ליסבון ספמטבר 2004

Lisboa

פרק ראשון:

בספטמבר 2004 נסעתי לליסבון לשהות בת חודשיים וחצי בשל מילגת מחקר שקבלתי ממוסד גלבנקיאן. בתקופה זו ניהלתי יומן אישי על גבי המחשב ועתה בדעתי לפרסם חלקים מתוכו שיש להם נגיעה לפורטוגל, לפורטוגלים וליהודים בפורטוגל עמם נפגשתי.
בשעת לילה מאוחרת טסתי מנמל התעופה בן-גוריון ובשעות הבוקר המוקדמות נחתי נחיתת ביניים בציריך. השהיה בשדה התעופה הנקי להפליא קשה עלי ביותר. אני עייפה ואינני מסוגלת להתרכז בקריאה. אני שותה כמה כוסות קפה ומסתובבת מעט. קצת מנקרת על המושב ולבסוף עולה למטוס, שיוצא באיחור קל לעבר ליסבון. אורכה של הטיסה ציריך-ליסבון כשעתיים וחצי. שתייה ואוכל בתשלום.
לצדי יושבים אשה צעירה מפקיסטן ובנה הקטן, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. לאשה עיניים יפות, שפתיים אדומות כדם, צמידים זולים מקשטים את ידיה ונראה לי שזו טיסתה הראשונה...הילד, כבן 8, נקי וחמוד אבל מצליח ל"שגע" לאורך הדרך את הבחורה שיושבת לפניו. מנער לה את הכסא, פותח וסוגר את מגש האוכל. בשלב מסוים מתרוממת המסכנה וכשמבט תחנונים בעיניה היא אומרת לו באנגלית: STOP .
אשה זו הייתה הנוסע היחיד שביקש כרית מן הדיילת מיד בתחילת הטיסה. המסכנה חשבה שתוכל לנמנם מעט.
האשה הפקיסטנית לא יודעת איך סוגרים את חגורת הביטחון ואני מסייעת לה.
כשמגישים את האוכל בתשלום אני מסבירה לה שזה עולה כסף. היא אומרת לי בסדר. יודעת כ- 10 מילים באנגלית ומסתדרת נהדר.
כשהיא מזמינה לה ולבנה לחמנייה ושתייה היא נדרשת לשלם ביורו או בכסף שוויצרי. היא שואלת בתמימות: אפשר בדולרים?
הדיילת אומרת- אשאל את חברתי האחראית על הכסף....
בינתיים פותחת הפקיסטנית את תיקה ומחטטת בפנים להוציא כסף. היא דולה כמה מטבעות של יורו. זה לא מספיק והיא צריכה לחפש את הדולרים.
והנה היא מוציאה חופן של דולרים.... מהר מאוד מסתבר שיש שם אולי 10 דולר בשטרות של דולר אחד!!
הדיילת האחראית על קבלת הכספים מגלה סימני מצוקה. היא צריכה לחשב כל כך הרבה חישובים של מעבר ממטבע למטבע. אולם הנימוס השוויצרי מחייב והיא עושה זאת וכך משחררת את הפקיסטנית ממרבית הדולרים שבידה.
נדמה לי שזה כל הכסף המצוי בארנקה של האשה. אני מניחה שבשדה התעופה בליסבון מחכה לה האיש שלה.... אני מקווה....
מכירת המשקאות והסנדוויצ'ים מעוררת בי צחוק גדול. תארו לכם עגלת אוכל של מטוס. מצדו האחד עומדת דיילת, די מבוגרת עם פנים מצחיקים למדי ושואלת את האנשים מה הם רוצים. היא אחראית להגיש להם. מצידה השני של העגלה עומדת לה דיילת גבוהת קומה הנראית אובדת בתוך המחשב הקטן המחשב לה את סכומי הכסף השונים. היא הדיילת האחראית על קבלת הכסף.
לאורך שעתיים ומחצה, עד הגיענו לליסבון, הצליחו שתי הדיילות האומללות הללו לעבור לאורכו שלכל המטוס הקטן הזה ותשושות הגיעו לסיומו של המסע.....
אני ישובה במושבים הראשונים ומנמנמת לי מיד לאחר שתית פחית קוקה קולה שהצלחתי לקנות. כשאני מתעוררת מתנומה קלה אני חשה צמא עז. ליד חדרי השירותים עומדת לה הדיילת המסכנה ואני שואלת אם אוכל לקבל כוס מים. היא אומרת לי : סליחה, אבל אני לא רשאית לתת לך....
אני אומרת לה שזה פשוט מגוחך העניין הזה שאפילו כוס מים אי אפשר לקבל.... היא מסכימה אתי, אבל שוויץ זו שוויץ ואני שמחה שאני ישראלית. כי במטוסי אל על זה לעולם לא היה קורה.....

אני נוחתת בליסבון הטובה והמוכרת לי. איזבל חברתי מטלפנת בדאגה מדוע עוד לא הגעתי. אני מוצאת את מזוודותיי מיד ואצה לי לכיוון המוניות. נהג המונית שלוקח אותי מגלה אכזבה כשמתברר לו שהנסיעה קצרה מאוד. ביתה של איזבל סמוך מאוד לשדה התעופה של ליסבון, שדה שנושק ממש למרכז העיר. הוא מסביר לי שנהגי המוניות אינם שמחים לעשות נסיעה כל כך קצרה. אני מבינה אותו ומסבירה שחברתי איננה ולא יכלו לבוא לקחת אותי ומוסיפה ומספרת על נהגי המוניות של מדריד שאמרו לעליזה ולי אותו דבר בטיסה שלנו לליסבון.
אבל הוא נחמד ועוצר לי בכניסה לביתה של איזבל. מסייע לי להוריד את המזוודות וזוכה לשטר של 10 יורו... אומר לי תני לי מה שאת רוצה.... אני נותנת 10 יורו ומשלחת אותו שמח וטוב לב.
שוערת הבניין, קונססאו , מקבלת את פני במאור פנים ועולה אתי לדירה. נותנת לי את המפתחות ומסבירה לי שהיא ניקתה את הדירה. שאם ארצה תוכל לתת לי גם שירותי כביסה.
אני מבררת היכן יש אפשרות לקנות כרטיס נסיעה חודשי לאוטובוסים ולרכבות ואיפה מצוי סופר מרקט קרוב ומיד אני נוסעת לקמפו פקנו. שם אני מזמינה כרטיס חודשי, לאחר מאמצים לא מעטים של הפקיד בבדיקת הדרכון העברי שלי.... עד שהוא מוצא בין עשרות החתימות את החותמת של שדה התעופה של ליסבון שנחתם רק היום בבוקר. אבל סוף טוב הכל טוב ואקבל את הכרטיס בעוד כמה ימים.
הולכת לי ברגל לפיקואש לחברת הטלפונים TMN לקנות לעצמי כרטיס SIM לנייד שלי.
אני מחכה בתור, ישובה על המדרגות שמול הדלפקים של חברת הטלפונים. לצדי יושבת בחורה צעירה ואנחנו מתחילות לדבר. היא אומרת שהפורטוגזית שלי מצוינת ונחמד להעביר כך את זמן ההמתנה בדיבור נעים. הבחור שמשרת אותי רואה שאני מישראל ואומר :באמת, את יודעת עברית? בודאי, זו השפה שלי.... אני מתכתב באינטרנט עם אנשים מישראל, נחמדים ביותר.... אני שמחה לשמוע.
השרות ללא דופי. בחור נעים הליכות מסביר לי את כל התהליך. מוציא את כרטיס ה –SIM הישראלי שלי ומכניס כרטיס מקומי והנה אני כל כולי שייכת לפורטוגל....חבר שאני מספרת לו שיש לי מספר טלפון נייד פורטוגלי אומר שמה שחסר לי זה רק מספר תעודת זהות מקומי ואהפוך לפורטוגלית אמיתית.
אני שבה הביתה ונופלת לשינה ברגע שהשמש 'מחליטה' לשקוע....

ליסבון 2004

פרק שני
9 בספטמבר 2004
נפל בחלקי אירוע יוצא דופן בעת שהותי בליסבון. בית הכנסת עבר שיפוץ וחגג 100 שנים להיווסדו ואני מקבלת הזמנה להגיע לפתיחה. אני מגיעה לבית הכנסת בשעה 17.00 כפי שכתוב בהזמנה הרשמית. בחוץ נערכת בדיקה ביטחונית ואנשים שמתנצלים על כך. אני אומרת שאני רגילה לכך ואין זה נורא כלל וכלל.
'הכל בגלל הנשיא הפורטוגלי סמפיו, שאמור להגיע בשעה 18.00 לבית הכנסת. בית הכנסת יפה ביותר. זו הפעם הראשונה שאני מבקרת בבית הכנסת על אף שאין זה ביקורי הראשון בעיר. אני מחליטה ביני לביני להגיע לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור.
בכניסה אני פוגשת את מריה ז'ואה ומנואל שהיה נספח התרבות של פורטוגל בישראל. מריה ואני עולות לאגף הנשים. תחילה אנחנו נעצרות בקומה הראשונה ומתיישבות לנו במקום פנוי. לידי יושבת פטימה, נוצרייה מן האי סנט מיגל שבאיים האזוריים, אשר הגיעה לליסבון לכנס שנערך יומיים קודם הטקס בבית הכנסת. אנחנו משוחחות ואני אומרת לה שאהבתי את הדברים שאמרה אתמול בהרצאה המעניינת שלה אודות משפחת בן סאוד שגם הנשיא סמפיו משתייך אליה מצד אמו היהודייה.
הטקס מתחיל באיחור קל. המקום מלא מפה לפה. יהודים מן הקהילה ואורחים מישראל וממקומות אחרים.
מגיע גם השגריר הפורטוגלי לשעבר בתל אביב, קברל והשגריר הישראלי כאן, טבת.
האווירה חגיגית ביותר ויש משהו מרגש באוויר.
מוזר מעט לראות את הנשיא וכל הגויים הרבים שהתאספו כאן עם כיפות על ראשיהם. סמפיו הוא איש מאוד סימפטי וצנוע. נראה שהמעמד מרגש ומביך אותו. לאורכו של הטקס הסתובבו עשרות צלמים (אינני מגזימה!!) שלא חדלו מלצלם כל תנועה ומחוה של האיש.

הרב הראשי הספרדי בישראל, עמר, הגיע לטקס. הוא האחראי על פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי הקודש. את תהלוכת האנשים האוחזים בספרים מלווה מקהלה של נשות ובנות הקהילה ושירתם יפה ומרגשת מאוד.
הטקס ארוך אך מכובד. דברי הרב הראשי עמר יפים ומחניפים לנשיא סמפיו ולפורטוגל. סמפיו קצר בדבריו, אבל הדברים חמים ויפים.
כשמסתיים לו הטקס אני אצה לי הביתה במטרו ובאוטובוס. מגיעה עייפה למדי. חברים מטלפנים לספר לי שראו אותי בחדשות הטלוויזיה ואני הולכת לישון בזהות פורטוגלית מושלמת....

פרק שלישי

14 בספטמבר
בערב ראש השנה אני נפגשת עם לוסיה חברתי בבית הקפה שבתחנת RATO, הסמוכה לבית הכנסת . בית הקפה נקרא 1800 ונוסד באמת באמצע המאה התשע עשרה. אנחנו מדברות וקצת מרכלות על כל מיני אנשים. מרכלות איננה בדיוק המילה, שכן לוסיה לא ממש יודעת לרכל. אבל היא חברה מקסימה ואנחנו שמחות להיפגש. בשבע וחצי אנחנו מגיעות ראשונות לבית הכנסת. בשער עומדים שני בחורים צעירים. מטעמי בטחון לא נותנים כמובן לכל אחד להיכנס. אמנם ידוע שבפורטוגל של ימינו אין ארועים אנטישמיים אך החשש מפני פגיעה ביהודים קיים גם כאן.
בית הכנסת אינו הומה אדם. אט אט מגיע קהל. בכניסה אנחנו מדברות עם הרב המקומי, שהוא בעצם ישראלי שנולד ברובע היהודי ושיודע פורטוגזית בשל שהותו בברזיל. הוא מספר לי ששירת בצה"ל, ששניים מבניו לומדים בישיבות בישראל ושאר משפחתו כאן עמו. ששה ילדים ואשה בהריון...... והוא נראה כמו האח של בנו הבכור.
הקהילה הזו שיש בה יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים, מסתדרת היטב. אבל את תפקיד החזן ממלא בנו של מי שהיה הרב הראשי במהלך 30 שנה, הרב עשור. וחשוב לו מאוד לנהל את הטקס.
בכלל, יש משהו מרגיז בתוך ההיררכיה הזו של בית הכנסת. הנשים יושבות בעזרת הנשים והגברים למטה בעצם מנהלים את התפילה והטקסים מבלי כל התחשבות בנשים. את אף אחד זה לא מעניין אם אנחנו יודעות היכן קוראים בסידור.
לוסיה ואני מנסות לעקוב אחר התפילה, מדי פעם מוצאות את המקום, ולאחר רגע הכל נעלם....
אני מבינה שהשהות כאן לא בדיוק תרמה לי לתחושת החג. אינני מצטערת על שהגעתי, אבל אני לא חושבת שאשוב לכאן יותר מדי.
כשאנחנו יוצאות מן התפילה, השעה מאוחרת. אני חוששת שהפסדתי את האוטובוס האחרון לביתי. אני אכן מגיעה לתחנה בסלדנייה, לאוטובוס האחרון שיוצא בשעה 9 ושלושים בערב. מגיעה הביתה עייפה וקפואה, כי בחוץ שורר קור עז.
ביום ה' אני אצה לי לאוניברסיטה. בעיות בראיה לא מאפשרות לי לקרוא את מה שרציתי לקרוא ואני נאלצת לשוב הביתה לקחת כדורים נגד כאבי ראש ולהירגע. דומני שעייפתי את עיני בשבועיים האחרונים בישיבה בספריות ובקריאה של ספרים בכמה שפות. לעיתים אני צריכה לשוב ולקרוא את העמוד שקראתי על מנת להבין שאני קוראת ספרדית או פורטוגזית, צרפתית או איטלקית. עם האנגלית אין בעיה כי היא לא דומה לשפה אחרת בה אני קוראת.
בשעה 16.00 אני נוסעת לאוניברסיטה הקלאסית של ליסבון לפגישה עם חברתי הנפלאה מריה אלייטה גליוז. אחת החוקרות הראשונות של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני נפגשת עמה וכשאני בישראל אני נוהגת לטלפן אליה אחת לחודש לשאול לשלומה. מריה מגיעה בדיוק בשעה 16.00 מלווה אותה בחור צעיר שעובד עמה. יחדיו אנחנו הולכות לעבר האגף החדש של האוניברסיטה, לחדר אותו היא חולקת עם אנשים נוספים. בחדר בחור ובחורה צעירים והם מתייחסים למריה בהדרת כבוד מיוחדת במינה. אשה עדינה ביותר, חוקרת אמיתית שמעולם לא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. והיא מספרת לי בצניעות רבה, (לאחר שספרתי לה על הטקס בו נכחתי לקבלת תואר דוקטור לכבוד שזכה בו סאראמאגו מאוניברסיטת קואימברה), שהיא קבלה תואר לכבוד מאוניברסיטה באלגרב ושהטקס היה מרשים ביותר.
אנחנו הולכות לשתות קפה בקפיטריה. ומדברות כל הזמן רק פורטוגזית. מריה לא רוצה לדבר אתי שפה אחרת, אף כי כשחסרות לי מילים אני עוברת לצרפתית....
מריה מקפידה תמיד שנשב לשתות קפה בקפיטריה הישנה של האוניברסיטה. המקום הומה סטודנטים כי זו עונת ההרשמה והמקום נראה כמו חדר אוכל בעולם השלישי.
האוניברסיטאות בפורטוגל (ובקרתי באחדות) צנועות עד להחריד. דשא לשכב עליו בין השיעורים אינו בנמצא. הקפיטריות מרוהטות בריהוט מינימלי של כסאות ושולחנות שאחדים מהם מסודרים בצורה של שולחן ארוך ולידו ספסל.
כשאני נפרדת ממריה השעה עדיין מוקדמת למדי ואני מחליטה לנסוע קצת לרוסיו ולאזור המקסים של השיאדו. הכל צבעוני. אנשים רבים מסתובבים באזור. ציבור רב של מקומיים ומעט תיירים.
אני מסוגלת לנסוע כל יום לאזור הנפלא הזה של ליסבון, העיר יפה ומהפנטת אותי. בעיקר אני אוהבת את האזור שבין רוסיו למרקש דה פומבל. אני מתענגת על היופי הזה שאינני שבעה ממנו ומהלכת ברחובות כמו לספוג פנימה את התחושות והרשמים.

פרק רביעי

פרק רביעי
יום שבת 18 ספטמבר 2004
שבת בבוקר, הכביש ליד הבית שקט יותר ואני, כרגיל, מתעוררת די מוקדם. הספקתי לבשל משהו לעצמי ואולי גם לפילומנה שתגיע בשעות אחר הצהרים המוקדמות.
פילומנה אכן מגיעה בשעות אחר הצהרים ואנחנו יושבות יחד ונהנות מן הישיבה המשותפת הזו. אנחנו מדברות על הכל בשני קולות ובקול אחד, משלימות משפטים זו של זו. הנאה צרופה החברות הזו.
פילומנה מגיעה לליסבון כמו הכפריים שבאים העירה. הביאה לי ענבים מוילה ריאל, עגבניות מהגינה של אמא שלה, ענקיות וטעימות כמו שיכולות להיות עגבניות שמגדלים בגינה שבחצר הבית. צנצנת דבש שאבא שלה רודה ותפוחים מהכפר של ז'ואקים.
מדהים עד כמה החברות בינינו יש בה אלמנטים משפחתיים חמים.
בשעה שבע בערב אנחנו מתכוננות ליציאה להצגה. בתיאטרון סן לואיש שליד השיאדו, מועלה המחזה "הבשורה על פי ישו" , על פי ספרו של סאראמאגו. ההפקה של במאית ברזילאית.
אנחנו עוצרים בקפה בריזליירה, בית הקפה בו נהג לשבת פרננדו פסואה ושותים שם משהו לפני המחזה.
מקומות הישיבה שלנו הם ביציע העליון. בדקות הראשונות פילומנה אומרת שהיא לא תראה מאומה. אבל ברגע שהמסך עולה ועד סוף ההצגה הבנו שהמקום לא רע בכלל, באולם היפה והעתיק הזה שורר חום מחניק. האוורור התקלקל, אומר לנו אחד השומרים במקום בעת ההפסקה בין מערכה למערכה. אנחנו לא בדיוק קונים את ה"סחורה" הזו. אין שם כנראה כל אוורור. המחזה נפלא וההפקה יפיפייה.
המחזה נפתח בכניסה של להקת אנשים המביאה את ישו הצלוב אל הבמה. מניחה אותו על הרצפה והוא חולם את חלום הבעתה שלו, החלום שחוזר כל לילה על האשמה שנשא אביו בשל מותם של התינוקות בבית לחם. אשמה העוברת אליו בירושה. הסצנה הבאה יש בה פלש בק לסצנות אחרות. זהו ישו בשנות בגרותו שעוזב את הבית והולך לראות היכן הוא המקום שבו נולד וכך מתגלגל לאן שמתגלגל.
הסצנות הנפלאות הן, כמובן, אלו שבהם שוהה ישו עם מריה מגדלנה וכמובן התמונה המרשימה של אלוהים ישו והשטן על הסירה.
אנחנו מוצאים שהצגה נהדרת. הפורטוגזית של הברזילאים מובנת לחלוטין ואני ממש מסוגלת לעקוב אחר כל משפט.

פרק חמישי

פרק חמישי
יום שלישי 28 ספטמבר 2004
למחרת, יום כיפור, ואיזבל ואני נוסעות לבית הכנסת לשמיעת השופר. איזבל היא קתולית מאמינה וסקרנותה גדולה לראות מה מתרחש בבית הכנסת.
בשער בית הכנסת עומדים שני בחורים ושתי בחורות. הם מתחקרים אותי ואת איזבל מדוע באנו.
אני מציגה את הדרכון הישראלי שלי, מספרת שכבר הייתי כאן ושלוסיה, שהם מכירים היא חברה שלי...
לאחר תחקיר לא קצר הם מחליטים שאני כשרה. אבל ממשיכים לשאול אותי מדוע איזבל רוצה להיכנס לבית הכנסת. אני צריכה להסביר להם שהיא באה אתי ורוצה לשמוע את השופר.
הם מפרידים בינינו ומתחקרים כל אחת מאתנו מהיכן אנחנו מכירות זו את זו. אני אומרת שאני מתגוררת בדירה של איזבל, ואז הם אומרים לי :אוקי, את יכולה להיכנס אבל לא היא.
אני אומרת: אם היא לא נכנסת, גם אני לא נכנסת, ואולי תקראו ללוסיה וחסל?
איזבל מרגישה לא נוח, אף כי מבינה את החששות של האנשים כאן. היא מציעה לשוב ולקחת אותי. אני מתעקשת לא לוותר ולבסוף 'הם' מחליטים לתת גם לה להיכנס.
בתוך בית הכנסת אני פוגשת את לוסיה והיא אומרת שמסרה להם את שמי .... שכחתי לומר לה למסור גם את שמה של איזבל.
בעזרת הנשים, הנשים אינן עוסקות בתפילה אדוקה. איזבל מופתעת שהן מרכלות על מי בהריון ומי לא...
תפילת הנעילה די מרגשת. חלף זמן רב מאז הייתי לאחרונה בבית כנסת ותקיעת השופר...
במכונית אומרת לי איזבל שהופתעה מכך שהנשים מדברות בעת התפילה ומרכלות על כל מיני שטויות.
היא שואלת אם ארצה מחר, יום א', לבוא למיסה בכנסיה? אני אומרת שאשמח לראות מה קורה בעת המיסה.
כשאנחנו שבות הביתה איזבל מוזמנת לביירו אלטו לחברות שלא פגשה אתמול ואחר כך לדיסקוטק. היא כמובן מזמינה אותי לבוא, אבל אני משלחת אותה כמו אמא טובה. אני עייפה. זה ממש לא בשבילי הבילוי הזה.
ביום ראשון, בשבע בערב, שתינו הולכות למיסה בכנסיה הקטנה שבקמפו גראנדה. ואני מבינה למה התכוונה איזבל. הכנסייה מלאה מפה לפה. גברים ונשים ישובים זה לצד זה.
קבוצת זמרים ונגנים מנהלים את השירה בציבור. כולם יודעים את המילים.
אחר כך מדבר הכומר על אהבה ורחמים ומקשר את דבריו לאירועים שקורים בעולם והקהל יושב ומקשיב לו בקשב רב ואחר כך עומד ומתפלל.
יש משהו שמח במיסה הזו. איזבל היא אשה מאמינה. היא טוענת שלא תוכל להתחתן עם איש שאיננו מאמין באלוהים. ומדי פעם עיניה דומעות.
לקראת סיומה של המיסה לוחצים הנוכחים ידיים לאלה הישובים לידם.
בצאתנו הרהרתי ביני לביני האם בית הכנסת הוא מקום התכנסות והכנסייה היא מקום שהנוצרים מתייחסים אליו ביראה? מה עדיף על מה? שיחת חולין של נשים בעת התפילה או קהל מעורב שמתנהג למופת?

פרק ששי

פרק ששי
מת שדרן טלוויזיה פיאליאו גובייאה. אמש מת האיש בן 69.
הטלוויזיה שידרה קטעים מסיפור חייו ולמדתי שהוא היה השדר הראשון בטלוויזיה ביום המהפכה ב- 25 באפריל 1974.
החיילים, מנהיגי המהפכה השתלטו על הטלוויזיה של השלטון הדיקטטורי והאיש הזה גוביאה היה הראשון לשדר מן הטלוויזיה של המדינה הדמוקרטית.
אני מבינה את ההתרגשות, במיוחד לאחר שצפיתי בקורות חייו ובדברים שאמרו עליו חברים. דברי אהבה וחיבה ענקיים.
חשבתי לעצמי האם אצלנו יש מישהו בתקשורת שהיינו כך מבכים את מותו?
היום היתה הלוויה. אלפי אנשים ליוו את האיש. כמעט כל ליסבון היתה שם. ואני מצטערת שלא הלכתי. רציתי ללכת, כי זה נראה לי כמו להשתתף באירוע היסטורי, אבל חששתי שלא אדע בדיוק היכן וכדומה.
המיסה נערכה בכנסיה. אחר כך כשנשאו את הארון מן הכנסייה לתוך מכונית שהובילה את האיש לבית הקברות, עמדו אלפי אנשים ומחאו כפיים וצעקו "פיאליאו, פיאליאו ".
זו לי הפעם הראשונה שאני צופה במחזה מעין זה. מוחאים כפיים בעת לוויה. משהו של אמירת כבוד ענקית. קוראים לאיש בשמו במין געגוע אמיתי וכן. Saudades פורטוגזים אמיתיים. אחר כך דברו חברים קרובים שלו ואחד מהם, קלרוס קרוז, שהיה החבר הקרוב ביותר אליו, לא הגיע ללוויה ובראיון שנערך בביתו הוא בכה כילד ואמר שאין לו כוח להיות נוכח שם בלויה הזו.
ישבתי בסלון של איזבל וצפיתי במחזה הזה, כמו היה זה סרט מלודרמטי ובכיתי. כן, ממש בכיתי. על האיש הזה שנגע ללבי, על מחיאות הכפים וקריאת שמו על ידי ההמון, שממש ריגשו אותי.
ובעיקר על כך שבעצם אני צופה במחזה של "נורמאליות". כי כן, צריך לבכות ולקרוא אחרי איש יקר שמת, אפילו אם הוא, עבור רוב האנשים הללו, דמות טלוויזיונית ולא חבר של אמת.
יש משהו כל כך חם ומרגש בעם הזה, הפורטוגלי. ישנה תחושה שנותר בהם משהו מן הנאיביות הטובה, ההומאנית שעוד ישנה על הפלנטה הזו שאנחנו חיים בה ושהטלוויזיה שלנו ושל העולם כולו משדרת כל העת בדיוק את ההיפך. מראה את הרוע השורר בעולם, כאילו כל העולם כולו הוא מין קבוצת בנדיטים שזורקים קאסמים ויורים באוויר כמו מטורפים.
לפעמים יש לי רצון עז לקחת קצת מן האוויר והאווירה שכאן ולהביא למחוזותינו ואולי להשפיע על הנורמאליות, או על שובה של הנורמאליות שבעצם כולנו כל כך זקוקים לה ושרובנו בעצם מתאימים לה הרבה יותר מאשר לאי נורמאליות המשודרת והמשוחזרת לנגד עינינו מדי יום.

פרק שביעי

פרק שביעי
יום שני 04 אוקטובר 2004
הפורטוגלים לא ניחנו בחריצות רבה מדי, כך מעידים חברי המקומיים.מחר החמישה באוקטובר, היום בו הפכה פורטוגל לרפובליקה. לא מדובר ביום העצמאות, אך זו בהחלט סיבה למסיבה. היות והשנה חל החמישה בחודש ביום ג', החליט הנשיא להעניק לכולם יום חופש נוסף. הספריות והאוניברסיטאות סגורות והאנשים כולם מהלכים להם ביום הקיצי הנפלא הזה ברחובות ליסבון ונהנים מיום חופש במדינה שיש לה בעיות כלכליות קשות ובעיות רבות אחרות שעדיין לא באו על פתרונן.
מערכת החינוך כאן מתמודדת בקשיים מסוג אחר. מידי שנה המורים אינם יודעים היכן ילמדו בשנה הבאה. לעיתים מתחילה לה שנת הלימודים והמורה עדיין איננו יודע היכן ילמד. עליו להיכנס לאינטרנט, למצוא את שמו או את תעודת הזהות שלו ולברר האם עליו ללמד במקום מגוריו, או יהא עליו לנסוע 100 ק"מ ואף יותר לבית הספר. סרבול מוזר שהושרש בתוך התרבות של משרד החינוך כאן והשנה הגיע לכלל קטסטרופה אמיתית.
חברותי המורות מספרות שחוו על בשרן מעברים מבית ספר אחד למשנהו ונדרשו לנסוע למרחקים שלא יעלו על דעתם של מורים בישראל.
איזבל חברתי אשר גרה בדרום פורטוגל קיבלה, בתום לימודיה, עבודה בצפון הרחוק. הדבר דרש ממנה לשכור דירה בצפון ולהעתיק את מקום מגוריה. ישנם מקרים לא מעטים של זוגות נשואים שהבעל או האשה, או שניהם, עוסקים בהוראה ולא אחת נאלצים לקבל עבודה במקום מרוחק ומתראים זה עם זה מידי פעם בסופי שבוע....
בתחילת ספטמבר 50.000 מורים לא ידעו היכן ילמדו השנה. מערכת האינטרנט קרסה ושרת החינוך החליטה לעדכן את הרישומים באופן ידני. ישנם בתי ספר שטרם נפתחו כי בחלקם חסרים לא מעט מורים. והנה עתה, כמעט שבוע מראשית אוקטובר ועדיין מדדה לה מערכת החינוך בסבך שאין לו מוצא.

חבר מישראל שספרתי לו שהפורטוגלים מתקשים לישון בלילה, תוהה מהי הסיבה לכך.הטלוויזיה מספרת שכ- 50% מן הפורטוגלים סובלים מבעיות שינה ונוטלים כדורי שינה.
החיים כאן אינם קלים למרבית האוכלוסייה. המצב הכלכלי גרוע למדי. אמנם אין לפורטוגלים דאגות הכרוכות בביטחון אישי או מדיני. הם חדלו להיות מעורבים בקרבות ומלחמות, אבל מסתבר שאין זה הגורם היחיד ללחץ ולמתח ואנשים הם אנשים בכל מקום וגם כאן מתנהלים להם בני אדם הנושאים עמם אכזבות ומרירות לגורלם המר.



ובכן, יום חג בליסבון, כולם חופשיים מיום עבודה. המוני אדם במרכז המסחרי היפיפה שבתחנת הרכבת אוריינט אותה תכנן האדריכל הספרדי סנטיאגו קלאטראבה, מסתובבים בין החנויות, מספר המודדים עולה על מספר הקונים. בשעה שתים עשרה ורבע כמעט שאין כבר מקום ישיבה באגף המסעדות הענק של הקניון הזה. (הנה לינק לקניון היפה הזה שאנשי בטחון המצויים בו אינם מרשים לצלמו...) אני נפעמת, כל פעם מחדש, מתרבות האוכל של הפורטוגלים. בישראל ממש לא מכירים תרבות אוכל או במנהג של הפסקת צהרים סדירה הכוללת את כלל העובדים במדינה. כאן, בפורטוגל, כולם הולכים לאכול, כי בלי אוכל אי אפשר לעבוד. ולוואי והאוכל היה משפר את איכות העבודה. אנשים חוזרים מהפסקת הצהרים לאחר שמילאו את כרסם בארוחות כבדות ולגמו כמה כוסות יין. את שארית יום העבודה הם מנהלים בחוסר יעילות ובערנות מוטלת בספק.