יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

"קין" - ז'וזה סאראמאגו


הערות על קין לז'וזה סאראמאגו
(הדברים התפרסמו על גבי הבלוג של ז'וזה סאראמאגו -
http://blog.josesaramago.org/files/miriam_ringel.pdf)

«Como tudo, as palavras têm os seus quês, os seus comos e os seus porquês» (Caim, p. 55)

"ככל דבר אחר, המילים יש בהן את המה, את האיך ואת הלמה" (קין, עמ' 55 במקור הפורטוגלי)

1. אני תוהה כמה אנשים קוראים את ספרו של סאראמאגו "קין" כשלצדם התנ"ך והאינטרנט ומחפשים בכתובים ובפירושים מה נכתב לצד הפסוקים הגלויים לעין כל? דומני שמעטים עושים זאת ועל כן, לעניות דעתי קיים חשש שאנשים יפרשו את הדברים הכתובים בספר זה באופן מעוות.

2. מי שקורא את הספר ואינו מכיר את התנ"ך ילך שבי אחר המשפט שאומר קין לאלוהים לאחר
שהרג את הבל אחיו.
«É simples, matei abel porque não podia matar-te a ti, pela intenção   estás morto...» (Caim, p.38). "זה פשוט, הרגתי את הבל כיון שלא יכולתי להרוג אותך... ". בפְשט של המשפט הזה קין מסמל את האדם שרוצה להרוג את האל, את האב (פרויד)  והטיול שלו בזמנים עתידיים ובתיאור האפיזודות שנבחרו להיכלל בטקסט באות לשרת את הרצון הזה.

3. כבר נכתב שסאראמאגו קורא את התנ"ך כמו סיפור בדיה, שבו כל מילה נושאת את משמעותה המילולית ולא כמו סיפור שיש לו אינסוף פירושים שניתנו לו לאורך מאות בשנים.  יתירה מכך, מנקודת המבט שלי, סאראמאגו קורא את התנ"ך בקריאה שיש בה נאיביות מסוימת של מי שקורא ספור אגדתי. אולם קריאתו דומה גם לזו של הילד שהתפכח מהקריאה הילדותית והוא כבר שואל : איך יתכן שאנשים עפים על גבי שטיח?  ובכך מקלקל לעצמו (ולנו) את קסמה של האגדה.
סאראמאגו רוצה להוציא את כולנו, יהודים נוצרים ומוסלמים מעולם ה"אגדה" הזה שיש בו מעשי נסים, שיש בו גם לא מעט קטעי מוסר לצד מעשי אכזריות ולשאול שאלות בעלות משמעות עמוקה כמו איך אנחנו תופשים את מקומנו ותפקידנו על פני האדמה? לאיזה  מין אנשים הפכנו ומדוע לא למדנו מאומה מההיסטוריה הרחוקה מאוד (זו של התנ"ך והמיתולוגיות השונות), וזו המתחוללת לנגד עינינו גם במאה ה- 21 ?

4. בראיונות רבים אמר סאראמאגו שאלוהים הוא המצאת מוחו הקודח של האדם. אם אלוהים הוא המצאה, כיצד הוא נוכח במלוא כוחו והשפעתו בספר הזה? אלוהים הוא כמעט "דמות ממשית" שמסייעת, על פי הקריאה של סאראמאגו, בעיקר לחוטאים.
אלוהים ברא את אדם וחוה, הוא ברא את קין והבל. אם הוא אשם במעשה של קין, הרי הוא קיים, הוא נמצא, הוא יֵש,  וזו סתירה פנימית שאני מוצאת לאורכה של יצירה זו.
הספר הזה הוא אודות האיש הרע שהופך לסוג של "גיבור", של מי שחוזה בזמן את הרוע שינהֵל את בני האדם וגם ענין זה נשאר בעיני סתום מעט. מדוע קין הופך להיות זה שמתהלך במחוזות העתיד והוא שיִצפה ויהיה נוכח במאורעות מכוננים של אומה? וכפי שציינתי יש כאן בחירה מכוונת של מאורעות שכולם נושאים באמתחתם הרג, מוות, ניצול ורוע הנעשים, לדברי קין/סאראמאגו ב"שם האל".
מכאן קצרה הדרך להתייחס למציאות העכשוית, וסאראמאגו מפזר הערות אקטואליות בטקסט, הערות אשר לא רק הקורא הרגיש והנבון יִמצא וגם יבין אותם.

5. סאראמאגו מביא את קין לעירה של המלכה לילית, דמות חסרת חשיבות מיוחדת במיתולוגיה השומרית והאכדית ואשר יש לה תפקיד משמעותי בתרבויות המונותיאיסטיות כמייצגת את גבולות המיניות.
לילית, בסיפור של סאראמאגו נשואה לאיש הנושא את השם נׁח NOAH שהוא למעשה שם אחר לאותו איש שיוזכר מאוחר יותר כ- NOÈ  - דהיינו נח המקראי ובחירה זו מסקרנת מאוד. האם כדרכו מתעתע סאראמאגו גם כאן בקוראיו?
לילית היא האשה הנואפת, חסרת גבולות בהתנהגותה המינית אשר אוספת לארמונה מאהבים וקין הוא אחד מהם.
לילית מופיעה במדרשים ובאגדות תלמודיות כסוג של שֵדה  וכאשתו הראשונה של אדם, ובסיפור של סאראמאגו היא גם אשתו הראשונה של נח, מי שכינויו בתנ"ך הוא "איש צדיק ותמים". זה האיש  שיודע שאשתו נואפת ואשר אסור לו לפקוד את חדריה כשמאהביה שוהים עמה.
כשקין נשאל מה שמו הוא עונה – הבל, וזו נקודה מעניינת שיש לתת עליה את הדעת בסיפור זה. האם הוא חושש מן המשמעות של מה שנושאים שמו והאות שעל מצחו? האם יהא נכון לומר שיש כאן באופן לא מודע רצון לבקש סליחה על החטא שביצע? במהלך הרומן קין שב אל שמו המקורי ובשלב מסוים הוא מאמץ גם את השם נח ((Noé.
השם קין מקורו בפסוק בספר בראשית ד' א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה – קניתי את האיש (בפירוש רש"י). בפירושים אחרים נאמר כי השורש קנ"ה משמעותו ברא, יצר, לתת צורה.
שינוי השם לא הופך אותו לאיש אחר ולא מוחק את המעשה שעשה והאות שעל מצחו משמש לאורך הדורות בקונוטציה למעשה רע, אכזר, דֶמוני.

6. הסיפור אודות היחסים בין לילית לקין מוזכר בספר אזוטרי המשמש השראה לכותבי סיפורים ומענין שסאראמאגו בחר בורסיה זו לספרו.
"ספר הנוד" ((The Book of Nod הוא ספר בדיוני המתאר את "עולם החושך". הספר מספר את המיתוס של לידת הערפדים, סיפור הקללה של קין, גלותו לארץ נוד ודבריו לצאצאיו, כמו גם הנבואות העוסקות בגורל הסופי של גזע הערפדים. "ספר הנוד" יצא לאור ככלי עזר למשחק והשראה לכותבי סיפורים. חלקו הראשון נקרא: הכרוניקה של קין (The Chronicle of Caine) והוא מדגיש את האירועים שפקדו את קין בגלותו בהתאם לעונש שקיבל מאלוהים בתנ"ך. האירועים כוללים את רצח הבל אחיו המתואר כחבר וכאח הטוב והאהוב של קין, התנגדותו למלאכי ה', מפגשים עם לילית, הולדת הערפדים האחרים וייסודה של העיר הראשונה.
החלק הראשון של הרומן "קין" הוא סיפור יפהפה המסתיים כאשר קין עוזב את ארמונה של לילית ומתחיל לנוע ולנוד על פני האדמה. הוא נע ונד על פני זמנים שונים ואולי גם בשתי ארצות שונות.
          Era como se existisse uma fronteira, um traço a separar dois países, Ou dois
          tempos, disse caim sem consciência de havê-lo dito, o mesmo que se alguém o
          estivesse pensando em seu lugar. (Caim, 78)

"היה זה כאילו קיים גבול, נתיב המפריד בין שתי ארצות, או שני פרקי זמן, אמר קין מבלי שהיה מודע לכך שאמר זאת, בדומה לכך אם מישהו היה חושב על כך במקומו" (קין, 78)

7. לא אתאר את התחנות שבהם מבקר קין במהלך הסיפור שכן אינני רוצה לקלקל את הקריאה למי שטרם קרא את הספר. אני רוצה להתייחס לאפיזודה האחרונה בלבד – זו של תיבת נֹח – ולנוכחותו של קין בארוע מענין זה. כפי שכבר ציינתי, שמו של נוח (Noah ) משתנה ל- Noé. זהו סיפור מוזר של ניאוף של כולם עם כולם המכיל בתוכו גם רמז למעשה של חָם באביו נֹח. ( הכוונה היא לסיפור על נח ששתה והשתכר, וכי בנו חָם גילה את ערוותו, ולפי פרשנות מקובלת - עשה בו מעשה סדום). קין יהרוג את כל משפחתו של נֹח בזה אחר זה ויוותר לבדו עם אלוהים – זו תהיה נקמתו באל. מכיוון שקין אינו ראוי להיות בן ברית של אלוהים יישאר אלוהים לבדו ללא חברת בני אדם והסיפור יסתיים במילים הבאות:
          A história acabou, não haverá nada mais que contar
הסיפור הסתיים, לא יהיה יותר מאומה לספר
ואנחנו הקוראים, נצפה לספר הבא של חתן פרס הנובל לספרות.
רינגל מרים, מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו, כרמל ירושלים, 2009


Caine - José Saramago


Some comments on Caim
Miriam Ringel

Como tudo, as palavras têm os seus quês, os seus comos e os seus porquês. (Caim, 55)
 
     1.  I wonder how many people read Caim when alongside them are the Bible and the Internet and they search for the interpretations of what is written alongside the overt verses. I suppose few do this and therefore in my apprehension exists the possibility that people will construe the written things in this book in a distort way.

     2. Who is reading the book and is not familiar with the Bible will be captivated by the sentence that Caine said to God after he killed his brother Abel. "É simples, matei abel porque não podia matar-te a ti, pela intenção estás morto..." (Caim 38)
     In the Peshat (Peshat is one of four classical methods used by Jewish bible scholars to understand the Hebrew bible. Peshat literally means "simple", and describes the meaning of the text apparent at face values), this verse of Caine symbolizes the man who wish to kill God, to kill the Father (Freud), as such the whole journey in future times, and the description of the chosen episodes to be included in the text, are there in order to serve this wish.

     3. There were those who already said that Saramago reads the bible like fiction in which every word receives its verbal significance and not like a story that has infinite of interpretations that were given along the length hundreds of years. Moreover, from my point of view Saramago reads the bible in a certain naïve way, the one which characterizes the reader of a legendary story. But this reading is similar also to that of the child that disillusioned from the childish reading and is already asking: How could it be that people fly on a carpet? And as such he spoils to himself (and to us), the magic of the myth.

     Saramago wants to withdraw all of us, Jews, Christians and Moslems from the world of this "legend" in which one can find practical miracles and segments of moral alongside with practical atrocity. And he wants us to ask questions of deep significance such as how we apprehend ourselves on this earth? What kind of people we are converted into and why we did not learn anything from the very far history (That of the bible and the different mythologies) and the actual History created in front of us also in the 21st century.

     4. In many interviews Saramago said that God is an invention of the human brain. If God is an invention, how is it that he is present in the book with fullness of his strength and influence? God is almost an "actual character" who assists, according to the reading of Saramago, mainly to the sinners.
     God created Adam and Eve and also created Caine and Abel. If he is guilty of Caine's deed, then he exists, he is to be found, he is there, and this is an internal contradiction that I find along this work of Saramago.
     This book is about the evil man that becomes a type of a "hero" who is a prophet that predicts the badness that will direct the human beings and this remains a bit incomprehensible to me. Why Caine is the one that strolls in the counties of the future and who will attend the events which establish a nation? And as mentioned, there is here a deliberate choice of events with a shade of massacre, death, exploitation and evilness done, according to Caine / Saramago in the "name of God".
     From this point it is inevitable to refer to the actual reality, and Saramago disperses actual comments in the text and apparently not only the sensitive intelligent reader will obtain and understand them.

     5. Saramago brings Caine to the city of the queen Lilith, who was an image relatively unimportant in the Sumerian and the Akkadian mythology and who had a significant role in the monotheistic cultures by representing the way to determine the boundaries of sexuality.
     Lilith of our story is married to a man by the name of Noah that actually is another name to the one to be mentioned later in the book – Noé - the biblical figure, and this idea is very interesting. Is it like his habit that Saramago wants to deceive again the reader?
     Lilith is the adulteress woman, absorbed by sexuality that chooses her lovers and command them to arrive to her palace, and Caine is a chosen lover.
     When Caine is asked what his name is, he says – Abel, and this is also a very interesting point in the story.  Does he fear from what his name and the signal on his forehead bring with it? Is it correct to say that there is here an unconsciously way of desire to request forgiveness for the sinful deed he executed? During the story Caine returns to his original name and in a certain stage also adopts the name of Noé.
     Caine's name comes from what Eve said: I bought a man (Rashi), the root of the word is to create, to design, to give a form, the meaning of the name of the first child of Adam is – creation.
     The change of the name does not make him another man and does not erase the deed that he did, and the signal on his forehead will serve along the length of generations as a connotation which signifies something bad, cruel, demon.

     6. The story about the relationship between Lilith and Caine is mentioned also in an esoteric book that serves inspiration to the writers of stories and it is very interesting that Saramago chose this version.
     The Book of Nod is a fictional book which describes the World of Darkness. It tells the creation myth of vampires, the story of the curse of Caine, his exile in the Land of Nod, and his words to his descendants, as well as prophecies covering the eventual fate of the vampire race. The Book of Nod was actually printed for use as a prop in the game and for inspiration for story-tellers. Its first section is: The Chronicle of Caine:  Outlining the events of Caine's exile, according to the punishment he received from god in the Bible. These events include the murder of Abel who is described as his best friend and his beloved brother, defiance of God's angels, encounters with Lilith, siring of other vampires and the founding of the first city.
     The first part of Caim which is a beautiful story ends when Caine left Lilith's palace and is wandering on earth. He starts to wander in different times or maybe in the two countries.

          Era como se existisse uma fronteira, um traço a separar dois países, Ou dois    
          tempos, disse caim sem consciência de havê-lo dito, o mesmo que se alguém o
          estivesse pensando em seu lugar. (Caim, 78)


     7. I shall not mention the stations in which Caine visits during the story as I do not want to spoil the reading for those that yet did not read the book. I would like to relate only to the last episode - the Noah's Ark - and the attendance of Caine in this appealing event.  As I already mentioned above, this time the name of Noah is changing into Noé.  It is a weird story of adultery of everyone with everyone, including the clue of what Ham did to his father Noé. Caine will kill all Noé's family one after the other and will remain alone with God – this will be his retaliation in God.  Caine is not a worthy partner to attach with God and so God will remain alone with no human company and the book will end with this sentence:
          A história acabou, não haverá nada mais que contar
And we will wait anxiously for the next book of the Nobel laureate.


Ringel Miriam, Viagem na Senda das Vozes, A Vida e a Obra de José Saramago, Jerusalém, Ed. Carmel, 2009. (em hebraico)


Caim - José Saramago


Miriam Ringel*

Alguns comentários sobre Caim - José Saramago

«Como tudo, as palavras têm os seus quês, os seus comos e os seus porquês» (Caim, p. 55)

1. Pergunto-me como é que muitas pessoas lêem Caim tendo à mão a Bíblia e a Internet e procuram as interpretações do que está escrito comparando-as com os versículos que são do conhecimento geral. Suponho que poucos o farão, e por isso no meu entendimento existe a possibilidade de as pessoas interpretarem o que está escrito neste livro de forma distorcida.
2. Quem está a ler o livro e não está familiarizado com a Bíblia será cativado pela frase que Caim disse a Deus depois de ter matado o seu irmão Abel. «É simples, matei abel porque não podia matar-te a ti, pela intenção estás morto...» (Caim, p.38).
No Peshat (Peshat é um dos quatro métodos clássicos usados pelos eruditos da Bíblia judaica para compreender a Bíblia hebraica. Peshat literalmente significa «simples» e descreve o significado do texto pelo seu valor aparente) esta frase de Caim simboliza o homem que deseja matar Deus, matar o Pai (Freud), assim como toda a viagem em tempos futuros e a descrição dos episódios escolhidos a serem incluídos no texto estão lá para servir este desejo.
3. Houve aqueles que disseram que Saramago lê a Bíblia como ficção, na qual cada palavra recebe o seu significado verbal e não como uma história que tem uma infinidade de interpretações que lhe foram sendo atribuídas ao longo de centenas de anos. Além disso, do meu ponto de vista Saramago lê a Bíblia de uma certa maneira naïf, aquela que caracteriza o leitor de uma história lendária. Mas esta leitura é também similar àquela da criança que, desiludida pela leitura infantil, pergunta de imediato: Como é possível que uma pessoa voe num tapete? E assim estraga para si próprio (e para nós) a magia do mito.

Saramago quer afastar-nos a todos, judeus, cristãos e muçulmanos, do mundo desta «lenda», no qual se podem encontrar milagres e segmentos de moral com um determinado fim lado a lado com atrocidades com o mesmo determinado fim. E quer que façamos perguntas de significado profundo, tais como que entendimento temos de nós próprios nesta terra? Em que espécie de pessoas nos estamos convertendo e por que não aprendemos nada da história longínqua (a da Bíblia e das diferentes mitologias) e da história de hoje, criada perante nós no século xxi?
4. Saramago disse em muitas entrevistas que Deus é uma invenção do cérebro humano. Se Deus é uma invenção, como é que ele está presente no livro na plenitude da sua força e influência? Deus é quase uma «personagem de facto» que ajuda, de acordo com a leitura de Saramago, principalmente os pecadores.
Deus criou Adão e Eva e também criou Caim e Abel. Se ele é culpado da acção de Caim, então ele existe, tem de ser encontrado, está lá, e esta é uma contradição interna que eu encontro ao longo desta obra de Saramago.
Este livro é acerca do homem demoníaco que se torna num tipo de «herói» que é um profeta, que prediz a maldade que guia os seres humanos, e isto torna-se um pouco incompreensível para mim. Por que é que é Caim quem vagueia pelas regiões do futuro e irá estar presente nos acontecimentos que fundam uma nação? E, como mencionado, há aqui uma escolha deliberada de acontecimentos com uma sombra de massacre, morte, exploração e maldade feitos, de acordo com Caim/Saramago, em «nome de Deus».
A partir daqui é inevitável a referência à realidade presente, e Saramago dispersa no texto comentários reais e aparentemente não apenas o leitor sensitivo e inteligente os atingirá e compreenderá.
5. Saramago traz Caim à cidade da rainha Lilith, que era uma imagem relativamente sem importância na mitologia suméria e acadiana e que teve um papel significativo nas culturas monoteístas por representar o caminho determinante das fronteiras da sexualidade.
A Lilith da nossa história é casada com um homem de nome Noah, que de facto é um outro nome para aquele que virá a ser mais tarde mencionado no livro – Noé – , a figura bíblica, e esta ideia é muito interessante. Será que Saramago, como é seu hábito, quer iludir de novo o leitor?
Lilith é a mulher adúltera, absorvida pela sexualidade, que escolhe os seus amantes e lhes ordena que vão ao seu palácio, e Caim é um amante escolhido.
Quando lhe é perguntado o nome, Caim diz – Abel, e este é também um ponto muito interessante da história. Será que receia o que o seu nome e a marca na sua testa tragam consigo? Será correcto dizer que há aqui um modo inconsciente de desejo de pedir perdão pela acção pecaminosa que executou? Durante a história Caim volta ao seu nome original e em certo passo também adopta o nome de Noé.
O nome de Caim deriva do que Eva disse: Comprei um homem (Rashi), a raiz da palavra é criar, desenhar, dar forma, o significado do nome do primeiro filho de Adão é – criação.
A mudança de nome não faz dele um outro homem e não apaga a acção que ele praticou, e a marca na testa servirá ao longo de gerações como uma conotação daquilo que significa mau, cruel, demoníaco.
6. A história da relação entre Lilith e Caim é também mencionada num livro esotérico que serve de inspiração aos escritores de contos e é muito interessante que Saramago tenha escolhido esta versão.
O Livro de Nod  é um livro ficcional que descreve o Mundo das Trevas. Conta a criação do mito dos vampiros, a história da maldição de Caim, o seu exílio na Terra de Nod, e as suas palavras aos seus descendentes, assim como profecias  que abarquem o provável destino da raça dos vampiros. O Livro de Nod foi na realidade impresso para ser usado como adereço no jogo e para inspiração dos contadores de histórias. A sua primeira secção é «A Crónica de Caim», relatando os acontecimentos do exílio de Caim, de acordo com o castigo que recebeu de Deus na Bíblia. Estes acontecimentos incluem o assassínio de Abel, que é descrito como o seu melhor amigo e o seu irmão muito amado, a rebeldia aos anjos de Deus, os encontros com Lilith, a procriação de outros vampiros e o achamento da primeira cidade.
A primeira parte de Caim, que é uma história bela, termina quando Caim deixou o palácio de Lilith e andavagueando pela terra. Ele começa a vaguear em tempos diferentes ou talvez nos dois países:
«Era como se existisse uma fronteira, um traço a separar dois países, Ou dois tempos, disse caim sem consciência de havê-lo dito, o mesmo que se alguém o estivesse pensando em seu lugar.» (Caim, p. 78)
7. Não mencionarei as passagens nas quais Caim se dirige aqui e ali durante o romance, assim como não quero estragar a leitura àqueles que ainda não leram o livro. Gostaria de relatar apenas o último episódio – a arca de Noé – e a presença de Caim neste acontecimento tão apelativo. Como já mencionei antes, desta vez o nome de Noah é mudado para Noé. É uma estranha história de adultério de todos com todos, incluindo a pista do que Ham fez a seu pai, Noé. Caim matará toda a família de Noé, um após outro, e ficará sozinho com Deus – esta será a sua retaliação a Deus. Caim não é um parceiro digno de se unir a Deus e assim Deus permanecerá sozinho, sem qualquer companhia humana, e o livro acabará com esta frase:
«A história acabou, não haverá mais nada que contar.»
E nós esperaremos ansiosos pelo próximo livro do laureado com o Nobel.

