מערכת החינוך באנגולה (המשך)

מוסדות החינוך באנגולה (המשך)

מרים רינגל

השבוע השני של הקורס מתחיל והאנשים רוצים קצת לדבר על "הסיפור על האי הנעלם" של סאראמאגו והרלבנטיות שלו להשתלמות.

אני רואה שבריטו טרם הגיע ושואלת היכן הוא: הוא בחדר אחר מסיים לקרוא את הסיפור..... טוב, הקריאה לא הייתה ממש שיעורי בית.... אני אומרת.

אנחנו דנים בהשוואה בין האיש שבסיפור, המבקש מן המלך ספינה שתיקח אותו לאי הנעלם ועל סירובו של המלך להעניק מתנות, כי הוא רגיל לקבלם. על שער ההחלטות דרכו יוצאת האשה המנקה, וכשיוצאים ממנו, לא חוזרים חזרה.

https://biu.academia.edu/MiriamRingel

(אפשר כאן לקרוא מה שכתבתי על סיפור זה)

התנהגותו של המלך מזכירה בהחלט דגם של מנהל בית ספר שחושש משינויים, שאינו קשור לתלמידיו ולצרכים שלהם, וכשבא אחד העובדים שלו עם רעיון חדש, הדבר מאיים על השקט והשגרה של חייו, שגרה שיש בה רווחים לא מעטים.

עתה נסבה השיחה על הקושי לשנות ולהשתנות, נושא שכולנו כאנשי חינוך, מתחבטים בו .

הקולג' הפרטי

עתה ברצוני לספר לכם על שני בתי ספר הנמצאים משני צידי הקשת החברתית האנגולית. מצד אחד בית ספר פרטי במרכז העיר ומן הצד השני בית ספר ציבורי מוזנח ביותר, המיועד לילדי עניים.

הקולג' הפרטי שאליו אנחנו מגיעים נמצא במרכז העיר. הבניין משופץ ויפה ביותר. באולם הכניסה מפוזרים ספסלי עץ דקורטיביים. בכניסה לאולם הכנסים הממוזג ממתינים לנו נערים ונערות הלבושים בתלבושת אחידה ומגישים לנו ציפורן אדומה.

מנהל בית הספר וסגניו מציגים את התפיסה החינוכית של בית הספר ובו 5 כיתות  ושלושה משרדים בכל אחת מארבע קומות הבניין שכל חדריו ממוזגים!. סך הכול לומדים כאן 900 ילדים. 56 מורים העובדים בשתי משמרות. המורים המלמדים כאן בעלי ניסיון ובעלי תואר אוניברסיטאי. (בדיעבד מסתבר שלא מעט מורים המלמדים במוסדות חינוך ממשלתיים, מלמדים במשמרת השנייה כאן, אך אין זה מלמד על כך שהרמה אינה גבוהה).

הורי הילדים משלמים כ- 100 דולר לחודש!! סכום שכמובן יכולה לשלם אוכלוסיה מצומצמת מאוד. לאכזבתנו, בסיור בין חדרי הלימוד אנחנו אמנם מוצאות שולחנות מודרניים, ילדים נקיים ביותר, לא מעט ילדים לבנים או מעורבים (ילדי השגרירים), אולם המורים ממשיכים ללמד באופן קונבנציונאלי. ספר, מחברת ולוח כשהמורה מנהל שיעור פרונטאלי.

כשאנחנו שבים לאוניברסיטה לסיכום הביקור נערך דיון מעניין בדומה ובשונה בין שני המוסדות שבהם צפינו.

הדומה והשונה בין בית הספר הממשלתי לקולג' הפרטי

דומה	שונה
התלמידים	המנהל בקולג' לא ידע מהי מטרת הביקור שלנו
ההנהלה	בקולג' קיימת משרה של מנהל פדגוגי טכני
המורים	התלמידים מקבלים בקולג' יחס יותר אישי
מבנה השיעור	יש מעבדה בקולג' (לא מודרנית כל כך... אבל...)
תכני הלימוד	יש בקולג' אולם כנסים – אודיטוריום
המיקום של בית הספר – במרכז העיר	יש בקולג' מגרש ספורט ושיעורי התעמלות
משמעת ראויה לציון	יש בקולג' התייחסות לחזות החיצונית – גינון
אין ספריה (גם בקולג' הפרטי!)	התלמידים בקולג' השתתפו במפגש עמנו
שתי משמרות לימוד	בקולג' קיימים מתקני מים לתלמידים (קולרים)
חדרים לא מוארים דיים	בקולג' בכל קומה יש מטף
חדרי מדרגות לא בטיחותיים	חדרי הנהלה ומורים מפוארים
אין תוכניות לימודים (תוכניות הוראה!!!)
קבלת פנים נפלאה בשני המקומות.

מסקנות שהסקנו מן הדברים הללו:

• חשוב להסביר מראש להנהלת בית הספר מהן מטרות הביקור שלנו
• המנהל חשש כי חשב שאנחנו קבוצת מפקחים שבאה לערוך בקורת בבית ספרו.
• חדרי הכיתות אינם מאפשרים למידה אחרת
• שיעורי בית – מסתבר שבבתי הספר הציבוריים התלמידים אינם מקבלים שיעורי בית. בפרטיים התלמידים מקבלים עבודת בית שכן יש לכולם תנאים פיזיים מתאימים להכנת השיעורים.
• האחריות והמוטיבציה של המורים היא זו שהופכת את השיעור למעניין יותר או פחות.

הביקור מאפשר לי לדבר על אחד הנושאים החשובים של הקורס: מוטיבציה. איך מניעים אנשים לעבוד? מה מניע אנשים שונים לעשות את אותה עבודה?

תרגיל מצוין שהוצאתי מן האינטרנט בטרם יצאנו לאנגולה (בשפה הפורטוגזית, כמובן) ובו צריך למיין כל אחד 20 פריטים, על פי סדר חשיבותם באשר למוטיבציה האישית שלו.

באיסוף הנתונים אנחנו לומדים שדברים שונים גורמים למוטיבציה אצל בני אדם ולמעשה יש שוני עצום בין מה שמניע את האחד לבין מה שמניע את האחר.

בית הספר לילדי העניים

בסיומו של היום הזה אומרת לנו אסתר, המפקחת על בתי הספר היסודיים, שהיא מוכנה היום לקחתנו לביקור באחד מבתי הספר שתחת פיקוחה.

סאבאלו הנהג עוצר תחילה במחסן המכס, על מנת שנסיים את הדבקת הבולים על גבי הפסלים הקטנים שרכשנו. (זוכרים? זו חובה, אחרת מחרימים לך את ה"רכוש" הזה בנמל התעופה).

אני לא ממש מוצאת מילים לתאר את המקום. בתוך אולם ענק, מבנה הדומה למפעל נטוש, אנחנו פוגשות באיש היושב מאחורי שולחן עץ מט לנפול ומדביק בולים באיזה הגיון שלקוח מעולם האגדות. (לא, לא האגדות על הפיות הטובות). לצדו יושבת אשה המזכירה לי את "האשה המנקה" מן  "הסיפור על האי הנעלם", לפני שהגיע האיש שביקש ספינה מן המלך. אנחנו מניחות את הפסלים על גבי השולחן. האיש סופר אותם וטועה בספירה (בדיעבד מסתבר שספר יותר מדי...) מדביק באמצעות הרוק שבפיו את הבולים והנה אנחנו בטוחות שנוכל לשוב ארצה עם המתנות שלנו.

מכאן אנחנו נוסעים לאזור של העיר שנקרא SAMBIZANGA לביקור בבית הספר היסודי.

הרחוב אליו אנחנו נכנסים אינו מרוצף. לילה של גשם גרם לבוץ טובעני ואי אפשר לחצות את הרחוב מצדו האחד לצדו האחר. בית הספר ממוקם משני צידי הרחוב, בשני מבנים עלובים ביותר.

מצד ימין יושב לו בחדר חשוך, הנראה כמו כניסה למרתף ישן, המנהל הצעיר שמקבל את פנינו בחיוך ושמחה. אולי מצפה שמן הביקור הזה תצמח תועלת כלכלית לבית ספרו. קרלוש, המנהל, מספר לנו על הקשיים האובייקטיבים בעבודתו: שתי משמרות, מורים שלא מגיעים כל יום לעבודה, ילדים שלא מגיעים באופן סדיר ללימודים. וכשהוא לוקח אותנו לסיור בכיתות פליסה ואני מביטות זו בזו כשדמעות בעינינו. כמאה ילדים מתוקים ויפים (האנגולים הם עם יפה תואר), דחוסים בחדר עם מורה אחד (שכן כל יום חסר מורה אחר). בחדר אין ציוד מינמלי  בכיתות הלימוד: אין שולחנות, אין תאורת חשמל. הילדים מביאים עמם, כל יום, את כסאות הפלסטיק הקטנים מן הבית.קרן אור החודרת מפתחי החלונות מאירה את הלוח והמורה מנסה ללמד והתלמידים מנסים ללמוד. חוברת הלימוד בה הם גם כותבים, מונחת על הברכיים...

אסתר ובלנקה מספרות לנו שכך נראים כל בתי הספר באזור הפיקוח שלהן ושאת דרכן הן עושות רגלי כל יום בין מוסד אחד למשנהו (לעיתים מרחק שעתיים הליכה!)

מה משמעותו של פיקוח באזור הזה? מה יכול מפקח להבטיח למנהל בית ספר פרט לאוזן קשבת?

חוסר הצדק זועק לשמיים. אני מביטה בילדים ושואלת עצמי מה הם הסיכויים שילדים שלומדים במסגרת כזו יצליחו לפרוץ אותה בעתיד ולהפוך לאנשים משכילים?

בתי ספר כאלה מנציחים את הבורות, העוני והמחלות. הלב מתכווץ ואנחנו מודות לאסתר מקרב לב על האומץ שלה (לאחר הביקור בשני המוסדות האחרים שכבר ראינו) להביא אותנו למקום הזה.