14 בספטמבר
בערב ראש השנה אני נפגשת עם לוסיה חברתי בבית הקפה שבתחנת RATO, הסמוכה לבית הכנסת . בית הקפה נקרא 1800 ונוסד באמת באמצע המאה התשע עשרה. אנחנו מדברות וקצת מרכלות על כל מיני אנשים. מרכלות איננה בדיוק המילה, שכן לוסיה לא ממש יודעת לרכל. אבל היא חברה מקסימה ואנחנו שמחות להיפגש. בשבע וחצי אנחנו מגיעות ראשונות לבית הכנסת. בשער עומדים שני בחורים צעירים. מטעמי בטחון לא נותנים כמובן לכל אחד להיכנס. אמנם ידוע שבפורטוגל של ימינו אין ארועים אנטישמיים אך החשש מפני פגיעה ביהודים קיים גם כאן.
בית הכנסת אינו הומה אדם. אט אט מגיע קהל. בכניסה אנחנו מדברות עם הרב המקומי, שהוא בעצם ישראלי שנולד ברובע היהודי ושיודע פורטוגזית בשל שהותו בברזיל. הוא מספר לי ששירת בצה"ל, ששניים מבניו לומדים בישיבות בישראל ושאר משפחתו כאן עמו. ששה ילדים ואשה בהריון...... והוא נראה כמו האח של בנו הבכור.
הקהילה הזו שיש בה יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים, מסתדרת היטב. אבל את תפקיד החזן ממלא בנו של מי שהיה הרב הראשי במהלך 30 שנה, הרב עשור. וחשוב לו מאוד לנהל את הטקס.
בכלל, יש משהו מרגיז בתוך ההיררכיה הזו של בית הכנסת. הנשים יושבות בעזרת הנשים והגברים למטה בעצם מנהלים את התפילה והטקסים מבלי כל התחשבות בנשים. את אף אחד זה לא מעניין אם אנחנו יודעות היכן קוראים בסידור.
לוסיה ואני מנסות לעקוב אחר התפילה, מדי פעם מוצאות את המקום, ולאחר רגע הכל נעלם....
אני מבינה שהשהות כאן לא בדיוק תרמה לי לתחושת החג. אינני מצטערת על שהגעתי, אבל אני לא חושבת שאשוב לכאן יותר מדי.
כשאנחנו יוצאות מן התפילה, השעה מאוחרת. אני חוששת שהפסדתי את האוטובוס האחרון לביתי. אני אכן מגיעה לתחנה בסלדנייה, לאוטובוס האחרון שיוצא בשעה 9 ושלושים בערב. מגיעה הביתה עייפה וקפואה, כי בחוץ שורר קור עז.
ביום ה' אני אצה לי לאוניברסיטה. בעיות בראיה לא מאפשרות לי לקרוא את מה שרציתי לקרוא ואני נאלצת לשוב הביתה לקחת כדורים נגד כאבי ראש ולהירגע. דומני שעייפתי את עיני בשבועיים האחרונים בישיבה בספריות ובקריאה של ספרים בכמה שפות. לעיתים אני צריכה לשוב ולקרוא את העמוד שקראתי על מנת להבין שאני קוראת ספרדית או פורטוגזית, צרפתית או איטלקית. עם האנגלית אין בעיה כי היא לא דומה לשפה אחרת בה אני קוראת.
בשעה 16.00 אני נוסעת לאוניברסיטה הקלאסית של ליסבון לפגישה עם חברתי הנפלאה מריה אלייטה גליוז. אחת החוקרות הראשונות של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני נפגשת עמה וכשאני בישראל אני נוהגת לטלפן אליה אחת לחודש לשאול לשלומה. מריה מגיעה בדיוק בשעה 16.00 מלווה אותה בחור צעיר שעובד עמה. יחדיו אנחנו הולכות לעבר האגף החדש של האוניברסיטה, לחדר אותו היא חולקת עם אנשים נוספים. בחדר בחור ובחורה צעירים והם מתייחסים למריה בהדרת כבוד מיוחדת במינה. אשה עדינה ביותר, חוקרת אמיתית שמעולם לא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. והיא מספרת לי בצניעות רבה, (לאחר שספרתי לה על הטקס בו נכחתי לקבלת תואר דוקטור לכבוד שזכה בו סאראמאגו מאוניברסיטת קואימברה), שהיא קבלה תואר לכבוד מאוניברסיטה באלגרב ושהטקס היה מרשים ביותר.
אנחנו הולכות לשתות קפה בקפיטריה. ומדברות כל הזמן רק פורטוגזית. מריה לא רוצה לדבר אתי שפה אחרת, אף כי כשחסרות לי מילים אני עוברת לצרפתית....
מריה מקפידה תמיד שנשב לשתות קפה בקפיטריה הישנה של האוניברסיטה. המקום הומה סטודנטים כי זו עונת ההרשמה והמקום נראה כמו חדר אוכל בעולם השלישי.
האוניברסיטאות בפורטוגל (ובקרתי באחדות) צנועות עד להחריד. דשא לשכב עליו בין השיעורים אינו בנמצא. הקפיטריות מרוהטות בריהוט מינימלי של כסאות ושולחנות שאחדים מהם מסודרים בצורה של שולחן ארוך ולידו ספסל.
כשאני נפרדת ממריה השעה עדיין מוקדמת למדי ואני מחליטה לנסוע קצת לרוסיו ולאזור המקסים של השיאדו. הכל צבעוני. אנשים רבים מסתובבים באזור. ציבור רב של מקומיים ומעט תיירים.
אני מסוגלת לנסוע כל יום לאזור הנפלא הזה של ליסבון, העיר יפה ומהפנטת אותי. בעיקר אני אוהבת את האזור שבין רוסיו למרקש דה פומבל. אני מתענגת על היופי הזה שאינני שבעה ממנו ומהלכת ברחובות כמו לספוג פנימה את התחושות והרשמים.
בערב ראש השנה אני נפגשת עם לוסיה חברתי בבית הקפה שבתחנת RATO, הסמוכה לבית הכנסת . בית הקפה נקרא 1800 ונוסד באמת באמצע המאה התשע עשרה. אנחנו מדברות וקצת מרכלות על כל מיני אנשים. מרכלות איננה בדיוק המילה, שכן לוסיה לא ממש יודעת לרכל. אבל היא חברה מקסימה ואנחנו שמחות להיפגש. בשבע וחצי אנחנו מגיעות ראשונות לבית הכנסת. בשער עומדים שני בחורים צעירים. מטעמי בטחון לא נותנים כמובן לכל אחד להיכנס. אמנם ידוע שבפורטוגל של ימינו אין ארועים אנטישמיים אך החשש מפני פגיעה ביהודים קיים גם כאן.
בית הכנסת אינו הומה אדם. אט אט מגיע קהל. בכניסה אנחנו מדברות עם הרב המקומי, שהוא בעצם ישראלי שנולד ברובע היהודי ושיודע פורטוגזית בשל שהותו בברזיל. הוא מספר לי ששירת בצה"ל, ששניים מבניו לומדים בישיבות בישראל ושאר משפחתו כאן עמו. ששה ילדים ואשה בהריון...... והוא נראה כמו האח של בנו הבכור.
הקהילה הזו שיש בה יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים, מסתדרת היטב. אבל את תפקיד החזן ממלא בנו של מי שהיה הרב הראשי במהלך 30 שנה, הרב עשור. וחשוב לו מאוד לנהל את הטקס.
בכלל, יש משהו מרגיז בתוך ההיררכיה הזו של בית הכנסת. הנשים יושבות בעזרת הנשים והגברים למטה בעצם מנהלים את התפילה והטקסים מבלי כל התחשבות בנשים. את אף אחד זה לא מעניין אם אנחנו יודעות היכן קוראים בסידור.
לוסיה ואני מנסות לעקוב אחר התפילה, מדי פעם מוצאות את המקום, ולאחר רגע הכל נעלם....
אני מבינה שהשהות כאן לא בדיוק תרמה לי לתחושת החג. אינני מצטערת על שהגעתי, אבל אני לא חושבת שאשוב לכאן יותר מדי.
כשאנחנו יוצאות מן התפילה, השעה מאוחרת. אני חוששת שהפסדתי את האוטובוס האחרון לביתי. אני אכן מגיעה לתחנה בסלדנייה, לאוטובוס האחרון שיוצא בשעה 9 ושלושים בערב. מגיעה הביתה עייפה וקפואה, כי בחוץ שורר קור עז.
ביום ה' אני אצה לי לאוניברסיטה. בעיות בראיה לא מאפשרות לי לקרוא את מה שרציתי לקרוא ואני נאלצת לשוב הביתה לקחת כדורים נגד כאבי ראש ולהירגע. דומני שעייפתי את עיני בשבועיים האחרונים בישיבה בספריות ובקריאה של ספרים בכמה שפות. לעיתים אני צריכה לשוב ולקרוא את העמוד שקראתי על מנת להבין שאני קוראת ספרדית או פורטוגזית, צרפתית או איטלקית. עם האנגלית אין בעיה כי היא לא דומה לשפה אחרת בה אני קוראת.
בשעה 16.00 אני נוסעת לאוניברסיטה הקלאסית של ליסבון לפגישה עם חברתי הנפלאה מריה אלייטה גליוז. אחת החוקרות הראשונות של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני נפגשת עמה וכשאני בישראל אני נוהגת לטלפן אליה אחת לחודש לשאול לשלומה. מריה מגיעה בדיוק בשעה 16.00 מלווה אותה בחור צעיר שעובד עמה. יחדיו אנחנו הולכות לעבר האגף החדש של האוניברסיטה, לחדר אותו היא חולקת עם אנשים נוספים. בחדר בחור ובחורה צעירים והם מתייחסים למריה בהדרת כבוד מיוחדת במינה. אשה עדינה ביותר, חוקרת אמיתית שמעולם לא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. והיא מספרת לי בצניעות רבה, (לאחר שספרתי לה על הטקס בו נכחתי לקבלת תואר דוקטור לכבוד שזכה בו סאראמאגו מאוניברסיטת קואימברה), שהיא קבלה תואר לכבוד מאוניברסיטה באלגרב ושהטקס היה מרשים ביותר.
אנחנו הולכות לשתות קפה בקפיטריה. ומדברות כל הזמן רק פורטוגזית. מריה לא רוצה לדבר אתי שפה אחרת, אף כי כשחסרות לי מילים אני עוברת לצרפתית....
מריה מקפידה תמיד שנשב לשתות קפה בקפיטריה הישנה של האוניברסיטה. המקום הומה סטודנטים כי זו עונת ההרשמה והמקום נראה כמו חדר אוכל בעולם השלישי.
האוניברסיטאות בפורטוגל (ובקרתי באחדות) צנועות עד להחריד. דשא לשכב עליו בין השיעורים אינו בנמצא. הקפיטריות מרוהטות בריהוט מינימלי של כסאות ושולחנות שאחדים מהם מסודרים בצורה של שולחן ארוך ולידו ספסל.
כשאני נפרדת ממריה השעה עדיין מוקדמת למדי ואני מחליטה לנסוע קצת לרוסיו ולאזור המקסים של השיאדו. הכל צבעוני. אנשים רבים מסתובבים באזור. ציבור רב של מקומיים ומעט תיירים.
אני מסוגלת לנסוע כל יום לאזור הנפלא הזה של ליסבון, העיר יפה ומהפנטת אותי. בעיקר אני אוהבת את האזור שבין רוסיו למרקש דה פומבל. אני מתענגת על היופי הזה שאינני שבעה ממנו ומהלכת ברחובות כמו לספוג פנימה את התחושות והרשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה