פרק ראשון:
בספטמבר 2004 נסעתי לליסבון לשהות בת חודשיים וחצי בשל מילגת מחקר שקבלתי ממוסד גלבנקיאן. בתקופה זו ניהלתי יומן אישי על גבי המחשב ועתה בדעתי לפרסם חלקים מתוכו שיש להם נגיעה לפורטוגל, לפורטוגלים וליהודים בפורטוגל עמם נפגשתי.
בשעת לילה מאוחרת טסתי מנמל התעופה בן-גוריון ובשעות הבוקר המוקדמות נחתי נחיתת ביניים בציריך. השהיה בשדה התעופה הנקי להפליא קשה עלי ביותר. אני עייפה ואינני מסוגלת להתרכז בקריאה. אני שותה כמה כוסות קפה ומסתובבת מעט. קצת מנקרת על המושב ולבסוף עולה למטוס, שיוצא באיחור קל לעבר ליסבון. אורכה של הטיסה ציריך-ליסבון כשעתיים וחצי. שתייה ואוכל בתשלום.
לצדי יושבים אשה צעירה מפקיסטן ובנה הקטן, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. לאשה עיניים יפות, שפתיים אדומות כדם, צמידים זולים מקשטים את ידיה ונראה לי שזו טיסתה הראשונה...הילד, כבן 8, נקי וחמוד אבל מצליח ל"שגע" לאורך הדרך את הבחורה שיושבת לפניו. מנער לה את הכסא, פותח וסוגר את מגש האוכל. בשלב מסוים מתרוממת המסכנה וכשמבט תחנונים בעיניה היא אומרת לו באנגלית: STOP .
אשה זו הייתה הנוסע היחיד שביקש כרית מן הדיילת מיד בתחילת הטיסה. המסכנה חשבה שתוכל לנמנם מעט.
האשה הפקיסטנית לא יודעת איך סוגרים את חגורת הביטחון ואני מסייעת לה.
כשמגישים את האוכל בתשלום אני מסבירה לה שזה עולה כסף. היא אומרת לי בסדר. יודעת כ- 10 מילים באנגלית ומסתדרת נהדר.
כשהיא מזמינה לה ולבנה לחמנייה ושתייה היא נדרשת לשלם ביורו או בכסף שוויצרי. היא שואלת בתמימות: אפשר בדולרים?
הדיילת אומרת- אשאל את חברתי האחראית על הכסף....
בינתיים פותחת הפקיסטנית את תיקה ומחטטת בפנים להוציא כסף. היא דולה כמה מטבעות של יורו. זה לא מספיק והיא צריכה לחפש את הדולרים.
והנה היא מוציאה חופן של דולרים.... מהר מאוד מסתבר שיש שם אולי 10 דולר בשטרות של דולר אחד!!
הדיילת האחראית על קבלת הכספים מגלה סימני מצוקה. היא צריכה לחשב כל כך הרבה חישובים של מעבר ממטבע למטבע. אולם הנימוס השוויצרי מחייב והיא עושה זאת וכך משחררת את הפקיסטנית ממרבית הדולרים שבידה.
נדמה לי שזה כל הכסף המצוי בארנקה של האשה. אני מניחה שבשדה התעופה בליסבון מחכה לה האיש שלה.... אני מקווה....
מכירת המשקאות והסנדוויצ'ים מעוררת בי צחוק גדול. תארו לכם עגלת אוכל של מטוס. מצדו האחד עומדת דיילת, די מבוגרת עם פנים מצחיקים למדי ושואלת את האנשים מה הם רוצים. היא אחראית להגיש להם. מצידה השני של העגלה עומדת לה דיילת גבוהת קומה הנראית אובדת בתוך המחשב הקטן המחשב לה את סכומי הכסף השונים. היא הדיילת האחראית על קבלת הכסף.
לאורך שעתיים ומחצה, עד הגיענו לליסבון, הצליחו שתי הדיילות האומללות הללו לעבור לאורכו שלכל המטוס הקטן הזה ותשושות הגיעו לסיומו של המסע.....
אני ישובה במושבים הראשונים ומנמנמת לי מיד לאחר שתית פחית קוקה קולה שהצלחתי לקנות. כשאני מתעוררת מתנומה קלה אני חשה צמא עז. ליד חדרי השירותים עומדת לה הדיילת המסכנה ואני שואלת אם אוכל לקבל כוס מים. היא אומרת לי : סליחה, אבל אני לא רשאית לתת לך....
אני אומרת לה שזה פשוט מגוחך העניין הזה שאפילו כוס מים אי אפשר לקבל.... היא מסכימה אתי, אבל שוויץ זו שוויץ ואני שמחה שאני ישראלית. כי במטוסי אל על זה לעולם לא היה קורה.....
אני נוחתת בליסבון הטובה והמוכרת לי. איזבל חברתי מטלפנת בדאגה מדוע עוד לא הגעתי. אני מוצאת את מזוודותיי מיד ואצה לי לכיוון המוניות. נהג המונית שלוקח אותי מגלה אכזבה כשמתברר לו שהנסיעה קצרה מאוד. ביתה של איזבל סמוך מאוד לשדה התעופה של ליסבון, שדה שנושק ממש למרכז העיר. הוא מסביר לי שנהגי המוניות אינם שמחים לעשות נסיעה כל כך קצרה. אני מבינה אותו ומסבירה שחברתי איננה ולא יכלו לבוא לקחת אותי ומוסיפה ומספרת על נהגי המוניות של מדריד שאמרו לעליזה ולי אותו דבר בטיסה שלנו לליסבון.
אבל הוא נחמד ועוצר לי בכניסה לביתה של איזבל. מסייע לי להוריד את המזוודות וזוכה לשטר של 10 יורו... אומר לי תני לי מה שאת רוצה.... אני נותנת 10 יורו ומשלחת אותו שמח וטוב לב.
שוערת הבניין, קונססאו , מקבלת את פני במאור פנים ועולה אתי לדירה. נותנת לי את המפתחות ומסבירה לי שהיא ניקתה את הדירה. שאם ארצה תוכל לתת לי גם שירותי כביסה.
אני מבררת היכן יש אפשרות לקנות כרטיס נסיעה חודשי לאוטובוסים ולרכבות ואיפה מצוי סופר מרקט קרוב ומיד אני נוסעת לקמפו פקנו. שם אני מזמינה כרטיס חודשי, לאחר מאמצים לא מעטים של הפקיד בבדיקת הדרכון העברי שלי.... עד שהוא מוצא בין עשרות החתימות את החותמת של שדה התעופה של ליסבון שנחתם רק היום בבוקר. אבל סוף טוב הכל טוב ואקבל את הכרטיס בעוד כמה ימים.
הולכת לי ברגל לפיקואש לחברת הטלפונים TMN לקנות לעצמי כרטיס SIM לנייד שלי.
אני מחכה בתור, ישובה על המדרגות שמול הדלפקים של חברת הטלפונים. לצדי יושבת בחורה צעירה ואנחנו מתחילות לדבר. היא אומרת שהפורטוגזית שלי מצוינת ונחמד להעביר כך את זמן ההמתנה בדיבור נעים. הבחור שמשרת אותי רואה שאני מישראל ואומר :באמת, את יודעת עברית? בודאי, זו השפה שלי.... אני מתכתב באינטרנט עם אנשים מישראל, נחמדים ביותר.... אני שמחה לשמוע.
השרות ללא דופי. בחור נעים הליכות מסביר לי את כל התהליך. מוציא את כרטיס ה –SIM הישראלי שלי ומכניס כרטיס מקומי והנה אני כל כולי שייכת לפורטוגל....חבר שאני מספרת לו שיש לי מספר טלפון נייד פורטוגלי אומר שמה שחסר לי זה רק מספר תעודת זהות מקומי ואהפוך לפורטוגלית אמיתית.
אני שבה הביתה ונופלת לשינה ברגע שהשמש 'מחליטה' לשקוע....
בשעת לילה מאוחרת טסתי מנמל התעופה בן-גוריון ובשעות הבוקר המוקדמות נחתי נחיתת ביניים בציריך. השהיה בשדה התעופה הנקי להפליא קשה עלי ביותר. אני עייפה ואינני מסוגלת להתרכז בקריאה. אני שותה כמה כוסות קפה ומסתובבת מעט. קצת מנקרת על המושב ולבסוף עולה למטוס, שיוצא באיחור קל לעבר ליסבון. אורכה של הטיסה ציריך-ליסבון כשעתיים וחצי. שתייה ואוכל בתשלום.
לצדי יושבים אשה צעירה מפקיסטן ובנה הקטן, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. לאשה עיניים יפות, שפתיים אדומות כדם, צמידים זולים מקשטים את ידיה ונראה לי שזו טיסתה הראשונה...הילד, כבן 8, נקי וחמוד אבל מצליח ל"שגע" לאורך הדרך את הבחורה שיושבת לפניו. מנער לה את הכסא, פותח וסוגר את מגש האוכל. בשלב מסוים מתרוממת המסכנה וכשמבט תחנונים בעיניה היא אומרת לו באנגלית: STOP .
אשה זו הייתה הנוסע היחיד שביקש כרית מן הדיילת מיד בתחילת הטיסה. המסכנה חשבה שתוכל לנמנם מעט.
האשה הפקיסטנית לא יודעת איך סוגרים את חגורת הביטחון ואני מסייעת לה.
כשמגישים את האוכל בתשלום אני מסבירה לה שזה עולה כסף. היא אומרת לי בסדר. יודעת כ- 10 מילים באנגלית ומסתדרת נהדר.
כשהיא מזמינה לה ולבנה לחמנייה ושתייה היא נדרשת לשלם ביורו או בכסף שוויצרי. היא שואלת בתמימות: אפשר בדולרים?
הדיילת אומרת- אשאל את חברתי האחראית על הכסף....
בינתיים פותחת הפקיסטנית את תיקה ומחטטת בפנים להוציא כסף. היא דולה כמה מטבעות של יורו. זה לא מספיק והיא צריכה לחפש את הדולרים.
והנה היא מוציאה חופן של דולרים.... מהר מאוד מסתבר שיש שם אולי 10 דולר בשטרות של דולר אחד!!
הדיילת האחראית על קבלת הכספים מגלה סימני מצוקה. היא צריכה לחשב כל כך הרבה חישובים של מעבר ממטבע למטבע. אולם הנימוס השוויצרי מחייב והיא עושה זאת וכך משחררת את הפקיסטנית ממרבית הדולרים שבידה.
נדמה לי שזה כל הכסף המצוי בארנקה של האשה. אני מניחה שבשדה התעופה בליסבון מחכה לה האיש שלה.... אני מקווה....
מכירת המשקאות והסנדוויצ'ים מעוררת בי צחוק גדול. תארו לכם עגלת אוכל של מטוס. מצדו האחד עומדת דיילת, די מבוגרת עם פנים מצחיקים למדי ושואלת את האנשים מה הם רוצים. היא אחראית להגיש להם. מצידה השני של העגלה עומדת לה דיילת גבוהת קומה הנראית אובדת בתוך המחשב הקטן המחשב לה את סכומי הכסף השונים. היא הדיילת האחראית על קבלת הכסף.
לאורך שעתיים ומחצה, עד הגיענו לליסבון, הצליחו שתי הדיילות האומללות הללו לעבור לאורכו שלכל המטוס הקטן הזה ותשושות הגיעו לסיומו של המסע.....
אני ישובה במושבים הראשונים ומנמנמת לי מיד לאחר שתית פחית קוקה קולה שהצלחתי לקנות. כשאני מתעוררת מתנומה קלה אני חשה צמא עז. ליד חדרי השירותים עומדת לה הדיילת המסכנה ואני שואלת אם אוכל לקבל כוס מים. היא אומרת לי : סליחה, אבל אני לא רשאית לתת לך....
אני אומרת לה שזה פשוט מגוחך העניין הזה שאפילו כוס מים אי אפשר לקבל.... היא מסכימה אתי, אבל שוויץ זו שוויץ ואני שמחה שאני ישראלית. כי במטוסי אל על זה לעולם לא היה קורה.....
אני נוחתת בליסבון הטובה והמוכרת לי. איזבל חברתי מטלפנת בדאגה מדוע עוד לא הגעתי. אני מוצאת את מזוודותיי מיד ואצה לי לכיוון המוניות. נהג המונית שלוקח אותי מגלה אכזבה כשמתברר לו שהנסיעה קצרה מאוד. ביתה של איזבל סמוך מאוד לשדה התעופה של ליסבון, שדה שנושק ממש למרכז העיר. הוא מסביר לי שנהגי המוניות אינם שמחים לעשות נסיעה כל כך קצרה. אני מבינה אותו ומסבירה שחברתי איננה ולא יכלו לבוא לקחת אותי ומוסיפה ומספרת על נהגי המוניות של מדריד שאמרו לעליזה ולי אותו דבר בטיסה שלנו לליסבון.
אבל הוא נחמד ועוצר לי בכניסה לביתה של איזבל. מסייע לי להוריד את המזוודות וזוכה לשטר של 10 יורו... אומר לי תני לי מה שאת רוצה.... אני נותנת 10 יורו ומשלחת אותו שמח וטוב לב.
שוערת הבניין, קונססאו , מקבלת את פני במאור פנים ועולה אתי לדירה. נותנת לי את המפתחות ומסבירה לי שהיא ניקתה את הדירה. שאם ארצה תוכל לתת לי גם שירותי כביסה.
אני מבררת היכן יש אפשרות לקנות כרטיס נסיעה חודשי לאוטובוסים ולרכבות ואיפה מצוי סופר מרקט קרוב ומיד אני נוסעת לקמפו פקנו. שם אני מזמינה כרטיס חודשי, לאחר מאמצים לא מעטים של הפקיד בבדיקת הדרכון העברי שלי.... עד שהוא מוצא בין עשרות החתימות את החותמת של שדה התעופה של ליסבון שנחתם רק היום בבוקר. אבל סוף טוב הכל טוב ואקבל את הכרטיס בעוד כמה ימים.
הולכת לי ברגל לפיקואש לחברת הטלפונים TMN לקנות לעצמי כרטיס SIM לנייד שלי.
אני מחכה בתור, ישובה על המדרגות שמול הדלפקים של חברת הטלפונים. לצדי יושבת בחורה צעירה ואנחנו מתחילות לדבר. היא אומרת שהפורטוגזית שלי מצוינת ונחמד להעביר כך את זמן ההמתנה בדיבור נעים. הבחור שמשרת אותי רואה שאני מישראל ואומר :באמת, את יודעת עברית? בודאי, זו השפה שלי.... אני מתכתב באינטרנט עם אנשים מישראל, נחמדים ביותר.... אני שמחה לשמוע.
השרות ללא דופי. בחור נעים הליכות מסביר לי את כל התהליך. מוציא את כרטיס ה –SIM הישראלי שלי ומכניס כרטיס מקומי והנה אני כל כולי שייכת לפורטוגל....חבר שאני מספרת לו שיש לי מספר טלפון נייד פורטוגלי אומר שמה שחסר לי זה רק מספר תעודת זהות מקומי ואהפוך לפורטוגלית אמיתית.
אני שבה הביתה ונופלת לשינה ברגע שהשמש 'מחליטה' לשקוע....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה