סאו טומה - קורס מפקחים 2003 - פרק פתיחה - São Tomé e Principe

קורס מפקחים – סאו טומה - 2003

מה הייתם עושים אם בבקרו של יום רגיל מצלצל הטלפון שלכם ומעברו השני של הקו אתם שומעים קול נעים, של בחורה צעירה, השואל אתכם אם אתם מוכנים לנסוע לאפריקה, ל"אי נעלם" ושמו סאו טומה? התשובה הראשונית של מי שהזריקו לו, בלא שהיה מודע לכך כנראה, "חיידקי הרפתקנות", היא חיובית. רק אחר כך מתחילים לשאול שאלות כמו : לשם מה? מהי מטרת הנסיעה וכו' וכו'

מהר מאוד התברר לי שאני מיועדת להעביר קורס, בשפה הפורטוגזית, למנהלי בתי ספר, מנחים ומתודולוגים, על מנת להפכם למפקחים מיומנים. גלישה קצרה באינטרנט חשפה לפניי כמה תמונות של אי קסום ביופיו, היולי לחלוטין. מקום שכף רגלה של הציוויליזציה לא ממש דרכה שם.

תדרוך ביטחוני במשרד החוץ, מערכת של זריקות חיסון, הכנת חומרים להשתלמות והופ: מוכנה לנסיעה. ארבעה שבועות לאחר שיחת הטלפון הראשונה מצאתי את עצמי בנמל התעופה בן גוריון בחברת פליסה, בת זוגי לנסיעה ולהשתלמות. השעה 4 לפנות בוקר ושתינו נרגשות ביותר. העמימות גדולה ואנחנו חשות שאנחנו אכן נוסעות אל הלא נודע.
בחצות הלילה, בשדה התעופה של ליסבון, תחנת הביניים שלנו בנסיעה הארוכה לאי שבמערב אפריקה, אנו מגלות כי ליד התור לדלפק הנסיעה לסאו טומה רוחשים להם עשרות מקומיים, עמוסי טובין שקנו בליסבון. חפציהם ארוזים לא רק במזוודות רגילות, אלא גם בסלי שוק, בשקיות ניילון ובכל מכל שאפשר לאחסן בו משהו. הכול עטים עלינו בבקשה שנסכים לקחת עמנו חבילה או שתיים על מנת להקל על המשקל שבידיהם ואשר אין באפשרותם להעלותו על המטוס בלא תשלום נוסף. אנחנו מתחמקות בנימוס רב (משרד החוץ תידרך אותנו לא לקחת מאומה מאיש...).


בעת הנחיתה באי, לפנות בוקר, כששדה התעופה נראה כמו מגרש כדורגל באיזה כפר נידח בארצנו. כשמקבלי הפנים עומדים על הדשא וחלקם תלויים על העצים, התחלנו אט אט לקלוט לאן הגענו. שדה התעופה דמה למחסן. המולה גדולה סביב, פקידים שעומדים מאחורי דלפק עץ לא מעובד... אנחנו בטוחות שלא יבואו לקבל את פנינו בשעה כה מוקדמת של יום שבת (5 וחצי לפנות בוקר)


להפתעתנו, נופפו לנו בידם שני גברים נאים, לבושים בחליפות שלושה חלקים (בחום של 40 מעלות): האחד הוא מנכ"ל משרד החינוך המקומי, האחר הוא אמריליו, המפקח הכולל של האי. הוא זה שאמור ללוות את כל הקורס כאחראי מטעם משרד החינוך והממשלה המקומית.
בואם חסך לנו, כמובן, את כל ההליכים שנראו כל כך בלתי אפשריים: החתמת הדרכון, בדיקת פנקס החיסונים ומציאת המזוודות שלנו בין מאות המזוודות, הסלים והצידניות שהורדו כולם מן המטוס.

אמריליו, בלוויית נהג מקומי, מוביל אותנו לבית המלון שלנו. בדיעבד התברר לנו שהוא אחד מן המקומות האירופאים היחידים באי שיש בו מים חמים בברזים ואפילו חשמל, גם כאשר יש הפסקת חשמל יזומה באי (אירוע המתרחש לעתים קרובות מאוד, שכן סופות ברקים פוקדות את האי הטרופי כמעט מדי יום).
אמריליו המלווה שלנו שב אלינו לאחר כשלוש שעות, נעול כבר בכפכפים ולבוש בבגדים המתאימים למזג האוויר. נינוח ביותר, סבלן אף יותר, הוא ענה על עשרות השאלות ששאלנו אותו על מנת להיות מוכנות לפתיחת הקורס, 48 שעות לאחר הנחיתה שלנו באי.

מראה הים באי הקסום הזה:

הנה כמה פרטים מעניינים שלמדנו ממנו בשלב זה על האי ומערכת החינוך שבו:

מידע כללי על האי
סאו טומה ופרינציפ – שני איים שהפכו לרפובליקה עצמאית - נתגלו בידי הפורטוגלים בשנת 1486.
מספר תושבים: 175.000
השפה: פורטוגזית
עצמאות: בשנת 1975, עם תום מלחמת הקולוניות שבה איבדה פורטוגל את כל הקולוניות שהיו לה בהיותה אימפריה.
תוחלת חיים ממוצעת: גברים – 67, נשים – 73.
הדת: קתולית
תוצרת מקומית: קקאו בלבד.
אין רעב - האוכלוסייה ניזונה מדגים ופרות טרופיים.
ב-90% מן האי אין חשמל ומים זורמים ואנשים גרים בתוך הג'ונגל, בבתי עץ מאולתרים.
תחבורה: אין רמזורים; אין כבישים - שבילים מוליכים לכל מקום.
תחבורה ציבורית: אין אוטובוסים. יש מוניות רבות (הנהגים יושבים כל היום במונית, מובטלים).

כך נראה קיוסק באי סאו טומה

מערכת החינוך באי:
5 מפקחים כוללים – בשני האיים
76 בתי ספר יסודיים ו-11 בתי ספר תיכוניים
ביסודי: מספר תלמידים ממוצע – 1,500-4,000
בתיכון: מספר תלמידים ממוצע – 4,000-5,400
מספר התלמידים בכיתה בממוצע – 40-90
חוק חינוך חובה – עד כיתה ו'.
תכנית הלימודים מיושנת, נמצאת בתהליכי רפורמה.
תנאי הלימוד הבסיסים – קשים ביותר
אין כל התפתחות טכנולוגית בבתי הספר – אין אינטרנט, אין מעבדות.
אין תכנית למצוינות ולא תכנית לטעוני טיפוח.
אין חומרים פדגוגיים למורים
אוניברסיטה: יש במקום מכון פוליטכני גבוה המכשיר את המורים לתארים אקדמיים.
אין מסלול להכשרת מורים או מנהלים.
היקף משרות המורים – יסודי 15 ש', תיכון 22 ש'. המורים עובדים בשלוש משמרות.
מורה מרוויח בממוצע 30 דולר לחודש – "למות, לא לחיות", לדבריהם.
רוב המורים חסרי הכשרה, מרביתם סטודנטים.
מעמד המורה – בעבר גבוה, כיום מגיע להוראה מי שאינו יכול לעשות משהו אחר.
הרכב הקבוצה שלנו:
10 גברים
17 נשים
7 מפקחים כוללים:
1 מפקח כולל על כל בתי הספר
1 מפקחת על הגיל הרך
5 מפקחים על כלל מערכת החינוך בשני האיים
20 מנהלי בתי ספר, מנחים ומדריכים
פליסה ואני בנמל התעופה של האי

בהמשך: היום הראשון של הקורס "לזרום עם השינויים"......

פרק שני - על החוף

על שפת הים הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות כמו בסרטי קולנוע ישנים, נשים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים, על גבן קשורים תינוקות ועל ראשיהן סלים עמוסי פירות, מהלכות כמרקדות, שוחקות לכל עבר. האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? יומן המסע של מרים באפריקה הפראית

ממשלת סאו טומה ופרינציפ העמידה לרשותנו מכונית עם נהג צמוד - לוקסוס לא קטן באי הזה, ופליסה ואני מחליטות לנצל כל רגע פנוי ולבקר בכל פינה אפשרית. הנהג שלנו הוא בחור צעיר שעונה על כל השאלות בחיוך רחב ואופטימי. למשמע דבריו אפשר לחשוב שאנחנו מצויות בעיר אירופית, המזמנת לנו תרבות ובילויי לילה מדהימים.

על שפת הים, בחוף ושמו ברזיל, הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות, שכמותן אפשר לראות בסרטים ישנים של ראשית עידן הקולנוע. נשים צעירות, לבושות בבגדים צבעוניים, לגבן קשור תינוק ועל ראשיהן סלים עמוסים בפירות. כולן מהלכות מרקדות להן, שוחקות לכל עבר, בפנים שמחים ועיניים צוחקות. ילדים בבגדים קרועים או ערומים כביום היוולדם מצטלמים בשמחה, חושפים את אבריהם האינטימיים בגאווה גדולה.

האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? ומדוע אמר לנו אמריליו שממשכורתו של מורה (מקצוע מכובד!!) היא כ-30 דולר לחודש, מה שמאפשר "למות ולא לחיות"....

בעל המלון, אדם ממוצא גרמני שחי באפריקה כבר 40 שנה, מביט בנו במבט אירוני כשאנחנו שואלות היכן התאטרון או בית הקולנוע באי: "תמימות שכמותכן.... אין כאן לא בית קולנוע ולא תיאטרון..."
"אז איך מבלים האנשים?", אנחנו שואלות – "עושים ילדים", עונה לנו האיש. בכל משפחה יש בין 15-20 ילדים.

בית מגורים אופייני במעבה הג'ונגל

אמנם נכון הדבר, אין באי הנעלם הזה אולם תאטרון סגור שאנשים מעונבים יושבים בו ומוחאים כפיים בנימוס כשהאורות כבים. אך יש כאן בהחלט "תאטרון רחוב": די אם תיסע לאורכו של חוף הים או תסתובב בשוק הפתוח שברחוב הראשי של העיר ותפגוש את האנשים החיים כאן, והרי לך מחזה נפלא, מחזה השווה לכל נפש ומפעים את רוחו של כל איש הרגיל לחיים בתוך הציוויליזציה העירונית, זו הפותחת וסוגרת בעת ובעונה אחת את הלב ואת הנפש.

ביום א' בבוקר ואנחנו מתעוררות לנו במלון שחלונותיו צופים אל האוקייאנוס האטלנטי ואל הגן הטרופי שבחצר האחורית של המלון. השקט סביב משרה רוגע מופלא. אי אפשר כאן להאיץ צעד, כי איש אינו רץ לשום מקום. אין כאן רעש של אוטובוסים, וצופרי אמבולנס אינם נשמעים. לאחר זמן למדנו, משיחות עם בני הקבוצה שהנחינו, שאמבולנסים מעטים של הצלב האדום משרתים את כל האוכלוסייה, ובעיר קיים בית חולים קטן ועלוב, שמי שמסתכן ומתאשפז בו צפוי לצאת מתוכו בתוך ארון מתים.

מראה הנשקף מבעד לחלון חדר המלון

ועדיין, ביום א' אחר הצהרים, כמה שעות לפני מועד פתיחת הקורס, אנחנו יושבות בלובי של בית המלון ומכינות שוב את היום הראשון להשתלמות. שתינו נרגשות ביותר: כמה אנשים באמת יגיעו לקורס? איך יקבלו אותנו? האם הדברים שהכנו יהיו באמת רלוונטיים? חוזרות ומשננות לעצמנו שאין ספק שאנחנו עומדות לפגוש אנשים נבונים ונחמדים ואנו בטוחות שנלמד מהם רבות.

אני זוכרת היטב את המחקרים האנתרופולוגים שקראתי, שנכתבו בעיניים "מערביות" בידי חוקרים אירופיים, בעקבות תצפיות שערכו על החברות השבטיות. תצפיות שעשו, לטעמי, עוול לא קטן, שכן הציגו מעין דיכוטומיה ברורה (בעבורם) בין החברה שהם כינו "פרימיטיבית" לחברה המודרנית-מערבית, נוצרית בדרך כלל. כולנו מכירים את הסיפורים על פעולות המיסיונרים לניצור עמים וארצות רבות, תהליך שבו הלכו לאיבוד תרבויות מופלאות לא מעטות.
פליסה ואני דוחות על הסף תפיסת עולם זו, ובדיעבד שמחות כי הנבואה שלנו הגשימה את עצמה (על כך בפרקים שידברו על הקורס ומשתתפיו).

מן השהיה הקצרה שלנו באי עד כה ברור לנו שאנחנו נמצאות במקום שאין לו מאומה עם המושג שאנחנו מכנים "התקדמות טכנולוגית", ועל כן אל לנו לצפות שאמצעים טכניים מודרניים יעמדו לרשותנו. אנחנו מהרהרות בקול רם ומבינות שמה שיאפשר את הצלחת הקורס הזה טמון בפן האנושי של כולנו (שלהם ושלנו), וביכולת השיח שנקיים במשותף.

בחדרי, כשאני לבד ויודעת שאצטרך, החל ממחר בבוקר, לאורך שעות ארוכות של כל יום לחשוב ולדבר בפורטוגזית, אני משננת לעצמי את הדברים הראשונים שאומר. וכל השאר? אני מאמינה שיזרום לו בטבעיות. פליסה ואני מחליטות שנכנה את הקורס הזה, בינינו לבין עצמנו (באופטימיות אמיתית), "לזרום עם השינויים", עוד נבואה שהגשימה את עצמה.



* * *
מרים רינגל

פרק שלישי - האשה הגדולה מן האי

המסע באפריקה מעמיק וחושף שכבות לא צפויות: פגישה עם האישה הנערצת ביותר במדינת סאו טומה ופרינציפ, המשוררת הלאומית של האי, שמגלה כי בעורקיה זורם דם יהודי, מוביל אותי אל שני קברים של יהודים ב"אי התנינים", ואל ההיסטוריה הרחוקה, אל סיפורם של האנוסים – יהודים שנאנסו בלחץ האינקוויזיציה בפורטוגל להיטבל לנצרות.


המפגש עם המשוררת הגדולה של האי, אלדה אספיריטו סנטו, נערך בבית אגודת הסופרים שהיא מנהלת, לא הרחק מן המלון שלנו, במבנה פורטוגזי קטן ויפה המשקיף על רצועת החוף של האוקיינוס השקט.
בחור צעיר קיבל את פנינו והכניס אותנו לחדר מרוהט בצניעות: שולחן אחד גדול למדי וסביבו כסאות לא מרופדים, כמה שולחנות קטנים נוספים מפוזרים בחדר, מדפי ספרים פשוטים ביותר ועליהם כמות לא מבוטלת של ספרים. אנחנו מעזות ופותחות את החלונות לאפשר נשימה קלה יותר, שכן הימים כאן חמים ולחים מאוד.

לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה מרשימה וגדלת ממדים כבת 70 ששערה האפור-לבן אסוף לאחור, חיוך ענקי משוך על שפתיה, ומבט עיניה מלא שמחה וחוכמה. רוח חמה מנשבת ממנה. ניכר כי המראה החיצוני אינו מעניין אותה. אלדה אספיריטו סנטו מתיישבת לה ליד השולחן ואנחנו מתחילות לדבר.

פליסה ואני עם אלדה אספיריטו סנטו

אמה של אלדה אספיריטו סנטו שהיתה אף היא לוחמת חופש - צילום במוזיאון הלאומי של האי.

היא יודעת שאנחנו מישראל, ובטרם החלה לקלוח שיחה היא אומרת לנו בביטחון רב, כשהיא מורה על זרועה : "דם יהודי זורם בעורקיי".
אנחנו מביטות בה בהשתאות ומחכות להסבר. אלדה מספרת לנו בקצרה שבמאה ה-15, בעת שהפורטוגלים גילו את האי וכינו אותו בשם "אי הקרוקודילים" (ללמדכם שמסוכן היה לדרוך על אדמת האי...), שלח לכאן המלך הפורטוגלי ז'ואה השני כ-2,000 ילדים יהודים, על מנת להפכם לנוצרים. לאחר תלאות שעברו במקום הפראי הזה נותרו בחיים ככל הנראה כ-600 ילדים, ודמם של היהודים הללו התערבב לו בדמם של המקומיים, אפריקנים שהובאו כעבדים בעיקר מאנגולה ומוזמביק, על מנת לשרת את האדונים הפורטוגלים ששלטו באי.
אלדה מוסיפה ומספרת לנו שלפני כמה שנים נערך באי סאו טומה כינוס ואליו הגיעו כמה חוקרים ישראלים. הם מצאו כי בבית הקברות הנוצרי,ליד הגדר, קבורים שני יהודים ממרוקו שהגיעו לאי בסוף המאה ה-19, חיו ומתו כאן. היא מציעה לנו לפקוד את קברם.
הדברים הללו מרגשים אותנו מאוד ואנחנו מחליטות שזה בדיוק מה שנעשה מחר, ניסע לבית הקברות ונחפש את קברם של שני היהודים הללו.

לפני שהלכנו הורתה אלדה לבחור הצעיר שקיבל את פנינו לצלם לנו חומרים על אודות הכינוס שעליו סיפרה לנו – חומר כתוב וכמה תצלומים. כמו כן היא העניקה לי ספר שירים של משורר מקומי.
אלדה מתרוממת מן הכיסא (די בקושי מפאת גילה ומשקלה), ומלווה אותנו החוצה. ממרפסת הבית היפה הזה היא מנופפת לנו בידה, וחיוך ענקי נסוך על פניה.

פליסה ואני צועדות לכיוון בית המלון. האוקיאנוס האטלנטי מצוי לצדנו השמאלי, מרחק מטרים ספורים מן המדרכה עליה אנחנו מהלכות. השעה היא שעת דמדומים והיופי ההיולי הזה מלווה אותנו כל הזמן. שתינו נרגשות ונפעמות מן המפגש עם האישה הענקית הזו, המקרינה כוח עצום. ברור לנו שלמדנו רק את קצה קצהו של הסיפור המסתתר מאחורי אישיותה הססגונית.

רק לאחר שובנו ארצה למדנו פרטים מרתקים על אודותיה: אלדה נולדה בשנת 1926 בסאו טומה, למדה בפורטוגל ונאלצה להפסיק את לימודיה מסיבות פוליטיות וכלכליות.
אמה, שהייתה לוחמת חופש, ישבה בבית הסוהר הפורטוגלי באי בשל פעילותה הפוליטית. בבניין בית הכלא ההוא פועל כיום המוזאון הלאומי של האי. תמונתה של האם מתנוססת על הקיר בחדר מיוחד במוזאון, ומשני צדדיה תמונות של עבדים מעונים וזבי דם. זהו כתם על ההיסטוריה של הפורטוגלים שנשאר כאן, והאם אינם יכולים להסירו.
למדנו כי אלדה הייתה מחוברת לפוליטיקה המקומית באופן משמעותי ביותר: היא שימשה כשרת החינוך והתרבות בשנים 1975-1978 שרת התקשורת והתרבות בשנים 1978-1980, בשנים 1980-1991 היא הייתה יו"ר הפרלמנט הראשון וחוקקה את חוק הבחירות (להזכירכם, סאו טומה קיבלה עצמאות בשנת 1975, כשתמה מלחמת הקולוניות ופורטוגל הפכה מאימפריה למדינה בתוך חבר העמים האירופי).
אלדה אספיריטו סנטו כתבה את ההימנון של סאו טומה ופרינציפ. המנון לא קצר, שכל ילד קטן יודע לשיר אותו בעל פה. משהו שאנחנו צריכים ללמוד איך להנחיל גם אצלנו.
כיום משמשת אלדה מזכירה כללית של אגודת הסופרים והמשוררים של סאו טומה ופריציפ, ובמסגרת עבודתה היא מעורבת בכל פעילות תרבותית חברתית באי.


למחרת בשעות אחר הצהרים אנחנו מבקשות מהנהג שיוביל אותנו לבית הקברות. המקום מצוי על גבעה הצופה על בתי העיר והאוקיאנוס השקט. אנחנו מחפשות את המשרד של בית הקברות, ומוצאות שם איש שמוכן להתלוות אלינו "למסע" החיפוש הזה אחר קברי היהודים. בקצה בית הקברות, ליד הגדר, הוא מורה לנו בידו על שני קברים, צמודים זה לזה, מכוסים בצמחייה עבותה.


יחד עם האיש הנחמד הזה אנחנו מנכשות את העשבים, וכך נחשפות לפנינו שתי אבני מצבה ועליהן כתובת בעברית: "כאן טמון אברהם כהן וכאן טמון אברהם גבאי...." אכן מרגש ביותר.


לפני כמה ימים שוחחתי עם אינסיו שטיינהרדט, יהודי פורטוגלי החי בישראל שנים רבות, עיתונאי ומידען, היושב בראש אגודת הידידות ישראל פורטוגל. סיפרתי לו על המפגש עם משוררת הגדולה של האי, ועל דבריה, כי דם יהודי זורם בעורקיה. אינסיו תהה על פשר האמירה הזאת. הוא הכיר את סיפורם של הילדים האנוסים, ואמר כי המקור הנאמן ביותר שפורסם על מה שידוע על הילדים האלה נמצא בספר «Os Baptisados em Pé» ("הוטבלו בעמידה"), של אליאס ליפינר ז"ל. בנו של ליפינר חי בישראל וכדאי שאנסה לשוחח עמו, אמר אינסיו, כיוון שיש בידיו כמה עותקים של הספר.
בשיחה טלפונית שקיימתי עם גדי, בנו של אליאס ליפינר, התברר לי שאביו היה אחד משני האנשים שהשתתפו בכינוס שעליו סיפרה לי אלדה המשוררת. כשהיה אליאס, אביו, בערך בן 80 הוא נסע לכינוס החוקרים. לרגל הנסיעה התלבט אם לקבל את כל החיסונים הנדרשים על מנת להגיע לשם, סיפר לי גדי. כשנועדנו להיפגש אמרתי לו כי יש בידי חוברת שנתנה לי אלדה המשוררת, ובה תצלום של אדם זקן כורע לפני קבר. גדי אמר שכאשר יראה את התמונה הוא ידע אם אכן זה אביו, כי הוא זוכר בדיוק באילו בגדים הוא נסע לאי הנעלם הזה.
אליאס ליפינר היגר מאירופה לברזיל ומשם לישראל. הוא היה עורך דין במקצועו וחדור מוטיבציה לחקור את נושא היהודים האנוסים הפורטוגלים שהתפזרו בעולם. בין מחקריו הרבים (הוא כתב 24 ספרים!) הוא עסק גם בסיפור על 2,000 הילדים הללו שהגיעו לאי סאו טומה.

את הספר הזה, שהיה האחרון שכתב, לא הספיק אליאס לראות יוצא לאור. הוא מת זמן קצר קודם לכן. הספר הזה הוא מעין מחאה, וליפינר נלחם בכוחותיו האחרונים על מנת להוציאו לאור.
בכותר עצמו טמונה המחאה: "הוטבלו בעמידה" (Baptisados em Pé), שם הספר, היה כינוי לאנוסים, שהוטבלו לנצרות כמבוגרים, ולא כתינוקות, כנהוג בנצרות, ועל כך הושמו ללעג בידי האינקוויזיציה. ליפינר עמד על כך שבכריכת הספר יופיע ציור של טבילת ישו, רמז לכך שגם ישו נטבל בעמידה.

פיירו דלה פרנצ'סקה (צייר איטלקי מתקופת הרנסס), "הטבלת ישו"

בפגישה בגן ביתו של גדי ליפינר בירושלים, כשאוויר הרים צלול כיין מנשב לו סביב השולחן, אנחנו מנסים להשוות בין תמונה צבעונית של אביו לבין התמונה המטושטשת המופיעה בחוברת שנתנה לי אלדה אספיריטו סנטו בסאו טומה. גדי נרגש מאוד. הוא טוען שתנוחת הצילום, בה האיש כורע על ברכיו ליד הקברים היהודים, אינה אופיינית לאביו, ואולם כל השאר דומה להפליא, ועל אף שהתמונה בצילום שהבאתי עמי מטושטשת למדי, אנחנו כמעט "מחליטים" שכנראה זו אכן תמונת אביו.

ליפינר חיפש ומצא עדויות כתובות על אלפיים הילדים שהגיעו לסאו טומה ואסף את מחקריו בפרק מיוחד בספר "הוטבלו בעמידה": סופר יהודי פורטוגלי שהוגלה לאיטליה במאה ה-15 ושמו אוסק מתאר את אכזריותו המפלצתית של המלך ז'ואה השני, שנבעה מן הרצון העז להרחיב את האימפריה הפורטוגלית ולהוסיף לה קולוניות נוספות. באותה תקופה גילו הפורטוגלים את האי הנטוש סאו טומה, אי שהיה מאוכלס בחיות טרף רבות. במקום לא נמצאו ילידים, ואליו נשלחו בכוח 2,000 הילדים היהודים על מנת להפוך אותם לנוצרים. יש עדויות המדברות על 5,000 ילדים, אחרות על 900, ואין אפשרות לדעת את המספר המדויק.
"הגיעה השעה הקשה והנוראית", נאמר באחת מן העדויות הכתובות שנמצאו, "שבה נלקחו באכזריות ילדים רכים מזרועות אמהותיהם, שאחזו בילדיהן בכל כוח בניסיון למנוע את הניתוק מהן. ילדים קטנים מתחת לגיל 10, צרחו צריחות שהגיעו עד לב השמים, צרחות של כאב הפרידה מן ההורים בגיל כה תמים וצעיר.
"לבסוף הגיעו הילדים התמימים הללו למקום הנטוש הזה, סאו טומה, נזרקו מן הים ליבשה ושם הותירו אותם. היו שם לטאות גדולות שבלעו כל דבר. אם לא לתוך לוען של החיות הללו שהם נבלעו, מתו רוב הילדים מרעב".
בעדות אחרת מאותה תקופה נכתב כי המלך הפורטוגלי, דון ז'ואה השני נענש על מעשהו האכזרי ובנו יחידו, אלפונסו, מת כשנפל מסוס והותיר את אביו ללא בן. בהיותו על ערש דווי, כשהוא שרוי בהזיה, נשמעה צעקתו: "קחו מכאן את הילדים הללו"

בנוסף על קבוצת הילדים היהודים הללו, שכאמור, רובם לא נותרו בחיים, הובאו לאי עבדים ממקומות אחרים ביבשת אפריקה, כמו אנגולה ומוזמביק. דמם של הילדים היהודים, ששימשו אף הם עבדים, התערבב עם השנים בדמם של האפריקנים והרי לנו צאצאים מולאטים (חציים שחור וחציים לבן).
עדויות מעניינות נוספות מלמדות על מנהגים יהודיים שהשתמרו במשפחות מסוימות באי עד ימינו. כמו כן השתמרו באי שמות משפחה יהודיים. עדות מעניינת ביותר מספרת על האנוס לופו דה ליאו, שהיה כלוא בבית סוהר בליסבון והתחנן בפני האינקוויזיטורים, בשנת 1581, שישלחו אותו לאי סאו טומה. הוא חשב ששם יוכל להשתחרר מן הלחץ של ה"המשרד הקדוש" SANTO OFICIO – בית המשפט של האינקוויזיציה באותן שנים בליסבון
(הערה: כל הדברים לעיל הם תרגום חופשי שלי מפורטוגלית, מתוך האוסף הרב של העדויות שאסף אליאס ליפינר בספרו. מ.ר).
על התהליכים האכזרים שנקטה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (עד סוף המאה ה- 18!) לא נכביר כאן במילים, שכן זהו עניינו של ההיסטוריון.
נאמר רק כי המעשים היו קשים ואכזריים כמעשי הגרמנים הנאצים ולעתים אף יותר. היות שהכנסייה חפצה בהמרת דת באונס, בחרו יהודים רבים למות על קידוש השם ולא להמיר את דתם.
בפורטוגל נותרו יהודים רבים שהמירו את דתם והפכו למה שמכונה בשם "נוצרים חדשים". בעיר בלמונטה שבפורטוגל אפשר למצוא גם כיום צאצאי אנוסים. בשנים האחרונות שבו אל חיק היהדות לא מעט מן המשפחות הללו, אך עדיין אנו עדים לתופעות מעניינות של משפחות שבהן יש בן אחד שהוא כומר קתולי ובן אחר שהפך שוב ליהודי. מחקרים רבים נערכו בנושא זה, והמתעניינים מוזמנים להציץ בספרי ההיסטוריה וגם באתר האינטרט של העיר.


לאן מובילה אותי הכתיבה של יומן המסע הזה? דומתני שהעיסוק ביהודים האנוסים איננו אקראי. בשנים האחרונות אני חוקרת את ספריו של ז'וזה סאראמאגו ומצויה הרבה בפורטוגל ובקרב הפורטוגלים. אני חיה בתחושה של אדם המצוי בתוך מסע פנימי אל תוך עצמו, אל שורשיו, אל הגלגולים הקודמים שלו (אם מישהו חפץ להאמין בכך).
נשלחתי להעביר השתלמות למפקחים ומנהלים במערכת החינוך של סאו טומה והנה אני מוצאת את עצמי באי הנעלם הזה רוכנת על קברם של שני יהודים ומנכשת את העשבים על מנת לקרוא את הכתובת - בעברית ובפורטוגזית - הרשומה על גבי המצבה.

נפלאות דרכיו של כל מסע....

בפעם הבאה: מערכת החינוך באי – מגן הילדים עד למכון הפוליטכני הגבוה


* * *
מרים רינגל