מרים רינגל
הדלת נפתחה כדי סדק,
הופיעו אקדח ויד מושטת·
(יומן 2 בפברואר 1914)
מוטיב הדלת כמטונימיה לאמנות ה"מסתתרת" על פי
הסגירות, מאחורי הדלת, או הסורג, הוא מוטיב המופיע במספר רב של יצירות קפקא.
במאמר זה אעמוד על הקשר שבין סגירת ופתיחת הדלת לבין ביטויה או כיליונה של האמנות. המשפט מן היומן, המצוטט לעיל: "הדלת נפתחה כדי סדק, הופיעו אקדח ויד מושטת", הוא משפט-מפתח להבנת הדברים שייאמרו להלן.
הדלת נפתחה – אך רק כדי סדק, כלומר, אין כאן פתיחה של ממש, אלא חרך הצצה בלבד.
אולם גם פתיחה סמלית זו יש לה כוח משלה, כי בעד הסדק הופיעו שני דברים: אקדח ויד מושטת. אקדח – מעורר מיד אסוציאציה למוות; יד מושטת – אסוציאציה לקבלת עזרה.
אם כך, פתיחת הדלת כדי סדק והופעת האקדח והיד המושטת הן אמביוולנטיות.
אם תיפתח הדלת לרווחה – יהרגוני באמצעות האקדח.
ואולם אם תיפתח הדלת לרווחה – אולי יצילו אותי – כי יש שם "יד מושטת".
הסגירות מאחורי הדלת, או מאחורי הסורג, היא אמצעי ההגנה שלו מפני העולם.
גריגורי סמסא, ב"גלגול" סגור על מנעול בתוך חדרו, כאשר הוא מגלה שהפך לשרץ. מצד אחד, הוא רוצה ליצור קשר עם העולם, וכניסת אחותו ואמו לחדר מרעידה את נימי נפשו: "אם להתעלם מכך שהדלתות נעולות, האם עליו לקרוא לעזרה? על אף מצוקתו העלה רעיון זה חיוך על שפתיו"
(עמ' 46).
אולם, מן הצד השני, ההימצאות בחדר הסגור מאפשרת לו למצות את כל עולמו כג'וק ואולי אף להינות מן 'המצב החדש', כי להיות ג'וק פירושו להיות בן-חורין במובנים מסוימים, פירושו להיות בעל יכולת להלך על הקירות והתקרה, דבר שאין באפשרותך לעשות כאשר אתה אדם ההולך על שתיים.
ואז אולי, אם אני קפקא= ספרות = שרץ – אז גם הספרות שלי "מתגלגלת" למשהו שיש לו חופש וחירות להיות שונה, לא עם שתי רגליים על הקרקע, אלא עם הראש למטה והרגליים למעלה, ולראות את העולם הפוך ובזוויות שונות וחדשות.
ואמנם מתאר קפקא את השרץ, אשר צונח על הרצפה ואינו מצליח לתפוס את הפקיד הראשי, וכך הוא מתאר את תחושתו: "באותו רגע חש, זו הפעם הראשונה באותו בוקר הנאה גופנית"
(עמ' 55-56).
וכן קיים התיאור הבא: "הרגיל עצמו לזחול, לשם בידור, שתי וערב על קירות ותקרה, במיוחד אהב להיתלות למעלה בתקרה; זה היה שונה לגמרי משכיבה על הרצפה, שם יכול לנשום ביתר רווחה, תנודה קלילה חולפת בגופו", (עמ' 69).
כשהוא בתוך החדר, הוריו, אחותו והפרוקוריסט נמצאים מאחורי הדלתות ומנסים לשכנעו לפתוח ולצאת החוצה. הוא עושה מאמצים לפתוח את הדלת ומאמציו מתגברים, ככל שתחושת הכישלון שלו גדלה.
כשהפרוקוריסט אומר לו: "הישגיך לאחרונה היו רחוקים מלהשביע רצון..."(עמ' 49), הוא יוצא מגדרו ונואם נאום ארוך (אשר אינו מובן לאיש מן העומדים בחוץ), וכך מתאר זאת קפקא: "הוא רצה באמת לפתוח את הדלת, באמת להיראות ולדבר עם הפקיד הראשי". (עמ' 49).
כאשר החוץ, קרי הפרוקוריסט, המסמל את ההצלחה בעבודה, בעסקים, בחיים, מצביע על כישלונו של גריגור, הוא "באמת" רוצה לפתוח את הדלת, אך לא מצליח ועל כן נותר בכישלונו, בתוך החדר הנעול, מאחורי הדלת.
ואולי זו הבחירה להיכשל?
פתיחת הדלת, או בתים שבהם הדלת פתוחה לרווחה, הוא בעיניו של סמסא פתח לאסון.
