ספר האי נחת - פסואה בשפה הסינית- Pessoa in Chinese

כנס בינלאומי - פרננדו פסואה

סיכום דברים מהכנס הבינלאומי
פסואה כפרדיגמה ותופעת ההטרונימיה: גישה משווה

The Pessoa Paradigm and the Phenomenon of Heteronomy – a colloquium in the Hebrew University, Jerusalem


השבוע ביליתי יומיים ארוכים ונפלאים בכנס בינלאומי אודות המשורר פרננדו פסואה. מספר המשתתפים היה דל מאוד, ולצערי ולצערם של חברי הישראלים מספר המרצים מן האוניברסיטה שמצאו לנכון להיות נוכחים לאורך כל הכנס היה קטן באופן מביך.
לא די בהצגת ה'נייר' שלך אם אינך מקשיב ל'נייר' שהכין חברך, ובעיקר אם העמית הזה משתייך לשורת המומחים הגדולים ביותר של שירת פרננדו פסואה.
איני מתימרת להיות מומחית גדולה בתורת הספרות, אך היתה לי תחושה שכמה מן הדוברים לא הצליחו להבין את משמעות המושג הטרונים בתרבות הפורטוגלית, או נכון יותר להבין את המשמעות שהעניק למילה זו המשורר הענק הזה פרננדו פסואה.
לחברי הישראלים ולי חסרו מאוד, בכנס זה, ובבית ביאליק בהשקת הספר, רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה ריש, שתרגמו יחדיו את ספרי השירה של פרננדו פסואה.

התרגשות גדולה אחזה בי כשנודע לי, שפרופסור אדוארדו לורנסו מגיע להשקת הספר בבית ביאליק ואחר כך לכנס בירושלים. ההכרות האישית עמו, כמו גם עם החוקרים הפורטוגלים האחרים שהגיעו לכנס, היא חוויה שאוכל לחלוק אותה רק באמצעות סיכום קצר של הדברים שאמרו במעמד הרשמי. את השיחות הפרטיות שניהלנו אשאיר לשיחה בעל פה עם חברים ומכרים כאן בישראל ושם בפורטוגל.
החוקרים האחרים שהגיעו: ד"ר ז'וזה בלנקו שעמד בראש קרן גלבנקיאן בליסבון ואשר השיק לאחרונה את ספרו המכיל את כל הביבליוגרפיה שנכתבה אודות פרננדו פסואה.

ריצ'רד זניט, המתרגם לאנגלית של פרננדו פסואה. ריצ'רד זניט הוא מומחה ידוע בשירת פסואה אשר העתיק את מגוריו מארצות הברית של אמריקה לליסבון לפני כעשרים שנה.
חוקר נוסף שהגיע לכנס הוא פרופסור פרננדו קברל מרטינש, אשר דבריו זרקו אור על יצירת פסואה שנכתבה באנגלית.
האחרון סיפר שלפני כמה שבועות קיבל מחבר את ספרו של פרננדו פסואה – ספר האי נחת, בהוצאה סינית, בשפה הסינית, מעוטר בציורים ובתמונות שהסינים הדביקו לטקסט.
הנה הכריכה של הספר בסינית ותמונה עם פרופסור פרננדו קברל מרטינש.

דברים שאמר פרופסור אדוארדו לורנסו
Eduardo Lourenço – Mythology of Heteronomy




יושב הראש של המושב הראשון הציג את אדוארדו לורנסו כסופר בעל שם. אדוארדו לורנסו אמר שהוא צריך היה להגיע לירושלים על מנת שיקרה לו הנס הזה שיכנו אותו בתואר שרצה כל חייו להיקרא בו – סופר. כאשר בכל מקום הוא נקרא "כותב מסות" – Essayist . 50 שנה חוקר לורנסו את פסואה.
פרננדו פסואה הוא זה שהמציא את המושג "הטרונים". – האני הוא האחר – Le moi est un autre
ארתור רמבו Rimbaud הצרפתי דיבר אף הוא על כך.
פסואה הוא זה שיצר את המיתולוגיה של ההטרו נימים. כידוע, מכלול יצירתו התפרסם רק לאחר מותו. בחייו פרסם ספר שירה אחד בפורטוגלית שכותרתו היא "מסר" ושירים רבים אחרים שלו ושל ההטרו נימים שיצר, בעיתונים ובכתבי עת שבחלק מהם היה אחד מן העורכים. ("אורפאו", למשל Orpheu ).
הדור הראשון שפגש את היוצר המוזר הזה התקשה להבינו ולעכלו...
כידוע, את לידת ההטרו נימים מתאר פרננדו פסואה בעצמו במכתב שכתב לחברו, אדולפו קסאיס מונטיירו, וגם המכתב הזה, לדעת לורנסו, יכול להיקרא כפיקציה.
כשפרננדו פסואה אומר שיש לו שמות רבים הוא למעשה אומר ש"אין לנו שם". בענין זה הוא הקדים את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו שהתייחס לנושא השמות בספרו "כל השמות".
לא מדובר אצל פסואה בתופעה של "כפיל" או "כפילות", במונחים פסיכולוגיים. פסואה מודע ליצירה שלו ועל כן התופעה הזו של ריבוי ישויות אינו יכול להחשב כתופעה פתולוגית.
במכתב ההטרו נימים המופיעים אינם בני אדם במובן המלא של המילה. הם למעשה הופעת טקסטים.
יש כמה קוריוזים מענינים הנוגעים לענין לידתם. אלברטו קאירו "נולד" לאחר שהטקסטים נולדו והוא המורה של כולם.
ריקרדו ריש נולד שנה לפני פסואה ומת שנה לאחר מותו של ממציאו.
לדעת אדוארדו לורנסו יש לקרוא כל טקסט של פסואה כמו היה זה טקסט של מישהו אנונימי. פסואה עצמו חי בדרמה שלו עם ההטרו נימים.
בעולם הספרותי התקבל פסואה גם כן באופן מוזר, התיחסו אליו כאל "מכונה ספרותית": הוא המינוטאור, הוא גם אריאדנה, שנותן את החוט על מנת לצאת מן הלבירינט הזה.
תופעת המצאת דמויות אופייני לילדים כולם והוא חלק מהתפתחות של רוב הילדים.
כל תרבות המערב היתה אחוזה בתרבות הטרו נימית – הנושאים הגדולים היו במשבר. הנושא של "האדם" – האדם שנותן משמעות לעולם, הפילוסופיה של דקרט – האדם הוא העיקר, הוא המרכז.
פסואה נולד לתוך התרבות הזו של הספרות והתפיסה של האדם כמרכז העולם, של התרבות הסימבולית, של תרבות הפנטזיה.
בספר האי נחת - The book of disquietude, Livro de Desassossego כותב פסואה "אני חולם, כולי חלום". לחיות בחלום, במרחב שאיננו מרחב, בזמן שאיננו זמן – זה פסואה.
ההטרו נימים עושים רושם לעיתים שהם מציאותיים יותר ממנו עצמו.
לעולם לא נוכל לדעת באמת מה ואיך הוליד את ההטרו נימים והתופעה הזו של פסואה בעולם הספרות כמוה כרצון לגעת ב"אמת", וכפי שהיוונים אמרו "האדם לא יכול לגעת באמת מבלי למות".....

