סיומו של הקורס- מסיבות, טקסים ופרידה
ד"ר מרים רינגל
הימים
האחרונים של הקורס הוקדשו לתכנון העבודה של המורה, המרצה, המנהל. לאופן בו אנחנו
מעריכים את הישגי התלמידים. המשתלמים עבדו בקבוצות וכתבו אף הם תעודה לקורס ואנחנו
מתכוננים למסיבת הסיום ולטקס הסיום הרשמי.
נורה מזמינה אותנו
שוב לבית השגריר ל"ערב זוגות". כשאנחנו מגיעות בשעת ערב, כבר מלא חדר
האורחים בישראלים רבים השוהים באנגולה. חלקם עוסקים בחקלאות, חלקם בבנין, אחרים
ביהלומים. זוגות צעירים (חלקם עם ילדים קטנים), שהחלום להרוויח כסף רב הביא אותם
לכאן, אחרת פשוט אינני מבינה מדוע לבחור לגור דווקא כאן.
בבוקר היום
האחרון לקורס מתנדב קאדט, המרצה למתמטיקה, להיות אחראי על הכנת המסיבה הפנימית
שלנו. פליסה ואני יוצאות החוצה לחצר ומאפשרות להם לההתכונן והם עובדים ברצינות
מופלאה.
המסיבה נפתחת
בהקראה של שירים מתוך ספרו של גדול המשוררים האנגולים ומי שהיה הנשיא הראשון של
אנגולה החופשית, אגוסטינו נטו[1].
אחר כך יש
תצוגת אופנה: נשים אחדות באו בלבוש אפריקאי מסורתי, מוכנות כבר לטקס הסיום הרשמי
שיערך אחר הצהרים. במהלך התצוגה נדרשות ה"מתמודדות" לענות על שאלה
המופנית אליהם מחבר "השופטים".... ההחלטה נופלת – כולן נבחרו
ל"מלכת הכיתה".
ואם בתצוגת
אופנה של נשים עסקינן אז מדוע לא בזו של הגברים. גם כאן נבחרו כולם פה אחד...
קטע דרמטי
הומוריסטי קצר משחזר את השיעור בו הילדים כולם מכינים סירות מנייר. ורה היא המורה
וה"תלמידים" משתפים פעולה. רבים מגלים כשרון דרמטי נפלא והאווירה
מתחממת. נפלו להן כל החומות.
לריקוד
האפריקאי אני מצטרפת ואחר כך מלמדת אותם ריקוד עם ישראלי והנה מגיע גם שלב המתנות
והדברים האישיים שיש לכל אחד לומר.
המשתלמים
מלבישים את פליסה ואותי בבגד אפריקאי מסורתי אותו קנו לנו במתנה, מציידים אותנו
בשני ספרים ואני מקבלת מאחד מן המשתלמים, שהוא משורר ידוע באנגולה, ספר אישי ובו
שירים שלו ושל משוררים מודרניים אחרים.
בדברי הסיכום
שלי אני בוחרת שוב להשתמש בקטע מתוך "הסיפור על האי הנעלם", בו מחליטה
המנקה לצאת מן הארמון דרך שער ההחלטות ומספרת להם שהנסיעה הזו לאנגולה היא בעצם
יציאה דרך שער ההחלטות, בו אתה עושה ויתורים על דברים אחדים וזוכה לתמורות מפליאות
ומפתיעות.
טקס הסיום
הרשמי בנוכחות השגריר, אנשי ממשל, דיקן האוניברסיטה וסגניו חותם את הקורס. אני
מברכת את המשתלמים וקוראת שיר מרגש של
אגוסטינו נטו "עלינו לשוב" (שנכתב לפני עצמאותה של אנגולה בשנת 1975 ועוסק בשאיפה לזכות בחופש ובשיבה אל מקורות
התרבות שאבדו להם בשל הכיבוש הפורטוגלי).
הטלביזיה והעיתונות
המקומית מתעניינים בקורס ועיתונאי צעיר מראיין אותי לרדיו ולעיתון. מתעוררת צפייה שנשוב לקורס המשך...
למחרת, אנחנו
חוות מסע חתחתים לא קטן בשדה התעופה של לואנדה. מסתבר שצריך להגיע כמה שעות לפני
הטיסה על מנת לתת את המזוודות (אשר, כמובן, נפתחו ונבדקו ה"בולים" שעל
גבי הפסלונים הקטנים שקנינו...). איש השגרירות שמלווה אותנו משחיל אותנו לראש התור
וכך אנחנו יוצאות חזרה למלון לאחר שעתיים של עמידה בתור ומסירת הכבודה. אחר הצהרים
אנחנו שוב בדרכנו לשדה התעופה. לפני העלייה לאזור ההמתנה למטוס מוכנס כל נוסע
ונוסעת לחדרון קטן לתחקיר זעיר בו אנו נשאלים, בין היתר, האם יש בידנו כסף מקומי?
(אסור להוציא ולו קוואנזה אחת...). לידי עומדת בחורה לבנה המספרת לי שהיא משתייכת
לקבוצת ה'רופאים ללא גבולות'
והיא מבקרת באנגולה לעיתים קרובות. בכל טיסה היא מנסה להתחמק מן הקטע הלא נעים הזה
והדבר לא עולה בידיה. כשאנחנו מטפסות סוף סוף במדרגות לחדר ההמתנה פונה לפליסה איש
בלבוש אזרחי ומנסה לברר עמה מאין היא ומדוע? (שוטרי חרש... אני לוחשת לפליסה).
כשאנו ישובות סוף סוף במטוס הבואינג הענק , בשעות הטיסה הארוכות הביתה, פליסה ואני
מסכמות את החוויות ומנסות לברר בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מוכנות לשוב לארץ הזו?
היינו שמחות
להעביר קורס המשך, אבל באנגולה? ממש לא בטוח.... אולם, איך אמרנו? כשיוצאים משער
ההחלטות – יוצאים, ועל כן ימים יגידו....
סוף
[1] הנה מכתב מרגש ותרגום של שיר
אגוסטינו שלח אלי יעקב שי שביט, המפקח לשעבר על הוראת הלשון ברשת אורט.
בוקר טוב, מרים!
כיוון שלמקרא רשימותייך האפריקניות אני חווה משהו
מחוויותייך שם, חיטטתי בניירותיי מקדמת-דנא (איך אומרים הזאטוטים?
"ממזמן"...), כשהייתי ממש צעיר נלהב ולוחמני. תרגמתי אז שירים
אחדים - לא מפורטוגזית, כמובן, אלא מתרגום שלהם לצרפתית - בסיועה ההכרחי
של רעייתי (כיוון שהצרפתית שלי היא "בסיסית" מדיי...), ועכשיו - תודות
לך - שבתי והעליתי נשכחות אלו אל פני השטח.
אחד השירים הללו הוא של אגוסטינו נטו האנגולי, שנזכר כמה
פעמים ברשימותייך. למענך העתקתי אותו כלשון תרגומו מאז, והריהו מצורף בזה. אולי,
בהמשך, אעתיק גם את שניים משיריו של אנטוניו פרננדו דה אוליביירה (גם הוא אנגולי),
וכן שני שירים של משוררים בני קפו ורדה.
את כל השירים הללו
תרגמתי בראשית שנות ה-60, והם ראו אור אז בדף לספרות של "קול העם".
ושוב: תודותיי
לך על חוויית הקריאה ברשימותייך.
שבת שלום!
יעקב
להלן השיר
המתורגם
שלום בשעת פרידה / אגוסטינו נטו
תרגום מצרפתית: יעקב שי-שביט
אִמִּי
(הָאִמָּהוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁיַּלְדֵיהֶן
יָצְאוּ)
עַד מַה קִוִּיתְ כֹּה, סַבְלָנִית, אוֹתָן שָׁעוֹת קָשׁוֹת
אוֹתִי לִמַּדְתְּ לְקַוּוֹת
אַךְ בְּקִרְבִּי
קָטְלוּ הַחַיִּים תִּקְוָה טְמִירָה זוֹ
לֹא אֲקַוֶּה
אֲנִי הוּא זֶה לוֹ מְקַוִּים
הַתִּקְוָה - זוֹ אָנוּ
יְלָדַיִךְ
יְצָאוּךְ אֶל אֱמוּנָה אוֹמֶנֶת הַחַיִּים
אָנוּ בְּנִי עֵירֹם מִמְּלוּנוֹת הָעֲרָבָה
יְלָדִים לְלֹא בֵּית-סֵפֶר מְשַׂחֲקֵי כַּדּוּר סְחָבוֹת
עַל הַחוֹל בַּצָּהֳרַיִם
אָנוּ-אָנוּ
שְׂכִירֵי הַיּוֹם אֲשֶׁר שׂוֹרְפִים אֶת חַיֵּיהֶם
בְּמַטָּעֵי הַקָּפֶה.
הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים הַבֹּעֲרִים
הַחַיָּבִים בִּכְבוֹד לָבָן
וּבְיִרְאַת עָשִׁיר.
יְלָדַיִךְ אָנוּ מֵרָבְעֵי הַשְּׁחֹרִים
שָׁם מָקוֹם אֵין הַחַשְׁמַל מַגִּיעַ
הָאֲנָשִׁים הַשִּׁכּוֹרִים
הַמֻּפְקָרִים לַקֶּצֶב שֶׁל בָּטוּק* הַמָּוֶת.
יְלָדַיִךְ
הָרְעֵבִים
הַצְּמֵאִים
הַבֹּשִים לִקְרֹא לָךְ אִמָּא
הַפּוֹחֲדִים לַחֲצוֹת רְחוֹב
הַפּוֹחֲדִים מִבְּנֵי אָדָם -
אֵלֶּה אָנוּ,
הַתִּקְוָה שׁוֹחֶרֶת הַחַיִּים.
מָחָר
נַשְׁמִיעַ צְלִילֵי
הִמְנוֹן לַחֹפֶשׁ
בַּחֲגִיגוֹת
מְחִיקָתָהּ שֶׁל
הָעַבְדוּת הַזּוֹ
מְחַפְּשֵׂי הָאוֹר
אֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים:
בָּנַיִךְ, אִמָּא
(הָאִמָּהוֹת
הַשְּׁחֹרוֹת
שֶׁבְּנֵיהֶן יֵצְאוּ
)
מְבַקְּשִׁים לָהֶם
חַיִּים.
[* בָּטוּק – מיקצב של טם-טם]
