיניים צוחקות. ילדים בבגדים קרועים או ערומים כביום היוולדם מצטלמים בשמחה, חושפים את אבריהם האינטימיים בגאווה גדולה.

האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? ומדוע אמר לנו אמריליו שממשכורתו של מורה (מקצוע מכובד!!) היא כ-30 דולר לחודש, מה שמאפשר "למות ולא לחיות"....

בעל המלון, אדם ממוצא גרמני שחי באפריקה כבר 40 שנה, מביט בנו במבט אירוני כשאנחנו שואלות היכן התאטרון או בית הקולנוע באי: "תמימות שכמותכן.... אין כאן לא בית קולנוע ולא תיאטרון..."
"אז איך מבלים האנשים?", אנחנו שואלות – "עושים ילדים", עונה לנו האיש. בכל משפחה יש בין 15-20 ילדים.

בית מגורים אופייני במעבה הג'ונגל

אמנם נכון הדבר, אין באי הנעלם הזה אולם תאטרון סגור שאנשים מעונבים יושבים בו ומוחאים כפיים בנימוס כשהאורות כבים. אך יש כאן בהחלט "תאטרון רחוב": די אם תיסע לאורכו של חוף הים או תסתובב בשוק הפתוח שברחוב הראשי של העיר ותפגוש את האנשים החיים כאן, והרי לך מחזה נפלא, מחזה השווה לכל נפש ומפעים את רוחו של כל איש הרגיל לחיים בתוך הציוויליזציה העירונית, זו הפותחת וסוגרת בעת ובעונה אחת את הלב ואת הנפש.

ביום א' בבוקר ואנחנו מתעוררות לנו במלון שחלונותיו צופים אל האוקייאנוס האטלנטי ואל הגן הטרופי שבחצר האחורית של המלון. השקט סביב משרה רוגע מופלא. אי אפשר כאן להאיץ צעד, כי איש אינו רץ לשום מקום. אין כאן רעש של אוטובוסים, וצופרי אמבולנס אינם נשמעים. לאחר זמן למדנו, משיחות עם בני הקבוצה שהנחינו, שאמבולנסים מעטים של הצלב האדום משרתים את כל האוכלוסייה, ובעיר קיים בית חולים קטן ועלוב, שמי שמסתכן ומתאשפז בו צפוי לצאת מתוכו בתוך ארון מתים.

מראה הנשקף מבעד לחלון חדר המלון

ועדיין, ביום א' אחר הצהרים, כמה שעות לפני מועד פתיחת הקורס, אנחנו יושבות בלובי של בית המלון ומכינות שוב את היום הראשון להשתלמות. שתינו נרגשות ביותר: כמה אנשים באמת יגיעו לקורס? איך יקבלו אותנו? האם הדברים שהכנו יהיו באמת רלוונטיים? חוזרות ומשננות לעצמנו שאין ספק שאנחנו עומדות לפגוש אנשים נבונים ונחמדים ואנו בטוחות שנלמד מהם רבות.

אני זוכרת היטב את המחקרים האנתרופולוגים שקראתי, שנכתבו בעיניים "מערביות" בידי חוקרים אירופיים, בעקבות תצפיות שערכו על החברות השבטיות. תצפיות שעשו, לטעמי, עוול לא קטן, שכן הציגו מעין דיכוטומיה ברורה (בעבורם) בין החברה שהם כינו "פרימיטיבית" לחברה המודרנית-מערבית, נוצרית בדרך כלל. כולנו מכירים את הסיפורים על פעולות המיסיונרים לניצור עמים וארצות רבות, תהליך שבו הלכו לאיבוד תרבויות מופלאות לא מעטות.
פליסה ואני דוחות על הסף תפיסת עולם זו, ובדיעבד שמחות כי הנבואה שלנו הגשימה את עצמה (על כך בפרקים שידברו על הקורס ומשתתפיו).

מן השהיה הקצרה שלנו באי עד כה ברור לנו שאנחנו נמצאות במקום שאין לו מאומה עם המושג שאנחנו מכנים "התקדמות טכנולוגית", ועל כן אל לנו לצפות שאמצעים טכניים מודרניים יעמדו לרשותנו. אנחנו מהרהרות בקול רם ומבינות שמה שיאפשר את הצלחת הקורס הזה טמון בפן האנושי של כולנו (שלהם ושלנו), וביכולת השיח שנקיים במשותף.

בחדרי, כשאני לבד ויודעת שאצטרך, החל ממחר בבוקר, לאורך שעות ארוכות של כל יום לחשוב ולדבר בפורטוגזית, אני משננת לעצמי את הדברים הראשונים שאומר. וכל השאר? אני מאמינה שיזרום לו בטבעיות. פליסה ואני מחליטות שנכנה את הקורס הזה, בינינו לבין עצמנו (באופטימיות אמיתית), "לזרום עם השינויים", עוד נבואה שהגשימה את עצמה.



* * *
מרים רינגל

פרק שלישי - האשה הגדולה מן האי

המסע באפריקה מעמיק וחושף שכבות לא צפויות: פגישה עם האישה הנערצת ביותר במדינת סאו טומה ופרינציפ, המשוררת הלאומית של האי, שמגלה כי בעורקיה זורם דם יהודי, מוביל אותי אל שני קברים של יהודים ב"אי התנינים", ואל ההיסטוריה הרחוקה, אל סיפורם של האנוסים – יהודים שנאנסו בלחץ האינקוויזיציה בפורטוגל להיטבל לנצרות.


המפגש עם המשוררת הגדולה של האי, אלדה אספיריטו סנטו, נערך בבית אגודת הסופרים שהיא מנהלת, לא הרחק מן המלון שלנו, במבנה פורטוגזי קטן ויפה המשקיף על רצועת החוף של האוקיינוס השקט.
בחור צעיר קיבל את פנינו והכניס אותנו לחדר מרוהט בצניעות: שולחן אחד גדול למדי וסביבו כסאות לא מרופדים, כמה שולחנות קטנים נוספים מפוזרים בחדר, מדפי ספרים פשוטים ביותר ועליהם כמות לא מבוטלת של ספרים. אנחנו מעזות ופותחות את החלונות לאפשר נשימה קלה יותר, שכן הימים כאן חמים ולחים מאוד.

לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה מרשימה וגדלת ממדים כבת 70 ששערה האפור-לבן אסוף לאחור, חיוך ענקי משוך על שפתיה, ומבט עיניה מלא שמחה וחוכמה. רוח חמה מנשבת ממנה. ניכר כי המראה החיצוני אינו מעניין אותה. אלדה אספיריטו סנטו מתיישבת לה ליד השולחן ואנחנו מתחילות לדבר.

פליסה ואני עם אלדה אספיריטו סנטו

אמה של אלדה אספיריטו סנטו שהיתה אף היא לוחמת חופש - צילום במוזיאון הלאומי של האי.

היא יודעת שאנחנו מישראל, ובטרם החלה לקלוח שיחה היא אומרת לנו בביטחון רב, כשהיא מורה על זרועה : "דם יהודי זורם בעורקיי".
אנחנו מביטות בה בהשתאות ומחכות להסבר. אלדה מספרת לנו בקצרה שבמאה ה-15, בעת שהפורטוגלים גילו את האי וכינו אותו בשם "אי הקרוקודילים" (ללמדכם שמסוכן היה לדרוך על אדמת האי...), שלח לכאן המלך הפורטוגלי ז'ואה השני כ-2,000 ילדים יהודים, על מנת להפכם לנוצרים. לאחר תלאות שעברו במקום הפראי הזה נותרו בחיים ככל הנראה כ-600 ילדים, ודמם של היהודים הללו התערבב לו בדמם של המקומיים, אפריקנים שהובאו כעבדים בעיקר מאנגולה ומוזמביק, על מנת לשרת את האדונים הפורטוגלים ששלטו באי.
אלדה מוסיפה ומספרת לנו שלפני כמה שנים נערך באי סאו טומה כינוס ואליו הגיעו כמה חוקרים ישראלים. הם מצאו כי בבית הקברות הנוצרי,ליד הגדר, קבורים שני יהודים ממרוקו שהגיעו לאי בסוף המאה ה-19, חיו ומתו כאן. היא מציעה לנו לפקוד את קברם.
הדברים הללו מרגשים אותנו מאוד ואנחנו מחליטות שזה בדיוק מה שנעשה מחר, ניסע לבית הקברות ונחפש את קברם של שני היהודים הללו.

לפני שהלכנו הורתה אלדה לבחור הצעיר שקיבל את פנינו לצלם לנו חומרים על אודות הכינוס שעליו סיפרה לנו – חומר כתוב וכמה תצלומים. כמו כן היא העניקה לי ספר שירים של משורר מקומי.
אלדה מתרוממת מן הכיסא (די בקושי מפאת גילה ומשקלה), ומלווה אותנו החוצה. ממרפסת הבית היפה הזה היא מנופפת לנו בידה, וחיוך ענקי נסוך על פניה.

פליסה ואני צועדות לכיוון בית המלון. האוקיאנוס האטלנטי מצוי לצדנו השמאלי, מרחק מטרים ספורים מן המדרכה עליה אנחנו מהלכות. השעה היא שעת דמדומים והיופי ההיולי הזה מלווה אותנו כל הזמן. שתינו נרגשות ונפעמות מן המפגש עם האישה הענקית הזו, המקרינה כוח עצום. ברור לנו שלמדנו רק את קצה קצהו של הסיפור המסתתר מאחורי אישיותה הססגונית.

רק לאחר שובנו ארצה למדנו פרטים מרתקים על אודותיה: אלדה נולדה בשנת 1926 בסאו טומה, למדה בפורטוגל ונאלצה להפסיק את לימודיה מסיבות פוליטיות וכלכליות.
אמה, שהייתה לוחמת חופש, ישבה בבית הסוהר הפורטוגלי באי בשל פעילותה הפוליטית. בבניין בית הכלא ההוא פועל כיום המוזאון הלאומי של האי. תמונתה של האם מתנוססת על הקיר בחדר מיוחד במוזאון, ומשני צדדיה תמונות של עבדים מעונים וזבי דם. זהו כתם על ההיסטוריה של הפורטוגלים שנשאר כאן, והאם אינם יכולים להסירו.
למדנו כי אלדה הייתה מחוברת לפוליטיקה המקומית באופן משמעותי ביותר: היא שימשה כשרת החינוך והתרבות בשנים 1975-1978 שרת התקשורת והתרבות בשנים 1978-1980, בשנים 1980-1991 היא הייתה יו"ר הפרלמנט הראשון וחוקקה את חוק הבחירות (להזכירכם, סאו טומה קיבלה עצמאות בשנת 1975, כשתמה מלחמת הקולוניות ופורטוגל הפכה מאימפריה למדינה בתוך חבר העמים האירופי).
אלדה אספיריטו סנטו כתבה את ההימנון של סאו טומה ופרינציפ. המנון לא קצר, שכל ילד קטן יודע לשיר אותו בעל פה. משהו שאנחנו צריכים ללמוד איך להנחיל גם אצלנו.
כיום משמשת אלדה מזכירה כללית של אגודת הסופרים והמשוררים של סאו טומה ופריציפ, ובמסגרת עבודתה היא מעורבת בכל פעילות תרבותית חברתית באי.


למחרת בשעות אחר הצהרים אנחנו מבקשות מהנהג שיוביל אותנו לבית הקברות. המקום מצוי על גבעה הצופה על בתי העיר והאוקיאנוס השקט. אנחנו מחפשות את המשרד של בית הקברות, ומוצאות שם איש שמוכן להתלוות אלינו "למסע" החיפוש הזה אחר קברי היהודים. בקצה בית הקברות, ליד הגדר, הוא מורה לנו בידו על שני קברים, צמודים זה לזה, מכוסים בצמחייה עבותה.


יחד עם האיש הנחמד הזה אנחנו מנכשות את העשבים, וכך נחשפות לפנינו שתי אבני מצבה ועליהן כתובת בעברית: "כאן טמון אברהם כהן וכאן טמון אברהם גבאי...." אכן מרגש ביותר.


לפני כמה ימים שוחחתי עם אינסיו שטיינהרדט, יהודי פורטוגלי החי בישראל שנים רבות, עיתונאי ומידען, היושב בראש אגודת הידידות ישראל פורטוגל. סיפרתי לו על המפגש עם משוררת הגדולה של האי, ועל דבריה, כי דם יהודי זורם בעורקיה. אינסיו תהה על פשר האמירה הזאת. הוא הכיר את סיפורם של הילדים האנוסים, ואמר כי המקור הנאמן ביותר שפורסם על מה שידוע על הילדים האלה נמצא בספר «Os Baptisados em Pé» ("הוטבלו בעמידה"), של אליאס ליפינר ז"ל. בנו של ליפינר חי בישראל וכדאי שאנסה לשוחח עמו, אמר אינסיו, כיוון שיש בידיו כמה עותקים של הספר.
בשיחה טלפונית שקיימתי עם גדי, בנו של אליאס ליפינר, התברר לי שאביו היה אחד משני האנשים שהשתתפו בכינוס שעליו סיפרה לי אלדה המשוררת. כשהיה אליאס, אביו, בערך בן 80 הוא נסע לכינוס החוקרים. לרגל הנסיעה התלבט אם לקבל את כל החיסונים הנדרשים על מנת להגיע לשם, סיפר לי גדי. כשנועדנו להיפגש אמרתי לו כי יש בידי חוברת שנתנה לי אלדה המשוררת, ובה תצלום של אדם זקן כורע לפני קבר. גדי אמר שכאשר יראה את התמונה הוא ידע אם אכן זה אביו, כי הוא זוכר בדיוק באילו בגדים הוא נסע לאי הנעלם הזה.
אליאס ליפינר היגר מאירופה לברזיל ומשם לישראל. הוא היה עורך דין במקצועו וחדור מוטיבציה לחקור את נושא היהודים האנוסים הפורטוגלים שהתפזרו בעולם. בין מחקריו הרבים (הוא כתב 24 ספרים!) הוא עסק גם בסיפור על 2,000 הילדים הללו שהגיעו לאי סאו טומה.

את הספר הזה, שהיה האחרון שכתב, לא הספיק אליאס לראות יוצא לאור. הוא מת זמן קצר קודם לכן. הספר הזה הוא מעין מחאה, וליפינר נלחם בכוחותיו האחרונים על מנת להוציאו לאור.
בכותר עצמו טמונה המחאה: "הוטבלו בעמידה" (Baptisados em Pé), שם הספר, היה כינוי לאנוסים, שהוטבלו לנצרות כמבוגרים, ולא כתינוקות, כנהוג בנצרות, ועל כך הושמו ללעג בידי האינקוויזיציה. ליפינר עמד על כך שבכריכת הספר יופיע ציור של טבילת ישו, רמז לכך שגם ישו נטבל בעמידה.

פיירו דלה פרנצ'סקה (צייר איטלקי מתקופת הרנסס), "הטבלת ישו"

בפגישה בגן ביתו של גדי ליפינר בירושלים, כשאוויר הרים צלול כיין מנשב לו סביב השולחן, אנחנו מנסים להשוות בין תמונה צבעונית של אביו לבין התמונה המטושטשת המופיעה בחוברת שנתנה לי אלדה אספיריטו סנטו בסאו טומה. גדי נרגש מאוד. הוא טוען שתנוחת הצילום, בה האיש כורע על ברכיו ליד הקברים היהודים, אינה אופיינית לאביו, ואולם כל השאר דומה להפליא, ועל אף שהתמונה בצילום שהבאתי עמי מטושטשת למדי, אנחנו כמעט "מחליטים" שכנראה זו אכן תמונת אביו.

ליפינר חיפש ומצא עדויות כתובות על אלפיים הילדים שהגיעו לסאו טומה ואסף את מחקריו בפרק מיוחד בספר "הוטבלו בעמידה": סופר יהודי פורטוגלי שהוגלה לאיטליה במאה ה-15 ושמו אוסק מתאר את אכזריותו המפלצתית של המלך ז'ואה השני, שנבעה מן הרצון העז להרחיב את האימפריה הפורטוגלית ולהוסיף לה קולוניות נוספות. באותה תקופה גילו הפורטוגלים את האי הנטוש סאו טומה, אי שהיה מאוכלס בחיות טרף רבות. במקום לא נמצאו ילידים, ואליו נשלחו בכוח 2,000 הילדים היהודים על מנת להפוך אותם לנוצרים. יש עדויות המדברות על 5,000 ילדים, אחרות על 900, ואין אפשרות לדעת את המספר המדויק.
"הגיעה השעה הקשה והנוראית", נאמר באחת מן העדויות הכתובות שנמצאו, "שבה נלקחו באכזריות ילדים רכים מזרועות אמהותיהם, שאחזו בילדיהן בכל כוח בניסיון למנוע את הניתוק מהן. ילדים קטנים מתחת לגיל 10, צרחו צריחות שהגיעו עד לב השמים, צרחות של כאב הפרידה מן ההורים בגיל כה תמים וצעיר.
"לבסוף הגיעו הילדים התמימים הללו למקום הנטוש הזה, סאו טומה, נזרקו מן הים ליבשה ושם הותירו אותם. היו שם לטאות גדולות שבלעו כל דבר. אם לא לתוך לוען של החיות הללו שהם נבלעו, מתו רוב הילדים מרעב".
בעדות אחרת מאותה תקופה נכתב כי המלך הפורטוגלי, דון ז'ואה השני נענש על מעשהו האכזרי ובנו יחידו, אלפונסו, מת כשנפל מסוס והותיר את אביו ללא בן. בהיותו על ערש דווי, כשהוא שרוי בהזיה, נשמעה צעקתו: "קחו מכאן את הילדים הללו"

בנוסף על קבוצת הילדים היהודים הללו, שכאמור, רובם לא נותרו בחיים, הובאו לאי עבדים ממקומות אחרים ביבשת אפריקה, כמו אנגולה ומוזמביק. דמם של הילדים היהודים, ששימשו אף הם עבדים, התערבב עם השנים בדמם של האפריקנים והרי לנו צאצאים מולאטים (חציים שחור וחציים לבן).
עדויות מעניינות נוספות מלמדות על מנהגים יהודיים שהשתמרו במשפחות מסוימות באי עד ימינו. כמו כן השתמרו באי שמות משפחה יהודיים. עדות מעניינת ביותר מספרת על האנוס לופו דה ליאו, שהיה כלוא בבית סוהר בליסבון והתחנן בפני האינקוויזיטורים, בשנת 1581, שישלחו אותו לאי סאו טומה. הוא חשב ששם יוכל להשתחרר מן הלחץ של ה"המשרד הקדוש" SANTO OFICIO – בית המשפט של האינקוויזיציה באותן שנים בליסבון
(הערה: כל הדברים לעיל הם תרגום חופשי שלי מפורטוגלית, מתוך האוסף הרב של העדויות שאסף אליאס ליפינר בספרו. מ.ר).
על התהליכים האכזרים שנקטה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (עד סוף המאה ה- 18!) לא נכביר כאן במילים, שכן זהו עניינו של ההיסטוריון.
נאמר רק כי המעשים היו קשים ואכזריים כמעשי הגרמנים הנאצים ולעתים אף יותר. היות שהכנסייה חפצה בהמרת דת באונס, בחרו יהודים רבים למות על קידוש השם ולא להמיר את דתם.
בפורטוגל נותרו יהודים רבים שהמירו את דתם והפכו למה שמכונה בשם "נוצרים חדשים". בעיר בלמונטה שבפורטוגל אפשר למצוא גם כיום צאצאי אנוסים. בשנים האחרונות שבו אל חיק היהדות לא מעט מן המשפחות הללו, אך עדיין אנו עדים לתופעות מעניינות של משפחות שבהן יש בן אחד שהוא כומר קתולי ובן אחר שהפך שוב ליהודי. מחקרים רבים נערכו בנושא זה, והמתעניינים מוזמנים להציץ בספרי ההיסטוריה וגם באתר האינטרט של העיר.


לאן מובילה אותי הכתיבה של יומן המסע הזה? דומתני שהעיסוק ביהודים האנוסים איננו אקראי. בשנים האחרונות אני חוקרת את ספריו של ז'וזה סאראמאגו ומצויה הרבה בפורטוגל ובקרב הפורטוגלים. אני חיה בתחושה של אדם המצוי בתוך מסע פנימי אל תוך עצמו, אל שורשיו, אל הגלגולים הקודמים שלו (אם מישהו חפץ להאמין בכך).
נשלחתי להעביר השתלמות למפקחים ומנהלים במערכת החינוך של סאו טומה והנה אני מוצאת את עצמי באי הנעלם הזה רוכנת על קברם של שני יהודים ומנכשת את העשבים על מנת לקרוא את הכתובת - בעברית ובפורטוגזית - הרשומה על גבי המצבה.

נפלאות דרכיו של כל מסע....

בפעם הבאה: מערכת החינוך באי – מגן הילדים עד למכון הפוליטכני הגבוה


* * *
מרים רינגל

פרק רביעי - מוסדות החינוך באי

כתיבת פרק זה היא הקשה לי ביותר. איך אתאר את מערכת החינוך של האי מבלי לגרום עוול למאמצים הגדולים שעושים שם אנשי חינוך חדורי מוטיבציה ויכולות נפלאות? אינני אנתרופולוגית ועל כן אשתדל לתאר כאן את הדברים כפי שראיתי בעיניי. יסלחו לי מביני דבר על ה"סלט" שאעשה בתיאור שלי את מערכת החינוך באי, בין החלק הקוגניטיבי לחלק האמוציונלי. מי שפוקד את האי הזה ואת אפריקה בכלל יודע שכל ניסיון להפריד בין החלקים הללו דינו להישמע ולהראות מלאכותי.

איך לא אגרום עוול כשאוסיף תמונות של פעוטות בגן הילדים עומדים בתור לשירותים ושוטפים ידיים במים זורמים, בעוד שבבית הספר התיכון, המכיל 5,400 תלמידים, אין ולו חדר שירותים אחד?

גני הילדים: אי של נועם
את גני הילדים גילתה פליסה כמעט באקראי. אחת מן המשתתפות בקורס היא מפקחת על הגנים. פליסה ביקשה ממנה לבקר בגני הילדים (תחום שמעניין אותה במיוחד), וברטה, המפקחת, נעתרה בשמחה. פליסיה חזרה מן הביקור קורנת מאושר: "גני הילדים הם 'אי' בתוך האי הזה...". המקום היחידי שבו מושקע כסף זר ומקומי הוא בחינוך לגיל הרך. ארגונים בינלאומיים כגון אונסקו, הבנק העולמי ואחרים חברו יחדיו והפכו את גני הילדים לפנינה אמיתית.

מאות ילדים מגיעים בכל בוקר למתחם ובו כמה מבנים צבועים בצבעי ורוד פסטל, הילדים לבושים בסינרים ורודים, ישובים בחדרים נקיים, ומקיימים סדר יום מרתק ומחנך.

בית ספר יסודי (יש גם טלוויזיה)
ביום השלישי להשתלמות אנחנו עורכים עם המשתלמים ביקור בבית ספר יסודי בכפר קטן ושמו אגוואה אה-זה, (Agua e zé) לרגל פתיחת אגף חדש – תרומה מתורם הולנדי.

בהגיענו לטקס, שנערך בחצר בית הספר, אנחנו פוגשים ילדים קטנים לבושים בתלבושת בית ספר בצבע תכלת, עומדים בסדר מופתי ליד עץ גבוה ועבות.
להפתעתנו, על העץ נתלים ילדים רבים נוספים, שאינם לובשים תלבושת אחידה. מתברר שלא מעט ילדים אינם פוקדים כלבית הספר, אף כי קיים חוק חינוך חובה עד כיתה ו' (!).

תלמידי בית הספר והאורחים ממתינים שעה ארוכה לבואו של שר הבריאות (שכן שר החינוך לא נמצא כרגע באי). האיש מאחר (כרגיל במקום). השמש קופחת על ראשי הילדים הרכים, ומתחילה להציק להם. הילדים מתחילים לנוע באי שקט. המורים משחררים אותם לכמה דקות של התפרקות ושתייה. כשמכוניתו של השר נראית מרחוק, כולם שוב עומדים בסדר מופתי. הטקס מכוון כל כולו לשולחן הנשיאות, שם יושבים השר, התורם ההולנדי ומנהלים של מערכת החינוך. הילדים שרים את ההמנון הארוך במלואו (כולם יודעים את המילים בעל פה), ומופיעים בריקוד ומופע קצר. הטלוויזיה המקומית (נער ונערה הם האיש הטכני והמראיין גם יחד!) מסתירים את שולחן הנשיאות כשהם תוחבים לפיהם של הדוברים את המיקרופון הענקי שלעתים מסתיר את פניו של המרואיין... אבל הכול נעשה בסדר ראוי לציון. אנחנו נרגשות, והאנשים כולם - ארשת של רצינות על פניהם.

3 פעמים בכל יום, במשך שבוע ימים, תשדר הטלוויזיה המקומית את טקס פתיחת האגף החדש של בית הספר (אותן חדשות!)

וקצת חוש הומור של המשתלמים שלנו

בית ספר יסודי: משמרת שלישית על הר הקפה
למחרת, בעת טיול בפינות המרתקות של האי, אנחנו לעיירה קטנה ושמה "מונטה קפה" (הר הקפה). השעה היא שעת בין הערביים.בראש ההר עומד בניין ועליו השלט "בית ספר יסודי".
חשכה כמעט מוחלטת שוררת בתוך הבניין. המנהל אומר שיש תקלה... (דומתני שאין שם חשמל...), ומוביל אותנו בגאווה לחדרי הכיתות, שבהם לומדים ילדים במשמרת שלישית. ילדים רכים ומתוקים, בלי תלבושת אחידה, יושבים להם בחדר אפל כמעט לחלוטין ולומדים חשבון ופורטוגזית.
שקט מופתי שורר בכיתות, והמורים, שאנחנו פוקדים בהפתעה את כיתתם, שמחים לקראתנו, מצטלמים אתנו ברצון, וגאים במה שיש להם להראות.

כיתות ד-ה: בית הספר במעבה הג'ונגל
מנהל צעיר, שזו השנה הראשונה לעבודתו משתתף בקורס שלנו והוא מתנדב לארח את המשתלמים בבית ספרו. בית ספר יסודי שיש בו שתי שכבות לימוד – כיתות ד' וה'.
מבנה בית הספר החדש נמצא במעבה הג'ונגל, מרחק רבע שעה נסיעה מעיר הבירה של סאו טומה.
אנחנו צועדים בשביל צר. משני צדדיו צריפי מגורים, ובקצהו מתגלה בהפתעה מבנה בית הספר, שקירותיו צבועים צהוב - בולט ביופיו וניקיונו.

סיור בכיתות מלמד אותנו שאפשר גם אחרת...
בבית הספר קיימים חדרי שירותים עם מים זורמים. ילדים לומדים צרפתית ושיעורי ריקוד. בחדר המורים יש יומני כיתה מסודרים, אך מעט מאוד חומרים פדגוגים לעזרת המורה. אין ספרייה בבית הספר.

גיירמה, המנהל, טוען שאחת הבעיות הקשות שלו היא רמת המורים, שלרובם חסרה הכשרה פדגוגית. אבל אנחנו מתרשמות שהמורים חדורי מוטיבציה ומנהיגותו של גיירמה אינה מוטלת בספק גם מן הביקור הקצר הזה.

אנחנו מתרשמות שוב מהרגלי המשמעת. אני נכנסת לאחת הכיתות ומנהלת שיחה עם הילדים. רבים מספרים לי שהם צועדים רגלית כשעה וחצי על מנת להגיע לבית הספר (!!!).

כולם רוצים להצטלם, וילד חמוד שרואה את המצלמה הדיגיטלית שבידי, שבה אפשר לראות את תוצר התמונה לפני ואחרי, מבקש ממני לצלם בעצמו. אני נוטה להיעתר לבקשתו וכבר מכינה את המצלמה להעבירה לידו, ואולם אז כל הילדים מתחילים לצעוק: "גם אני רוצה, גם אני רוצה"..... ובצער רב אני אומרת להם שזה פשוט בלתי אפשרי ומציעה שאני אצלם והם יצטלמו.




המשתלמים שלנו עדיין עובדים...

בית הספר התיכון: התלמידים עושים את ההבדל
בית הספר התיכון היחידי בעיר הוא גדול ביותר, ונמצא סמוך מאוד לבית המלון. ביום השני לשהותנו באי, עוד לפני שנפגשנו עם המשתלמים, אנחנו מחליטות "להתגנב" לתוך בית הספר ולראות אותו מבפנים כשאין בו פעילות.

שומר רשמי ישוב על כסא בפתח המוסד ומבטו עייף, מאפשר לנו להיכנס פנימה מבלי לשאול שאלות מיותרות.

קשה לתאר במילים את מה שראינו שם בפנים:
בית ספר מוזנח באופן מעורר כאב. הכיתות מצוידות בכיסאות ושולחנות המחוברים זה לזה. קירות חשופים לחלוטין. אין תמונה אחת על שום קיר (אין, כנראה, "ועדת קישוט" בשום כיתה...).

5400 תלמידים אמורים לאכלס את בית הספר, ונראה לנו שאין בכל המוסד הזה חדר שירותים אחד לרפואה, אחרת כיצד נוכל להסביר את הסירחון העולה מאולם הספורט המוזנח?
בביקור שערכנו בבית הספר הזה לאחר כ- 10 ימים, אמרה לנו המנהלת (שהייתה אחת ממשתתפי הקורס שלנו), שאכן אין חדרי שירותים, שכן הללו נסגרו בעקבות ונדליזם של התלמידים. לשאלתנו – ובכל זאת היכן עושים התלמידים את צרכיהם? ענתה המנהלת בתנועת כתפיים.... של "לא יודעת", והוסיפה כי לעתים, כשתלמידה כלשהי זקוקה בדחיפות לשירותים, היא מאפשרת לה להיכנס לשירותים הפרטיים שלה, המצויים ליד חדר המנהלת (גם שם, שלא תטעו, אין מים זורמים בברזים...)

חדר המזכירות, שחלונותיו היו פתוחים, הוא חדר גדול שקירותיו חשופים, על שידת ברזל ישנה מסודרים תיקי קרטון, ועל גבי שולחן המזכירה ניצבת מכונת כתיבה מכאנית. .בביקורנו השני בבית הספר גילינו שהיא אכן משמשת את המזכירה בעבודתה היומיומית.

אחר הצהרים של היום למחרת, יום לימודים רגיל, בעודנו מטיילות ליד בית הספר, גילינו את הפתרון שמצאו התלמידים החכמים לבעיותיהם:
אם אין שירותים בבית הספר ואין מים זורמים בבתים, מה יותר הגיוני מאשר להסיר את בגדי בית הספר בתום יום הלימודים ולקפוץ לאוקיאנוס לרחצה וניקיון אישי?
תלמידים, בהמוניהם, קופצים מגובה של כמה מטרים לתוך הים, משתכשכים במים, צוחקים וצוהלים, ושבים הביתה נקיים ורגועים. (רעיון טוב, לא?)

מנהלת בית הספר התיכון הזמינה אותנו לבקרה אחר הצהרים ביום האחרון להשתלמות. אנחנו מגיעות לאותו מוסד שאליו התגנבו בחשאי כשהוא לא היה מאוכלס בבני אדם, והנה עתה הכול נראה לנו שונה:


חדרי הכיתות, (שקירותיהם נותר חשופים), מלאים בילדים לבושים בתלבושת אחידה, רוכנים כולם על השולחנות ועסוקים בפתרון בחינה במתמטיקה.
כל 5,400 התלמידים נבחנים באותה שעה(!)

אנחנו חולפים על פני חדרים שעל דלתותיהם כתוב "מעבדה לפיזיקה" "מעבדה ל-..." המנהלת מספרת לנו בצער רב שהמעבדות כולן סגורות מחמת בעיות תקציב.

כשהפעמון מצלצל והילדים יוצאים מן הכיתות, מתמלאת חצר בית הספר בהמולת ילדים וברוכלים המוכרים את מרכולתם בפנים (כי מנהלת בית הספר מאפשרת להם להיכנס פנימה, לאכסדרה מקורה, כשיורד גשם טרופי חזק).

הביקור הזה מהווה למידה מרתקת בעבורנו. איך נראה בית ספר נטוש מתושביו הקבועים ומה חולף בראשך כשאתה מבקר בו, לעומת איך נראה אותו מוסד כשהוא מאויש בבני אדם (ילדים בעיקר)ו ואיך הכול פשוט נראה אחרת.
אפילו היעדר השירותים אינו נראה כל כך נורא...

* * *
מרים רינגל

המשתלמים לאורך ההשתלמות

השעה הראשונה להשתלמות

פליסה מעבירה את תרגיל "המפתחות" שליווה אותנו לאורך הקורס כולו. המשתתפים עדיין מהוססים...








ואז מתחילה העבודה האמיתית - קבלנו קבוצת משתלמים שכל מורה חולם לקבל... משתפי פעולה, רוצים ללמוד באמת ועם חוש הומור ושמחת חיים שהאי הזה מאפשר לכל מי שחי בו...















ממשיכים לעבוד בקבוצות












בדרך לבקור בבית הספר של גיירמה במעבי הג'ונגל








מסיבת הסיום בחדר הכיתה והטקס הרשמי עם שר החינוך של סאו טומה ופרינסיפה

כל בוקר לימדנו את המשתלמים מילה בעברית

גם במסיבת הסיום יש קטע אודות "המפתחות"

"תמונה משפחתית" לסיום הקורס

שר החינוך, המפקחים ואנחנו בטקס הסיום

אקוודור - מיגל סוזה טאבארש

Equador - Miguel Sousa Tavares

קטעים נוספים מתוך הספר המתורגמים מפורטוגלית על ידי

הערה: "אקוודור" הוא רומן המתרחש באי סאו טומה שבמערב אפריקה. על אודות האי ותושביו יש בבלוג זה רשימות אחדות שכתבתי לאחר בקור בן שבועיים במקום בו העברתי השתלמות למפקחים ומנהלי בתי ספר.

אני משלבת בתוך קטעי התרגום תמונות שצלמנו חברתי פליסה ואנוכי.

הנה קישור לקטעים מתוך סדרת הטלויזיה "אקוודור" שמוקרנת בימים אלה בפורטוגל בשפה הפורטוגלית

http://video.aol.com/video-detail/equador-episdio-de-11-01-09-15/2584965257/?icid=VIDURVENT05

קטע מן הפרק השביעי:

...בערבו של יום חזר לואיש ברנרדו לעיר רכוב על סוס מלווה כתמיד על ידי וינסנטה ששימש מדריכו וכמתווך עם השחורים שדברו פורטוגלית גרועה. הוא היה מישהו שאפשר לשוחח אתו ברגעים של חוסר מעש. וינסנטה למד שהיו שעות בהן אדונו אהב לשוחח ואחרות בהן העדיף לשתוק כשהוא עטוף במחשבותיו. זה היה אחד מאותם רגעים. לואיש ברנרדו רכב מספר מטרים לפנים מביט בהיסח דעת בנופים החולפים על פניו בקצב דהירת הסוס. הם שבו מביקור בחווה נוסה סניורה דאס ניביש, המקום המיושב הרחוק ביותר באי. הוא ניצל את השבוע לערוך ביקורים בחוות, משימה שהיתה פשוטה בשל קרבת מרבית החוות לעיר סאו טומה, להוציא את החווה נוסה סניורה דאס ניביש. פרט לאחרונה ולעיר הבירה רוב האוכלוסייה של סאו טומה התרכזה בארבעה כפרים: טרינידד, מדלנה, סנטו אמארו וגואדאלופ. כולן ממוקמות ממערב לעיר ברדיוס של שלושים קילומטרים. היו אלה כפרים עגומים ללא מבני ציבור בולטים, עם מספר קטן של אנשים לבנים שמכרו סחורה לשחורים העניים.

ברכבם הם חלפו על פני בקתות אחדות שלצד הדרך. מבני עץ פשוטים מכוסים בענפי דקלים או עשויים מבוץ מהם בצבצה השמש. את תשומת לבו של לואיש ברנרדו משך דבר מה שנעלם מעיניו של וינסטה. המושל עצר את סוסו והביט בתמונה: בשלולית מים שנוצרה בעקבות הגשמים ליד אחת הבקתות התרחצו שני ילדים ערומים. עשן עלה מבפנים דרך חור בגג הלא יציב והתמזג עם ריחות היער. אמם של הילדים, אשה ללא גיל מוגדר הציצה מהפתח. היא היתה לבושה בשמלה צהובה ססגונית שהגיעה לכפות רגליה. לואיש ברנרדו ברך אותה בברכת ערב טוב והיא השיבה בהברה אחת בלתי מובנת. וינסנטה מיהר לדבר אתה בלשון בניב האזורי אומר לה משהו שגרם לה להביט בלואיש ברנרדו ולהרכין ראש בחשש מסוים ומתוך כבוד. היא חזרה על תשובתה שלא היתה ברורה. לואיש ברנרדו נראה כמי שאינו יודע מה הוא רוצה לעשות והמשיך לנעוץ בה מבט, וגם בילדיה אשר סיימו את משחק המים שלהם ונעמדו לידה.

הוא החליט לבקש מוינסנטה שיסביר לאשה שהוא רוצה לבקר בביתה. וינסנטה גלגל עיניו בפליאה אך לואיש ברנרדו התעקש.
- אמור לה!
כשהאישה שמעה זאת היא החלה למלמל בעצבנות כשהיא מצביעה אל פנים הבית ואל הדרך המובילה לעיר.
- דוטור, היא אומרת....
- אני מבין מה שהיא אומרת. אמור לה שאני רוצה לבקר בביתה ואתן לה כמה מטבעות כמתנה.
הוא ירד מהסוס, נתן את המושכות לוינסנטה והכניס יד לכיס מעילו להוציא חופן של מטבעות עבור האשה. היא הביטה במטבעות. נראה היה שהיא מהססת ואז לפתה אותם חזק בידה וזזה מן הפתח לאפשר לו להיכנס.
החום והריח בתוך הבקתה היו מחניקים. ריח לא נעים של קמח שרוף, ערבוביה וטינופת אפופים בענן עשן שעלה מן הרצפה עליה בערה אש מתחת לסיר מחרס. האויר היה בלתי נסבל, דליל ומעורר בחילה. עם כניסתו מן האור שבחוץ לא הצליח להבחין במאומה. אחר כך, כשהתרגלו עיניו לעשן ולחשכה למחצה יכל להבחין במספר כלי מטבח, כלי עבודה ופרסות סוסים מפוזרות על הקרקע או על שולחן מעץ תוצרת בית, לבֵנים רחבות מבוץ ומזרונים על הרצפה. הוא חש שהזיעה מציפה את שערותיו ויורדת לחזהו דרך זרועותיו. הוא נלחם להחניק רצון להקיא שחש בגרונו וברגליו הבוגדות בו. חשב שיש לו חום. במחשבה שניה חשב שהוא עומד למות כי לקה במלריה. אזר כוחות ורץ בכעס החוצה לאור ולאויר הנקי. כולם עמדו שם מביטים בו בשקט. הוא נעמד זקוף ככל שיכל ועלה על הסוס שוינסנטה ייצב את מושכותיו. נבוך הרים שתי אצבעות לעבר כובעו, אמר שלום לאשה ופרץ בדהרה.
במרחק מאה מטר משם נעצר והמתין לוינסנטה.
- אתה מכיר את האנשים הללו, וינסנטה?
- כן, בוס
- היכן נמצא הבעל? בחווה?
- לא, הוא בעיר, עובד בדואר.
לואיש ברנרדו נותר שוב שקט כשהוא חושב על מה שאמר לו זה עתה וינסנטה. ראש המשפחה של הבקתה ההיא לא היה סתם פועל חווה, הוא היה פקיד דואר. זה היה בית משפחתו של ממלא תפקיד במנהל הציבורי בסאו טומה. העוני והעצב שבתמונת הבקתה זעזעו אותו. אין איש לבן שיכול היה לשרוד בתנאים משפילים כאלה. המושל ראה במו עיניו מה שלא הוזכר בשום נאום רשמי בליסבון. הוא כמעט הקיא כשגילה את הסוד הנסתר של "שליחות הקידמה וההתפתחות שפורטוגל מבצעת בסאו טומה ופרינסיפה". כן, זה נכון שהיה גם נימוק שכנגד. בליל הנשף בשיחה ליד השולחן היה מישהו שהעיר: "תנו לאיש שחור בית של איש לבן, עם קירות לבנים, אמבטיה וכל השאר והוא יהרוס אותו בהרף עין". האמת היא שאיש לא גווע ברעב על פני האי והאנשים שראה בדרכו או בחוות נראו בריאים בגופם. לא היה רעב כיון שהטבע לא הרשה זאת. לחם העץ (פרי מאזור האוקיאנוס השקט), שהברון של Água Izé הביא לאיים גדל מעצמו ומידי שנה נתן שפע של פרי ששימש כלחם אמיתי. כל שאר הפירות היו בהישג יד וצריך היה רק לקטוף אותם מהעצים. החל משבעה מינים נפלאים של בננה, שלואיש ברנרדו העדיף את בננת הזהב ואת בננת התפוח ששמה מציע את טעמם של בננה ותפוח. דגים היו בשפע כה רב והוא ראה במו עיניו גברים עוסקים בדיג סמוך למזח, מסתפקים בזריקת רשת בהיותם עומדים על החול ומושכים אותה שורצת דגים וסרטנים מבלי להרטיב את רגליהם במים. המלאי היה כזה שהמקומיים דחו לובסטרים בבוז, אומרים שיש בהם כישוף ובסאו ג'ואה דוס אנגולרש בדרום בלילות ירח מלא שורות של דיונון הרוקחים ענקיים זחלו על החוף והנשים יכלו פשוט לאסוף אותם חיים בדליי העץ שלהן. חזירי בר שוטטו על החופים או הגיחו פתאום ממעבי הג'ונגל ולא היו שייכים לאיש. ללהוטים לצייד סאו טומה היתה גן עדן של יונים, קיכלים וצפורים למאכל אחרים. פרט לכך היה צמח הקאסאווה שכאן כמו בכל אפריקה היה מזון עיקרי המועדף על השחורים. איש לא רעב למוות בסאו טומה. הם לא סבלו מבצורת שתקפה אזורים אחרים של אפריקה ולא היו צריכים לנדוד כדי למצוא אוכל. מדוע חיו השחורים של סאו טומה בתנאים עלובים כאלה? האם זה בשל עצלותם וטבעם, כפי שהסבירו הלבנים, או שמא בשל חוסר הרגישות של האחרונים שמעטים העזו להעלות זאת על דל שפתם?


קטע מן הפרק השמיני:


בצהרי היום כשפעמון החווה צלצל שלוש פעמים לארוחת הצהרים בבית הגדול היה לואיש ברנרדו שטוף זיעה לאחר שביקר בשלושה מבנים סמוכים. הוא ראה בתי מלאכה אחדים – את הנגרים, את הנפחים ואת הפחחים – היה בביתו של המשגיח ובבקתות הקש שרוחבן ארבעה מטרים מרובעים. חלונות קרועים על כל אחד מן הקירות שנועדו לכניסת הבריזה הקלה כדי לצנן את האויר. הוא נכנס לפעוטון ובו כארבעים ילדים ואשה אחת שנראתה עסוקה מבלי לעשות משהו מיוחד. הוא ביקר בבית החולים של החווה. בנין ארוך ובחלקו הקדמי מעין "חדר ניתוח", היכן שאוחסנו בארונות עץ שורות כבדי משקל של בקבוקים נושאי תוויות. שולחן נמוך ועליו מכשירי ניתוח מוזרים עשויים מתכת שצורתם מפחידה, כפי שמכשירים רפואיים נוטים להיות. גודלה של המחלקה היה ענק, לאורך הקירות חלונות וכחמישים מיטות ברזל בצבע קרם מכל צד. רופא מקומי, שאת גילו קשה לאמוד, ארשת סיפוק על פניו אותה לא ניסה להסתיר ליווה אותו בביקור זה שנראה שהוכן כהלכה. על מרבית המיטות נפרשו סדינים נקיים. שלוש אחיות שחורות עור לבושות היו במדים מגוהצים חדשים. הרצפה רטובה עדיין משטיפת הבוקר. קירות לבנים שסוידו זה מכבר ומיטות שאכלסו חולים שאיש מהם לא נאנח או נאנק. הכל היה מושלם פרט לריח פורמלין וצחנת מוות. עזובה ודממה מוחלטת הספוגים באויר ובחושים שלא יכלו להגן על תחושת אכזבה קשה. בשום מקום אחר בעולם לא חש בדידות מייאשת כל כך. לואיש ברנרדו הקשיב בשקט להסברים שנתנו לו הרופא ומנהל החווה ולא שאל שאלות כלשהן. מהלך בקצב מהיר דרך המחלקות, מנסה לא להביט ישירות בעיני החולים המקופלים במיטות כמו חיות לכודות.

פסי הרכבת שנותרו מן התקופה בה שלטו הפורטוגלים באי

בית החולים הפורטוגלי או מה שנשאר ממנו כיום. בנין נטוש, חלונות שבורים וחיות בית העושות את צרכיהם מתחת למבנה.




הם יצאו לדרך כששני שחורים מלווים אותם, צועדים לפנים ואוחזים בידיהם שתי מנורות שמן וחניתות. הם התקדמו במהלך כעשרים דקות ללא אור כשהכה אותם הגשם בעת שהתכוננו

כך נראים השמים קצת לפני הגשם , אחר כך טיפות הגשם

לעלות לפסגת מקקו כדי לחתוך ימינה לאורך שביל שיצא מצידו השני של הכביש בכפר סנטו אמארו. במקום זה הסתיים הג'ונגל ויהיה קל להגיע לסאו טומה גם בלילה החשוך.
אולם הגשם ניתך ארצה בעוצמה כה גדולה שהיה קשה לעקוב אחר השביל. לואיש ברנרדו החליט לעצור. הם ירדו מהסוס, קשרו את הסוסים לעץ קרוב ותפסו מחסה תחת השיחים לצד המסלול. וינסטנה פרש מעיל גשם ששמר למקרים דחופים כאלה ומתח אותו מעל ראשי השיחים ליצור מחסה ארעי לו וללואיש ברנרדו. שני השחורים מחוות ריו דו אורו המשיכו לעמוד תחת המבול. לואיש ברנרדו קרא להם להיכנס תחת המחסה אולם הם לא נראו מבינים.
הוא צעק לאחד מהם כדי להתגבר על רעש הרעם המתגלגל.
- הי, אתה, מה שמך?
השחור היסס אך לבסוף ענה – הם קוראים לי יהושע, בוס.
- יהושע, בוא הנה.
שני השחורים הביטו בו מוכי אלם כמו היה לואיש ברנרדו מדבר למישהו אחר.
- בוא הנה, אמרתי.
הם הביטו זה בזה וניסו להבין האם היתה זו פקודה או הזמנה. אולם לואיש ברנרדו פינה להם מקום לשבת לצדו. שקטים ומכווצים היו כשהתכופפו למטה והביטו מתחת לשיחים מרגישים לא שייכים. לואיש ברנרדו הבחין עתה בצלקת עמוקה בזרועו החשופה של יהושע ולאורך הגב שעתה הופנה אליו. אגלי זיעה מעורבבים בטיפות גשם ניגרו לאורך גופו והריח יחד עם הצחנה שהגיעה מהצמחיה הספוגה במים כמעט חנקה אותם במחסה הזעיר המאולתר שלהם.
ד"ר ולנסה, מושל סאו טומה ופרינסיפה בעקבות פגישה מלכותית, שבמהלך הפוגה בצייד שערך המלך בוילה ויסוזה צוּוה לנטוש את ליסבון והנוחיות שבה. מצא עצמו עתה מצטופף תחת מעיל גשם מלוכלך, תופס מחסה מפני גשם זלעפות, נאכל בידי יתושים, שטוף זיעה עם שלושה בני אדם שחורים שאין לו דבר משותף עמם. אולם ברגע זה באמצע הג'ונגל המשימה החשובה היתה להמתין שהמבול ייפסק, לעלות על סוסו ולהיעלם על ההר בחשכת היער על צרחותיו, צמחי הליאנה המטפסים והצללים העמוקים שבו. זאת כדי להגיע לכפר הקרוב ביותר ולעלות על שביל בטוח עליו ירכב במשך שלוש שעות נוספות עד שיוכל להשתכשך באמבט ולהתמתח במיטה אשר בביתו שבאי.
תשישות שנבעה כתוצאה ממשא אינסופי של עצב ותחושת רפיון נפלה עליו, מאיימת להכניע אותו שם לנצח בתחושת תבוסתנית. משימתו נכשלה, כבודו נשכח. הוא ישוב לארמון המושל, יתישב במשרדו ויכתוב מכתב למלך: "אני מרים ידיים. מה שאדוני המלך ציווה עלי לעשות הוא מעבר ליכולתי". אחר כך יעלה על האניה הקרובה חזרה לליסבון ולחיים שידע ואהב. העיתונות ואויבי המלך ירמסו את שמו הטוב. מולדתו, או מה שרואה עצמה ככזו, תזכור לו את נטישתו. אך לפחות יחזור בריא ושלם ומוכן לחיות מחדש. הוא יברח מהגיהינום הירוק הזה, מהבדידות שבאיים הטרופיים והעצבות של האנשים כאן שלא ניתן להכחישה. הוא ישוב חזרה מאפריקה.
חשיכה השתררה בכל. היער היה כולו בגוון שחור כהה נאבק במשבי רוח. אחד השחורים מחוות ריו דו אורו הדליק מנורה וריח השמן הציף את המחסה שלהם שהוא מצא אותו מנחם ומוכר באופן אבסורדי. היה זה הריח מלילות הדיג בים הפתוח בססימברה בסירה של אנטוניו אמאדור. הריח מבית סבתו בילדותו כששמע את קולות המשרתים במטבח ואביו שהשתעל בחדר השינה מבשר את המוות שעטף אותו. אותו ריח שנשאר במסדרון כשאמו נאנחת ובידה נר עברה בין החדר שהתגורר בו המוות והחיים במטבח שאיש כבר לא שלט שם יותר. אמו, כל כך מרוחקת, כל כך בודדה, כל כך אובדת עצות, מופיעה בזכרונות הילדות המבולבלים שלו בחושך היער. ריח השמן, אדם מת משחפת, אשה שאיבדה את טעם החיים נודדת בתוך מסדרון וקולות שהגיעו ממעמקי הבית בו התחבאו להם החיים. והוא עצמו, ילד קטן עטוף בסדין כותנה ושמיכת פלנל מתחבא מפני המחלה והסערה בחושך המגן של חדרו. הילד לואיש המאזין לכול רחש בבית.
- האם יש מישהו? – הוא חזר על השאלה כמה פעמים בלילות כשחשב שהכל נראה חשוך ורחוק יותר. אך איש לא השיב לו.
הוא חיפש סיגריה בכיס מעילו והדליק אותה במצית. האור האיר ביעף את פניו של יהושע שהסתובב כששמע את קול המצית. פניו היו קשים אך עדיין ילדותיים. בלובן עיניו ניבטה תערובת של סבל ושמחה בלתי מובנת. מבט נכנע אך נאמן נראה על פניו כשסובב ראשו לפנים כדי להקשיב לגשם. לואיש ברנרדו חש תחושה של רוך כלפיו. "ברגע זה, בעולם כולו לא קיים איש שאני חש אליו קרוב יותר. לא חבר, לא אשה, לא מאהבת או משפחה. רק האיש הזה שעמו אני חולק שני מטרים של מחסה נגד הגשם".
הוא הושיט ידו ונגע בכתף המצולקת של יהושע וגרם לו להסתובב מחדש.
- מאיפה אתה, יהושע?
אותם פנים מוכות פאניקה. אותו היסוס. אותו פחד.
- אני מביילונדו, בוס.
- ומתי הגעת לכאן?
הוא הרכין ראשו כמו בהכחשה. האם יענה?
- מזמן, בוס.
- כמה זמן?
- הרבה, הרבה זמן. כבר שכחתי – שיניו הלבנות הבהיקו בחיוך עצוב.
- האם תמיד היית כאן בחוות ריו דו אורו?
יהושע הנהן בראשו. תשובתו היתה כה ברורה שלא היה צורך שידבר. לואיש ברנרדו הבחין כיצד חברו נותר שקט, לא הסתובב והמשיך לנעוץ מבטו בגשם. יהושע הביט הצידה בחוסר נוחות ונראה היה שהיה שמח שהחקירה תסתיים. הוא הבחין כיצד וינסטה חש בחוסר נוחות אף הוא, יושב לצדו ומתנדנד כמו ילד עצבני.
אולם הוא לא ויתר.
- והאם חתמת על חוזה עבודה?
הוא הנהן שוב מהר כל כך כמו מי שצפה מראש את השאלה.
- האם חתמת בעצמך, יהושע?
- כן, אני חתמתי, בוס.
- האם אתה יודע לחתום את שמך, יהושע?
הפעם לא הנהן בראשו ועשה עצמו כמי שלא שמע את השאלה.
לואיש ברנרדו חש כמעט אכזרי כשהניח את ידו בכיסו והוציא משם עט ופנקס קטן. חיפש עמוד ריק והושיט לו את הניר והפנקס.
- חתום את שמך כאן, יהושע.
הוא הניד ראשו לשלילה ונעץ מבט שקט בקרקע.
- האם אתה יודע מתי מסתיים החוזה שלך, יהושע?
שוב הניד ראשו ושוב שתיקה. רק קול טפטוף הגשם נשמע עתה.
- האם יש לך כאן משפחה?
- יש לי אשה ושני ילדים, בוס.
לואיש ברנרדו סיים את שאלותיו. נותרה לו שאלה אחת שמצא עצמו מתקשה לשאלה.
- יהושע, האם אתה יודע שתוקף החוזה הוא לשלוש שנים – כשהוא יסתיים תוכל לעזוב אם תרצה בכך. האם אתה רוצה לשוב למולדתך כשיפוג תוקפו של החוזה שלך?
השקט היה כבד מנשוא. הגשם פסק: החיים שנעצרו נראו שבים לתוך היער. חברו של יהושע התחיל להתרומם ויהושע חיקה את מעשיו אף הוא, אך לואיש ברנרדו אחז בזרועו ואילץ אותו להביט בו ישירות.
- ובכן, יהושע, האם אתה רוצה לשוב למולדתך?
הוא הרים עיניו מן הקרקע. באור למחצה ראה לואיש ברנרדו דמעה מעכירה את לובן עיניו של יהושע כשנעץ בו מבט ישיר.
התשובה הגיעה כל כך בשקט שהוא צריך היה להקשיב היטב כדי לשמעה.
- אינני יודע, בוס. אינני יודע דבר בענין זה. ברשותך.... - משוחרר וחרד גם יחד הוא עזב את המחסה הארעי שלהם כמו היתה החירות ממתינה לו שם בחוץ.