פרק עשירי

יום שבת, 9 באוקטובר
בבקר ממליצה פילומנה שניסע לבד לקאזה דה מתאוש והיא תצטרף אלינו בהמשך.
קאזה דה מתאוש הוא למעשה ביתו של איש אצולה שהפך את המקום למוזיאון קטן ולמקום בו מתקיימים אירועי תרבות בקיץ. אנחנו מטיילים בגנים היפים וחולפים על פני גרם המדרגות שמזכיר לי את הסיפור אודות המרקיז דה לה פרונטיירה שישב לו על המדרגות כמו משרת של הארמון, כשפילומנה הביאה אותי למקום בפעם הראשונה. בפעם ההיא התהלכנו בחצר האחוזה ולפתע שמעתי קול מוכר. קולו של המרקיז דה לה פרונטיירה שהופיע בתוכנית הטלויזיה של ברנרד פיבו, "קדירת תרבות", תוכנית שצולמה בארמון של המרקיז הזה בליסבון בשל הדיון סביב המשורר פרננדו פסואה.

גרם המדרגות עליו ישב המרקיז

המרקיז היה שרוע על גרם המדרגות ואני, כישראלית חצופה למדי, פניתי אליו ואמרתי שראיתי אותו בתוכנית של פיבו. פילומנה התפלאה כיצד הוא הגיב בשמחה ובאדיבות ואף הזמין אותנו לבקר באחוזתו כאשר נגיע לליסבון. (כמובן שכך עשינו ועל כך אפשר להקדיש פרק בפני עצמו).
פילומנה מצטרפת אלינו כשאנחנו יוצאים ממתחם הארמון הזה ואנחנו עוברים כולנו למכונית שלה והיא המכירה את הדרכים ויודעת לנהוג כאן בשטח ההררי מובילה אותנו אל אחת מפינות החמד של פורטוגל -
סאו לאונרדו דה גאלאפורה, מקום בו מתנוסס על קיר הבית הבודד שעל הגבעה שירו של מיגל טורגה. השיר נכתב במקום הגבוה הזה שפסגתו דומה לספינה וצופה על נהר הדאורו והכרמים הבנויים על טרסות מעשי ידי אדם.
הנוף עוצר נשימה.

פילומנה ואנוכי

אנחנו ממשיכים הלאה לאורך הדואורו. עוצרים מדי פעם לשמוע ספורים והסברים של פילומנה מדוע היין כאן כל כך טוב. מי היתה האשה המעניינת של המקום שהפכה לעשירה מכולם, אשה אשר קנתה אדמות כשהכרמים לא נתנו יבול טוב וכולם רצו למכור? אשה מעניינת ביותר, שהיו לה מאהבים רבים ובימים אלה מוקרנת סידרת טלויזיה המספרת את סיפור חייה.
לאחר הארוחה אנחנו מחליטים לנסוע לסוטו, הכפר של פילומנה. נוסעים דרך וילה פוקה ומגיעים לאמצע היער, מקום בו בילתה פילומנה את 12 שנות חייה הראשונות, כשאביה היה שומר היערות.

פילומנה מספרת את סיפור חייה ומכניסה אותנו לבית הנטוש שהיה בית המשפחה, מוליכה אותנו לפלג מים זעיר בו למדה לשחות ולידו אנחנו עורכות כל שנה כמעט פיקניק לילי שהיציאה ממעבה היער מתאפשרת רק לאורם של הטלפונים הניידים של כולנו....

פרק תשיעי

יום ששי, 8 באוקטובר
בכיכר אריירו אנחנו אוספים את מאיר ושרה ועולים על האוטוסטראדה A1 ומתחילים את הנסיעה צפונה. מזג האוויר מעונן ביותר ומדי פעם יורד גשם. אנחנו מגיעים לקואימברה כשהשמים מאירי פנים. מחנים את המכונית לא רחוק מהאוניברסיטה. משאירים באופטימיות רבה את המטריות בתוך המכונית וצועדים לתוך האוניברסיטה, דרך האקוודוקט המקיף אותה.
אנחנו קונים כרטיסים לסיור באוניברסיטה העתיקה הזו. אני נרגשת ביותר, שכן הסיור כולל ביקור בספריה ובאולם בה נערך הטקס להענקת תואר דוקטור של כבוד, לז'וזה סאראמאגו ב- 11 ביולי השנה.
הגשם מתחיל לרדת. תחילה בזרזיפים קלים, אחר כך במטחים כבדים. אנחנו רצים בין הטיפות ומתחילים את הסיור בספריה היפה מן המאה ה- 17 שמוארת אך ורק באור יום המבצבץ מבעד לחלונות הגבוהים. היות ויורד גשם והשמים מעוננים, בכניסה הכל חשוך מאוד בפנים ובקושי ניתן לראות דבר. כשמתרגלים לחשיכה והשמש מאירה פנים והאור חודר פנימה אפשר לראות את יופייה של הספרייה המיוחדת הזו. הספרייה עשירה בריהוט עץ עם פיתוחים וציורים עתיקים. אי אפשר שלא להתפעל מן היופי של האוניברסיטה הזו, המשרה תחושה של רצינות עמוקה.
הקפלה אף היא מעניינת, אך החלק המרגש אותי במיוחד הוא הביקור באולם שבו נערך הטקס. אני משחזרת לעצמי את פילומנה, עליזה ואנוכי בספסלים שם. את קרלוס רייש במקום שבו ישב ודיבר. את סאראמאגו העובר מאיש לאיש. התזמורת שישבה וניגנה בכניסה ועוד ועוד.


סארמאגו צועד לכיוון הספריה בה התכנסו כל הפרופסורים של האוניברסיטה לפני הטקס.

התהלוכה היוצאת מהספריה לכיוון האולם בו התקיים הטקס

סאראמאגו עובר ולוחץ ידיים לכל הפרופסורים של אוניברסיטת קואימברה

אנחנו נוסעים לאכול צהרים על שפת נהר המונדגו, במסעדה איטלקית הצפה על המים. כשאנחנו מבקשים מהמלצר הצעיר לצלם אותנו, הוא מזיז את השולחנות ומחייך אלי כאילו זוכר שאותה בקשה בקשתי לפני זמן קצר, בביקור של עליזה ושלי באותה מסעדה עצמה.
לאחר סיור קצר במידרחוב כשרוח חזקה מעיפה את העלים, שלכת של רחוב, שהיום אינו הומה אדם.
אחר הצהרים אנחנו מצפינים לוילה ריאל לביתה של חברתי פילומנה. אנחנו מגיעים ישירות לארוחת הערב הפורטוגזית שמבשלת לנו פילומנה באהבה כה רבה.

פרק שמיני

יום חמישי 7 באוקטובר
בעלי וחברים מגיעים לבקר אותי בליסבון ואני מתכננת להם טיול בפורטוגל,שהפכה מולדתי השנייה. אני עולה על המכונית וכעבור שתי דקות אוספת את מאיר ושרה למכונית. אנחנו עולים על האוטוסטראדה המובילה לדרום פורטוגל. מטרתנו, העיר אבורה Evora. על מנת להגיע לכביש יש לעבור את גשר ואסקו דה גאמה שהוא גשר ארוך ביותר ויושב כמעט על המים.

בשעת נהיגה על הגשר הזה, אם אינך מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שמים מימינך ומשמאלך ואתה בתווך, אתה עלול לחשוב שאתה על כביש רגיל, מהיר ורב מסלולי. הגשר הונח על נהר הטז'ו המגיע לפאתי ליסבון ומפאת רוחבו ועומקו עוגנות בו אניות והוא משמש נמל כניסה לעיר. (דרכו הגיע לליסבון המשורר ריקרדו רייש, ברומן הנפלא של סאראמאגו "שנת מותו של ריקרדו רייש". האודות שכתב ריקרדו רייש תורגמו לאחרונה על ידי רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש ויפורסמו בקרוב בספר בהוצאת "כרמל").
אני נוהגת עד אבורה, מרחק של כשעה וחצי מליסבון. העיר העתיקה הזו מוקפת חומה, כמו כל הערים העתיקות, ואנחנו מצליחים למצוא חניה ממש בכניסה לעיר, בסמוך לבית מלון ציורי ומתחילים את הטיול הרגלי.
העיר יפיפייה והמקום המעניין ביותר בה היא הקאפלה של סן פרנציסקו , מן המאה ה- 16 אשר שמה הרשמי הוא "קאפלת העצמות", בשל אלפי גולגולות ועצמות אדם שחוברו זה לזה ויצרו את קירות הקאפלה. המראה מעורר פלצות למדי, אך בהחלט מעניין. על דלת הכניסה שלט בפורטוגלית Nós ossos que aqui estamos, pelos vossos esperamos – עצמותינו שכאן מצפות לעצמותיכם... האגדה מספרת שמספר הגולגולות המעטרות את הקפלה וקירותיה נאמד ב- 5,000 ואלו הם שלדים של חיילים שמתו במלחמה עקובת דם או ממגפה שהתחוללה במקום.

האוניברסיטה של אבורה, אחת העתיקות באירופה יפה ומיוחדת במינה שווה ביקור. החדרים כולם מעוטרים באזולז'וס. (אריחי קרמיקה האופייניים לפורטוגל). כל חדר מעוטר באריחים כחולים ובציורים הקשורים לנושא הנלמד בכיתה. בחדר הפיזיקה יש אריחים המתקשרים לעולם הפיזיקה, בחדר הגיאוגרפיה אלה המתקשרים למקצוע זה וכן הלאה בכל מקצועות הלימוד העתיקים והחדשים.

מאיר מצלם חדר שבו עומדת קתדרה המיועדת למרצה שנראית כמו המעמד עליו עומד ונושא הכומר את דרשותיו בכנסיה. לידו מונח מקרן שקפים וציורי אריחים. אנחנו משוחחים על כך שהנה לפנינו במקום אחד מתקיימים הישן מול החדש בחינוך.
לאחר ארוחת צהרים וסיור רגלי בעיר אנחנו מתחילים את דרכנו לכיוון עיר נוספת, קטנה ביותר, עתיקה אף היא, מוקפת חומה בשם Monsaraz . בנסיעה לשם אנחנו חולפים על פני כפרים רבים באזור אלנטז'ו. האזור הזה חם מאוד בקיץ והטמפרטורות יכולות להעפיל לº 40 צלזיוס ואף יותר.

העיר הקטנה הזו, מונסרז המוקפת חומה מאכלסת מעט מאוד בתים ואנשים. זקנה עקומת רגליים, מדדה בקושי רב בשבילים המרוצפים באבנים קטנות. קשה להבין כיצד אנשים מבוגרים מסוגלים לגור באזור ההררי הזה ובתנאים הללו. אך כך זה בפורטוגל. רק אנשים עשירים ממש, או כאלה שאין להם ילדים שעמם הם יכולים לגור, מרשים לעצמם לגור בבתי אבות. השאר נשארים בביתם עד יום מותם כשהם זקנים ביותר ובקושי מתפקדים בכוחות עצמם.

אנחנו שבים לליסבון דרך גשר ה- 25 באפריל. הגשר הדרומי יותר כי השעה מאפשרת טיול קטן באזור בלם ואני גם רוצה שחברי לא יחמיצו את טעמן של העוגות הנימוחות בפה שאת מתכונתם הסודי לא מוכרת המשפחה המייצרת אותם -Pasteis de Belém . בית הקפה הוא חאן ישן עם גומחות לישיבה. המקום פתוח משעה שמונה בבוקר עד חצות הלילה ותמיד צריך לעמוד בצד ולחכות ששולחן יתפנה.
מרכז התרבות של בלם הוא מרכז אירועים וקונגרסים. בקיץ נערכים בקפיטריה של המקום מופעי פאדו חינם אין כסף והקהל, שרובו ככולו מקומי, מלווה את הזמרים בשירה. מול מרכז בלם עומד לו המנזר המפואר ג'רונימוס שחלקו משמש מעין פנתיאון לגדולי האומה. (קברו של מגלה העולם הפורטוגלי ואסקו דה גאמה אף הוא במקום). בשנת 1988 ביום הולדת המאה של המשורר הועברו עצמותיו של פרננדו פסואה מבית הקברות שנקרא "בית קברות של העינוגים" - Cimitério dos Prazeres – Cemetery of Pleasure, לג'רונימוס.

מה עשיתי מן החיים? / פרננדו פסואה

מה עשיתי מן החיים? פרננדו פסואה
תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ / הוצאת כרמל , 583 עמ', 109 ₪
מרים רינגל

מה עשיתי מן החיים? הוא קובץ השירים שרואה עתה אור בעברית. זהו ספר הכולל את כל שירת אלורו דה קמפוש, אשר לצד אלברטו קאירו וריקרדו ריש הוא אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה, מאגר הכולל 72 דמויות! איך יוצר פרננדו פסואה כל דמות, כל מסיכה כאילו היתה המסכה היחידה שיכולה לצאת לאוויר העולם? בפורטוגל, ארצו של פסואה, מתפרסמים קבצי השירים כשעל הכריכה מתנוסס שמו של היוצר הבדוי כאילו היה הוא היוצר האמיתי ולא יציר רוחו של פסואה.
במכתב שכתב לחברו מתאר פסואה כיצד "פגש" את אלורו דה קמפוש אשר "נולד" ב- 15 באוקטובר 1890 בעיר טאוירה. סיים בי"ס תיכון בפורטוגל ועבר לעיר גלאסגאו שבסקוטלנד והפך מהנדס ימי. קמפוש הוא אדיש, סימבוליסט עצלן, בורגני משכיל ומשועמם. הוא ההמצאה של מי שמתייחס לעולם כמלחמת הניגודים. קמפוש הוא גבוה, שיערו חלק, פסוק לצד אחד, והוא מרכיב חד משקף.
לפסואה יש מריבה עם קמפוש ובמרכזה נערה צעירה בשם אופליה, שפסואה פגש במציאות במשרד החברה בה עבדה. היא בת עשרים ומעוררת עניין במשורר. השניים מתחילים להתרועע תכופות. הם מהלכים יד ביד, מחליפים מכתבים והודעות קצרות. אולם אופליה חשה בעוינות הולכת וגוברת מצד חברו של פסואה. אלורו דה קמפוש חרֵד שפסואה ינטוש את השירה לטובת אופליה. יתכן שבשל השפעת חברו, מחליט פסואה לסיים שני פרקים, בהפרש של תשע שנים בין פרק אחד למשנהו, במסכת הרומן עם אופליה.
קמפוש מלגלג על כותבי המכתבים: כל מכתבי האהבה/ מגוחכים/ הם לא היו מכתבי אהבה אלמלא היו/ מגוחכים. (שיר 225)
בעדות אישית, שכתבה אופליה לאחר שפסואה מת מתארת את המשורר כך:
"[...] פרננדו היה מבולבל מעט. במיוחד כאשר הופיע בדמותו של אלווארו דה קמפוש. אומר לי: 'היום, זה לא אני שהגיע אליך, זה החבר שלי אלורו דה קמפוש'... יום אחד, כשהתקרב אלי, אמר לי: "אני בא בשליחות, גברתי, לזרוק לדלי מלא מים את דמותו השפלה של פרננדו פסואה הזה, מכף רגל ועד ראש". ואני עניתי לו: "אני שונאת את אלורו דה קמפוש הזה. אני אוהבת רק את פרננדו פסואה". "אינני יודע מדוע" – ענה לי – "נראה שהוא אוהב אותך מאוד..."
קמפוש שייך לקבוצת משוררים היוצרים חדשנות, בעיקר בראוותנות טיפוגרפית. משוררים שהביעו את רגשותיהם באמצעות משחקי הברות ובאונומטופיאיות שונות ומשונות. דוגמא לסגנון זה מצויה באודות הגדולות שכתב ובהן 'אודת ים' (שיר 18). האודה היא שיר ארוך ודרמטי, (35 עמודים בתרגום לעברית), ויש לה גם ייעוד מקהלתי. הקריאה ב'אודת ים' כמוה כשמיעת יצירה מוסיקלית רווית חושניות מסחררת, וקולות הימאים הנשמעים באודה יכולים לשמש כר נרחב לפרשנויות מעניינות ביותר.
קמפוש הוא המשורר שרוצה: להרגיש הכל בכל הדרכים/ לחיות הכל מכל הצדדים/ להיות אותו דבר בכל האופנים האפשריים בו בזמן/ לגלם בעצמך את כל האנושות בכל הרגעים...(שיר 26 ב')
בשיר אחר, (שיר 187), מתייחס הוא לריבוי הדמויות שיצר בוראו, פסואה. האם מדובר בסוג של שיגעון, או אולי מחלה פתולוגית שטרם נמצאה לה אבחנה ראויה?
השירה של קמפוש זורמת מן הפנים החוצה, כשהיא משלבת בתוכה לפחות שלושה מימדים: מימד הגוף, מימד הרגש ומימד הכתיבה, כשהכתיבה היא הדרך לבלוע את הגוף וליצר את הרגש. המשורר הוא מכזֵב ועוטה מסיכה, אך אין זה אומר שאינו מתאר מציאות פנימית. מורכבות רגשית כתובה, מבלי שבאמת הוא יוצא אל החיים.
בשל היותה כה מגוונת, אין שירתו של פסואה קלה לתרגום. לא אחת יוצר פסואה, על מגוון משורריו הבדויים, מילים חדשות נטולות כל משמעות, שמקור יופיין טמון דווקא בכך שאין להן שום מובן. רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ הפליאו להעתיק את ריבוי הפנים וריבוי המשמעויות המצויים בשירת פסואה וכך נפלה בחלקו של קורא העברית האפשרות להיחשף לשירתו של משורר מרתק.

המערה / ז'וזה סאראמאגו

המערה – ז'וזה סאראמאגו
מפורטוגזית– מרים טבעון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה,
A Caverna - José Saramago
מרים רינגל (התפרסם בעיתון "הארץ" בשנת 2004)

לפני מספר ימים חזרתי מן האי סאו טומה. האי מצוי באוקיאנוס האטלנטי, מול חופה המערבי של אפריקה, מקום שכף רגלה של הציויליזציה טרם הרסה את יופיו הבראשיתי ואת הנאיביות הטמונה במרחב הפתוח של הג'ונגל,על כל סכנותיו ויופיו המעורר השתאות. כתחנת ביניים ללילה אחד נקבעה לי, במסלול הטיסה חזרה לישראל, העיר ליסבון. מיד עם הנחיתה אצה לי הדרך להיכנס לקניון הקרוב למלון. מראה ההמון מול העיניים, אנשים אנונימיים זה לזה, בריצה של צרכנות, ערב חג המולד, היוה מעבר חד וחריף לעומת השקט והקצב של אפריקה.שם, היה מפגש עם אנשים שאינם ממהרים לשום מקום. נשים המהלכות לאיטן, בגו זקוף, תינוקות קשורים למותניהן ועל ראשן קערה ענקית עמוסה בפירות או בקרשים שישמשו אותן בהכנת ארוחת הערב בבקתה התלויה על העצים או בינותם. התחושה, בקניון המודרני, הייתה הלם "תרבותי" של מי שיצא מן המערה, במחשבה שהוא יודע את האמת והנה הוא רואה את הצללים, או אולי של מי שראה את הצללים ופתאום גילה את האמת, דוקא בכניסה לתוך ה"מערה", כמו ברומן הראשון שנכתב לאחר קבלת פרס הנובל, בו משלים סאראמאגו את הטרילוגיה שהחל ב"על העיוורון" (1995) ו"כל השמות" (1997) - "דרכו לראות את העולם בסיומו של המילניום".
"זוהי טרילוגיה שלא נולדה כטרילוגיה. בדרך כלל, כאשר סופר מחליט לכתוב טרילוגיה, יש לו ידיעה מאוד ברורה שיכתבו כאן שלושה ספרים, אבל זה אינו המקרה שלי כלל..." אומר הסופר.
בראיון לעיתון Visão מוסיף ואומר: " שלושת הספרים הם בעלי ישות עצמאית. ראשית, מבחינת המבנה שלהם הם אליגוריות. אחר כך, הסגנון בהם צנוע יותר, ישיר יותר, פחות מתפשט, פחות "ברוקי". ולבסוף, באופן מטפורי כזה או אחר, הם מה שאנחנו קוראים ההבדל בין הפסל לאבן. לומר שכאשר אנחנו מסיימים את הפסל איננו חושבים על האבן שהיא האובייקט שאיתו יוצר הפסל את פסלו. עתה, אין זה הפסל שמעניין אותי, אלא האבן שממנה הוא עשוי (...) שלושת הספרים האחרונים הללו הם ניסיונות ללכת מעבר למלאכותי, לראות מה יש שם בפנים,,,,,,מה שמעסיק אותי כרגע הוא לדעת: איזה סוג של אנשים אנחנו"? (ההדגשות שלי – מ.ר)

כשאפלטון הגה את משל המערה שלו ב"רפובליקה", רצה הוא לשער כיצד אנשים יכולים לחיות במצב של אי ריאליות. או אולי, במצב של חיים בשגגה באופן קבוע, כשהם מאמינים שהצללים הם האמיתות. הוא משער שהאנשים הללו חיים בתוך מערה ויכולים לראות רק את הצללים המשתקפים מן העולם החיצון. כמה שונה יהיה העולם כאשר יצליחו לצאת מתוך בית הסוהר הזה? בספרו "המערה", סאראמאגו בוחר ברעיון האפלטוני ומתאים אותו לזמננו. במקרה זה – המערה היא המרכז המסחרי (הקניון), שהוא כל יכול: בכוחו להציל אנשים בבית החולים שלו, לאפשר מוות בבית הקברות שלו ובעצם משמש, כביכול, כל פונקציה אפשרית של חיים. אך האנשים הופכים להיות אסירים של המרכז המסחרי הזה.
ההבדל בין שתי "המערות" הוא, שבמערה של אפלטון התושבים של המערה מעולם לא יצאו משם. וכאשר אחד מהם יוצא מתוכה, האחרים אינם מאמינים לו. "במערה שלי" – כך אומר סאראמאגו עצמו, "הדמויות מהלכות מבחוץ פנימה. כאשר הם נכנסים פנימה, אל תוך המערה, הם מבינים שהעולם האחר לא יכול להיות שלהם". הספר צועד בכיוון הפוך: מן החברה בת ימינו, על כל תחלואיה, אל תוך מה שמתאפיין בתוך המערה והחברה הארכאית שבו. המספר של הספר הזה רוצה שנפנה עורף למה שנראה לעין כשיאה של הנוחיות, הקניון, שהוא המקום שאליו אתה נכנס ואינך צריך לצאת ממנו כלל כי יש בו הכל. הוא מספק טיול וירטואלי לאמאזונס, חווית גשם ושלג מלאכותיים, ועוד חוויות המתאפשרות מן הציוד הטכנולוגי המפותח ביותר. יש בו מסעדות, בתי קפה, בארים ובתי קולנוע ומצוי בו גם אגף מיוחד למגורי העובדים.
מעל חזית הקניון תלוי שלט גדול האומר כך:
היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור.
עולם הקניון עושה את דרכו על פי הסקרים שהוא עורך מידי יום, סקרי צרכנות רווחיים בלבד. לבקשתו של סיפריאנו לקבל את שמות שתי הנשים הבודדות שהסכימו לקבל את הבובות שלו, חינם אין כסף לקשט את ביתן, אומר לו מנהל מחלקת הקניות כי אסור לו למסור פרטים על האנשים והרעיון של הסקר הוא שהוא נעשה באופן אנונימי.
באירוניה מופלאה מלגלג המחבר על התחושה הטרנסצנדנטלית האופפת את מנהלי הקניון שחושבים שהם מביאים לעולם את הדת החדשה, הקתדרלה החדשה בסגנון הקניוני החדש, מקום בו נמצאה "האמת" "כשהאמת היא, שבזכותה מיליוני אנשים שהסתובבו אומללים, מתוסכלים, חסרי ישע, מוצאים משמעות חדשה בחיים". (228)
האירוניה היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הסאראמאגואית, שהקורא העברי מכיר היטב מן הספרים הרבים, שתורגמו לעברית בידיה האמונות של מרים טבעון, ואף סיומו של הספר ובו הכרזה על "החלה מכירת הכרטיסים" לפתיחת מערת אפלטון לקהל, משרת ומעצים את הביקורת של הסופר.
החברה, בה שולט האיש הלבן, (אליבא דסאראמאגו, בעיקר החברה האירופאית) והניסיון לגלובליזציה, ההופכת את האנשים לרובוטים המוותרים על החיים האמיתיים, בטבע, בעמל כפים אמיתי, ומעדיפים את הכניסה פנימה, לתוך חללים סגורים המספקים להם אשליות וחלומות, אך מותירים אותם בויתור מוחלט על האוטונומיה וה"אני" האמיתי שלהם.

את סיפור העלילה ניתן לסכם במספר משפטים מועט, אך סאראמאגו אינו שוכח בתוך כל הכאוס הזה, (שאותו הוא מתאר באמצעות הקניון והמתרחש בתוכו), את האהבה: אהבה בין אב לבתו, אהבה זוגית, אהבה מוקדמת ואהבה מאוחרת. ואפילו אהבה לכלב. שהוא גלגולם של הכלבים האחרים שמופיעים ברומנים של ס. ובמיוחד "כלב הדמעות" שב"על העיוורון".
חמש דמויות מאכלסות את הסיפור כולו: סיפריאנו אלגור, הקדר שאת מרכולתו איש כבר אינו רוצה. בקניון האנשים מעדיפים לקנות דברי "אמנות" מפלסטיק.
מרתה, בתו של הקדר, בת ואשת איש שיוזמת שינוי ביצירת הקדרות, מסמנת איזו תקוה גם בתינוק שהיא נושאת בבטנה. מארסל החתן, שכל רצונו להיות שומר-תושב בקניון
איזאורה האלמנה הצעירה שמעוררת בסיפריאנו את עלומי האהבה. ואשאדו, הכלב ה"אנושי" הזה, המאפשר אף הוא תובנות לאורך כל הרומן.

כמו בכל הרומנים הקודמים של סאראמאגו גם כאן קטעי האהבה מעטים הם ומגיחים, מבחינת הטקסט, כמעט בסיומו, אולם העדינות והפיוטיות שבה הם מתוארים ייחודית לסופר הנפלא הזה.
מי שנפעם והתרגש מ"על העיוורון" ועקב אחרי "כל השמות", יכנס (או יצא) מן "המערה" להשלמת התמונה.

סיפורי ליסבון ועוד סיפורים

סיפורי ליסבון ועוד סיפורים

סיפורת פורטוגזית בת-זמננו
ליקטה וכתבה אחרית דבר: לוסיה ליבה מוצ'ניק, מפורטוגזית: מרים טבעון
הוצאת הספריה החדשה, 265 עמ', 82 שקלים

מרים רינגל

בכל ביקור שלי בליסבון, אני מגיעה בדרך כלשהי לאזור השיאדו. מאז שופץ הומה המקום מאוד ומעורר תמיהה של חדש מול ישן, או ישן מול ישן משופץ.
בכיכר בה עומד פסלו של קמואנש שעבר שיפוץ, ( המשורר שכתב את האפוס הגדול על ואסקו דה גאמה), כשאתה עומד כשפניך לעבר נהר הטז'ו, מצויה מרפסת הבית בו נולד פרנאנדו פסואה.
קמואנש עומד לו במלוא הדרו במרכז הכיכר, כבר אינו דומה לנסיך המאושר, מנוקר העיניים, של אוסקר ווילד. עתה נוספה לו ההילה שהוא ראוי לה.
אני חולפת על פני בית הקפה שבמורד הרחוב המוביל לשיאדו, פסל הברונזה של פרנאנדו פסואה היושב, חשוף לשמש ולגשמים ולידו תמיד איזה תייר מזדמן המצטלם עם הפסל. (פסואה ודאי מתהפך מקברו כל העת...)
יורדת במורד הרחוב, אני פונה ברחוב נובה דה טרינידד, אל חנות הספרים המשומשים באראטירה.
כשאני מגיעה לחנות הזו, לאחר שנשימתי כמעט נעתקת מן העליה התלולה של הרחוב, אני מוצאת את עצמי, לא אחת, מול דלתה הסגורה של החנות.שעות הפתיחה בחנות זו מסתוריות כמעט כמו השיטוט בה, מקום שיש בו אוצרות שאין בשום מקום אחר בליסבון.
שם, פגשתי, לראשונה, חלק גדול מן הסיפורים הפורטוגזים המוגשים לנו עתה בתרגום עברי, "סיפורי ליסבון ועוד סיפורים". קובץ שלוקט על ידי שתים שחברו יחדיו: לוסיה ליבה מוצ'ניק ומרים טבעון, ובו ייצוג נאה של הסיפורת הפורטוגזית בת-זמננו, המזמן לקורא העברית שיטוט בשבילי הספרות והתרבות הפורטוגזית, שמעטים נחשפו לה עד כה.
כיצד ניתן להסביר כי התרבות הפורטוגזית בת 800 השנה הצמיחה מתוכה סופרים ומשוררים בעלי איכויות שקשה למצאם מרוכזים בארץ אחרת באירופה. מספר רב שכזה של כותבים הנו קרוב לוודאי פועל יוצא של הרקע ההיסטורי והחברתי של מדינה קטנה זו, שהייתה אימפריה של יורדי ים, וניכסה קולוניות מעבר לים. מדינה בה שלטו מלכים והכנסיה הקתולית עדיין שולטת . ואין לשכוח, את הדיקטטורה של סאלאזאר (עד 1974). ( סופרים שהתנגדו לשלטון הסאלאזארי, נרדפו על ידו, סאראמאגו,לישבואה).
לסופרים הפורטוגזים שתרגומי סיפוריהם מובאים בקובץ יש הרבה מן המשותף ובכל זאת לכל אחד ייחודיות וסגוליות משלו.
בסיפורים נחשפות אמיתות מרות על החברה הפורטוגזית במאה ה- 20. חברה מפוחדת, עסוקה בקטנות, חברה שחיה את ההווה כאילו היה עבר מתמשך, בדומה לעלמה אולימפיה בסיפור "העלמה אולימפיה ובלרמינה שפחתה", (ז'וזה רג'יו), המספר את סיפורה של אישה כבת ששים , הממשיכה לחיות כאילו דבר לא השתנה. לובשת את הסמרטוטים של אמה ואחיותיה, עורכת את הטיול היומי על מנת למשוך את תשומת לבם של מחזרי העבר "מבחינתה של העלמה אולימפיה הזמן מזמן לא עובר; וגם בהרבה דברים אחרים משתקף כשלון האשליה המבורך שלה". העלמה אולימפיה היא נציגה מובהקת של הפורטוגזים בגיל העמידה, אלה שחוו את השלטון הסאלאזארי הנורא, ואף את מהפכת 1974 שהביאה את הדמוקרטיה, אך הם גם אלה שחוו את תחושת הכוח הטמון באימפריאליזם, ואשר רבים מהם, למרבית האירוניה, מביטים לאחור ומתרפקים בנוסטלגיה על התקופה ההיא .
לקורא הישראלי, שעד כה נחשף, לחתן פרס הנובל ז'וזה סאראמאגו, ולאחרונה גם לסופר נוסף בן זמננו, לובו אנטונש ("הארורים" – עם עובד), מזומנת כאן חוויה נדירה של הצצה לתוך עולם מיוחד במינו, רווי בפנטזיות, באמונות תפלות, בנגעים חברתיים לא מעטים, בנוסטלגיות ובגעגועים תמידיים לעבר מפואר (ה'סאודד' הפורטוגזי המפורסם – SAUDADES שכל תרגום של המילה לעברית או לשפות אחרות, לא יעניק למילה זו את המשמעות האמיתית של הערגה הזו לעבר, לאחר, לאהוב....)
הפנטסטי – הוא המאפיין המרכזי של סיפורים אלה. השיח האפשרי שבין בני אדם לבעלי חיים, אישה החיה אלף שנה ושומרת על הנהר, זוג המחפש את דרכו ונקלע לאירועים חסרי פשר .אירועים פנטסטיים המסופרים כמו היו אפשריים. סיפורים מרגשים לעיתים עד דמעות, כמו סיפורו של סאראמאגו
ה"קנטאור"- חציו- סוס חציו –אדם. יצור כלאיים זה חי בין שני עולמות ולעולם לא ימצא מנוח ומזור לנפשו-גופו. "...יום אחד ראה מישהו שהציץ, ואחר כך התעוור בגלל החילול הזה, שהקנטאור עולה על הסוסה כמו סוס ואחר כך בוכה כאדם...."
ב'רפובליקת העורבים', הסיפור הפותח את הקובץ, משמש הפנטסטי שבשיח בין העורב השחור לאישה, מוכרת העופות, כר נפלא לניגוח האמונות של הפורטוגזים, המעוגנות בתרבות של קדושים ופסלים, (הסמל של ליסבון מעוטר בעורבים שחורים), "מה יש לומר, בעיר הזאת, המתגדרת באגדות, הכל סיפורים מן המוזיאונים....ליסבון היא רפובליקה של עורבים, סיפורי עורבים יש לה, כמו זבל.... והכל סיפורים, עורבים מזמן כבר לא מעופפים בשמיה...". ה"אינסטרומטלינו" מתאר משפחה שכל בניה יצאו למלחמת הקולוניות, (שנות השבעים של המאה ה-20), והשאירו מאחור את הנשים והילדים, כולם ספונים בבית אחד שמנהל האב הזקן, נכה וחסר אונים, שכל מעייניו נתונים בבן הצעיר שיציל את הבית ואת המשפחה, אבל הבחור עסוק באינסרטומנטלינו שלו, מין אופניים פופולאריות .
נקודת התצפית שנבחרת בכל סיפור מעניקה לו מימד של סיפור אוניברסלי הנטוע בתוך תרבות מאוד לוקלית.
אין בקובץ הסיפורים המוגש לנו כאן דמויות הרואיות. יש כאן, מחד, פסיפס של אנשים פשוטים, ילדים וזקנים, נשים חסרות השכלה וחברה אפורה ביותר. ומאידך , דמויות פנטסטיות, דמיוניות, הנטועות בתוך האמונות התפלות ובתוך החברה הפרימיטיבית משהו (בקונוטציה החיובית של המילה – המבקר בפורטוגל, ובעיקר בחבל הארץ הצפוני, ימצא עצמו לא אחת בכפרים קטנים המאוכלסים באנשים פשוטים, חלקם עדיין אנאלפביתים , עוסקים בחקלאות פרימיטיבית, , מחזיקים באמונות ואוצרים בתוכם סיפורי חיים מרתקים במיוחד). כאלה הם, למשל, הכפריים שבסיפור 'אם הנהר' (בסה לואיש) או האנשים הרודפים אחר הקנטאור בסיפורו של סאראמאגו.

אחרית הדבר שכתבה לוסיה ליבה מוצ'ניק מהווה הצצה קצרה וחשובה ביותר להיסטוריה התרבותית ארוכת השנים של הארץ המרתקת הזו, פורטוגל, דברים המסייעים לקורא שאינו מצוי ברזי הארץ הזו להבין טוב יותר את הלך הרוח המצוי בסיפורי הקובץ, סיפורים שנבחרו בקפידה רבה ויהלכו קסם על כל קורא אוהב ספרות.
התרגום של מרים טבעון, מופלא כתמיד. מתרגמת רגישה השומעת את הטקסט הפורטוגזי ומתרגמת לעברית את המוסיקה של שפה זו תוך שימור המבנה של המשפט והצליל באופן שאין שני לו.
בתום קריאת כל סיפור מצאתי עצמי עוצרת, מנסה לעכל את הכתוב, נושמת עמוקות וממשיכה הלאה לסיפור הבא שזימן לי חוויה חדשה.