ספר האי נחת - פסואה בשפה הסינית- Pessoa in Chinese

כנס בינלאומי - פרננדו פסואה

סיכום דברים מהכנס הבינלאומי
פסואה כפרדיגמה ותופעת ההטרונימיה: גישה משווה

The Pessoa Paradigm and the Phenomenon of Heteronomy – a colloquium in the Hebrew University, Jerusalem


השבוע ביליתי יומיים ארוכים ונפלאים בכנס בינלאומי אודות המשורר פרננדו פסואה. מספר המשתתפים היה דל מאוד, ולצערי ולצערם של חברי הישראלים מספר המרצים מן האוניברסיטה שמצאו לנכון להיות נוכחים לאורך כל הכנס היה קטן באופן מביך.
לא די בהצגת ה'נייר' שלך אם אינך מקשיב ל'נייר' שהכין חברך, ובעיקר אם העמית הזה משתייך לשורת המומחים הגדולים ביותר של שירת פרננדו פסואה.
איני מתימרת להיות מומחית גדולה בתורת הספרות, אך היתה לי תחושה שכמה מן הדוברים לא הצליחו להבין את משמעות המושג הטרונים בתרבות הפורטוגלית, או נכון יותר להבין את המשמעות שהעניק למילה זו המשורר הענק הזה פרננדו פסואה.
לחברי הישראלים ולי חסרו מאוד, בכנס זה, ובבית ביאליק בהשקת הספר, רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה ריש, שתרגמו יחדיו את ספרי השירה של פרננדו פסואה.

התרגשות גדולה אחזה בי כשנודע לי, שפרופסור אדוארדו לורנסו מגיע להשקת הספר בבית ביאליק ואחר כך לכנס בירושלים. ההכרות האישית עמו, כמו גם עם החוקרים הפורטוגלים האחרים שהגיעו לכנס, היא חוויה שאוכל לחלוק אותה רק באמצעות סיכום קצר של הדברים שאמרו במעמד הרשמי. את השיחות הפרטיות שניהלנו אשאיר לשיחה בעל פה עם חברים ומכרים כאן בישראל ושם בפורטוגל.
החוקרים האחרים שהגיעו: ד"ר ז'וזה בלנקו שעמד בראש קרן גלבנקיאן בליסבון ואשר השיק לאחרונה את ספרו המכיל את כל הביבליוגרפיה שנכתבה אודות פרננדו פסואה.

ריצ'רד זניט, המתרגם לאנגלית של פרננדו פסואה. ריצ'רד זניט הוא מומחה ידוע בשירת פסואה אשר העתיק את מגוריו מארצות הברית של אמריקה לליסבון לפני כעשרים שנה.
חוקר נוסף שהגיע לכנס הוא פרופסור פרננדו קברל מרטינש, אשר דבריו זרקו אור על יצירת פסואה שנכתבה באנגלית.
האחרון סיפר שלפני כמה שבועות קיבל מחבר את ספרו של פרננדו פסואה – ספר האי נחת, בהוצאה סינית, בשפה הסינית, מעוטר בציורים ובתמונות שהסינים הדביקו לטקסט.
הנה הכריכה של הספר בסינית ותמונה עם פרופסור פרננדו קברל מרטינש.

דברים שאמר פרופסור אדוארדו לורנסו
Eduardo Lourenço – Mythology of Heteronomy




יושב הראש של המושב הראשון הציג את אדוארדו לורנסו כסופר בעל שם. אדוארדו לורנסו אמר שהוא צריך היה להגיע לירושלים על מנת שיקרה לו הנס הזה שיכנו אותו בתואר שרצה כל חייו להיקרא בו – סופר. כאשר בכל מקום הוא נקרא "כותב מסות" – Essayist . 50 שנה חוקר לורנסו את פסואה.
פרננדו פסואה הוא זה שהמציא את המושג "הטרונים". – האני הוא האחר – Le moi est un autre
ארתור רמבו Rimbaud הצרפתי דיבר אף הוא על כך.
פסואה הוא זה שיצר את המיתולוגיה של ההטרו נימים. כידוע, מכלול יצירתו התפרסם רק לאחר מותו. בחייו פרסם ספר שירה אחד בפורטוגלית שכותרתו היא "מסר" ושירים רבים אחרים שלו ושל ההטרו נימים שיצר, בעיתונים ובכתבי עת שבחלק מהם היה אחד מן העורכים. ("אורפאו", למשל Orpheu ).
הדור הראשון שפגש את היוצר המוזר הזה התקשה להבינו ולעכלו...
כידוע, את לידת ההטרו נימים מתאר פרננדו פסואה בעצמו במכתב שכתב לחברו, אדולפו קסאיס מונטיירו, וגם המכתב הזה, לדעת לורנסו, יכול להיקרא כפיקציה.
כשפרננדו פסואה אומר שיש לו שמות רבים הוא למעשה אומר ש"אין לנו שם". בענין זה הוא הקדים את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו שהתייחס לנושא השמות בספרו "כל השמות".
לא מדובר אצל פסואה בתופעה של "כפיל" או "כפילות", במונחים פסיכולוגיים. פסואה מודע ליצירה שלו ועל כן התופעה הזו של ריבוי ישויות אינו יכול להחשב כתופעה פתולוגית.
במכתב ההטרו נימים המופיעים אינם בני אדם במובן המלא של המילה. הם למעשה הופעת טקסטים.
יש כמה קוריוזים מענינים הנוגעים לענין לידתם. אלברטו קאירו "נולד" לאחר שהטקסטים נולדו והוא המורה של כולם.
ריקרדו ריש נולד שנה לפני פסואה ומת שנה לאחר מותו של ממציאו.
לדעת אדוארדו לורנסו יש לקרוא כל טקסט של פסואה כמו היה זה טקסט של מישהו אנונימי. פסואה עצמו חי בדרמה שלו עם ההטרו נימים.
בעולם הספרותי התקבל פסואה גם כן באופן מוזר, התיחסו אליו כאל "מכונה ספרותית": הוא המינוטאור, הוא גם אריאדנה, שנותן את החוט על מנת לצאת מן הלבירינט הזה.
תופעת המצאת דמויות אופייני לילדים כולם והוא חלק מהתפתחות של רוב הילדים.
כל תרבות המערב היתה אחוזה בתרבות הטרו נימית – הנושאים הגדולים היו במשבר. הנושא של "האדם" – האדם שנותן משמעות לעולם, הפילוסופיה של דקרט – האדם הוא העיקר, הוא המרכז.
פסואה נולד לתוך התרבות הזו של הספרות והתפיסה של האדם כמרכז העולם, של התרבות הסימבולית, של תרבות הפנטזיה.
בספר האי נחת - The book of disquietude, Livro de Desassossego כותב פסואה "אני חולם, כולי חלום". לחיות בחלום, במרחב שאיננו מרחב, בזמן שאיננו זמן – זה פסואה.
ההטרו נימים עושים רושם לעיתים שהם מציאותיים יותר ממנו עצמו.
לעולם לא נוכל לדעת באמת מה ואיך הוליד את ההטרו נימים והתופעה הזו של פסואה בעולם הספרות כמוה כרצון לגעת ב"אמת", וכפי שהיוונים אמרו "האדם לא יכול לגעת באמת מבלי למות".....

המפגש עם יצירתו של וולט ויטמן, מי שאמר שמה שקיים זו רק המציאות, "הדיאלוג" הזה שקיים פסואה עם ויטמן היא שהולידה את ההטרו נימים.
אלורו דה קאמפוש הוא הקרוב ביותר לויטמן. ריש מדבר על כך שאין שום דבר – nada.
לורנסו העיר על כך שהשיר הראשון של כל אחד מההטרו נימים הוא שיר מאוד חיובי. אט אט הם משתנים והופכים למלנכוליים.
לורנסו סיפר שהכיר את קירקגור וקפקא באותה תקופה בחייו, בהיותו סטודנט וזו היתה קטסטרופה עבורו.
שניהם, קירקגור וקפקא מצויים בתוך הרפלקציה על המציאות, זו שאינה ניתנת לנגיעה. אנחנו נוגעים ב"צל" של עצמנו או ב"צילם" של הדברים סביבנו.

על העמוד היציב - ריקרדו ריש - בית ביאליק

סאראמאגו וריקרדו ריש - משחק בין בדיה למציאות
De Saramago a Ricardo Reis - Um Jogo de Ficção e Realidade

Beit Bialik, a Embaixada de Portugal e a Editora Carmel

têm o prazer de convidar para o sarau
Fernando Pessoa na Beit Bialik
Por ocasião da publicação do livro
“Na Coluna Firme” - Poesia, Ricardo Reis
Tradução / Rami Saari e Francisco da Costa Reis
(Editora Carmel)
Saudações:
Josefina Reis Carvalho / Embaixadora de Portugal em Israel
Ayelet Bitan Shlonsky / Directora, Beit Bialik
Participantes:
Prof. Eduardo Lourenço / Sobre a Poesia de Fernando Pessoa
Miriam Ringel / De Saramago a Ricardo Reis – Um Jogo de
Ficção e Realidade
Leitura de poemas:
Amir Or, Ruth Almog, Eran Bar-Gil, Shai Dotan, Raquel Chalfi
Música:
“Phoenix” Ensemble / Cantares de Amor Luso-Brasileiros
Directora Musical: Myrna Herzog
Apresentação: Keren Koch

מרים רינגל

הרומן שכתב ז'וזה סאראמאגו בשם "שנת מותו של ריקרדו ריש" התפרסם בשנת 1984.
הקריאה בספר הזה כמוה ככניסה ללבירינת.... מין גן שבילים מתפצלים שאתה חפץ לבקר בהם ולמעשה אינך רוצה לצאת מן הגן הזה, כי כל שביל מוביל לשביל אחר ותקצר היריעה והדקות שהוקצבו לי על מנת שאוכל להתייחס לחלק מן השבילים הללו... ובכל זאת, אדבר בקצרה על המשחק בבדיה ומציאות שעורך סאראמאגו בספר זה.
בראיון עמו מספר סאראמאגו שבגיל 17, בספרית בית הספר המקצועי בו למד מצא עותק של כתב העט "אתנה" בו הופיעו מספר אודות בחתימתו של ריקרדו ריש. הוא נותר נפעם מיופים של השירים. באותה עת חשב שריקרדו ריש הוא דמות מציאותית, הוא לא ידע מאומה אודות ההטרו נימים ופחות מכך אודות פרננדו פסואה עצמו.
ריקרדו ריש הוא המשורר שמעיד על עצמו ש"חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם". ריש הוא המשורר המשכיל ביותר מבין ההטרו נימים: רופא, יודע לטינית, ניאו קלאסי בסגנון כתיבתו, מי שאדיש לכל ענין ודבר וחי בחוסר ענין את הטרגדיות של העולם.
הגיוני היה שיהיה זה המשורר עמו אמור היה סאראמאגו לא להזדהות כלל וכלל ובכל זאת הוא הופך להיות דמות ראשית בספרו. סאראמאגו אומר שהספר "שנת מותו של ריקרדו ריש" נכתב בדיוק על מנת להראות לריקרדו ריש את מחזה העולם, ולשאול אותו אם הוא ממשיך לחשוב שחכם הוא זה שמסתפק בהרהור אודות העולם...
אתן כאן דוגמא אחת לענין זה מן הרומן.
ריקרדו ריש חוזר מתצפית על אניות המלחמה שעל אחת מהן נמצא אחיה של לידיה. ב- 8 בספטמבר 1936אכן התרחש מה שנקרא בהיסטוריה הפורטוגלית בשם A Revolta dos Marinheiros ,"מרד הימאים" נגד שלטונו של סאלאזאר, אף כי המרד לא צלח שכן היו לממשל ידיעות מוקדמות אודותיו. הספינה "אפונסו דה אלבוקרק" מופצצת ושנים עשר ממלחיה נהרגים. בדיעבד מסתבר שהאח של לידיה בין המתים. ריקרדו ריש חוזר לביתו נסער, נשכב על המיטה, וכך נאמר שם: ע' 335 (שלוש מאות שלושים וחמישה), בתרגומה של מרים טבעון:
"הוא הליט את עיניו בזרועו כדי שיוכל לבכות כאוות נפשו, דמעות אוויליות, שהרי המרד הזה לא היה שלו. חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם, אומַר זאת ואשוב ואומַר, מה אכפת כל זה למי שלא איכפת לו עוד מי מפסיד ומי מנצח"...
הספר נפתח בעובדה מציאותית אחת – פרננדו פסואה מת ב- 30 לנובמבר 1935.
אלורו דה קאמפוש, ההטרונים, משגר מברק לריקרדו ריש, שנמצא בגלות בברזיל כבר 16 שנה בשל היותו פרו מלוכני, ומודיע לו על מות פסואה – זוהי בדיה
וריקרדו ריש מגיע לליסבון – אף זו בדיה
סאראמאגו נותן המשכיות לחיים לדמות ללא עתיד, שבקושי היה לה עבר שטחי. הגיבור ברומן זה הוא יצור בדיוני, שהוא השראה מדמות בדיוניות אחרת. הגיבור של סאראמאגו הוא חלק מישות שכבר קיימת בספרות, תוצר של הדמיון המפותח של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. ריקרדו ריש של סאראמאגו הוא דמות של נפש פועלת. הסופר צריך על כן לשכנע את הקורא שיש אמת כפולה לדמות הבדויה הזו.

מענין שמכל היצירות של סאראמאגו שחלקן עסק באירועים היסטוריים כמו: בניית המנזר במאפרה, סיפור המצור על ליסבון, חייו של ישו, הרומן "שנת מותו" יש בו יותר פרטים היסטוריים מכל רומן אחר והוא גם המבדה המענין ביותר שיצר סופר זה.
סאראמאגו בוחר למקם את הסיפור בסיומה של שנת 1935 ולאורכה של 1936 – שנה הרת אירועים באירופה ובפורטוגל – פרנקו ומלחמת האזרחים בספרד, מוסולוני באיטליה, היטלר בגרמניה, מרד הימאים הפורטוגלים, הדיקטטורה של סאלאזאר ו"המדינה החדשה" ה- ESTADO NOVO שנמשכה מ-שנת 1926 עד 25 באפריל 1974, עם מהפכת הפרחים.

סאראמאגו נוהג לכתוב לצד כל ספר במחברת שחורה מחשבות, רעיונות ופרטים שמסייעים לו בכתיבת הרומן.
ב"שנת מותו" לא הסתפק סאראמאגו רק במחברת השחורה. הוא נטל לעצמו יומן שנה של השנה בה כתב את הספר. מחק והתאים את הימים המדויקים כפי שהופיעו בשנת 1936, קרא בעיתונות של אותה עת והעתיק לעצמו את האירועים השונים ואחר כך השחיל אותם בחוכמה רבה לתוך הסיפור שבנה.

במהלך הספר נערכים מפגשים בדיוניים בין פרננדו פסואה לריקרדו ריש וכך יש לנו שרשרת של מעשה בדיון. פסואה בדה את ריש וסאראמאגו. בדה את הסיפור ואז השאלה הנשאלת היא כבר "מי בודה את מי, פסואה את ריש או ריש את פסואה ואולי ס. את שניהם?"
כשריקרדו ריש מגיע לליסבון נותרים לפסואה 8 חודשים לחיות לאחר המוות....יש כאן משחק ברעיון של 9 ירחי לידה מול 9 ירחים שלאחר המוות.
פסואה המת החי הוא רואה ואינו נראה. רק ריש רואה אותו ולעיתים הוא גם מראה עצמו בפני אחרים, הכל על פי רצונו.
המפגשים הללו, הנערכים במקומות שונים: בחדר המלון בו שוכב ריש עם לידיה החדרנית, בגינה או ברחוב בליסבון, בבית קפה או בבית ששכר ריש, מאפשרים לפסואה ולסאראמאגו ללגלג על ריקרדו ריש.

שמה של החדרנית בבית המלון בו שוכן ריש הוא לידיה, כשצריכה היתה להיקרא בשם "מריה" כמו רוב החדרניות, כי לידיה הוא שם מיתולוגי, פואטי, ...לידיה החדרנית היא בת 30, רווקה, גוף חטוב למדי, פורטוגזית חומת שיער קלאסית... היא אשה ששתי רגליה על הקרקע, ויש לה דעות פוליטיות מנוגדות לחלוטין לאלה של ריש, (עד כמה שאלה אכן קיימות אצל האיש הזה). היא תוהה לקראת סיומו של הרומן מה היא עושה אתו כשאחיה הימאי הקומוניסט מת על קידוש האידיאלים שלו, המנוגדים לחלוטין לאלה של ריש, שרואה את העולם ממרחק של זמן... לידיה באמת מתאהבת בריש, בעוד הוא כדרכו מתאהב באשה הבלתי מושגת, מארסנדה הנערה מקואימברה שהיא בתו של נוטריון, נערה בתולה תמימה שיש לה מום ביד השמאלית, זו היד שמושיטים לענידת הטבעת בטקס הנישואין – גם היא תהיה בלתי מושגת ותישאר דמות אידיאלית שמקומה באודות.

כשאנחנו מביטים בעמוד בספריו של סאראמאגו אין לפנינו סימני פיסוק מקובלים. ס. מסתפק בפסיק ונקודה. ודאי שאיננו מצטט באמצעות הסימנים המקובלים של ציטוט. והנה הוא מצליח להשחיל שורות רבות מתוך השירה של רייש בתוך הטקסט, בעיקר בתוך הדיאלוגים ההזויים שמנהלים פסואה החי המת וריקארדו רייש שאף ימיו על פני האדמה ספורים הם. דומני שרק הקורא בעל האוזן המוסיקלית, או מי שמכיר את מכלול היצירה של פסואה, יכול להבחין שיש כאן שירה. עתה כשלפנינו ספר השירים של רייש, בתרגומם הנפלא של רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש, יקל על כל קורא להכיר בשורות השירה בטקסט הפרוזה של ס.
אדגים את הדבר באמצעות דיאלוג אחד מתוך הרומן, הדן בשאלה של בדיה ומציאות:
עמ' 94,תשעים וארבעה בספר "שנת מותו של ריקארדו ריש" בתרגומה של מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה:
"הוא עצם לכמה שניות את עיניו...

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade.
Miriam Ringel.
Tradução: Fernando Ferreira da Silva, Press and Cultural Attaché of the Embassy of Portugal

O romance de José Saramago “O Ano da Morte de Ricardo Reis” foi publicado em 1984. A leitura do livro equivale à entrada num labirinto ou num jardim pleno de caminhos divergentes, nos quais dá vontade nos embrenharmos mas de onde na prática não se quer sair. Um caminho dá lugar a outro e, sendo pouco o tempo de que disponho para poder falar de todos e cada um, procurarei abordar o jogo de ficção e realidade de que o autor faz uso neste livro.

Falando sobre o romance, José Saramago disse uma vez ter-se deparado com algumas odes assinadas por Ricardo Reis. Encontrou-as quando tinha de 17 anos de idade, numa cópia da revista “Athena” que encontrou na biblioteca da escola técnica onde estudava. Maravilhado com a beleza dos poemas, José Saramago, que pouco ou nada sabia sobre Fernando Pessoa e sobre os heterónimos, não pensou na altura que Ricardo Reis não fosse uma personagem real.

Dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis é, de todos, o mais instruído: é médico, sabe latim, a sua escrita é neoclássica. De carácter, é apático e vive abstraído das tragédias do mundo. Ricardo Reis é o poeta que se considera a si próprio como “sábio que se contenta com o espectáculo do Mundo”.

Não seria de admirar que dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis fosse precisamente aquele com o qual José Saramago não se identificasse de todo. É no entanto ele que acaba por se tornar na personagem central de “O Ano da Morte de Ricardo Reis”. Segundo o escritor, o romance foi escrito precisamente para mostrar ao poeta o espectáculo do Mundo, e para indagar se Ricardo Reis realmente pensa que “sábio é quem se contenta em reflectir sobre o Mundo…”.

No dia 8 de Setembro de 1936 verificou-se uma revolta contra o regime de Salazar, que ficou conhecida como a “revolta dos marinheiros”. Apesar de o movimento não ter tido sucesso, já que o regime estava a par dos planos dos revoltosos, o navio de guerra “Afonso de Albuquerque” foi bombardeado, acção que causou a morte a 12 marinheiros. No romance de José Saramago, Ricardo Reis observa, a certa altura, navios da armada de guerra ancorados no Tejo. A bordo de um dos navios encontra-se o irmão de Lídia, um dos marinheiros mortos na revolta.

Transtornado, Ricardo Reis regressou a casa, deitou-se e (escreve José Saramago), “escondeu os olhos com o antebraço para poder chorar à vontade. Lágrimas absurdas, que esta revolta não foi sua. Sábio é o que contempla o espectáculo do Mundo, hei-de dizê-lo mil vezes, que importa àquele a quem já nada importa que um perca e o outro vença”.
(“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 403).

O romance começa com um facto real: Fernando Pessoa morre, a 30 de Novembro de 1935. Segue-se a ficção: Álvaro de Campos, o heterónimo, envia um telegrama a Ricardo Reis, outro heterónimo, que se encontra exilado no Brasil há 16 anos e informa-o da morte de Fernando Pessoa. Ricardo Reis regressa a Lisboa. Prossegue a ficção.

José Saramago dá continuidade à vida de uma personagem sem futuro, desprovida de passado. O herói do romance é inventado, inspirado noutro, igualmente irreal, faz parte de uma personagem já existente na literatura, é o resultado da imaginação fértil de Fernando Pessoa. O Ricardo Reis de José Saramago é o resultado de uma alma altiva. O escritor tem, por isso, de convencer o leitor que a sua personagem tem uma dupla verdade, um duplo significado.

No conjunto das suas obras, José Saramago lida amiúde com acontecimentos históricos. Vejam-se “O Memorial do Convento”, “A História do Cerco de Lisboa” e “O Evangelho Segundo Jesus Cristo”. Como obra de ficção, “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, um dos mais interessantes romances do escritor, é no entanto um dos que mais pormenores históricos parece conter. O autor escolheu localizar a acção no período que decorre entre finais de 1935 e todo o ano de 1936, época plena de acontecimentos na Europa e em Portugal, em particular a ascensão dos regimes fascistas: Franco e Espanha, dilacerada pela Guerra Civil, Mussolini e o fascismo na Itália, Hitler e o nazismo na Alemanha, Salazar e o Estado Novo, em Portugal.

Quando escreve, Saramago tem o costume de anotar numa sebenta pensamentos, ideias e pormenores que depois incorpora na sua obra. Em “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, o autor não se limitou à sua sebenta, tendo adaptado uma agenda ao ano de 1936 e copiado para a mesma os diferentes acontecimentos que ocorreram naquele ano, informação essa que depois integrou no livro.

No decorrer do romance são notórios os encontros fictícios entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis. O primeiro criou o segundo, o romancista criou a história. A pergunta que se impõe é quem criou quem? Terá sido José Saramago a criar os dois?

Quando Ricardo Reis chega a Lisboa, a Fernando Pessoa restam 8 meses de vida após a morte (…) Morto-vivo, Fernando Pessoa vê sem ser visto. Só Ricardo Reis tem a capacidade de o ver. Apenas ocasionalmente e sempre de acordo com a sua própria vontade, Fernando Pessoa dá-se a conhecer. Em tais encontros, que têm lugar em locais diversos (no quarto do hotel, onde Ricardo Reis se deita com Lídia, a camareira, no jardim ou numa rua de Lisboa, no café ou na casa alugada por Ricardo Reis), Fernando Pessoa e José Saramago troçam, afinal, de Ricardo Reis.

O nome da camareira do hotel onde se encontra Reis é Lídia (…), um nome mitológico e poético. Lídia tem 30 anos, é solteira, tem um corpo bem esculpido, é uma típica morena Portuguesa. É também uma mulher com os pés bem assentes na terra, que tem ideias políticas contrárias às de Ricardo Reis (isto se se puder considerar que Ricardo Reis tem ideias políticas). Lídia interroga-se o que faz com Ricardo Reis quando o seu próprio irmão, o marinheiro comunista, morreu em prol dos seus ideais, diametralmente opostos aos de Ricardo Reis, que encara o mundo numa perspectiva meramente temporal.

Lídia apaixona-se por Ricardo Reis, enquanto este, como é seu costume, se apaixona pela mulher inacessível, Marçanda, a jovem Coimbrã virgem e inocente, filha de um notário, portadora de um defeito físico na mão esquerda, a que terá de estender para receber um anel de casamento. Também ela, inacessível, terá um lugar nas Odes.

Ao ler uma página de um livro de José Saramago, o que primeiramente salta à vista é a falta de pontuação. O escritor limita-se ao uso da vírgula e do ponto e não recorre aos caracteres tidos por convencionais quando faz citações. Consegue, no entanto, incluir linhas e linhas de texto escritas por Ricardo Reis no texto do seu romance, especialmente nos diálogos alucinantes entre Fernando Pessoa, morto-vivo, e Ricardo Reis, cujos próprios dias se esgotam.

Apenas o leitor atento e porventura sensível à música, ou aquele que conheça profundamente a obra de Fernando Pessoa poderá identificar a poesia de Ricardo Reis na prosa de José Saramago. E só agora, perante a poesia de Ricardo Reis é que poderá o leitor reconhecer também a prosa do Prémio Nobel da Literatura nas odes do poeta.

“Fechou por alguns segundos os olhos e quando os abriu estava Fernando Pessoa sentado aos pés da cama… eu já não conto, morri, mas descanse que não faltará quem de mim dê todas as explicações…”
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 94.

E quase todo o diálogo entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis.
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pp. 113-115.