כאשר אמו ואחותו יוצאות בשליחות מהירה לקרוא לרופא או למסגר, נאמר כך: "לא נשמעה טריקת הדלת. כנראה נשארה פתוחה, כפי שיקרה בדירות שהתרגש בהן אסון". (עמ' 51).
ועל כן אולי כדאי להישאר בדלת סגורה? האם יש "יד מושטת" מעבר לדלת? ככל הנראה – אין.
כאשר השרץ סמסא מנסה לפתוח את הדלת עם המפתח באמצעות פיו, אומר הפקיד הראשי:
"שמעו, הוא מסובב את המפתח". היה בזה משום עידוד רב לגריגור, אלא שכולם צריכים היו לעודדו, גם אבא וגם אימא: "קדימה, גריגור", צריכים היו לקרוא, "חזק, חזק את המפתח תפוס!" (עמ' 52).
אולם הם לא קוראים ומעודדים אותו לפתחו את הדלת באמת!
כשהדלת נפתחת לרווחה, הכל מבקשים לסוגרה מחדש. למראה השרץ, הפקיד לוחץ את ידו לפיו ונרתע בבהלה. האם מתעלפת, והאב מביע עוינות גלויה וחוסר-אונים. הוא בוכה, וכל רצונו הוא לגרשו חזרה לחדרו.
ומה רואה גריגור סמסא כשהדלת נפתחת? – את הרחוב בו ובו הבניין המפויח של בית-החולים – של חולי ושל חוסר אונים.
היציאה הראשונה של השרץ סמסא הייתה כשלון חרוץ.
"בחדר המגורים דלקה מנורת הגז" (קרי, כלי חימום – "חום" בכל המובנים, ובמיוחד חום רגשי, משפחתי), "כפי שראה גריגור מבעד לסדק שבדלת" (כי הוא שרץ, ועל כן יכול לראות מבעד לסדק דק), ואולי כך – כ"שרץ" – הוא יכול לראות ולחוש את החמימות, תרתי משמע. כאדם על שתי רגליים לא יכול היה לראות ולחוש את החמימות, תרתי משמע.
וכך "במשך שעות הערב הארוכות נפתחה, עד כדי סדק צר, פעם הדלת שמצד זה ופעם זו שבצד האחר, אך מיד נסגרה שוב". (עמ' 59), (בדיוק כמו בקטע של היומן – תחושה המלווה את קפקא בחייו ובכתיבתו, באמנותו).
האם יש כאן "אקדח" או "יד מושטת"? ואנחנו יודעים שבסופו של דבר ב"גלגול" היה גם מזה וגם מזה. "היד המושטת" אופיינית לאם ולאחות: "האקדח" אופייני לאב.
מישהו כאילו רוצה להיכנס לחדרו, אך זה רק לכאורה; "שוב לא נפתחה הדלת וגריגור חיכה לשווא. בבוקר, כאשר הדלתות היו נעולות, נדחקו כולם להיכנס, ואילו עכשיו, לאחר שפתח את אחת הדלתות והשאר נפתחו כנראה במשך היום, לא בא עוד איש, הגם שכעת היו המפתחות תקועים בחוץ". (עמ' 60).
קטע זה נראה לי כקטע מפתח להבנת משפט המוטו הלקוח מן היומן. כאשר לא יכול היה לפתוח את החדר, כולם רצו להיכנס. ועתה, כשפתח את הדלתות, 'הם' 'כולם', אינם רוצים להיכנס, ו"המפתחות תקועים בחוץ", כלומר, הם יכולים לבחור לפתוח את הדלת. הבחירה בידי האנשים שבחוץ ולא בידי גריגור, אבל הם בוחרים לכלוא אותו מאחורי הדלתות.
"החלון" מהווה פתח מילוט מפני המחנק שבחדר, שבחיים, וכשהוא בחדרו נשען אל החלון "אין זה אלא שנזכר איכשהו בהרגשת החירות, שהייתה כרוכה בעבר בהבטה מבעד לחלון". היות ועתה אין הוא רואה טוב, ולא שומע היטב "היה מדמה כי מבעד לחלונו נשקפת שממה, שבה מתמזגים לבלי הפרד שמים אפורים עם ארץ אפורה". (עמ' 67)
הכול מת, וגם פתח המילוט – החלון – אין בו משום הצלה.
כשגריגור סמסא יוצר מן החדר כדי לעזור לאחותו להרים את אמו המתעלפת, הוא נותר בחדר האכילה וכל רצונו הוא שיפתחו בפניו את דלת חדרו וירשו לו שוב לשהות מאחורי הדלת.
פתיחת הדלת מתוך רחמים, בחלק השלישי של הסיפור, אינה מאיצה את הבראתו של גריגור, שכן הוא צריך לשהות בחדרו "רואה ואינו נראה".
גם גריגור סמסא כ-'אמן התענית', אינו יודע האם ישנו דבר מאכל, העשוי לעורר את תיאבונו.
ואם 'אמן התענית' – אמנותו היא בצום, הרי שסמסא עוסק בהמתת עצמו אט אט, מחמת הצום שהטיל על עצמו: "האחות שוב לא הייתה מרבה לחשוב מה היא יכולה להביא לגריגור שיערב לו, אלא מדי בוקר או צהריים, לפני צאתה לחנות, הייתה תוחבת ברגלה, בחיפזון, מאכל כלשהו לחדרו של גריגור, ומסלקת אותו בערב בהינף המטאטא, אדישה לשאלה אם רק טעם מן המאכל או, והוא המקרה השכיח, אם לא נגע בו כלל". (עמ' 81-82).
האוכל הוא – באופן הטריוואלי ביותר – כוח החיים – אך באורח הסמלי הוא משמעות החיים.
גם סמסא וגם 'אמן התענית' איבדו את המשמעות לחיים, את עיקר האמנות, ועל כן שוב אינם נהנים ואינם מעונינים במזון החומרי: "כעת גריגור כמעט שלא אכל".
מאחורי הדלת הסגורה הוא מרגיש מוגן מפני הוויכוחים והמריבות של בני המשפחה.
כשדיירי-המשנה מגיעים לביתו ועוסקים באכילה גחמנית, חושב גריגור: "תיאבון הלא יש לי, הרהר גריגור בדאגה, אבל לא למאכלים האלה, כמה מתפטמים להם היצורים האלה, ואילו אני גווע ברעב!" (עמ' 85)
מה פירוש "תיאבון יש לי" אבל לא למאכלים האלה?
נראה לי כי הכוונה היא שוב לאלמנטים של חום; תחושת האנושיות, שהדיירים זוכים לה, לעומת גריגור, הגווע ברעב, כי מזה זמן רב אינו זוכה ולו למחווה אנושית אחת קטנה.
כשגריגור מאזין לנגינת אחותו, הוא מתרגש ביותר ואז הוא שואל עצמו: "האם הוא חיה, והרי המוסיקה מרגשת אותו כל כך? דומה היא עליו, כי הוא רואה את הדרך אל המזון הנכסף, הטמיר". (עמ' 87).
ואז מתברר לנו כי המזון שהוא מחפש מזון רוחני הוא ולא פיזי. הוא חושק באחותו ובאמנות שהיא מייצגת – המוסיקה.
לאחר סצינת הכעס על דיירי-המשנה, המגלים כי שכנם הוא שרץ מאוס, מצליח גריגור באפיסת כוחות להיכנס לחדרו: "מיהרו לסגור את הדלת על בריח ולנעול אותה". (עמ' 91-92), ובזה סתמו את הגולל על חייו של גריגור.
ובעודו תוהה כיצד יכול היה להחזיק מעמד על רגליו הדקיקות, הוא נופח את נשמתו.
עם מותו נפתחת הדלת לרווחה ופתיחת הדלת מסמנת את סיום חייו.
המשפחה משתחררת, כלומר, מותו של השרץ – של גריגור – הוא שחרור לאחרים ואולי גם לעצמו?
בסיפור 'אמן התענית' מתאר קפקא אדם, שאין לו שם, העוסק באמנות שהיא אנטי-אמנות – אמנות הצום.
כדי לבטא את האמנות האבסורדית הזו, הוא חייב להיות כלוא בתוך כלוב של חיות, אולם דווקא בהיותו בתוך הכלוב הוא חש בחירות.
אם כך, האם על פי תפיסתו של קפקא רק מאחורי הדלת, המנעול, יכול האמן לבטא את עצמו?
כשפותחים את דלת הכלוב בפעם הראשונה, אחרי 40 יום של צום, נמצא האמן "מת למחצה". צריך לתמוך בו על מנת שיוכל לעמוד על גופו הדק והשביר.
אך אין הוא מסתפק בכך והוא חייב לכלות את עצמו, על מנת להוכיח את גדולת אמנות.על כן הוא מוכר עצמו לקרקס, ושם ניתנת לו הזדמנות לצום עד תום.
בקרקס הוא חדל לעניין את הציבור, וכבר אינו מהווה אטרקציה אלא לילדים קטנים ולאנשים אשר באים לצפות בחיות, כשבאקראי הם פוגשים גם את אמן התענית.
חוסר ההתעניינות של הציבור גוזר את גזר דינו למיתה מוחלטת. הוא ממצה את אמנותו עד תום, וצם עד מותו.
כשפותחים את דלת הסוגר (כמו "בגלגול") גם כאן הוא נמצא מת, צנום וכמעט בלתי נראה, ואכן קוברים אותו יחד עם הקש שעליו רבץ.
'אמן התענית' מאבד כל 'צלם אנוש' באמצעות אמנותו זו, הוא כבר אינו דומה לאדם רגיל.
כך גם ה'שרץ' בגלגול שהוא גלגולו של האדם – גריגור סמסא.
האמן הצם עד לכיליון הסופי אומר לאנשים שלא להתפעל ממנו: "משום שלא מצאתי את המאכל החביב עלי. כי אילו מצאתי אותו, תאמינו לי, לא הייתי עושה עניינים ואוכל לשובע כמוך, כמו כולם". (עמ' 203)
ואלו היו מילותיו האחרונות.
כך גם אמר גריגור ב"גלגול" ביחס למזון, כמשמעות לטעם החיים.
הכישלון בקיומו של קשר אנושי משתלב אצל 'אמן התענית' בכישלון כולל יותר ובעל משמעות רחבה יותר. האמן שואף למשהו נשגב, אינסופי, לצום בלתי מוגבל, אולם אמנות זו מובילה בהכרח אל הסופי, אל המוות.
אמן התענית שואף להגיע לשכלול מושלם של תעניתו, דהיינו, אמנותו, לצום יותר מכל צום.
מטרתו קשורה קודם כל בו עצמו. מתוך שאיפתו להגיע לשלמות, הוא נוקט באמצעים שפירושם הרס עצמי. סגור מאחורי סוגר ובריח הוא גם הורס את קיומו הפיזי והרוחני.
ככל שהמציאות ועובדותיה מתרחקות מאמן התענית, כלומר, אנשים מתעניינים פחות ופחות באמנותו, כן הולך האמן ומקצין יותר ויותר את עמדתו וצם עוד ועוד, וכך גם פועל גריגור סמסא ב"גלגול".
קפקא לא בחר באמנות "אמיתית" כלשהי של יצירה, אלא באנטי-אמנות. הימנעות הגוררת בהכרה הרס, אמנות שהיא יצירה של "חסר".
הצירוף "אמנות התענית" הוא צירוף אוקסימורוני, המלמד על יחסו של קפקא לאמנות. אמנות =כליון.
כיליונו של האמן.
לסיכום, אם הגוף של קפקא הוא ספרות – אז חיסולו של הגוף הוא שריפת היצירה (כפי שרצה באמת כי ישרפו את כתביו).
ואז, כשהוא כותב ביומנו את שני המשפטים הבאים המתייחסים לספרות (שני המשפטים המופיעים בין שני קטעי "הגולם" מפראג): "מר, מר, זו המילה העיקרית ביותר, איך ארתך משברי דברים סיפור עז תנופה" (יומן 20 באפריל 1916), אנו למדים כי זה מה שרצה, לכתוב "סיפור עז תנופה", משהו שיזעזע, משהו שייגע ויחדור פנימה, וכמו שאומר קפקא עצמו: "סבורני שעלינו לקרוא רק ספרים שיש בכוחם לנשוך ולעקוץ. אם ספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו במהלומה על הראש, למה לנו לקרוא בו? אנחנו זקוקים לספרים המשפיעים עלינו כמו אסון, הפוגעים בנו עמוקות...ספר חייב לחצוב כגרזן בים הקפוא אשר בקרבנו"; וכן "יש ספרים הפועלים כמפתחות לחדרים לא נודעים בתוך מבצרו הפרטי של האדם".
ואם כך, רוצה הוא לכתוב "סיפור עז תנופה", אולם מה שיוצא הוא " עשן קלוש אפרפר-לבנבן נתאבך קלות ובלא הפסק מן הארובה". (יומן 20 באפריל 1916).
ואז "העשן הלבן", המתאבך מן הארובה – זוהי שריפת הגוף= שריפת הספרות.
וכך, בשני הסיפורים שהצבעתי עליהם, ה"גלגול" ו"אמן התענית", מכלה עצמו האמן, שורף את קיומו, אך יחד עם זאת, רק מאחורי הדלת, הסוגר, הוא מסוגל לקיים את אמנותו; וזהו בהחלט האבסורד והרב-משמעות הקיימים במכלול יצירותיו של קפקא.
ואם נשוב לכותרת המאמר, המעמידה את הדלת כמטונימיה לאמנות "המסתתרת", הרי קיבלנו, באמצעות הצצה מאחורי הדלת, משמעות חדשה למושג האמנות, אף כי הצצה זו הייתה רק מבעד לסדק דק ביותר, אותו מותיר קפקא לראות.