המפגש עם יצירתו של וולט ויטמן, מי שאמר שמה שקיים זו רק המציאות, "הדיאלוג" הזה שקיים פסואה עם ויטמן היא שהולידה את ההטרו נימים.
אלורו דה קאמפוש הוא הקרוב ביותר לויטמן. ריש מדבר על כך שאין שום דבר – nada.
לורנסו העיר על כך שהשיר הראשון של כל אחד מההטרו נימים הוא שיר מאוד חיובי. אט אט הם משתנים והופכים למלנכוליים.
לורנסו סיפר שהכיר את קירקגור וקפקא באותה תקופה בחייו, בהיותו סטודנט וזו היתה קטסטרופה עבורו.
שניהם, קירקגור וקפקא מצויים בתוך הרפלקציה על המציאות, זו שאינה ניתנת לנגיעה. אנחנו נוגעים ב"צל" של עצמנו או ב"צילם" של הדברים סביבנו.

על העמוד היציב - ריקרדו ריש - בית ביאליק

סאראמאגו וריקרדו ריש - משחק בין בדיה למציאות
De Saramago a Ricardo Reis - Um Jogo de Ficção e Realidade

Beit Bialik, a Embaixada de Portugal e a Editora Carmel

têm o prazer de convidar para o sarau
Fernando Pessoa na Beit Bialik
Por ocasião da publicação do livro
“Na Coluna Firme” - Poesia, Ricardo Reis
Tradução / Rami Saari e Francisco da Costa Reis
(Editora Carmel)
Saudações:
Josefina Reis Carvalho / Embaixadora de Portugal em Israel
Ayelet Bitan Shlonsky / Directora, Beit Bialik
Participantes:
Prof. Eduardo Lourenço / Sobre a Poesia de Fernando Pessoa
Miriam Ringel / De Saramago a Ricardo Reis – Um Jogo de
Ficção e Realidade
Leitura de poemas:
Amir Or, Ruth Almog, Eran Bar-Gil, Shai Dotan, Raquel Chalfi
Música:
“Phoenix” Ensemble / Cantares de Amor Luso-Brasileiros
Directora Musical: Myrna Herzog
Apresentação: Keren Koch

מרים רינגל

הרומן שכתב ז'וזה סאראמאגו בשם "שנת מותו של ריקרדו ריש" התפרסם בשנת 1984.
הקריאה בספר הזה כמוה ככניסה ללבירינת.... מין גן שבילים מתפצלים שאתה חפץ לבקר בהם ולמעשה אינך רוצה לצאת מן הגן הזה, כי כל שביל מוביל לשביל אחר ותקצר היריעה והדקות שהוקצבו לי על מנת שאוכל להתייחס לחלק מן השבילים הללו... ובכל זאת, אדבר בקצרה על המשחק בבדיה ומציאות שעורך סאראמאגו בספר זה.
בראיון עמו מספר סאראמאגו שבגיל 17, בספרית בית הספר המקצועי בו למד מצא עותק של כתב העט "אתנה" בו הופיעו מספר אודות בחתימתו של ריקרדו ריש. הוא נותר נפעם מיופים של השירים. באותה עת חשב שריקרדו ריש הוא דמות מציאותית, הוא לא ידע מאומה אודות ההטרו נימים ופחות מכך אודות פרננדו פסואה עצמו.
ריקרדו ריש הוא המשורר שמעיד על עצמו ש"חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם". ריש הוא המשורר המשכיל ביותר מבין ההטרו נימים: רופא, יודע לטינית, ניאו קלאסי בסגנון כתיבתו, מי שאדיש לכל ענין ודבר וחי בחוסר ענין את הטרגדיות של העולם.
הגיוני היה שיהיה זה המשורר עמו אמור היה סאראמאגו לא להזדהות כלל וכלל ובכל זאת הוא הופך להיות דמות ראשית בספרו. סאראמאגו אומר שהספר "שנת מותו של ריקרדו ריש" נכתב בדיוק על מנת להראות לריקרדו ריש את מחזה העולם, ולשאול אותו אם הוא ממשיך לחשוב שחכם הוא זה שמסתפק בהרהור אודות העולם...
אתן כאן דוגמא אחת לענין זה מן הרומן.
ריקרדו ריש חוזר מתצפית על אניות המלחמה שעל אחת מהן נמצא אחיה של לידיה. ב- 8 בספטמבר 1936אכן התרחש מה שנקרא בהיסטוריה הפורטוגלית בשם A Revolta dos Marinheiros ,"מרד הימאים" נגד שלטונו של סאלאזאר, אף כי המרד לא צלח שכן היו לממשל ידיעות מוקדמות אודותיו. הספינה "אפונסו דה אלבוקרק" מופצצת ושנים עשר ממלחיה נהרגים. בדיעבד מסתבר שהאח של לידיה בין המתים. ריקרדו ריש חוזר לביתו נסער, נשכב על המיטה, וכך נאמר שם: ע' 335 (שלוש מאות שלושים וחמישה), בתרגומה של מרים טבעון:
"הוא הליט את עיניו בזרועו כדי שיוכל לבכות כאוות נפשו, דמעות אוויליות, שהרי המרד הזה לא היה שלו. חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם, אומַר זאת ואשוב ואומַר, מה אכפת כל זה למי שלא איכפת לו עוד מי מפסיד ומי מנצח"...
הספר נפתח בעובדה מציאותית אחת – פרננדו פסואה מת ב- 30 לנובמבר 1935.
אלורו דה קאמפוש, ההטרונים, משגר מברק לריקרדו ריש, שנמצא בגלות בברזיל כבר 16 שנה בשל היותו פרו מלוכני, ומודיע לו על מות פסואה – זוהי בדיה
וריקרדו ריש מגיע לליסבון – אף זו בדיה
סאראמאגו נותן המשכיות לחיים לדמות ללא עתיד, שבקושי היה לה עבר שטחי. הגיבור ברומן זה הוא יצור בדיוני, שהוא השראה מדמות בדיוניות אחרת. הגיבור של סאראמאגו הוא חלק מישות שכבר קיימת בספרות, תוצר של הדמיון המפותח של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. ריקרדו ריש של סאראמאגו הוא דמות של נפש פועלת. הסופר צריך על כן לשכנע את הקורא שיש אמת כפולה לדמות הבדויה הזו.

