אנחנו
מגיעות ללואנדה
מרים רינגל
בבוקר סתווי אחד,
בעיר ליסבון שבפורטוגל, שכשאני נועלת את
דלת הדירה בה התגוררתי כחודשיים לצורך עבודת מחקר, מצלצל הפלפון שלי ומעבר לקו אני
שומעת את קולה של נורה מנצור, אשתו של שגריר ישראל באנגולה. מדבריה אני מבינה שממשלת אנגולה מעוניינת בקורס למערכת
החינוך המקומית, דומה לזה שפליסה ואני העברנו בשנה שעברה באי סאו טומה.
שבתי ארצה
ושכחתי את ענייני אנגולה. לקראת חודש ינואר, החלו טלפונים תכופים משגרירות ישראל
בלואנדה וממשרד החוץ בישראל: הקורס יוצא לדרך.סידורים אחרונים לפני טיסה:
תדרוך בטחוני ארוך מאוד המזהיר אותנו כי אנגולה איננה סאו טומה וסכנות לא מעטות
אורבות שם לכל איש ואשה. חיסונים נוספים
והופס, אנחנו כבר בשדה התעופה בדרך
ליוהנסבורג ומשם ללואנדה, בירת אנגולה.
פליסה ואני
מתחילות להתרגש. שתינו יודעות, שלפחות מן הבחינה של עבודתנו המשותפת, לא צפויה כל
בעיה, שכן כבר עבדנו בצוותא ולמדנו להכיר היטב זו את זו.
כל השאר לוט
בערפל כבד. אימייל שאני משגרת לסגן הדיקן באוניברסיטה שבלואנדה לא זוכה למענה וגם
הפעם אנחנו כמעט נוסעות אל הלא נודע. נאמר לנו כי כל המשתלמים הם אנשי חינוך,
ואנחנו משערות ששוב נפגוש מנהלי בתי ספר ומפקחים, כמו באי סאו טומה, ועל כן אנחנו
נוסעות רגועות, לפחות מן הבחינה המקצועית.
פרטים רבים חסרים לנו: איננו יודעות כמה משתתפים מצפים לנו, האם יש אמצעים
אלקטרוניים מתקדמים? ועוד ועוד
שוב נצטרך
ל"זרום עם השינויים".
בשעות אחר הצהרים
אנחנו נוחתות ביוהנסבורג,ללינת לילה לפני טיסת ההמשך לאנגולה. יוהנסבורג היא עיר שאני מכירה מעט, משהות בת חודשיים לפני
כעשרים שנה.אולם היתה זו דרום אפריקה אחרת לחלוטין, מדינה בשליטת הלבנים באמצעות משטר
האפרטהייד הנוראי, שאיפשר למיעוט הלבן לשלוט ברוב השחור.
נהג המונית,
בדרך לבית המלון, מזהיר אותנו לא להגיע למרכז יוהנסבורג. "מסוכן שם מאוד,
אלפי אנשים יושבים לצידי הדרכים ויכולים לשדוד, להרוג וכדומה".
עצבות יורדת
עלי. גם לפני 20 שנה לא אהבתי את השהות ביוהנסבורג, המחזה בו הלבן מנצל את השחור
היה ונשאר בלתי נסבל בעיני. אולם מה שמצער יותר הוא שגם תחת שליטת המקומיים, העם
עצמו אינו חי בגן עדן ופער המעמדות הלך והתרחב.
פליסה ואני לא
נוטלות סיכון ונשארות במלון, את ארוחת הערב אנחנו מזמינות באמצעות שליח מהפיצה
המצויה במרחק כמה מאות מטרים מהמלון, כי גם לשם מזהירים אותנו לא להגיע.....
למחרת בבוקר,
יום שבת, אנחנו בדרכנו ללואנדה, בירת אנגולה. בטוחות שלפחות הנוף האפריקאי, הג'ונגל
האמיתי שראינו בעבר, ישיב לנו את הרוח הטובה שנשבה בנו לקראת הנסיעה.
כשנוחת מטוס
הבואינג הענק בשדה התעופה של לואנדה אנחנו מתחילות להבין היכן אנחנו.
שוטרים ושוטרי
חרש מסתובבים במסוף. כמה עמדות ומאחוריהן גברים היושבים מול מחשב ועובדים באיטיות
מתישה. תורים ארוכים משתרכים להם ואנחנו בסופו של אחד מהם.
