יום רביעי, 17 בספטמבר 2008

מוות לסירוגין - ז'וזה סאראמאגו


As Intermitências da Morte - José Saramago
מרים רינגל
מחשבות והגיגים בעקבות קריאה בספר
(מיועדים לקריאה רק לאחר שמסיימים לקרוא את הספר)

"כל הספרים שלי, ללא יוצא מן הכלל, פותחים בסיטואציה בלתי הגיונית או בלתי אפשרית, שהופכת להגיונית ואפשרית. אני רוצה שתאהבו את הספר הזה בשל שתי סיבות: כיון שמגיע לו וכיון שמגיע לי". (סאראמאגו בראיון עיתונאי אתו עם צאת הספר לאור)

"למחרת אף אחד לא מת" זהו משפט הפתיחה וגם משפט הסיום של הרומן "מוות לסירוגין" שיצא לאור עתה בעברית. מעין סיפור מעגלי שאפשר לקרוא בו מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה.
מוות לסירוגין הוא ספר המספר על המוות, אך למעשה זהו סיפור אודות החיים. האנושות שחלמה תמיד על חיי אלמוות מופלאים מגלה מהר מאוד שללא מוות הופכים החיים לכאוס אמיתי.
סאראמאגו כתב סיפור אודות האנושות בכלל ואודות פורטוגל בפרט. אף כי אין ציון מפורש שהסיפור מתרחש בפורטוגל, וסאראמאגו מנסה לטשטש זאת באמצעות כמה סימני היכר שגויים, מדובר במדינה שגובלת בשלוש ארצות, (פורטוגל גובלת בספרד בלבד). מדינה שלא שוכנת לחופי האוקיאנוס (פורטוגל שוכנת לחופי האוקיאנוס האטלנטי). אך אי אפשר לשגות במחשבה שיש כאן ארץ לא נודעת. זוהי פורטוגל שסממני לאומנות מאפיינים אותה. הדגלים על כל מרפסת מזכירים בהחלט את תקופת היורו בפורטוגל לפני מספר שנים. 'הרחובות נראו כמו יריד של דגלים'. כשבקרתי כמה ימים לאחר תום היורו עדיין מלאו הרחובות, וגם קירות הבתים בתוך הדירות הקטנות בדגלי לאום, שהפיחו גאווה בלבם של הפורטוגלים שמזמן לא הרגישו כל כך "שווים"....
הפורטוגלים מאמינים, אליבא דסאראמאגו, שארצם היא המקום שהיה בוחר האל להיוולד בו, וכיון שלא נולד כאן תהיינה הופעות בדמותה של מאריה הקדושה שיאששו תפיסה הזו. כך גם חוזרים הדברים ברומן הנפלא "שנת מותו של ריקארדו רייש", כשרייש נוסע לביקור בפאטימה, בחפשו אחר מארסנדה.

"בוטחים באֵל ובנוסָה סניורָה מימי אפונסו אֶנריקֶש ועד ימי המלחמה הגדולה, זה המשפט שרודף את ריקארדו ריש אחרי שחזר מפאטימה[...] זו אמירה רבת הבעה [...] מירשם קול קורא, נוסף על כך שבנחרצותה היא הוכחה ניצחת לכך שאנו עם נבחר, היו אחרים בעבר, יהיו אחרים בעתיד, אבל אף לא אחד מהם זמן כה רב, שמונה מאות שנות אמון בלתי פוסק [...]" (שנת מותו של ריקארדו רייש, 263)

מרבית הפורטוגלים, כאמור, על פי סאראמאגו, מאמינים שהם העם הנבחר ושאמו של ישו הטילה על עצמה אחריות לבקר פעמים רבות את בניה ובנותיה הלויזיטאנים. סאראמאגו מוצא את האמונה הזו נלעגת ומתאר אותה באירוניה, אך זו אירוניה רוויה בעצב, כי מי שעומד שם, בפאטימה, ורואה את האנשים הזוחלים על ברכיהם שותתות הדם, מתוך אמונה שהצֶלֶם שבכיכר של פאטימה יסייע להם להבריא ממחלותיהם, מוצא עצמו מתמלא ברחמים ולא רק בבקורת.

המדינה הזו, בה חדלה המוות להופיע, היא בת עשרה מיליון תושבים, ממש כמו פורטוגל. זו מדינה שמרבית תושביה הם קתולים ואשר, כאמור, "רווחת במדינה האמונה שאדוננו ישו הצלוב לא היה רוצה להיוולד בשום מקום אחר אילו היה עליו לחזור מאל"ף ועד תי"ו, על קיומו הראשון".
במוות לסירוגין אין אזכור לא רק של שם המדינה. אין גם שמות לגיבורים, בדיוק כמו ברומנים "על העיוורון" ו"כל השמות". גם כאן הגיבורים נושאים שמות תואר מייצגים:
ראש הממשלה, הקרדינל, מנכ"ל הטלוויזיה, הצ'לן, המוות, המאפיה וכדומה.
סאראמאגו שואף לספר סיפור אוניברסאלי שידבר אל כל אדם, בכל מקום, ואולי גם בכל זמן. אך הוא אינו יכול להשתחרר מכבלי ההיסטוריה הפרטית שלו, מן הביקורת הנוקבת שלו כלפי מולדתו.
עובדה זו אינה הופכת את הספר ללוקלי, נהפוך הוא, הנושא והעיסוק בו ידועים לכל מקדמה דנה. החיים אל מול המוות, הארוס והטנאטוס כמשלימים זה את זה. המטוטלת הזו שעוברים הגיבורים המיתולוגיים, שהומרוס כה היטיב לתארם, בין התאווה לחיים לנהייה אחר המוות, (מוות של גיבורים, כמובן, אך עדיין זהו מוות), עוברת כחוט השני לאורך ההיסטוריה. (ולנו, כיהודים, מוכרת היטב מגיבורי המקרא).

המוות - (אשתמש כאן בלשון נקבה עבור המוות כפי שנוהג סאראמאגו וכפי שהפורטוגזית מרשה זאת – a morte)
יום אחד התעוררה לה המוות משנתה והחליטה שהיא מפסיקה להמית את בני האדם. לא את כל בני האדם, אלא רק את אלה שבמחוז שלה, שכן היא איננה המוות של הארצות האחרות ואף לא המוות של בעלי החיים.
איך מתמודדים עם היעדרה של מוות במדינה שאזרחיה רגילים לציית לכוחות מאורגנים של ממשלה ומשטרה ותקשורת וכנסייה יודעת כל?
בשלב זה של הסיפור המוות מתוארת כדמות מפחידה, חסרת פנים וצורה אנושית, משהו שמזכיר צל ורוח רפאים.
בתקופה זו של היעדר המוות מעניינת מאוד התנהגותם של הגופים השונים, שאנחנו רגילים בחברה המודרנית, שהם אלה שמנהלים את חיינו.
הממשלה - עם פרוץ המשבר פועלת ממש כמו הממשלה ב"על העיוורון". מחכה בצד לראות מה יקרה. אחר כך, כשהעניינים מסתבכים היא מצווה על האנשים לשמור על החולים בבתיהם ובעקיפין או במישרין גורמת לאנשים למצוא דרך ל"המית" ולקבור את המתים מעבר לגבול.
נאום ההרגעה של ראש הממשלה ושר הבריאות לא מרגיע איש. מילים חסרות פשר מעשי.
התקשורת מציעה כותרת לעיתון "הבה לא נטפח תקוות שוא", אך לבסוף מסכימים על כותרת פחות טעונה "שנה חדשה, חיים חדשים".
מה עושה ממשלה במצב משברי שאיננה יודעת כיצד לטפל בו? כמו בכל מקום אחר, גם בסיפור שלנו מבטיחה הממשלה לחקור ולבדוק את הסיבות להיעלמותה של המוות. וועדות שונות יוקמו לשם כך ותוצאות חקירתן יימסרו לתושבים המודאגים. ועדה בין תחומית, שכללה אנשי דת ופילוסופים, תדון בשאלה הקיומית איזה עתיד יהיה כאן ללא מוות? יתירה מכך, צריך היה לדון בבעיה האכזרית של התרבות הזקנים הסנילים שבעבר הלא רחוק היה זה המוות שפטר את החברה מעונשם.
כשאנשים מחקים את מעשה משפחת האיכרים הענייה ומעבירים את חוליהם את הגבול על מנת שימצאו שם את מותם וקבורתם, מתעלמת הממשלה ולא רואה ביציאת ההמונים הזו מעשה רע.
ישיבה זו על הגדר טובה עד שהממשלה נאלצת להתמודד עם המאפיה בכבודה ובעצמה. זו שמרימה ראש תמיד כשיש הזדמנות לעשות כסף קל. וקורה מה שצפוי שיקרה - הממשלה הזו מקיימת שיתוף פעולה אמיתי עם המאפיה, שכן האחרונה פותרת לה בנקל בעיות שהיא מתקשה להתמודד עמן. כך נופלת הממשלה לידיה של המאפיה. עובדי מדינה צנועים והגונים עברו לעבוד בשירות המאפיה וזהו אבסורד שמזכיר לכולנו מציאות רווחת, אפילו במקומותינו...
שר הפנים, מי שמתקשה לקבל את גזר הדין הזה, מנסה להניא את ראש הממשלה משיתוף פעולה עם המאפיה ובאמתחתו הצעות מגוונות איך לעצור את הנגע, בעיקר זה של המשפחות חסרות המוסר אשר מוכנות להרוג את קרוביהם. ראש הממשלה, בקור רוח מופלא, לועג לו ולצדה של כל הצעה הוא מציע לו תיק של שר אחר, עד שבידיו של שר הפנים נמצאים כמעט כל התיקים כולם... (מזכיר לנו משהו, כאן במדינה שלנו?)
ראש הממשלה מנהל שיח גם עם המלך – שיח גרוטסקי למדי המציג את מוסד המלוכה האנמי, המיותר, שעדיין שוכן במקומות אחדים על פני הפלנטה שלנו. בשיחה זו הוא אומר משפט חכם ביותר :"אם לא נחזור למות אין לנו עתיד".... אבל המלך לא מבין את המשפט באמת והוא מסמן איקס ליד המילה תקציב....כי כל מה שמעניין את המלך באמת הוא התקציב שממשיך לזרום לחצר המלוכה ומאפשר לו ולבני משפחתו ליהנות מחיים ראוותניים חסרי משמעות.
ואולי מוטב שלא תהיה מלוכה וימנו לרפובליקה נשיא, (כמו שקיים בפורטוגל). ולאחר שיסיים את הקדנציה שלו ייתן הרצאות, יכתוב ספרים, ישתתף בקונגרסים, בוועידות וסימפוזיונים, יכרכר סביב שולחנות עגולים ויקיף את העולם בשמונים קבלות פנים, יחווה את דעתו על אורך החצאיות כשיחזרו ללבוש אותן, ועל צמצום האוזון באטמוספרה אם עדיין תהיה אטמוספרה...... אירוניה אקטואלית במיטבה....
הכנסייה – היא נושא לביקורת ולאירוניה לאורכה של היצירה הסאראמגואית. די אם נקרא את הקטע ב"על העיוורון" בו מוצאים עצמם בתוך כנסיה, הרופא ואשתו, כשכלב הדמעות מלווה אותם אף הוא פנימה. (ממש חילול הקודש...). בכנסיה מכוסות עיניהם של כל הפסלים ותמונות הקדושים. במצב של כאוס מוחלט אין כוח לכנסיה לסייע או לתקן את המעוות.
ב"דברי ימי מנזר" מספר לנו סאראמאגו סיפור על התאכזרות הכנסייה והמלוכה כלפי התושבים הפשוטים, קשי היום, שצריכים להוביל אבנים כבדות על מנת לבנות מונומנט חסר תועלת כמו המנזר הזה במאפרה.
"מוות לסירוגין" מזמן לסאראמאגו אפשרות נוספת לנגח את הכנסייה.
בעקבות ה'הפסקה' שנטלה המוות מתנהל דיאלוג בין ראש הממשלה לקרדינל והאחרון נתקף בבהלה רבה.
"בלי מוות, אין תחייה, ובלי תחייה, אין כנסיה" (ע' 18)
הכנסייה, שרגילה לתת תשובות נצחיות, לא תוכל לשרוד במצב בו אין מוות. מלכתחילה מה שעשתה הכנסייה הוא לסתור את המציאות, מהכנסייה אף פעם לא דרשו הסברים "המומחיות האחרת שלנו, חוץ מהבליסטיקה, היתה תמיד לנטרל את רוח הסקרנות באמצעות האמונה" (ע' 20)
בדיאלוג שהתקיים בוועדה הבין- תחומית, בין אנשי הדת והפילוסופים, אומר איש הדת, שהדת היא עניין ארצי ואין לה ולא כלום עם השמים. לא לכך הורגל הציבור לשמוע "מה אפשר לעשות, אמר נציג הדתות, היינו צריכים לומר משהו שיעשה את הסחורה אטרקטיבי, אז אתה רוצה לומר שבעצם אינכם מאמינים בחיי נצח, נכון, אדוני, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים" ( ע' 36)
הפילוסופים הרי הם "מתפלספים כדי לדעת שנמות". מישל מונטיין כבר אמר שלהתפלסף פירושו ללמוד למות. (ע' 38 )
כשנסתתמו הסברי הכנסייה כיצד זה שהמוות פס לו מן העולם קמה לה תזה חדשה – תזת המוות הדחוי.
בתוך הפולמוס הזה, הכנסייה שאין לה תשובות מספקות, מנסה להרוויח זמן ותו לא.
כשהמוות שב לפקוד את העולם הכנסייה היא הראשונה לשמוח וכמעט לומר 'אמרנו לכם... לא יתכן להשוות בין אלוהים למוות, אלוהים תמיד עומד מעל המוות ועובדה שהוא קם לתחייה'....

בתי החולים והרופאים – גם הם מביעים דאגות וחששות. יש להם בעיות לוגיסטיות: היכן יציבו את מיטות כל החולים שאינם מתים? גם כך מלאים המסדרונות במיטות. מנשר יוצא לאזרחים שהחולים יימסרו לטיפולן של המשפחות, כי בלאו הכי חולה במצב קשה לא בדיוק יודע היכן הוא נמצא, האם בבית החולים או בביתו.
אחר כך מסתבר שהציבו מיטות במחסנים ובכל פינה אפשרית וחדלו להתייחס לחולים האנושים
מעונות הגיל השלישי והרביעי – שהוקמו כדי לשחרר את בני המשפחה מעול הטיפול בזקנים שאינם שולטים בסוגרים ומזילים ריר בשעת האוכל, הלינו אף הם על הדאגה החדשה של מחסור במקומות אכסון, בעיה שנפטרה במוות הטבעי שהתקיים בעבר. הסכנה הגדולה שהתעוררה היא שבתי האבות יהפכו "בתי קברות של החיים".
חברות הביטוח – גם הן התריעו על כך שהענף שלהן נמצא בסכנה גדולה. באורח יצירתי הוחלט שיתקיים, באופן מטפורי, 'מוות חובה בגיל שמונים, כלומר, בגיל שמונים יקבל המבוטח את הכספים המגיעים לו.ואם ירצה יוכל לחדש את הביטוח לעוד שמונים שנה....'
בחברות הקבורה – ממש לא שמחים לנוכח הפסקת המוות. לגביהם זוהי קריסה כלכלית קטסטרופלית. כדי למנוע קריסה זו הוצא מנשר גרוטסקי שמחייב את האזרחים למסור את בעלי החיים המתים (שכן, בעלי החיים המשיכו למות). מתחילים לקבור כלבים וחתולים וארנבים וכנריות ועוד מעט יקברו גם תולעים... מצב מביש ממש....
כה מחפיר מצבן של חברות הקבורה עד כי כמעט הוצא שם חדש לסיפור חדש "למחרת אף כלב לא מת"...
המאפיה או כפי שהם מכנים עצמם "המאפיה החדשה" –
מבלי שחפצה בכך הופכת משפחה כפרית ענייה למושא חיקוי. בני המשפחה הופכים גיבורים בקטע מרגש במיוחד בסיפור הזה. משפחה כפרית שמרחמת על האב הזקן והתינוק החולים ומעבירה אותם את הגבול על מנת שימותו וימצאו את מנוחתם באדמה. כשמתחילים לחקות אותם משפחות רבות קמה לה מאפיה,שמסייעת לאנשים, תמורת בצע כסף, להעביר את החולים את הגבול ולעשות מה שעשתה המשפחה הכפרית הזו.
המאפיה החדשה הזו, ככל מאפיה אחרת, נוקטת באותם אמצעים של איומים, שחיתות, שוחד והפחדה.
בהמשך הסיפור, כשייסוריי המצפון של בני המשפחות מתעוררים, מוצאת המאפיה מוצא נפלא – בתעודת הפטירה ירשם שהמתים הם למעשה מתאבדים וכך רווח לכולם ולא נכרת הענף עליו ישבו הפושעים הללו.
בתוך הכאוס שמתרחש במדינה הזו מקומה של המאפיה שמור וכפי שכבר נאמר גם הממשלה נאלצת לשתף פעולה עמה ופקידי מדינה תמימים הופכים לאנשי כנופיות המאפיונרים בלית ברירה.

התקשורת – מלכתחילה היא בנויה על השמועה. ברגע שיש שמועה היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים.
הטלוויזיה מזמינה שני מכשפים בעלי שם ומגדת עתידות לתוכנית טלוויזיה שתבהיר לאנשים את התופעה המוזרה הזו שאין יותר מוות, זה שחדל להופיע החל מן האחד בינואר.

בתום שבעה חודשים תמימים מחליטה המוות כי הגיעה העת לשוב מן החופשה שנטלה "ללא רשות" ולמלא את תפקידה המקורי והיחיד אותו היא יודעת לעשות – להמית את בני האדם.
מנכ"ל הטלוויזיה הוא האיש שנבחר על ידי המוות לקבל את המכתב הראשון במעטפה הסגולה. המנכ"ל מתייעץ עם ראש הממשלה ושניהם מופתעים כיצד המכתב חתום באות קטנה morte ולא Morte כפי שמקובל.
מוות מתעקשת לחתום באות קטנה וכועסת כאשר מתקנים את שמה בכתבה בעיתון אודותיה....
"זה לא נורמלי בשפה שלנו להתחיל שם באות קטנה, תגיד לי, אתה רואה משהו נורמלי בכל הסיפור הזה שאנחנו חיים..." (101)

היא שולחת, אם כך, מכתב, שמעטפתו סגולה, למנכ"ל הטלוויזיה, כמי שמייצג את התקשורת, ומבקשת ממנו לקרוא אותו לעיני מיליוני הצופים. המכתב נשמע כמסה פילוסופית אודות החיים והמוות –
לאחר חודשים אחדים של מבחן עמידות בפני העדרה של המוות, מנקודת מבט פילוסופית, חברתית, מוסרית ופרגמאטית כאחד החליטה מוות שטוב יהיה למשפחות ולחברה כולה שתשוב אליהם ותודה בטעותה.
צבען של המעטפות שמשגרת המוות הוא סגול ויש משהו ילדותי ונשי בשימוש בצבע הסגול. אף כי הגיוני שרצונה שהמכתב יהא בולט ואי אפשר יהיה להתחמק מלהתייחס אליו. ובכל זאת "הנשיות" הזו היא משהו שמאפשר לסאראמאגו להפוך אותה לדמות אשה ממשית, לקראת סיומו של הסיפור.
כשהמוות מחליטה לשוב ולפקוד את התושבים מתעצמת האירוניה. ראש הממשלה מוסר, בידי מנכ"ל הטלוויזיה, נאום שהוא מכין בשתי דקות על מנת שיקראו אותו בחצות – הודעה על שובה של המוות מן ה'חופשה' שנטלה במהלך שבעה חודשים.
"בני ארצי היקרים, זכרו כי האחדות היא הכוח, זו סיסמתנו, זה המוטו שלנו, נישאר מאוחדים והעתיד יהיה שלנו"....ע' 102, כמה גרוטסקי לדבר על עתיד כשהמוות חוזרת לפקוד את המולדת....

מוות "מלאת החמלה" כלפי בני האדם נותנת ארכה של שבעה ימים למתים לעתיד לבוא. זאת על מנת שיוכלו להיפרד ממשפחתם, להשלים עם קרובי משפחה שרבו אתם, לכתוב צוואה וכל עניין אחר של סגירת מעגל החיים. אבל בני האדם, טבעם לדחות את הדברים הללו והם לא ששים למלא אחר הצעותיה של המוות.
עתה, כששבה המוות לפעול, הוקמו צוותים של פסיכולוגים לטפל בחיים להתגבר על הטראומה שהמוות צפוי להם שוב. – תהליך של הפוך, על הפוך, על הפוך. מן המוות אל החיים הנצחיים ומהם חזרה אל המוות הנצחי....
בעיתונים מקבלת המוות תכונות אנושיות ומכנים אותה בכינויים אנושיים לחלוטין, מרשעת, עריצה, דראקולה בחצאית – תמיד בלשון נקבה.
אנשי הממשל אובדי עצות, אינם יודעים איך להסביר את התופעה המוזרה הזו ומבצע חדש הוכרז במדינה ושמו "ציד המוות". ניסיון לשחזר את גולגולתה של המוות נערך אפילו בארכיונים של המשרדים למרשם תושבים, אותם אלה שישב בהם ז'וזה הגיבור ברומן "על השמות", אותו גיבור שרצה לסלק את הקו המפריד שבין ארכיון המוות לארכיון החיים וראו כמה צדק בתפיסה זו שלו.
מכתב סגול אחד ששלחה המוות לצ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית חזר לשולח. פעם אחת ופעם שניה ופעם שלישית.
כמו מרבית דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, גם ברומן זה הגיבור, צ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית, הוא רווק בן 50 שלא חלק מימיו את חיי היומיום ואת דירתו עם אשה ומזה זמן רב, מסכים עמו הכלב, לא חלק את מיטתו עם אשה כלשהי.
הצ'לן הזה שהתמזל מזלו והמכתב הממוען אליו המבשר על קצו בתום שבעה ימים, חוזר לשולחת, למוות.
המפגש הזה עם המוות מצמיח בו מוסיקאי חדש נפלא והוא מנגן כאילו הוא נפרד מן העולם, משמיע בנגינה שלו שורה של רגשות ומאווים וחלומות שלא הגשים מעולם וכולם מסמלים את החיים, אותם חיים שהוא לא ממש חי אותם במליאות האפשרית שהם מזמנים לו ולכולנו.
המוות אינה יכולה להשלים עם כשלון זה והיא פוקדת את ביתו של הצ'לן, שם מתרחש האבסורד במלוא הדרו – המוות אינה יכולה למוות. האם תוכל היא לחיים, האם תוכל להפוך לבריה חיה?
בהפיכתה של המוות לאשה יפה, מושכת עין כל ובעיקר את עינו של הצ'לן והקשר המוזר שנוצר בין השניים עד לסיום המפתיע של הרומן, ישנה אמירה אופטימית.
"... כי החיים הם תזמורת שמנגנת תמיד, מתואמת, צורמת, הם הטיטניק הטובעת תדיר, ושבה תדיר אל פני המים..."
המוות היא זו שמבינה שבני האדם לעולם לא יבינו את המציאות הזו שבה הם חיים, כי הכל בחייהם זמני, ארעי, חולף ללא תקנה... מה שהיה כבר נגמר, מה שהווה לא יהיה תמיד...
המוסיקה הפיחה חיים במוות, המוסיקה הפיחה חיים באהבה והאהבה היא האפשרות היחידה לתקווה, אפשרות לחיות, בלא פחד, את החיים הללו בידיעה ברורה שהמוות ממתין לכל אחד מאתנו מעבר לפינה.
וכשיבוא – יבוא. או כשתבוא – תבוא.

אולי יש בספר הזה קלישאות רבות, כפי שיש מבקרים שיקומו ויאמרו, אך סאראמאגו יודע איך להפכן לקלישאות נוסח סאראמאגו. או אז הן נשמעות כאילו מעולם לא נאמרו כך, באופן הזה.
גתה אמר: 'הכל כבר נאמר, החוכמה היא לומר את הדברים באופן אחר'.....

האדם המשוכפל

האדם המשוכפל – ז'וזה סאראמאגו
O Homem Duplicado – José Saramago
הקיבוץ המאוחד, תרגום מרים טבעון, 300 ע'


מרים רינגל

בשנת 2002, ביום הולדתו, בהגיעו לגבורות והוא בן 80 שנה, יצא לאור ספר חדש של הסופר ז'וזה סאראמאגו בשם 'האדם המשוכפל'. סאראמאגו בחר הפעם לעסוק בנושא הכפיל, מוטיב ידוע בתרבות עוד מימי אלי יוון. הסיפור בנאלי למדי : שני אנשים שהם אולי איש אחד, שאין בהם משהו מבריק או מעורר הערצה. אך עטו של סאראמאגו הופך את האירוע הזה לסיפור מתח בלשי שסוחף את הקורא, וכמו בכל ספרי הבלש – הפתרון המפתיע רק בעמוד האחרון.
מדובר, אם כן, במורה להיסטוריה, טרטוליאנו מאסימו אפונסו, המגלה לפתע כי קיים איש אחר שהוא העתק מדויק שלו, שחקן קולנוע אפור בשם דניאל קלארו. העובדה שקיים כפיל מהווה איום על טרטוליאנו, מישהו יכול לקחת את מקומו מבלי שאיש יבחין בכך והוא יוצא למסע חיפוש ה'אחר', ההופך מעין חיפוש של זהותו שלו. מסע לא קל, עוכר שלוות נפש ומוליך למחוזות בלתי צפויים. בדומה לדמות הראשית בסיפור הקלאסי של אדגר אלן פו "הגיבור" או הגיבור בספרו של אוסקר ווילד "תמונתו של דוריאן גריי".
בעולם שבו האנשים שונים זה מזה, נדמה שלכל אחד משהו שמאפיין אותו והנה מתערערת המחשבה הפשוטה הזו. אם קיימים שני אנשים הדומים לחלוטין זה לזה אחד מהם צריך להיות העתק של האחר. מי הוא, אם כן, המקור ומיהו המשוכפל? מי יחליט מי מהם יישאר המקורי?
המפגש עם המשוכפל שלך מעורר את השאלה המסובכת הקשורה לזהות: מי אני באמת? וזו השאלה שמניעה את הסיפור. זו השאלה שמעמידה, באורח פרדוכסלי, גם את ההבדלים בין השניים, הבדלים אישיותיים אליהם אנחנו נחשפים במהלך הסיפור ואשר מטשטשים את השאלה המרכזית ששואלים שני הגברים הללו: מי נולד לפני מי ומכאן גם מיהו המקור ומיהו המשוכפל? אין להתפלא, כי בעולם הפסימי שאותו מציג סאראמאגו במיטב ספריו, השאלות הקיומיות הללו מובילות את הגיבורים להתנהגות אלימה ולתוצאות שרק קריאה בספר תפענחם לקורא.
יש לפחות שתי קריאות של הספר. האחת שבה הספר 'האדם המשוכפל' ממשיך ומפתח רעיון של מציאות הזויה, שכבר באה לידי ביטוי בספרים האחרים של סאראמאגו. ההטרונימים, ריקרדו רייש, המחפש אחר הממציא שלו, המת, פרננדו פסואה, המגיה, ריימונדו סילבה, שמשנה את פניה של ההיסטוריה באמצעות הכנסת המילה "לא". השבר שנבקע בחצי האי האיברי, בספר הנפלא 'רפסודת האבן', שבר שאולי מוביל לעיוורון הלבן שבו לוקים כולם,להוציא את אשת הרופא, ב'על העיוורון'.
בקריאה השנייה, יוצר סאראמאגו רומן, שבדומה לשלוש הקודמים לו, (על העיוורון, כל השמות והמערה), נמצא כביכול מחוץ למקום ומחוץ לזמן. מעין סיפורים אלגוריים אוניברסאליים, שכן אף כי לא מצוינים זמן ומקום, יגלה הקורא המיומן שמדובר בפורטוגל ובזמן מודרני מאוד.
הדמויות ברומן מועטות ולקוחות מן השוליים החברתיים– טרטוליאנו מאסימו אפונסו, אמו הגרה בכפר, דונה קרולינה, מרייה דה פאש, חברתו, שהיא פקידה בבנק ועמה הוא מקיים מערכת יחסים שטחית למדי. חברו, המורה למתמטיקה בלא ציון שמו, מנהל בית הספר, חסר שם אף הוא. דניאל קלארו, הכפיל, שהוא שחקן קולנוע סוג ו', המשתמש בשם בימתי – דניאל סאנטה-קלארה ואשתו הלנה, דמות מעניינת בפני עצמה. כל הדמויות הללו מופיעות אט אט בתוך הטקסט.
הדמיון הסאראמאגואי, שהעניק לכלב הדמעות ב'על העיוורון' תכונות אנוש ואותו כלב מופיע גם 'במערה' בתפקיד דומה, מוסיף לסיפור שלפנינו גיבור דמיוני מרתק: 'השכל הישר'. 'דמות' המנהלת שיחות מעניינות ביותר עם טרטוליאנו. שאלות פילוסופיות לא מעטות מתאפשרות מן העימות שבין ה'שכל הישר' לבין 'השכל העקום'. אם תרצו, דיאלוג בין 'שכל' שמבוסס על ההיגיון, קור רוח ושליטה עצמית לבין 'שכל' המורכב מאגרסיות, מחוסר מחשבה, מספונטאניות רגשית שמוליכה אותנו לא אחת אל עבר פי התהום. כידוע, 'רק השכל הישר ניחן בדמיון של משורר שיכול להמציא את הגלגל'.
בתוך כל הבינוניות של החיים מצליח סאראמאגו לשזור סיפור מתח בלשי שבו הקורא הוא שותף פעיל.
כדרכו, משתף הוא את הקורא בתהליכי הכתיבה שלו. 'מחבר מובלע' המציג עמדה של מחבר בלתי מהימן.
'אל תסמכו עלי כשאני מספר לכם את מה שאני מספר, אני רק משכתב את מחשבותיהם של הגיבורים ומעתיק את מעשיהם'.
נושא מרתק ביצירה של סאראמאגו היא דרכו להתכתב עם עצמו באמצעות הגיבורים המופיעים בספריו הקודמים: עם המגיה ריימונדו סילבה, עם ריקרדו רייש ששב לארצו כדי למות בזרועותיה של חדרנית בית מלון, עם ז'וזה, הגיבור של 'כל השמות' ועם הנשים המתרחצות במרפסת ב'על העיוורון'. והוא מתכתב גם עם סופרים כמו הומרוס, בורחס ואחרים.
הכפילות האמיתית של הרומן איננה טרטוליאנו ודניאל קלארו – אלא ההיסטוריה וההיסטוריה, דהיינו, בין ההיסטוריה והסיפור (בפורטוגזית, המילה História פירושה היסטוריה וגם סיפור)
גם כאן, בדומה למגיה ש'בתולדות המצור על ליסבון', רוצה המורה להיסטוריה ללמד את ההיסטוריה מן ההווה אל העבר , קדימה ואחר כך אחורה, וכך לספר סיפור על מציאות אחרת. הוא מעורר חיוך בקרב חבריו אך מנהל בית הספר חושב שהנושא ראוי ומציע לכתוב הצעה למשרד החינוך לתיקון תוכנית הלימודים בהתאם.
הספר פותח באפיגרף בדוי מתוך "ספר ההפכים", ספר שאינו קיים, (תעתוע נוסף של סאראמאגו), וכך הוא אומר – "הכאוס הוא סדר שעדיין לא פוענח", משפט זה חוזר ומהדהד בסיפור בפיה של מריה דה פאש והדבר מעורר את השתאותו של טרטוליאנו, שחושב כי פקידת בנק פשוטה אינה מסוגלת לאמירה פילוסופית מעין זו.
האפיגרף השני הוא מתוך 'טריסטאם שנדי ללורנס סטרן – "אני מאמין במלוא בכנות שיירטתי מחשבות רבות אשר השמיים ייעדו לאדם אחר". בקריאה חוזרת של הספר מתבהרים היטב שני האפיגרפים הללו. הכאוס הממתין לפענוח והתחושה שאנחנו מכוונים לא אחת למחשבות של האחר, ימצאו את דרכם בתוך הסיפור המרתק הזה.
הכתיבה של הספר קולחת באמצעות הפיסוק המיוחד של סאראמאגו, העושה שימוש רק בפסיקים ונקודות ומתאים עצמו לקצב הנשמע בדיבור. מקצב מוסיקלי עליו שומרת המתרגמת מרים טבעון באדיקות מופלאה ויוצרת תחושה, בכל היצירה של סאראמאגו תחת שרביט תרגומה, שאתה קורא את המקור ממש.