* Miriam Ringel é ex- inspectora de Estudos Literários em Ort, numa organização dos colégios e escolas secundárias. O seu mais recente livro intitula-se Viagem na Senda das Vozes, A Vida e a Obra de José Saramago, Jerusalém, Ed. Carmel, 2009 (em hebraico)
Tradução de Rita Pais / Fundação José Saramago




יום ראשון, 5 ביולי 2009

מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו

מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו
מרים רינגל
הוצאת כרמל ירושלים

בראשית חודש מאי 2009 יצא לאור ספרי "מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו".
ב- 22 ביוני חגגתי את השקת הספר באודיטוריום המהודר של המרכז הפדגוגי ע"ש מושינסקי ברשת אורט.





בספרו "מסע בפורטוגל" שנכתב בהזמנה וסיפק לסאראמאגו מקור מחיה זמני מסתיים הספר בפרק קצר הנקרא כך:

הנוסע כבר חוזר
"המסע לא מסתיים לעולם. אלו הם הנוסעים שמסיימים אותו. ואף הם יכולים להמשיך את המסע במחשבה, בשחזור זכרונות ובסיפור אודותיו. כאשר ישב הנוסע על החול בחוף הים ואמר: "אין יותר מה לראות", הוא ידע שאין זה כך. סיומו של מסע הוא אך ורק תחילתו של מסע אחר. צריך הוא לראות את מה שלא ראה, לראות שוב את מה שכבר ראה, לראות בהתחלף האביב לקיץ, לראות בשעות היום את מה שראה בשעות הלילה. לראות את השמש כשהחל לרדת הגשם הראשון. לראות את שדה החיטה הירוקה, את הפרי הבשל, את האבן ששינתה מקום, הצל שלא היה כאן קודם לכן. צריך לשוב בעקבות אותן פסיעות שנעשו כדי לחזור עליהן וכדי לנוע לקראת דרכים חדשות שלצד הישנות. צריך להתחיל מחדש את המסע. תמיד. הנוסע כבר חוזר".
דומני שאין קטע טוב מזה כדי לספר בקצרה ממש את סיפור המסע שלי בעקבות סאראמאגו.
מרים טבעון חברתי, המתרגמת הנפלאה של סאראמאגו לעברית שבה ואמרה לי פעמים אחדות במהלך המסע הזה : כתבי ספר שכותרתו תהיה "מדוע לא כתבתי את הדוקטורט על סאראמאגו" ושם תארי את המסע האישי שלך, את המסע שלעולם לא יסתיים. המסע הזה מעניין פי כמה מכל מחקר אקדמי שתכתבי.
אז ישבתי וכתבתי את הספר ובאורח טבעי ביותר כיניתי אותו "מסע בעקבות הקולות".
ראשיתו של המסע לפני כמעט 12 שנה. הוא החל כמסע לפורטוגל אך המסע הזה הוביל אותי לשני מסעות מרתקים נוספים באפריקה – באי סאו טומה ובאנגולה (אודותם כתבתי באתר רשת אורט וגם כאן בבלוג האישי שלי).
למזלי, נולדתי בתקופה בה גם לנשים יש לגיטימציה לערוך מסעות וכך יצאתי מביתי (לעיתים באופן פיזי ולעיתים רק באופן מטפורי) וערכתי מסע מתמשך, בדיוק כמו המסע שדיבר עליו סאראמאגו בסיום הספר "מסע לפורטוגל" -
מדוע בחרתי ללכת בעקבות סאראמאגו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי פעמים רבות.
האם זה בשל הרצון ללמוד את השפה הפורטוגלית? לחלום בפורטוגלית קצת כמו שאפשר לחלום בשפה חדשה שאתה לומד? להתמוגג מחידושים שאין בשפת אמך, כמו הדרך בה אומרים בפורטוגלית "לחלום אתך ולא לחלום עליך" Sonhei contigo
האם זה בשל יצר הסקרנות להכיר תרבות חדשה, אנשים חדשים, נופים חדשים ואחרים?
האם אני הולכת בעקבות אבות אבותי שכנראה גורשו מפורטוגל בשלב זה או אחר של ההיסטוריה המשפחתית שלי?
כל אלה נכונים ועוד...
כי ראשית יש כאן מישהו שכתב וסיפר לי סיפורים מופלאים עם כשרון שבעיני אין רבים השווים לו. סופר שנון, אירוני שיודע לשלב בסיפוריו את האפשרי עם הבלתי אפשרי. ליצור דמויות כמו בלימונדה, שיודעת להביט אל פנימיותם של בני האדם ואוספת את רצונותיהם המאפשרים, לכומר ברתולומיאו לורנסו להעיף את המכונה המעופפת שכונתה בשם "פאסרולה" – ציפור גדולה, בשמי ליסבון.
או דמות כמו אשת הרופא, אשה חזקה המוליכה את האנשים מהחושך לאור.
או אולי אני מוצאת יופי מאין כמוהו דוקא בקטעי האהבה השזורים בטקסטים של סאראמאגו (מעטים מאוד, עלי לציין, אך בעלי משקל רב ויפים מאין כמותם).
סאראמאגו אמר לי בפגישה אתו בליסבון לפני כשבועיים: את יודעת, כשאני חושב על זה , בספר "דברי ימי מנזר" יש סיפור אהבה נפלא, אבל אין בו אפילו משפט אחד שבו אומרים הגיבורים זה לזה : אני אוהב/ת אותך.
או אולי אני יושבת לי בחדרי וחומלת על דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, על הגיבורים הגברים שרובם בגיל העמידה, שחיים לצד החיים, אגואיסטים שמעולם לא חלקו את חייהם עם איש באמת. אין להם אשה אחת שאותה הם אוהבים ואתה הם מקימים בית ומשפחה וגם אין להם חברים לחלוק אתם את שעות הבדידות. רק מאוחר מאוד בחייהם הם פוגשים באהבה גדולה ואת המשכו של הסיפור אנחנו, הקוראים צריכים להשלים....
או אולי בשל הקריאה בסאראמאגו גיליתי את המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה שאין לו אף לא מקבילה אחת בעולם הספרות וניתן להשוותו רק למשוררים הגדולים בהיסטוריה העולמית.
ללכת בעקבות פסואה זה לצעוד בתוך לבירינט נפלא של איש שהוא הרבה אנשים, של משורר שהוא הרבה משוררים, של יוצר שדבריו יכולים לשמש ראי לקורא בכל רגע ורגע של חיינו.
וגם סאראמאגו נשבה כמו כולם בקסמי פסואה וכתב ספר מופלא בשם "שנת מותו של ריקארדו ריש".
או אולי, ועל כן כיניתי את הספר "מסע בעקבות הקולות" אני שומעת קולות בתוך הטקסט הסאראמאגואי? אני שומעת את המוסיקה המתנגנת לה. מקהלה שיש בה גברים ונשים וקולותיהם כה שונים.
ואולי זה חיפוש אחר הקול העצמי שלי ששומע את עצמו מתנגן בתוך קולות הנשים שבטקסט הסארמאגואי? דמויות נשים שכל אשה רוצה להתייחס אליהם.
ואולי זו המוסיקה שמתנגנת לה בתוך הטקסט בקטעים ברומנים של סאראמאגו בהם הוא מזכיר ממש את המוסיקה.
המוסיקה הרי קיימת בכתיבתו של סאראמאגו כשהוא משתמש בפיסוק המענין שיש בו רק פסיקים ונקודות, כתיבה דומה לכתיבת המוסיקה שיש בה פאוזות כפי שיש גם בדיבור.
בספרים רבים יש אזכורים לקטעי מוסיקה ובאחדים מהם אנחנו יכולים ממש לשמוע את הצלילים המתנגנים. המוסיקה כמרפאה ואפילו כמצילה חיים.
ב"מוות לסירוגין" – המוות שמכירה את החיים ואת מה שהם מכילים, מכירה גם את המוסיקה. לאחר שהצ'לן מנגן את הסויטה מספר 6 ברה מז'ור מספר 1012 של באך בשלמותה, היא יושבת בחדר ומאזינה לו. (ראה עמוד 176 בספר).
ב"דברי ימי מנזר" כאשר שוכבת בלימונדה חולה מגיע דומניקו סקרלטי לבקר אותה והוא מסיר את המכסה מעל הצ'מבלו ויושב ומנגן במשך שעות עד שבלימונדה פוקחת את עיניה ומבריאה לחלוטין.
"ויום אחד ,,, התיישב לידו והחל לנגן מוסיקה ענוגה, מוסיקה רכה, שבקושי העזה לבקוע מהמיתרים שנצבטו פתאום מגובה לגובה, למעלה, למטה, ואין לזה ולא כלום עם תנועת האצבעות על הקלידים, כאילו רדפו אלה את אלה, ולא מהם נוצרת המוסיקה, כפי שיכול היה להיות הואיל ובמיקלדת יש קליד ראשון וקליד אחרון, אך למוסיקה אין התחלה ואין סוף, היא באה מן האינסוף הנמצא ליד ידי השמאלית והולכת לאינסוף הנמצא ליד ידי הימנית, מזל שלמוסיקה יש שתי ידים, והיא לא כמו אי-אילו אלות. אולי זו התרופה שבלימונדה מצפה לה, או שמשהו בתוכה עדיין מצפה לדבר מה, כי כל אחד מאיתנו מצפה במודע רק למה שהוא מכיר, או דומה למשהו שהוא מכיר, שאמרו לו כי יש בו תועלת, … בלימונדה לא ציפתה שלמשמע המוסיקה יתרחב אצלה החזה כל כך, באנחה כזאת, כשל מי שאמת או נולד, ובאלתאזאר גהר עליה בחשש שזו סוף סוף התחילה לחזור תכלה בו במקום. בלילה ההוא נשאר דומניקו סקרלאטי בגן וניגן שעות על שעות, עד עלות השחר, ועיניה של בלימונדה נפקחו, ולאט לאט זלגו דמעותיה, ואילו היה כאן רופא, היה אומר שהיא טיהרה את הנוזלים של העצב האופטי שנפגע,,,"("דברי ימי מנזר" עמ' 153)

"המסע לא מסתיים לעולם. הנוסע כבר חוזר"....
סיומו של כל מסע הוא ראשיתו של מסע חדש. המסע שלי נמשך כ- 12 שנה אך בעצם הוא לא יסתיים לעולם, כי תמיד אשא אותו בתוכי ואוכל גם בעזרת הדמיון בלבד לשוב לאותם מחוזות, לאותם אנשים ולאותן יצירות שהובילו אותי לכתיבת הספר הזה.
וכמו שכותב פרננדו פסואה ב"ספר האי נחת"
"לנסוע? כדי לנסוע די להתקיים. אני נוסע מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת שהוא גופי או גורלי, משרבב ראשי להתבונן ברחובות ובכיכרות, בתנועות הגוף ובפנים, תמיד זהות ותמיד שונות, בדיוק כמו כל הנופים, בסופו של דבר.
מה שאני מדמיין אני רואה. מה יותר מזה אני עושה כשאני נוסע? רק חולשה קיצונית של הדמיון מצדיקה שינוי מקום לשם שינוי תחושה.
"כל דרך, אפילו דרך זו היוצאת מאנטופול, תוביל אותך עד סוף העולם". אבל סוף העולם, מרגע שסיים את סיבובו, הוא בדיוק אותו אנטופול שממנו יצאת לדרך. לאמיתו של דבר, סוף העולם, כמו ראשיתו,
הוא המושג שלנו על העולם. בתוכנו מוצאים הנופים את נופם. משום כך אם אני מדמיין אותם הם נוצרים. הם נוצרים והנה הם הווים, וכשהם הווים אני רואה אותם כפי שאני רואה
צבע טקסטאתצבע טקסט האחרים. בשביל מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אשהה אם לא בתוך תוכי, בתוך הדגם הטיפוסי של התחושות שלי?
החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, אלא מה שהננו".
צבע טקסט
(הציטוט מתוך "כל חלומות העולם" בהוצאת כרמל בתרגום פרנסישקו דה קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, עמ' 110. יורם מלצר תרגם את "ספר האי נחת" בשלמותו בהוצאת ואת הדברים הללו ניתן למצוא בעמ' 388-399)

קישורים:
צבע טקסט
אורט ישראל
עיתון הארץ - מוסף "ספרים"
עיתון הארץ - מוסף תרבות וספרות - "ממרים עד מרים" מאת יצחק לאור

המסע לפורטוגל – 18-31.5.2009

הנסיעה לפורטוגל מעוררת בי הפעם התרגשות גדולה מאוד שכן בפעם זו הנסיעה היא סוג של סגירת מעגל ופתיחתו של מעגל חדש.הספר(ים) בתיק היד שלי (שלא "ילכו לאיבוד" אם המזוודה הגדולה לא תגיע), מיועדים לנתינה לחבריי היקרים בפורטוגל.
כשאחזתי השבוע את הספר בידיי חשתי הקלה מופלאה. משהו שהזכיר לי בהחלט את לידת ילדיי ובעיקר את הלידה הראשונה כשהניחו את בני הבכור על בטני ואני הבטתי ביצור הקטן והמושלם בהתרגשות שמילים לא תוכלנה לתאר.
תחושה של רוגע אופפת אותי. הנה עשיתי זאת! יש לי תינוק (ספר) ביד ואני יכולה להריח אותו, לגעת בו, להתענג עליו. אני אוהבת את הספר הזה, הוא באמת מסע שלי לאורך שנים רבות. מסע שהוא סוג של פניה פנימה והחוצה כשכל העת אני נשארת בכאן ובעכשיו – בישראליות שלי השורשית מאוד , במשפחה שבניתי כאן, המשפחה המורחבת, החברים ובכלל – ארץ ישראל – אין לי ארץ אחרת ולעולם לא תהיה לו כזו.
בשעות הצהרים נחתי בליסבון, התישבתי במונית ובפורטוגלית מסרתי לנהג את שם המלון אליו ברצוני להגיע. במהלך הנסיעה נהלנו שיחה על מזג האויר וגם קצת על המצב הכלכלי. השיחה קלחה והאיש לא הבחין שאינני מקומית.
במהלך 4 ימים בהם שהיתי בליסבון נפגשתי עם חברים ופרופסורים שסייעו לי לאורך כל הדרך.
חברתי קוני , שהיתה מורה שלי לספרות פורטוגזית במהלך חודש לימודים באוניברסיטה הקלאסית בליסבון. לידיה, האשה העדינה מאירת הפנים שפרשה לגימלאות מהמוסד לספרים וספריות ואשר ממרפסת ביתה שבאזור גראסה ניתן להשקיף על נהר הטז'ו.
לוסיה, המורה שלי לפורטוגלית כאן בתל אביב שהפכה לימים לחברתי היקרה.
פרופסור איזבל אלגרו שהיתה המנחה שלי לדוקטורט בימים בהם הייתי סטודנטית באוניברסיטה החדשה של ליסבון, ופרופסור קרלוס ריש, חבר ותיק שעתה הוא רקטור האוניברסיטה הפתוחה בליסבון ופרופסור מן המנין לספרות פורטוגזית באוניברסיטת קואימברה.













פרופסור איזבל אלגרו ואנוכי בליסבון




הפגישה המרגשת ביותר שהיתה לי בימים הראשונים הללו בליסבון התקיימה בקרן ע"ש ז'וזה סאראמאגו עם ריטה פאיש, מנהלת הקרן.
הגעתי לקרן לפני הצהרים לפגישה שתואמה מראש. הקרן ממוקמת בשדרת גאגו קוטיניו (Gago Coutinho) במקום בו שכנה בעבר הוצאת הספרים קמיניו, ההוצאה שהוציאה וממשיכה להוציא לאור את כל הספרים של סאראמאגו.
ריטה פאיש היא אשה מאירת פנים שגילתה ענין רב בספר שלי ובדברים שכתבתי. מהר מאוד הפכה השיחה שלנו לשיח נשים פוליפוני, ללא עכבות וללא חששות.
ריטה מספרת לי כמה סיפורים מענינים על סאראמאגו :
בספר "מורם מן הקרקע" – Levantado do Chão יש בסוף קטע שבו הגיבור Mão Tempo יוצא בשעת לילה מבית הסוהר שבליסבון. הוא פוגש ברחוב איש ששואל אותו אם אפשר לעזור לו. Mão Tempo מתבייש אך האיש מתעקש שיבוא לביתו, יאכל צלחת מרק וישאר ללון ולמחרת יצא לדרכו. Mão Tempo אומר לאיש "אתה יודע, זה עתה יצאתי מבית הסוהר, אני לא בטוח שתרצה שאבוא לביתך"....אולם האיש אומר לו : "אני יודע, רואים זאת עליך ובכל זאת בוא לביתי ומחר סע לדרכך ולמשפחתך". Mão Tempo שואל אותו – "מה שמך"? - "ריקארדו ריש" – עונה לו האיש.... זו הפעם הראשונה שסאראמאגו מזכיר את ריקארדו ריש בספריו. מאוחר יותר יכתוב את הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש".
לפני שהספר "תולדות המצור על ליסבון" הודפס הגיע סאראמאגו להוצאת קמיניו בו עבדה ריטה פאיש כמגיהה במהלך 30 שנה. סאראמאגו סיפר לה שהוא כותב ספר על הוצאת ספרים אך לא פירט מה שם הספר וכדומה. סאראמאגו לא נוהג לנדב אינפורמציה לפני שהספר נמצא ממש בידי העורך. ריטה אמרה לו – "אתה יודע, תמיד שוכחים את המגיהים..." והוא חייך. כשהספר היה כמעט מוכן הוא טילפן אליה ואמר לה – "ריטה, פתחי את כתב היד בעמוד זה וזה בעמוד זה וזה וקראי. ריטה פתחה את הספר במקום המצוין וגילתה שסאראמאגו כתב שם שמות של מגיהים, רובם או כולם בדויים, אך גם שמה של Rita Pais היה מצוין שם. ריטה אומרת שהיתה זו המתנה המרגשת ביותר שקיבלה...







ריטה פאיש ואנוכי בקרן ע"ש סאראמאגו



ריטה ערכה לי סיור בקרן ע"ש סאראמאגו, הכירה לי את אנה הנכדה של הסופר שאף היא עובדת בקרן. התכתבה עם פילאר אשתו של סאראמאגו וביררה מתי הסופר יהיה בליסבון ושכנעה אותי לדחות את מועד החזרה שלי הביתה שכן הסופר אמור להגיע לליסבון דוקא בסוף החודש.

ביום הרביעי לשהותי בליסבון, לאחר שנפגשתי עם המוציא לאור של סאראמאגו, זפרינו קואלו והגשתי גם לו את ספרי במטרה שימצא ענין בתרגומו לפורטוגלית, עליתי לאוטובוס הישיר לוילה ריאל, לפגוש את חבריי היקרים פילומנה ופרננדו, החברים עמם התחלתי את המסע שלי בפורטוגל ובעקבות סאראמאגו. (במבוא האישי לספרי אני מספרת את כל הסיפור על המפגש המרתק הזה. לחבריי בפורטוגל תרגמתי את המבוא ואת תוכן הענינים לפורטוגלית ).
אני מגיעה לוילה ריאל אחר הצהרים. האוטובוס מהודר, שני נהגים המתחלפים באמצע הדרך ודיילת לבושה במדים יושבת לצד הנהג ומוכרת משקאות ודברי מתיקה במהלך הנסיעה. הנסיעה הפכה קצרה בשל האוטוסטרדה החדשה המובילה בואכה צפונה וחולפת על פני יערות ונהר הדוארו.
בלילה, אני נכנסת למיטה בחדרי בביתה של פילומנה, חדר שנקרא על שמי A quarto da Miriam שכן הייתי הראשונה לחנוך אותו לפני שנים אחדות כשפילומנה ופרננדו בעלה עברו להתגורר בביתם החדש.
התחושה היא של חזרה הביתה, למשפחה, לאחותי התאומה, פילומנה.
ארוחות הצהרים והערב במקומות הקסומים של הצפון הותירו אותי שיכורה מיין ומנוף משכר.
בשעת אחר הצהרים של יום ראשון כששבנו מארוחת הצהרים בעיר Viseu מרחק של 83 ק"מ מוילה ריאל (!!) התישבנו פרננדו הצעיר, פילומנה ואנוכי בסלון ביתה של פילומנה והתחלנו לשוחח.
בחוץ ירד גשם של לפני הקיץ.... השיחה נסבה על המשורר פרננדו פסואה. פילומנה קמה ממקום משכבה על הספה, כששני הכלבים שלה "עוטפים" אותה, ואמרה לי : אני חייבת לקרוא לך את המכתב שכתב פסואה בלשון נקבה. ההטרונים הנשי היחיד שלו. מדובר במכתב של אשה גיבנת בשם "מריה ז'וזה" העומדת ליד חלון ביתה וצופה החוצה בגבר העובר שם מדי יום. המכתב הוא מכתב אהבה של אשה שיודעת שלעולם לא תגשים את אהבתה לאיש הזה, כי הוא לא יודע על קיומה וכי היא גיבנת ומכוערת וחולה ואיש לא ירצה בה.
פילומנה עם הכלבים... פילומנה ואנוכי


פרננדו


כשפילומנה קוראת את המכתב דומה הדבר לישיבה בתיאטרון. הקול מוליך את החזיון ואתה יכול לדמיין בעיני רוחך את האישה המסכנה הזו עומדת כך ליד החלון ומדברת/כותבת את המכתב הזה.
הנה לינק למכתב בפורטוגלית –
http://omj.no.sapo.pt/obras/carta_da_corcunda_ao_serralheiro.pdf

ביום שני בבוקר אני נוסעת לעיר פורטו לפגוש את חברתי ג'ו עמה אני מבלה את היום בעיר הצפונית היפה. ג'ו היא החברה של פילומנה ואיזבל שהכרתי לפני שנים אחדות כשגרתי בביתה של איזבל בליסבון. ערב אחד נכנסה הביתה בחורה אדומת שיער והאירה את החדר כולו – זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ג'ו.


ג'ו המקסימה ואנוכי בעיר פורטו

מפורטו נסעתי לאלגרב לבקר את חברתי איזבל ושהיתי בבית אמה בעיר פארו.
בשלושים במאי נסעתי לליסבון להתכונן לפגישה שלי עם ז'וזה סאראמאגו.

הפגישה עם ז'וזה סאראמאגו


הפגישה עם ז'וזה סאראמאגו
ביום ראשון 31 במאי 2009 נסעתי במונית לביתו של הסופר ז'וזה סאראמאגו בליסבון. אין זה ביתו הקבוע שכן הוא מתגורר באי לאנזרוטה שבאיים הקנריים, אך בביקוריו התכופים בליסבון הוא ואשתו פילאר שוהים בביתם הקטן שנמצא בכיכר לונדון בעיר.
את פני מקבלת אשה מבוגרת שאני לא מזהה, אך היא מיד מרגיעה אותי שפילאר תרד מיד מן הקומה העליונה ומציגה עצמה כחברה ותיקה של סאראמאגו. אני נכנסת פנימה לבית הקטן והיפה והנה פילאר יורדת במדרגות מן הקומה השניה. נשיקות וחיבוקים ואנחנו מתישבות מיד לשוחח. פילאר מדברת ספרדית והחברה ואנוכי פורטוגזית. (מזל, אני חושבת לעצמי, שאני מבינה ספרדית...)
פילאר דל ריו ואנוכי בביתם שבליסבון



פילאר מבררת אתי מה שעת הטיסה שלי אחר הצהרים וכשמסתבר לה שיש לי זמן היא מבקשת שניתן לחוסה (כפי שהיא קוראת לו בספרדית) עוד שעת מנוחה. וכך אנחנו מנהלות שיחה נפלאה. מסתבר שהחברה הותיקה היא מוסיקאית שגרה למעלה מארבעים שנה במילנו שבאיטליה. היא מגלה ענין רב בנושא הקולות שאני מדברת עליו בספרי.
כשפילאר עולה למעלה לסייע לסאראמאגו לרדת לקומה התחתונה אומרת לי החברה שפילאר תנצל את השעה שאשהה במחיצת הסופר על מנת לצאת לסידורים. לא קל לה לפילאר בשנה האחרונה שכן סאראמאגו היה חולה מאוד ועתה כשהוא החלים היא לא עוזבת אותו לבד בבית.
כשסאראמאגו מתיישב על הכורסא פילאר כבר בדלת עם החברה.... סאראמאגו שואל: פילאר, לאן את הולכת? והיא אומרת לו "אל תדאג, אני הולכת לקנות עיתונים..." הוא מתבונן בה במבטי אהבה וצל של חשש עובר בעיניו על שהיא הולכת לה....
עבורי היתה זו הזדמנות נפלאה לשוחח בארבע עינים עם סאראמאגו. הספר שלי בידיו ואנחנו מדברים. תחילה הוא מספר לי באריכות על השנה האחרונה שהיתה לו קשה מאוד. הוא חלה ואושפז בבית חולים. באותה עת כתב 40 עמודים מספרו "מסע הפיל" (שיצא בקרוב בעברית בתרגומה של מרים טבעון). הרופאים הצילו את חייו ולאחר שהשתחרר מבית החולים סיים את הספר. הספר, לדבריו, הוא ההומוריסטי ביותר שכתב והוא אומר: מענין שדוקא בתקופה הקשה של חיי כתבתי ספר עם כל כך הרבה הומור.
אחר כך סיפר לי שכתב לאחרונה, במהלך ארבעה חודשים בלבד ספר חדש שאת שמו אין הוא מוכן לומר עד אשר הספר יצא לאור.
עתה אנחנו עוברים לדבר על הקולות שאני שומעת בטקסטים שהוא כתב. הוא אומר שזה מענין מאוד, מעולם לא חשב שאפשר להבחין בין קולות הגברים לנשים... הוא כותב מבלי לחשוב על כך, כמובן.
כשאני אומרת לו שהקדשתי פרק לדמות הגברים ביצירה שלו ועל כך שאני מוצאת שהם אינם אחראים הוא אומר לי: זה ממש מענין, אני עצמי מעולם לא הייתי לבד. היו לי שלוש מערכות יחסים ארוכות עם נשים.
ואז אנחנו עוברים ספר ספר למן היצירה הראשונה שפרסם ומדברים על דמויות הגברים. אכן, כולם בגיל העמידה, כולם רווקים ללא ילדים, כולם מוצאים את אהבתם מאוחר מאוד בחיים. "לכולם גם אין חברים" אומר לי סאראמאגו...
"אז למה כתבתי על גברים כאלה", הוא שואל ועונה בעצמו "כנראה מתוך חמלה ואמפתיה כלפיהם, אבל האמת היא שכתבתי מבלי לחשוב על כך"....
שלוש נשים היו בחייו של סאראמאגו: אילדה ריש אשתו הראשונה אם בתו היחידה ויולנטה. בשנת 1970 התגרש ממנה.
מערכת היחסים השניה שלו היתה עם הסופרת הפורטוגלית הידועה איזבל דה נוברגה. לאשה זו הוא לא נישא, הם חיו בשני בתים נפרדים אך היו בקשר ארוך של כעשרים שנה.
איזבל דה נוברגה מספרת בראיון עיתונאי עמה על גלגול שמה של בלימונדה, הגיבורה ברומן "דברי ימי מנזר".
וכך היא מספרת: יום אחד אמרה לסאראמאגו שהיא נוסעת למאפרה ושאלה אותו אם ביקר בעיר וראה את המנזר שם. סאראמאגו אמר שלא. תחילה אמר שלא יסע, אחר כך התרצה ונסע עמה. כעבור מספר חודשים בא אליה עם כתב יד ואמר לה שהחליט לכתוב רומן על תולדות בנית המנזר. היא קראה את כתב היד ואמרה לו – יפה שבחרת שם לגיבור – באלתאזר – שבע שמשות. אבל הגיבורה, איזה מין שם זה מריאנה אמליה? אי אפשר שגיבורה כזו שרואה לתוך נשמותיהם של בני האדם יקראו מריאנה אמליה.... הלך סאראמאגו לספריה ונבר בשמות מן התקופה (המאה ה- 18) וחזר עם רשימה ארוכה של שמות. קרא בפניה את הרשימה, עצרה אותו בשם "בלימונדה" ואמרה לו – זהו, זה השם ההולם את הדמות המופלאה הזו. סאראמאגו צריך היה לחזור לכתב היד ולשנות בכל מקום את השם....

פילאר דל ריו, עיתונאית ספרדיה מאנדלוסיה, היא האישה שעליה אומר סאראמאגו – "הייתי צריך לחיות עד עתה (66) על מנת לפגוש את פילאר"
או "אם היה עלי למות בן 63, לפני שהכרתי את פילאר, הייתי מת זקן יותר ממה שאהיה כאשר תגיע שעתי למות.
לפילאר הוא מקדיש את כל ספריו מאז נישאו זה לזה וההקדשות מרגשות ויפות הן מאוד:
"האדם המשוכפל" (2002) – לפילאר, עד הרגע האחרון;"על הפיקחון" – 2004 – לפילאר, כל הימים כולם;"מוות לסירוגין" – 2005 – לפילאר, ביתי ;A Pilar, minha casa "מסע הפיל" – 2008 לפילאר שלא נתנה לי למות...

לאחר כשעה ומחצה שבה פילאר הביתה ואני ממהרת לבית המלון ולשדה התעופה. אחר הצהרים נוסע סאראמאגו לכפר הולדתו לטקס חשיפת פסלו.

Viagem na Senda das Vozes

Viagem na Senda das Vozes
A vida e a Obra de José Saramago
Carmel Publishing House - Jerusalem Israel





Prefácio pessoal

Há poucos anos atrás, o nome José Saramago era conhecido de poucos leitores hebreus, apenas daqueles que conseguiram ler Memorial do Convento, o primeiro livro de Saramago traduzido em hebraico (1990).
O autor despertou a minha curiosidade, mas fiquei satisfeita com a leitura deste livro e do outro que surgiu também em hebraico: O Evangelho Segundo Jesus Cristo. Senti que estas duas obras completavam o meu espaço cultural destinado à literatura portuguesa.
Foi só depois de eu contactar com a língua portuguesa, de conhecer os tesouros da cultura e da literatura de Portugal, que percebi que as minhas ideias nessa época eram extremamente redutoras.

Numa conferência em que participei na biblioteca Beit Ariela em Tel Aviv com o título "Sonhos", o orador, citando um verso de um poema escrito por um poeta português, Fernando Pessoa, disse: «é um poeta que vale a pena ler».
Escrevi sobre um pedaço de papel o título do livro e o nome do poeta (sobre quem eu não ouvira nada antes). No dia seguinte dirigi-me à secção de poesia na biblioteca da minha cidade. Lá estava o livro isolado. O papel tinha aroma a novo. Parece que ninguém o tinha requisitado e talvez nem sequer aberto.
Li o livro com muito prazer. Havia poemas e fragmentos de um poeta que é muitos poetas. A decisão de investigar a importância deste poeta levou-me a procurar nos semanários e nos jornais da literatura. Um artigo escrito por Yoram Melzer era sobre Pessoa e a sua multiplicidade de heterónimos. Neste artigo, o autor dizia também que o escritor português José Saramago, escreveu um livro com um título: O Ano da Morte de Ricardo Reis, em que narra uma história sobre a vida imaginativa de um dos quatro heterónimos mais importantes da frutuosa imaginação de Pessoa. Também se anunciava que este livro seria publicado em breve em hebraico.
Penso que eu fui a primeira pessoa a adquiri-lo na livraria perto da minha casa. A leitura deste livro constitui uma viragem para mim. A combinação entre Pessoa e Saramago levou-me a decidir ir na senda de Saramago e da sua obra, para examiná-la totalmente, e talvez também escrever sobre ela.

Inexperiente na época, tentei encontrar algumas informações na Internet sobre Saramago, autor que me era totalmente desconhecido.
Encontrei cerca de dez nomes na rede (depois de o autor receber o Prémio Nobel foram adicionados centenas de milhares de sítios!). Alguns deles referiam-se ao restaurante que dá pelo nome Saramago. Um sítio era a homepage de José Saramago. Rapidamente percebi que não era o autor, mas alguém com o mesmo nome.
Outro sítio de Fernando Gouveia, um engenheiro informático, revelou-me a que o jovem gostava de ler e apresentava Saramago como o primeiro autor da sua lista.
As mensagens de correio electrónico do engenheiro revelaram-me que era uma fonte de informação formidável em tudo o que diz respeito à obra e à personalidade de Saramago.

Após saber tudo que era possível tirar desta primeira pesquisa, começou a minha verdadeira viagem nos passos de Saramago.
Fernando, e a seu amiga, Filomena (que se tornou a minha melhor amiga), tornaram-se imediatamente pen pals e o diálogo tornou-se um dos mais emocionantes que havia conhecido – diálogo que posteriormente passou a longas conversas durante encontros pessoais. Os dois, grandes admiradores do autor, concordaram ajudar - me ao longo do meu percurso.
Facultaram-me informações de grande valor sobre os mais de 800 anos de história de Portugal, sobre os autores, a cultura e a sociedade actual etc. etc. Tudo temperado com a linguagem crítica de pessoas sensíveis.

Um ano e meio após o início da nossa correspondência, quando já começava a ler em Português e estudava os Cadernos de Lanzarote e artigos de jornais escritos sobre ele, Saramago ganhou o prémio Nobel de 1998. As linhas telefónicas entre Israel e Portugal poderiam testemunhar o júbilo que nos reunia dos dois lados do Mediterrâneo. A sensação de que o interesse pela obra de Saramago tinha começado antes de ele ser apontado como candidato ao prémio Nobel, inundou-me de felicidade o coração e a alma.

Em Maio 1999 fui informada pela embaixada de Portugal no meu país, que o director da Biblioteca Nacional em Lisboa, o Professor Carlos Reis, iria chegar a Israel para uma curta estadia de dois dias. O insigne professor havia sido convidado para fazer uma palestra sobre o Saramago na Ariela Biblioteca em Tel Aviv, numa noite dedicada à literatura portuguesa.
Para a pergunta se eu concordava em viajar em Jerusalém
)minha terra natal( com o palestrante, respondi de imediato positivamente. No meu imaginário vi um homem velho (a minha representação mental de um Director de uma Biblioteca Nacional), e tinha esperanças que encontrássemos uma linguagem comum, durante esta visita à cidade santa.
Enviei rapidamente um mail para os meus amigos portugueses que me acalmaram dizendo-me que tive muita sorte em viajar em Jerusalém com o melhor e mais estimado ensaísta literário em Portugal, um professor de Literatura Portuguesa, internacionalmente reconhecido.
O encontro no lobby do hotel foi muito natural. Poucos minutos depois de nos saudarmos estávamos no carro da embaixada que foi enviado para nos receber e, imediatamente, teve início uma conversa que continua passados cerca de dez anos.
Durante cinco horas caminhámos em Jerusalém, ou por partes da cidade. Carlos Reis ficou entusiasmado e não o escondeu. Saramago tornou-se o principal assunto da nossa conversa, e logo compreendemos que embora ele fosse português e eu israelita, tínhamos lido os mesmos textos do autor (cadernos e livros). Por vezes, um de nós iniciava uma frase e o outro concluía-a naturalmente.
Carlos Reis disse­-me na mesma ocasião que tinha passado três dias em Lanzarote, durante os quais havia entrevistado o escritor. As entrevistas foram reunidos no livro Diálogos com José Saramago, publicado em Portugal, diálogos em que o ensaísta-entrevistador tenta seguir as ideias e os caminhos da escrita do autor.
Esta reunião na casa do autor e as conversas entre eles criaram uma verdadeira amizade. Carlos Reis foi um dos hóspedes na Suécia, presentes na cerimónia de Prémio Nobel e ele disse-me que Pilar, a mulher de Saramago, numa das noites, usava um vestido em que foram impressas frases do livro O Evangelho segundo Jesus Cristo, o livro que foi o motivo da saída de Saramago de Portugal para Lanzarote.

Saramago e Carlos Reis em Lanzarote
Carlos Reis disse-me também que Saramago o convidou, num belo dia, para almoçar num restaurante da Serra do Bussaço, um lugar mágico. No meio da refeição, o autor entregou-lhe um saco de plástico simples e disse lhe: «este é meu presente para a Biblioteca Nacional».
Quando Carlos Reis abriu a bolsa descobriu o manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis. Ficou deveras emocionado. Como Director da Biblioteca Nacional em que existem milhares de livros e centenas de manuscritos compreendia melhor do que ninguém o significado do tesouro que lhe cabia em sorte e em sorte dos pesquisadores do autor.

O manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis pode encontrar-se em Lisboa, na secção dos "reservados" desta grande biblioteca, escondido dentro de dois grandes capas de cartão.
Numa das minhas visitas a Lisboa fui conduzida aos "reservados." Entendi imediatamente que estava a viver uma experiência que não acontece muitas vezes.
Numa leitura atenta do texto, verifiquei que estava ornamentado com correcções feitas pela mão do autor, «manuscritas», no sentido literal do termo. Ao que parece, Saramago faz, ou fazia, correcções sobre o texto impresso. Um caderno preto acompanhava o livro em que o autor escreveu observações incluindo a bibliografia que havia consultado antes (e que englobava áreas como História, Política, Filosofia e Literatura). Foi fascinante observar os sinais das indecisões antes do texto definitivo, tais como: «o que escrever no primeiro capítulo?», «quem serão as personagens?», «quais vão ser os seus nomes?», «qual vai ser o tempo que vai abrir o livro?» E ainda muito mais perguntas de vários tipos.



Esta foi uma experiência muito interessante para mim, ainda mais do que um encontro pessoal com o autor. Tocar a caligrafia quer dizer vislumbrar o interior do autor, entrar no espaço de sua intimidade sem que o autor tenha consciência disso.
Ler o livro completo que foi publicado, após as indecisões e as correcções, é um direito de quem compra o livro e o lê. Mas nesta fase o livro já não pertence ao autor, ele torna-se propriedade dos leitores.
Nem sempre o manuscrito é dado pelo autor durante a sua vida. Em geral, o manuscrito pode ser encontrado no sótão, ou nas mãos dos herdeiros que interessados apenas em ganhar uma fortuna à conta do talento do outro.
Saramago é um autor que ao oferecer o manuscrito, fornece um certificado da sua coroação como laureado do Prémio Nobel, consciente de que expõe aqui aspectos que não é possível compreender sem esta atitude. Este acto exige coragem, segurança e, principalmente, generosidade.
Nos últimos anos Saramago utiliza o processador de texto informático. A escrita sobre o ecrã do computador não nos permite, aos leitores, o encontro com as indecisões do autor. Recebemos um produto acabado e às vezes é mais claro, mais limpo de multiplicidade de sentidos. Só que nem sempre é o produto com melhor qualidade.
Não há razão para lamentar o que "está perdido". Mas ainda não vejo um substituto para a exaltação provocada pelo sentimento do contacto com o papel, com o aroma de um novo livro, folheando páginas, possuída da curiosidade própria dos fãs de literatura.

Nas minhas numerosas viagens a Portugal em que também encontrei José Saramago, passei horas sentada na Biblioteca Nacional. Ao mesmo tempo tive conversas com Carlos Reis durante as quais discutíamos as coisas que eu escrevia, e recebi dele múltiplas indicações de que estava no caminho certo. Todas essas razões, e muitas mais do que este texto curto pode conter, levaram-me a escrever este livro que é um gesto de reconhecimento de muitas pessoas que introduziram um novo prazer na minha vida. Um gosto de algo que está perto e longe ao mesmo tempo. Proximidade de uma nova cultura que aparentemente foi algo difícil de penetrar, e que aqui se torna uma parte de mim, algo que eu não poderei ignorar nunca mais.
Graças à minha boa sorte, encontrei pessoas de diferentes meios sociais e culturais. Essa experiência é o que eu quero transmitir ao leitor, bem como partilhar com os leitores Israelitas a minha experiência pessoal. Neste livro vou apresentar uma leitura pessoal e feminina da obra de José Saramago. Algumas dessas leituras passaram no julgamento de tantos amáveis leitores, que seria impossível mencioná-los todos, em tão breve texto.

Agradeço a José Saramago o facto de a sua escrita me ter iniciado numa pesquisa sobre a sua obra. Graças a ele, encontrei o Professor Carlos Reis, os amigos Fernando e Filomena, para além de um círculo inumerável de pessoas que surgiu no meu caminho.
Agradeço à embaixada portuguesa em Israel pelo apoio que me foi dado durante todo o percurso, e principalmente a Fernando Ferreira da Silva, adido cultural da embaixada, alguém que fala perfeitamente hebraico, e que foi um companheiro perfeito no programa sobre a literatura na rádio israelita "palavras que tentam tocar", dedicado exclusivamente à obra de José Saramago.
Um agradecimento especial aos meus professores de português: Lúcia Mucznik e Inacio Steindhardt, e a Miriam Tivon, a tradutora para hebraico dos romances de Saramago, por longos anos de amizade e incentivo.
Finalmente, quero agradecer à minha família que me acompanhou nesta longa viagem com paciência e compreensão. Uma viagem que os "confundiu" também a eles, ao ponto de mais do que uma vez me apresentarem como alguém que nasceu em Portugal, quando de facto as minhas raízes estão profundamente implantadas em Israel.






Índice

Préfacio Pessoal - Viagem na Senda do Saramago
Saramago - curta biografia e o discurso na cerimônia do Prêmio Nobel 1998

CAPÍTULO I - Orquestração das vozes na obra de Saramago -
A voz do autor-narrador em Ensaio sobre a Cegueira
Narrador Intruso e Neutro
Narrador testemunha nos acontecimentos e os narra por dentro
Narrador em máscara do author mesmo – o velho da venda preta e o cego de nascença
As protagonistas todos como narradores
O escritor cego

As vozes dos homens em Ensaio sobre a Cegueira
A voz de poder como Canto Gregoriano
O percurso da voz de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens como Canto Gregoriano
vozes dos homens no grande circuito
Vozes dos todos os homens cegos no manicómio
Vozes dos maldavos
Vozes dos homens no estreito circuito

As vozes das mulheres
As mulheres em Ensaio sobre a Cegueira
A estada no manicómio – o papel das mulheres e a forma do discurso entre si e entre elas e os homens
O debate antes da cena da violação
O médico, a mulher do médico e a rapariga dos oculos escuros – antes da violação
A cena da violação
O priemeiro banho – dentro do manicómio – depois a violação
A cena de assassinato
A saída para liberdade – a mulher do médico e as outras mulheres
O segunda banho – As Três Graças
A cena da igreja
Fragmentos dos cadernos do Lanzarote


CAPÍTULO II - A Dialéctica em cinco exercícios de autobiografia no romance Manual de Pintura e Caligrafia

Primeiro exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As impossíveis crónicas.
Segundo exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Eu, bienal em Veneza.
Terceiro exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: O comprador de bilhetes- postais
Quarto exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Os dois corações do mundo.
Quinto e último exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As luzes e as sombras.
Anexo – excerto do livro "Diálogos com José Saramago"


CAPÍTULO III – o herói saramaguiano e a responsibilidade – Todos os Nomes; Memorial do Convento; História do Cerco de Lisboa
Introdução
José, o protagonista em Todos os Nomes
Os diálogos imaginários de José
Os diálogos reais
Baltasar Mateus, o protagonista em Memorial do Convento
Raimundo Silva, o protagonista em História do Cerco de Lisboa

CAPÍTULO IV – O motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
A concepção da culpabilidade na tradição ocidental
Os origens do motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
José e o sentido da culpabilidade
Anexo – excertos dos Cadernos de Lanzarote sobre O Evangelho segundo Jesus Cristo


CAPÍTULO V – Saramago e Fernando Pessoa – O Ano da Morte de Ricardo Reis
Introdução – Saramago e intertextualidade
Fernando Pessoa – galeria das vozes – um poeta que é muitos poetas
Os heterónimos tornar-se uma parte intrinseco da vida de Pessoa
O Ano da Morte de Ricardo Reis
Alguns exemplos da intertextualidade em O Ano da Morte de Ricardo Reis
Lídia e Marcenda – as figuras femininas no romance
Os encontros imaginários entre Pessoa e Ricardo Reis

Conclusão
Bibliografia






יום חמישי, 26 בפברואר 2009

סאו טומה - קורס מפקחים 2003 - פרק פתיחה - São Tomé e Principe





קורס מפקחים – סאו טומה - 2003


מה הייתם עושים אם בבקרו של יום רגיל מצלצל הטלפון שלכם ומעברו השני של הקו אתם שומעים קול נעים, של בחורה צעירה, השואל אתכם אם אתם מוכנים לנסוע לאפריקה, ל"אי נעלם" ושמו סאו טומה? התשובה הראשונית של מי שהזריקו לו, בלא שהיה מודע לכך כנראה, "חיידקי הרפתקנות", היא חיובית. רק אחר כך מתחילים לשאול שאלות כמו : לשם מה? מהי מטרת הנסיעה וכו' וכו'

מהר מאוד התברר לי שאני מיועדת להעביר קורס, בשפה הפורטוגזית, למנהלי בתי ספר, מנחים ומתודולוגים, על מנת להפכם למפקחים מיומנים. גלישה קצרה באינטרנט חשפה לפניי כמה תמונות של אי קסום ביופיו, היולי לחלוטין. מקום שכף רגלה של הציוויליזציה לא ממש דרכה שם.







תדרוך ביטחוני במשרד החוץ, מערכת של זריקות חיסון, הכנת חומרים להשתלמות והופ: מוכנה לנסיעה. ארבעה שבועות לאחר שיחת הטלפון הראשונה מצאתי את עצמי בנמל התעופה בן גוריון בחברת פליסה, בת זוגי לנסיעה ולהשתלמות. השעה 4 לפנות בוקר ושתינו נרגשות ביותר. העמימות גדולה ואנחנו חשות שאנחנו אכן נוסעות אל הלא נודע.
בחצות הלילה, בשדה התעופה של ליסבון, תחנת הביניים שלנו בנסיעה הארוכה לאי שבמערב אפריקה, אנו מגלות כי ליד התור לדלפק הנסיעה לסאו טומה רוחשים להם עשרות מקומיים, עמוסי טובין שקנו בליסבון. חפציהם ארוזים לא רק במזוודות רגילות, אלא גם בסלי שוק, בשקיות ניילון ובכל מכל שאפשר לאחסן בו משהו. הכול עטים עלינו בבקשה שנסכים לקחת עמנו חבילה או שתיים על מנת להקל על המשקל שבידיהם ואשר אין באפשרותם להעלותו על המטוס בלא תשלום נוסף. אנחנו מתחמקות בנימוס רב (משרד החוץ תידרך אותנו לא לקחת מאומה מאיש...).


בעת הנחיתה באי, לפנות בוקר, כששדה התעופה נראה כמו מגרש כדורגל באיזה כפר נידח בארצנו. כשמקבלי הפנים עומדים על הדשא וחלקם תלויים על העצים, התחלנו אט אט לקלוט לאן הגענו. שדה התעופה דמה למחסן. המולה גדולה סביב, פקידים שעומדים מאחורי דלפק עץ לא מעובד... אנחנו בטוחות שלא יבואו לקבל את פנינו בשעה כה מוקדמת של יום שבת (5 וחצי לפנות בוקר)


להפתעתנו, נופפו לנו בידם שני גברים נאים, לבושים בחליפות שלושה חלקים (בחום של 40 מעלות): האחד הוא מנכ"ל משרד החינוך המקומי, האחר הוא אמריליו, המפקח הכולל של האי. הוא זה שאמור ללוות את כל הקורס כאחראי מטעם משרד החינוך והממשלה המקומית.
בואם חסך לנו, כמובן, את כל ההליכים שנראו כל כך בלתי אפשריים: החתמת הדרכון, בדיקת פנקס החיסונים ומציאת המזוודות שלנו בין מאות המזוודות, הסלים והצידניות שהורדו כולם מן המטוס.

אמריליו, בלוויית נהג מקומי, מוביל אותנו לבית המלון שלנו. בדיעבד התברר לנו שהוא אחד מן המקומות האירופאים היחידים באי שיש בו מים חמים בברזים ואפילו חשמל, גם כאשר יש הפסקת חשמל יזומה באי (אירוע המתרחש לעתים קרובות מאוד, שכן סופות ברקים פוקדות את האי הטרופי כמעט מדי יום).
אמריליו המלווה שלנו שב אלינו לאחר כשלוש שעות, נעול כבר בכפכפים ולבוש בבגדים המתאימים למזג האוויר. נינוח ביותר, סבלן אף יותר, הוא ענה על עשרות השאלות ששאלנו אותו על מנת להיות מוכנות לפתיחת הקורס, 48 שעות לאחר הנחיתה שלנו באי.




מראה הים באי הקסום הזה:





הנה כמה פרטים מעניינים שלמדנו ממנו בשלב זה על האי ומערכת החינוך שבו:

מידע כללי על האי
סאו טומה ופרינציפ – שני איים שהפכו לרפובליקה עצמאית - נתגלו בידי הפורטוגלים בשנת 1486.
מספר תושבים: 175.000
השפה: פורטוגזית
עצמאות: בשנת 1975, עם תום מלחמת הקולוניות שבה איבדה פורטוגל את כל הקולוניות שהיו לה בהיותה אימפריה.
תוחלת חיים ממוצעת: גברים – 67, נשים – 73.
הדת: קתולית
תוצרת מקומית: קקאו בלבד.
אין רעב - האוכלוסייה ניזונה מדגים ופרות טרופיים.
ב-90% מן האי אין חשמל ומים זורמים ואנשים גרים בתוך הג'ונגל, בבתי עץ מאולתרים.
תחבורה: אין רמזורים; אין כבישים - שבילים מוליכים לכל מקום.
תחבורה ציבורית: אין אוטובוסים. יש מוניות רבות (הנהגים יושבים כל היום במונית, מובטלים).








כך נראה קיוסק באי סאו טומה





מערכת החינוך באי:
5 מפקחים כוללים – בשני האיים
76 בתי ספר יסודיים ו-11 בתי ספר תיכוניים
ביסודי: מספר תלמידים ממוצע – 1,500-4,000
בתיכון: מספר תלמידים ממוצע – 4,000-5,400
מספר התלמידים בכיתה בממוצע – 40-90
חוק חינוך חובה – עד כיתה ו'.
תכנית הלימודים מיושנת, נמצאת בתהליכי רפורמה.
תנאי הלימוד הבסיסים – קשים ביותר
אין כל התפתחות טכנולוגית בבתי הספר – אין אינטרנט, אין מעבדות.
אין תכנית למצוינות ולא תכנית לטעוני טיפוח.
אין חומרים פדגוגיים למורים
אוניברסיטה: יש במקום מכון פוליטכני גבוה המכשיר את המורים לתארים אקדמיים.
אין מסלול להכשרת מורים או מנהלים.
היקף משרות המורים – יסודי 15 ש', תיכון 22 ש'. המורים עובדים בשלוש משמרות.
מורה מרוויח בממוצע 30 דולר לחודש – "למות, לא לחיות", לדבריהם.
רוב המורים חסרי הכשרה, מרביתם סטודנטים.
מעמד המורה – בעבר גבוה, כיום מגיע להוראה מי שאינו יכול לעשות משהו אחר.
הרכב הקבוצה שלנו:
10 גברים
17 נשים
7 מפקחים כוללים:
1 מפקח כולל על כל בתי הספר
1 מפקחת על הגיל הרך
5 מפקחים על כלל מערכת החינוך בשני האיים
20 מנהלי בתי ספר, מנחים ומדריכים
פליסה ואני בנמל התעופה של האי




בהמשך: היום הראשון של הקורס "לזרום עם השינויים"......

פרק שני - על החוף

על שפת הים הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות כמו בסרטי קולנוע ישנים, נשים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים, על גבן קשורים תינוקות ועל ראשיהן סלים עמוסי פירות, מהלכות כמרקדות, שוחקות לכל עבר. האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? יומן המסע של מרים באפריקה הפראית








ממשלת סאו טומה ופרינציפ העמידה לרשותנו מכונית עם נהג צמוד - לוקסוס לא קטן באי הזה, ופליסה ואני מחליטות לנצל כל רגע פנוי ולבקר בכל פינה אפשרית. הנהג שלנו הוא בחור צעיר שעונה על כל השאלות בחיוך רחב ואופטימי. למשמע דבריו אפשר לחשוב שאנחנו מצויות בעיר אירופית, המזמנת לנו תרבות ובילויי לילה מדהימים.

על שפת הים, בחוף ושמו ברזיל, הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות, שכמותן אפשר לראות בסרטים ישנים של ראשית עידן הקולנוע. נשים צעירות, לבושות בבגדים צבעוניים, לגבן קשור תינוק ועל ראשיהן סלים עמוסים בפירות. כולן מהלכות מרקדות להן, שוחקות לכל עבר, בפנים שמחים ועיניים צוחקות. ילדים בבגדים קרועים או ערומים כביום היוולדם מצטלמים בשמחה, חושפים את אבריהם האינטימיים בגאווה גדולה.





האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? ומדוע אמר לנו אמריליו שממשכורתו של מורה (מקצוע מכובד!!) היא כ-30 דולר לחודש, מה שמאפשר "למות ולא לחיות"....

בעל המלון, אדם ממוצא גרמני שחי באפריקה כבר 40 שנה, מביט בנו במבט אירוני כשאנחנו שואלות היכן התאטרון או בית הקולנוע באי: "תמימות שכמותכן.... אין כאן לא בית קולנוע ולא תיאטרון..."
"אז איך מבלים האנשים?", אנחנו שואלות – "עושים ילדים", עונה לנו האיש. בכל משפחה יש בין 15-20 ילדים.

בית מגורים אופייני במעבה הג'ונגל


אמנם נכון הדבר, אין באי הנעלם הזה אולם תאטרון סגור שאנשים מעונבים יושבים בו ומוחאים כפיים בנימוס כשהאורות כבים. אך יש כאן בהחלט "תאטרון רחוב": די אם תיסע לאורכו של חוף הים או תסתובב בשוק הפתוח שברחוב הראשי של העיר ותפגוש את האנשים החיים כאן, והרי לך מחזה נפלא, מחזה השווה לכל נפש ומפעים את רוחו של כל איש הרגיל לחיים בתוך הציוויליזציה העירונית, זו הפותחת וסוגרת בעת ובעונה אחת את הלב ואת הנפש.




ביום א' בבוקר ואנחנו מתעוררות לנו במלון שחלונותיו צופים אל האוקייאנוס האטלנטי ואל הגן הטרופי שבחצר האחורית של המלון. השקט סביב משרה רוגע מופלא. אי אפשר כאן להאיץ צעד, כי איש אינו רץ לשום מקום. אין כאן רעש של אוטובוסים, וצופרי אמבולנס אינם נשמעים. לאחר זמן למדנו, משיחות עם בני הקבוצה שהנחינו, שאמבולנסים מעטים של הצלב האדום משרתים את כל האוכלוסייה, ובעיר קיים בית חולים קטן ועלוב, שמי שמסתכן ומתאשפז בו צפוי לצאת מתוכו בתוך ארון מתים.




מראה הנשקף מבעד לחלון חדר המלון


ועדיין, ביום א' אחר הצהרים, כמה שעות לפני מועד פתיחת הקורס, אנחנו יושבות בלובי של בית המלון ומכינות שוב את היום הראשון להשתלמות. שתינו נרגשות ביותר: כמה אנשים באמת יגיעו לקורס? איך יקבלו אותנו? האם הדברים שהכנו יהיו באמת רלוונטיים? חוזרות ומשננות לעצמנו שאין ספק שאנחנו עומדות לפגוש אנשים נבונים ונחמדים ואנו בטוחות שנלמד מהם רבות.

אני זוכרת היטב את המחקרים האנתרופולוגים שקראתי, שנכתבו בעיניים "מערביות" בידי חוקרים אירופיים, בעקבות תצפיות שערכו על החברות השבטיות. תצפיות שעשו, לטעמי, עוול לא קטן, שכן הציגו מעין דיכוטומיה ברורה (בעבורם) בין החברה שהם כינו "פרימיטיבית" לחברה המודרנית-מערבית, נוצרית בדרך כלל. כולנו מכירים את הסיפורים על פעולות המיסיונרים לניצור עמים וארצות רבות, תהליך שבו הלכו לאיבוד תרבויות מופלאות לא מעטות.
פליסה ואני דוחות על הסף תפיסת עולם זו, ובדיעבד שמחות כי הנבואה שלנו הגשימה את עצמה (על כך בפרקים שידברו על הקורס ומשתתפיו).

מן השהיה הקצרה שלנו באי עד כה ברור לנו שאנחנו נמצאות במקום שאין לו מאומה עם המושג שאנחנו מכנים "התקדמות טכנולוגית", ועל כן אל לנו לצפות שאמצעים טכניים מודרניים יעמדו לרשותנו. אנחנו מהרהרות בקול רם ומבינות שמה שיאפשר את הצלחת הקורס הזה טמון בפן האנושי של כולנו (שלהם ושלנו), וביכולת השיח שנקיים במשותף.

בחדרי, כשאני לבד ויודעת שאצטרך, החל ממחר בבוקר, לאורך שעות ארוכות של כל יום לחשוב ולדבר בפורטוגזית, אני משננת לעצמי את הדברים הראשונים שאומר. וכל השאר? אני מאמינה שיזרום לו בטבעיות. פליסה ואני מחליטות שנכנה את הקורס הזה, בינינו לבין עצמנו (באופטימיות אמיתית), "לזרום עם השינויים", עוד נבואה שהגשימה את עצמה.



* * *
מרים רינגל