אני מביטה
אחורה ורואה את המטוס הענק הזה ונפשי חפצה לצלם אותו. אני לא מספיקה לומר זאת
לפליסה והנה אנחנו רואות בחור יפני עם מצלמה עומד ליד הדלת ומצלם בדיוק את אותו מטוס.
שניות ספורות לאחר שהמסכן צילם את המטוס מתנפלים עליו שני שוטרי חרש לבושים אזרחי
ועוד כמה לובשי מדים. הוא נראה מבוהל למדי ומנסה להסביר שסתם צילם תמונה יפה. היפני
התחיל להזיע והסבריו לא התקבלו באהדה. ראינו איך מורים לו באצבע לגשת לחדר אחורי ושם
השתהה זמן ארוך למדי. כמובן,לאחר שהחרימו לו את המצלמה.
אנגולה היא
מדינה שידעה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה 30 שנה. רק לפני שנתיים פסקה המלחמה ואותותיה
ניכרים בכל מקום, והמחזה הזה הדליק לנו נורה אדומה. הבנו שצריך כאן להיזהר, וכל
הוצאת המצלמה מהתיק מצריכה זהירות יתירה.
לאחר כשעתיים
של עמידה בתור הגעתי לפקיד שישב מול צג מחשב, מתקשה לקרוא את הכתוב בדרכון שלי
ובמה שמופיע לו על הצג. נדמה לי שהוא זקוק למשקפי ראיה. בדיעבד אני חושבת שכמעט לא
ראינו אנשים המרכיבים משקפיים...חותמת בדרכון
וסוף סוף הורשנו לדרוך על אדמת לואנדה. מכונית שרד של השגרירות חיכתה לנו
בחוץ עם נהג מקומי שיודע משפטים אחדים בעברית ואביטל, הקונסול של שגרירות ישראל
במקום. תוך כדי נסיעה לעבר בית המלון אנחנו מקבלות שיעור ראשון איך מתגוננים מפני
סכנות אפשריות בארץ הזו.
אני מביטה
לצדי הדרך, מחפשת את ירוק העד של אפריקה ולא מוצאת אותו. שיכונים עלובי מראה,
ערימות ענק של זבל ברחובות, מראה מוזנח המשרה עלי קצה קצהו של דיכאון.
כשאתה חושב על
כך שאנגולה היא אחת מהארצות העשירות ביותר במחצבים: זהב, יהלומים, נפט אתה שואל
עצמך מדוע כך נראית עיר הבירה שלה?
סופר פורטוגלי
שכתב ספר בשם "אקוודור", המספר סיפור על שליח מטעם המלך לאי סאו טומה, מתאר
כיצד, בדרכו לאי, עגנה ספינתו בנמל של לואנדה ומרחוק נראתה לו העיר כמטרופולין לכל
דבר. רק כאשר התקרבה הספינה לנמל, ראה את ההזנחה. הסיפור מתרחש בתקופה בה אנגולה
היתה עדין קולוניה פורטוגלית, דהיינו היו בה לא מעט פורטוגלים והחיים בעיר היו
אירופאים, לפחות למראית עין. לאחר כמה ימים של שהיה בלואנדה, באחת מן הנסיעות שלנו
לטייל קצת בעיר (מעט מאוד, ממש) הבנתי את כוונת המספר.
אביטל מזהירה
אותנו שבלואנדה אין להסתובב לבד, אין להתהלך ברחובות עם תכשיט כלשהו, כי מיד הוא
נתלש: מעל הצוואר, פרק היד או האוזן.... יש להיזהר ולשתות רק מים מינרלים. 'ואל תדאגנה כי עוד מעט, בבית המלון תקבלו תדריך
בטחוני מקיף מפי קצין הבטחון הישראלי'. אנחנו מתחילות לדאוג.....
המלון בו
התארחנו מהודר למדי, מחלון החדר ניתן להשקיף לעבר הרחוב העלוב ומרחוק רואים את
האוקיאנוס האטלנטי, עננים עומדים במרכז השמים וצבעו של הים שחור. אני מצלמת את
המראה מעבר לזכוכית החלון, כך אני נוהגת לעשות מדי יום, בשעות השונות של היום
והערב כשהים משנה את צבעו ואט אט אני מתחילה לחוש קרבה לנוף הזה.
הקב"ט
פוגש אותנו בלובי של המלון ומזהיר אותנו לא לצאת מהמלון אלא בחברת אנשים מקומיים הבאים לקחתנו
במכונית. פליסה ואני מביטות זו בזו, תוהות בינינו לבין עצמנו האם עשינו נכון
שהסכמנו לבוא למקום המפחיד הזה. מאוחר יותר, כשאנחנו משוחחות על הדברים ששמענו,
אנחנו מחליטות להיות ממושמעות, כי כנראה האנשים יודעים על מה הם מדברים. רק לאחר
מספר ימים של שהות במקום אנחנו מרגישות בטוחות יותר, אך עדיין לא מעזות לצאת לטייל
לבד, כמו שעשינו בסאו טומה בכל שעה של היום והלילה.
נורה, אשת
השגריר, נעימת הסבר והמראה מגיעה לקחת אותנו לפגישת עבודה ראשונה באוניברסיטה, ראשית,
עורכים לנו סיור ב"חדר ישראל", חדר גדול מרוהט עם כסאות סטודנט. החדר
והריהוט הם תרומה של מדינת ישראל, ביוזמת השגריר שלנו כאן. אחר כך אנחנו הולכים
לפגישת עבודה בה נוכחים סגן הדיקן ויטורינו ואנה, המרצה שהתמנתה להיות אחראית על
הקורס מטעמו. מן ה"צד שלנו" יושבים נורה, הקב"ט, בחור מקומי בשם
אלבש המשמש כדובר השגרירות, פליסה ואנוכי.
אנה היא אשה
שחורת עור, גבוהה ביותר, גדולת מימדים ויפה. ממבט עיניה הצוחקות והרציניות גם יחד
אנחנו חשות מיד שהכל יזרום כשורה.
מסתבר לנו,
שהמשתלמים שלנו רובם ככולם הם מרצים של האוניברסיטה המכשירה מורים להיות מורים
במקצועות השונים. על כן יהיו לנו בקבוצה מרצים (רובם בעלי תואר דוקטור) למתימטיקה,
פיזיקה, ספרות , אנגלית, צרפתית ועוד ועוד.
אנחנו שואלות
האם המשתלמים מגיעים מרצונם או שהקורס נכפה עליהם? ויטורינו אומר שכולם נרשמו
מרצונם, יתרה מכך, מנהלי בתי ספר בעיר ששמעו על הקורס ביקשו להתקבל אליו והוא אכן
איפשר לכמה אנשי חינוך בכירים להצטרף לקבוצת המשתלמים.
בארוחת הערב
בבית המלון, (בו עולה הארוחה 45 דולר טבין ותקילין!), פליסה ואני מסכמות לעצמנו את
התרשמויות היום. ברור לנו שנצטרך לעבוד קשה, אנחנו צופות שהקבוצה תהא ברמה גבוהה
יותר מזו שבאי סאו טומה (בדיעבד, צדקנו מאוד). ושנצטרך לזרום עם השינויים.
אבל מה שבאמת
מדאיג אותנו בסוף השבוע הזה היא העובדה שנצטרך להיות כלואות בבית המלון עד יום שני
בבוקר, כי ממש אסרו עלינו להסתובב בחוץ. ואנחנו הרי אותן שתי נשים, לא צעירות
ביותר, שחשו חופשיות ומאושרות באי שבאמצע האוקיאנוס האטלנטי, אי הדומה לגן עדן
אמיתי, ללא אלימות וחשש להתהלך ברחובות העיר (החשוכים ממש) בשעות הלילה המאוחרות.
אנחנו מחליטות לבדוק את השטח ואם נצליח להבין שזה לא ממש מסוכן, נצא לשוטט מעט
ולראות מה קורה מסביב. בינתיים אנחנו מתכנסות בחדרה של פליסה ומכינות בדקדקנות את היום
הראשון. תחושת מחנק אופפת אותנו. הסגירות הזו בתוך חדרים ממוזגים, במזג אויר
טרופי, הידיעה שאיננו יכולות לצאת החוצה, להיכנס למכונית שלנו ולנסוע איננה נעימה
והיום מזדחל לו בין החדר, לחדר האינטרנט (האושר הגדול, האינטרנט, הקשר עם העולם
החיצון!!!) והלובי של בית המלון, הגדוש רובו באנשי עסקים לבנים, יושבים בישיבות
עבודה עם המקומיים ומתכננים איך להרוויח כסף רב על חשבון העם האנגולי השרוי ברובו
בחרפת רעב.
מחר תחל
ההשתלמות שלנו וסדר היום המבורך יוציא אותנו מתחושת הכובד הזו.
בפעם הבאה:
ראשיתו של
קורס מופלא בלואנדה, בירת אנגולה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה