פרק ששי
מת שדרן טלוויזיה פיאליאו גובייאה. אמש מת האיש בן 69.
הטלוויזיה שידרה קטעים מסיפור חייו ולמדתי שהוא היה השדר הראשון בטלוויזיה ביום המהפכה ב- 25 באפריל 1974.
החיילים, מנהיגי המהפכה השתלטו על הטלוויזיה של השלטון הדיקטטורי והאיש הזה גוביאה היה הראשון לשדר מן הטלוויזיה של המדינה הדמוקרטית.
אני מבינה את ההתרגשות, במיוחד לאחר שצפיתי בקורות חייו ובדברים שאמרו עליו חברים. דברי אהבה וחיבה ענקיים.
חשבתי לעצמי האם אצלנו יש מישהו בתקשורת שהיינו כך מבכים את מותו?
היום היתה הלוויה. אלפי אנשים ליוו את האיש. כמעט כל ליסבון היתה שם. ואני מצטערת שלא הלכתי. רציתי ללכת, כי זה נראה לי כמו להשתתף באירוע היסטורי, אבל חששתי שלא אדע בדיוק היכן וכדומה.
המיסה נערכה בכנסיה. אחר כך כשנשאו את הארון מן הכנסייה לתוך מכונית שהובילה את האיש לבית הקברות, עמדו אלפי אנשים ומחאו כפיים וצעקו "פיאליאו, פיאליאו ".
זו לי הפעם הראשונה שאני צופה במחזה מעין זה. מוחאים כפיים בעת לוויה. משהו של אמירת כבוד ענקית. קוראים לאיש בשמו במין געגוע אמיתי וכן. Saudades פורטוגזים אמיתיים. אחר כך דברו חברים קרובים שלו ואחד מהם, קלרוס קרוז, שהיה החבר הקרוב ביותר אליו, לא הגיע ללוויה ובראיון שנערך בביתו הוא בכה כילד ואמר שאין לו כוח להיות נוכח שם בלויה הזו.
ישבתי בסלון של איזבל וצפיתי במחזה הזה, כמו היה זה סרט מלודרמטי ובכיתי. כן, ממש בכיתי. על האיש הזה שנגע ללבי, על מחיאות הכפים וקריאת שמו על ידי ההמון, שממש ריגשו אותי.
ובעיקר על כך שבעצם אני צופה במחזה של "נורמאליות". כי כן, צריך לבכות ולקרוא אחרי איש יקר שמת, אפילו אם הוא, עבור רוב האנשים הללו, דמות טלוויזיונית ולא חבר של אמת.
יש משהו כל כך חם ומרגש בעם הזה, הפורטוגלי. ישנה תחושה שנותר בהם משהו מן הנאיביות הטובה, ההומאנית שעוד ישנה על הפלנטה הזו שאנחנו חיים בה ושהטלוויזיה שלנו ושל העולם כולו משדרת כל העת בדיוק את ההיפך. מראה את הרוע השורר בעולם, כאילו כל העולם כולו הוא מין קבוצת בנדיטים שזורקים קאסמים ויורים באוויר כמו מטורפים.
לפעמים יש לי רצון עז לקחת קצת מן האוויר והאווירה שכאן ולהביא למחוזותינו ואולי להשפיע על הנורמאליות, או על שובה של הנורמאליות שבעצם כולנו כל כך זקוקים לה ושרובנו בעצם מתאימים לה הרבה יותר מאשר לאי נורמאליות המשודרת והמשוחזרת לנגד עינינו מדי יום.
מת שדרן טלוויזיה פיאליאו גובייאה. אמש מת האיש בן 69.
הטלוויזיה שידרה קטעים מסיפור חייו ולמדתי שהוא היה השדר הראשון בטלוויזיה ביום המהפכה ב- 25 באפריל 1974.
החיילים, מנהיגי המהפכה השתלטו על הטלוויזיה של השלטון הדיקטטורי והאיש הזה גוביאה היה הראשון לשדר מן הטלוויזיה של המדינה הדמוקרטית.
אני מבינה את ההתרגשות, במיוחד לאחר שצפיתי בקורות חייו ובדברים שאמרו עליו חברים. דברי אהבה וחיבה ענקיים.
חשבתי לעצמי האם אצלנו יש מישהו בתקשורת שהיינו כך מבכים את מותו?
היום היתה הלוויה. אלפי אנשים ליוו את האיש. כמעט כל ליסבון היתה שם. ואני מצטערת שלא הלכתי. רציתי ללכת, כי זה נראה לי כמו להשתתף באירוע היסטורי, אבל חששתי שלא אדע בדיוק היכן וכדומה.
המיסה נערכה בכנסיה. אחר כך כשנשאו את הארון מן הכנסייה לתוך מכונית שהובילה את האיש לבית הקברות, עמדו אלפי אנשים ומחאו כפיים וצעקו "פיאליאו, פיאליאו ".
זו לי הפעם הראשונה שאני צופה במחזה מעין זה. מוחאים כפיים בעת לוויה. משהו של אמירת כבוד ענקית. קוראים לאיש בשמו במין געגוע אמיתי וכן. Saudades פורטוגזים אמיתיים. אחר כך דברו חברים קרובים שלו ואחד מהם, קלרוס קרוז, שהיה החבר הקרוב ביותר אליו, לא הגיע ללוויה ובראיון שנערך בביתו הוא בכה כילד ואמר שאין לו כוח להיות נוכח שם בלויה הזו.
ישבתי בסלון של איזבל וצפיתי במחזה הזה, כמו היה זה סרט מלודרמטי ובכיתי. כן, ממש בכיתי. על האיש הזה שנגע ללבי, על מחיאות הכפים וקריאת שמו על ידי ההמון, שממש ריגשו אותי.
ובעיקר על כך שבעצם אני צופה במחזה של "נורמאליות". כי כן, צריך לבכות ולקרוא אחרי איש יקר שמת, אפילו אם הוא, עבור רוב האנשים הללו, דמות טלוויזיונית ולא חבר של אמת.
יש משהו כל כך חם ומרגש בעם הזה, הפורטוגלי. ישנה תחושה שנותר בהם משהו מן הנאיביות הטובה, ההומאנית שעוד ישנה על הפלנטה הזו שאנחנו חיים בה ושהטלוויזיה שלנו ושל העולם כולו משדרת כל העת בדיוק את ההיפך. מראה את הרוע השורר בעולם, כאילו כל העולם כולו הוא מין קבוצת בנדיטים שזורקים קאסמים ויורים באוויר כמו מטורפים.
לפעמים יש לי רצון עז לקחת קצת מן האוויר והאווירה שכאן ולהביא למחוזותינו ואולי להשפיע על הנורמאליות, או על שובה של הנורמאליות שבעצם כולנו כל כך זקוקים לה ושרובנו בעצם מתאימים לה הרבה יותר מאשר לאי נורמאליות המשודרת והמשוחזרת לנגד עינינו מדי יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה