יום שישי, 1 במאי 2015

"מורם מעפר" - ז'וזה סאראמאגו. משתיקה מנוכרת לדיבור מתמרד



"מורם מעפר" - ז'וזה סאראמאגו

משתיקה מנוכרת לדיבור מתמרד

מרים רינגל



 


 


בתהליך הסיפורי שלי אני מאמץ את "המכניזמים" של השיח שבעל פה, אשר גם בו אין סימני פיסוק. הדיבור בנוי מצלילים והפסקות, שום דבר נוסף. הקורא של ספריי יצטרך לקרוא כאילו הוא שומע בתוך מוחו קול שאומר לו מה כתוב.


(סאראמאגו)


 


אפתח, שלא כנהוג, בשבחים על התרגום המופלא של מרים טבעון שהצליחה להעתיק את המוסיקה המיוחדת שבכתיבה של סאראמאגו, כאן ובכל 14 הרומנים שתרגמה. את הספר הזה כתב סאראמאגו כמי שדוהר על סוס מרוץ שחפץ להגיע ליעדו מהר, כשעל גבו משא כבד בן עשרות שנים של היסטוריה פורטוגלית, תוך שהוא מאלץ את הקורא ל"רוץ" אתו ואחריו.


זהו ספר על פורטוגל ועל הפורטוגלים. רומן המבוסס על מציאות ריאלית קשה שיש בה שלטון דיקטטורי אכזר, שנולד לאחר הפלת המלוכה ששלטה במהלך 800 שנה בפורטוגל. משטר שיש לו משטרה חשאית  ( PIDE)המשתמשת בשיטות שלמדה מהגסטפו ומהסקוטלנד יארד. הסיפור משתרע על פני עשרות שנים של המאה העשרים בו הפער בין המעמדות רק הולך וגדל כשהדיקטטור (שהחליף את המלכים ששלטו במהלך 800 שנה בפורטוגל), בעלי הקרקעות ואנשי הכנסייה חוברים יחדיו כדי לנצל את הכפריים המהווים את מרבית התושבים של פורטוגל. לכאן שוזר המספר סיפור על משפחה כפרית על דורותיה.


סאראמאגו מספר מהלך משפחתי בן 70 שנה במאה העשרים. תקופה רבת משמעות בהיסטוריה של פורטוגל ושל העולם כולו. המגיעה לשיאה במהפכה החקלאית ב- 1975 בפורטוגל. הניצחון של הכפריים שנאבקו נגד החוק של שליטת המדינה והכנסייה על הקרקע וכוח העבודה.


 


"הגברים הללו והנשים הללו נולדו לעמל, הם בני בקר שלמים או פגומים, יוצאים או נשלפים מבן אמם, גדלים איכשהו, לא משנה, רק צריך שיפתחו כוח ותבונת כפיים, ולו כדי לעשות פעולה אחת, מה זה חשוב אם בתוך שנים ספורות הם נעשים כבדים ומאובנים, בולי עץ מהלכים [...] מכאן רואים כמה גדולים חסדי הבורא וכישרונו ביצירת כלים כה מושלמים לחפירה, לקציר, לניכוש ולשימושים כלליים" ("מורם מעפר", עמ' 318).


 


סאראמאגו בחר לשבת באלנטז'ו, בכפר קטן בשם מונטה לאוורה שם נולדה צורת הכתיבה שלו: "זו הנובעת מן השיח שבעל פה, מן השיחה המתמשכת, זו שאינה נכתבת אלא היא התקשורת של בני האדם זה עם זה". הכפריים הללו, הם אנאלפביתים עניים, רעבים, מקבצי נדבות וחיות עבודה.[1]  סאראמאגו, שנולד באזינהגה, כפר קטן הדומה לזה המתואר ברומן "מורם מעפר" שואל עצמו שאלה שהיה עליו לפתור ושהייתה קשורה לחייו האישיים. כמו צריך היה לאחוז בחוזקה באנשים הללו שהיו סבו וסבתו, הוריו ודודיו, כל האנשים הללו, אנאלפביתים ובורים, והיה לו צורך לכתוב ספר ולספר את הסיפור שלהם.


זהו ספר מטרים לכל שאר הרומנים שלו, והקורא שמכיר את יצירתו של סופר ענק זה ימצא אזכורים רבים שיופיעו בכל אחד מהרומנים שנכתבו לאחר רומן זה.


המספר ברומן זה נוקט בשיטות שונות של נוכחות: עובר מתיאור של מספר בגוף שלישי, כל יודע, רחוק מהמסופר שאינו מזדהה עם קבוצה כלשהי של דמויות; למספר בגוף שלישי, כל יודע, מעורב בסיפור; למספר בגוף ראשון, פרוטגוניסט שחי כמו אחד מהגיבורים; מספר עד שמספר את הקורה לחבריו החיים בתקופת הדיקטטורה של סאלאזאר; למספר בגוף שלישי, צופה, רחוק מהמסופר, ללא משוא פנים.


 


שלושה זמנים חשובים יש ברומן: זמן השקט (ההשתקה), זמן השאלות וזמן המרד.


הרומן חושף את המעבר ממצב של חוסר מודעות והשתקת ה"קול" תרתי משמע, למצב של מודעות במצבן של הדמויות ויכולתן להשמיע את קולן. הזוג דומינגוש  ושרה מאו טמפו חיים בתוך ניכור והם מודעים לכך שהניכור הופך אותם לקרבן, אולם חסרה להם הידיעה לסיבות ההיסטוריות של דיכוים ושל האמצעים להתגבר עליהן. ז'ואה מאו טמפו, פאושטיניה, אנטוניו, כבר נוקטים במרד או מלחמה גלויה נגד הגורמים לניכור. בדרך מסוימת, כל אחד מהם, והדור החדש: מנואל אשפאדה, גראסינדה וכמובן את מאריה אדליד אשפאדה. ממשיך את המאבק. דור העוסק כבר בלימוד שהוא תהליך של רכישת שפה משלהם, שפה של זהות והיכולת לומר "לא" המאפיינת את המרד של הגיבורים של סאראמאגו שיבוא לידי ביטוי חזק יותר בספריו הבאים. לדוגמא, החלפת ה"כן" ב"לא" המפורסם של ריימונדו דה סילבה, המגיה ברומן "תולדות המצור על ליסבון".


 


סאראמאגו מראה כיצד בראשית, המאבק היה בלתי אפשרי. הגיבור אינו מוצא את המילים המבטאות את "הלא", את השלילה המאפיינת את המרד.  נזכור את הסצנה בה ז'ואה מאו טמפו התבקש ללכת לעצרת באבורה, לתמיכה בלאומנים הספרדיים:


"הרצון הוא להגיד לא, אבל הרצון אינו רואה איך יגיע למילה..." ( "מורם מעפר" עמ' 87).


כאן עדיין אין אפשרות לדבר, פשוט מרגיש אי נוחות עמוקה במצב מעורפל, שהדמות מבינה בחזרה:


"לכן פאושטינה שואלת, אתה חולה. ז'ואה מאו טמפו עונה שלא, והוא מקמץ במילים, כי אינו יודע לבטא מה הוא מרגיש" (שם, עמ' 93).


מאוחר יותר, כאשר האיכרים צריכים להילחם על 33 אסקודוש, שהם מייצרים:


"הליטיפונדיה מצווה על מנהלי עבודה ומשגיחים להיות תקיפים, ננקט אוצר מילים מלחמתי, אף צעד של נסיגה..." (שם, עמ' 132)


בעוד הפועלים  "בעיירות מתקבצים אנשים כתף אל כתף, מתלחשים" (שם, שם).  הם לוחשים בניגוד לדיבור  "החזק" של נורברטו, אלברטו, דאגוברטו  בעלי הקרקע שעונים במקהלה.[2]  מניחים שהם מבינים (שם, עמ' 139).


לומר על מישהו שהוא "רוברטו" זה מעליב, כי רוברטוס הן בובות וזו דרכו של סאראמאגו ללעוג לשליטים הללו. כל הבובות נראות אותו דבר.




  


הפעם הראשונה בה ז'ואה מאו טמפו מראה שהוא מבין, מתרחשת כאשר הוא משמיע קול:


"ואז פוצה ז'ואה מאו טמפו את פיו, והמילים יוצאות טבעיות כמו מים נובעים ממעיין, בסדר, שהתבואה תישאר בשדה, כי אנחנו לא נעבוד בשביל פחות" (שם, עמ' 134).


 


היוזמה הממשית של ז'ואה מאו טמפו להשתתף בכינוסים הקומוניסטים מונהגת על ידי החבר סיז'יז'מונדו קאנאשטרו. כינוסים כאלה ישרתו כאלמנט חושף של המטרות האמתיות באשר למצב הדיכוי. בית הסוהר וסבל העינויים מאשררים את מה ששוב ילמד דרך הפרקטיקה. בכלא, הוא מבין שצריך "ללמוד לדבר וללמוד לשתוק".


 


מאוחר יותר, כאשר הכפריים מחליטים להיאבק על עבודה בת שמונה שעות ביום, יש חזרה על מילים הקשורות לשדה הסמנטי של 'דיבור':


"מכל מקום, קרב ובא סופם של ימי ההשלמה עם המצב. קול קורא בדרכים ברחבי החוזה, חודר לעיירות ולכפרים... קול שיש בו שתי מילים מהותיות, ורבות אחרות שמסבירות אותן, שמונה שעות, שאם אומרים אותן כך, נדמה שלא אומרים הרבה, אבל אם נאמר שמונה שעות עבודה, כבר מתחילים להבין יותר..." (שם, עמ' 319).


 


אם תופסים אותך עם דפי תעמולה קומוניסטיים, הדרך לתחנת המעצר קצרה ביותר. וכאן מצוי אחד הקטעים הנפלאים בספר זה:


"הדיבור הזה הוא כמו דובדבנים, אוחזים במילה ואחרות נמשכות אחריה, או אולי כמו קרציות, שאם הן צמודות קשה לשחרר אותן זו מזו, אותו דבר עם מילים, מלה לעולם אינה בודדה, אפילו המלה בדידות זקוקה למישהו שסובל ממנה, למרבה מזלה" (שם, עמ' 322).


 


דומני שהסיפור המרגש ביותר ברומן הוא הסיפור שמספר הבן על המאבק שנאלצו הוא ואביו להציג לצחוקם של השומרים, ורק משום שאספו בלוטים כדי לאכול אותם. לסיום אומר הבן: "אבל היום לא יכולתי לשתוק, זה לא בשביל השמונה שעות, או השכר של ארבעים אשקודוש, זה מפני שצריך לעשות משהו שלא נהיה אבודים... אנחנו לא גברים אם הפעם אנחנו לא מתרוממים מהעפר..." (עמ' 327).  


 


לבסוף מתחוללת בשנת 1975 המהפכה האגררית בפורטוגל והדיבור של האיכרים הופך חזק, משמעותי. הקול של האב אגאמדש, כמו גם קולותיהם של בעלי הקרקע הופכים ריקים, נעלמים (שם, עמ' 357).


 


באשר לנשים הכפריות, נמצא מצד אחד שהן מופלות לרעה, נכנעות, לא משמיעות קול, ומצד שני הן המניעות את העלילה מאחורי הקלעים.


וכך נאמר על שתיקת הנשים: "הן נשים, ולכן הן שותקות..." ( עמ' 107). "על נשים אין טעם לדבר, כה קבוע גורלן להיות יולדות ובהמות משא" (שם, עמ' 119).


"רבות דובר על גברים, ודובר גם משהו על נשים, אבל כאשר דובר עליהן, הן היו כצלליות חולפות, או לפעמים כמשתתפות נחוצות בשיחה, או כמקהלת נשים, אבל בדרך כלל הן שתקו, בגלל כובד המשא או הכרס, או שהן היו אימהות דואבות מטעמים שונים... בהמשך נוסיף לדבר על גברים, אבל יותר ויותר נדבר גם על נשים...(עמ' 177). ואכן, הסופר מקיים את הבטחתו.


 


סאראמאגו הוא סופר שממציא את 'העולם שלנו, של כולנו', באמצעות הפלא של השפה בה הוא מיטיב לספר את הסיפור שהופך אותנו הקוראים, לשותפים אינטימיים להתרחשות.  לאורך הרומן שזורים קטעים פיוטיים מרגשים (התיאור של הגעתה של פאושטינה מאו טמפו לבקר את בעלה בבית המעצר, עמ' 250-251 ספוגים בהומור צורב ואמפתי).


סופר שמאפשר לחלכאים והנדכאים להשמיע קול, כמו באותו "יום חשוב" כשהם נוהרים לחגיגה בסיומו של הרומן "מורם מעפר" שבו צועדים יחדיו המתים עם החיים: 


 


"ז'ואה מאו טמפו מניח את זרועו, שהיא עשן סמוי מן העין, על כתפה של פאושטינה, שאינה שומעת כלום ואינה מרגישה כלום,  אבל מתחילה לפזם, בהיסוס, ניגון של מחול עתיק (...) ממרחק רב יותר, מגובה רם יותר, ממרומי מעופה של הדיה, אנו יכולים לראות את  אוגושטו פינטאו, זה שמת עם הפרדות בליל הסערה, ומאחוריו, כמעט נאחזת בו, אשתו סיפריאנה, וגם השומר ז'וזה קאלמדו (...) ואחרים שאת שמם אך מכירים את סיפור חייהם. הולכים כולם, החיים והמתים. ובראשם, מקפץ ומתרוצץ כיאה לטבעו, הכלב קונשטאנטה, הרי לא היה יכול להיעדר ביום החשוב, המרומם והמיוחד" (שם, 259-258).


 




[1] הממצאים מורים על כך שבשנת 1960 היו למעלה מ- 40% של אנאלפביתיים בפורטוגל.
 
[2] על ההבדלים בין הקולות ביצירה של סאראמאגו ראה בספרי: מרים רינגל , (2009) מסע בעקבות הקולות – על חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו, כרמל : ירושלים.