מענין שמכל היצירות של סאראמאגו שחלקן עסק באירועים היסטוריים כמו: בניית המנזר במאפרה, סיפור המצור על ליסבון, חייו של ישו, הרומן "שנת מותו" יש בו יותר פרטים היסטוריים מכל רומן אחר והוא גם המבדה המענין ביותר שיצר סופר זה.
סאראמאגו בוחר למקם את הסיפור בסיומה של שנת 1935 ולאורכה של 1936 – שנה הרת אירועים באירופה ובפורטוגל – פרנקו ומלחמת האזרחים בספרד, מוסולוני באיטליה, היטלר בגרמניה, מרד הימאים הפורטוגלים, הדיקטטורה של סאלאזאר ו"המדינה החדשה" ה- ESTADO NOVO שנמשכה מ-שנת 1926 עד 25 באפריל 1974, עם מהפכת הפרחים.

סאראמאגו נוהג לכתוב לצד כל ספר במחברת שחורה מחשבות, רעיונות ופרטים שמסייעים לו בכתיבת הרומן.
ב"שנת מותו" לא הסתפק סאראמאגו רק במחברת השחורה. הוא נטל לעצמו יומן שנה של השנה בה כתב את הספר. מחק והתאים את הימים המדויקים כפי שהופיעו בשנת 1936, קרא בעיתונות של אותה עת והעתיק לעצמו את האירועים השונים ואחר כך השחיל אותם בחוכמה רבה לתוך הסיפור שבנה.

במהלך הספר נערכים מפגשים בדיוניים בין פרננדו פסואה לריקרדו ריש וכך יש לנו שרשרת של מעשה בדיון. פסואה בדה את ריש וסאראמאגו. בדה את הסיפור ואז השאלה הנשאלת היא כבר "מי בודה את מי, פסואה את ריש או ריש את פסואה ואולי ס. את שניהם?"
כשריקרדו ריש מגיע לליסבון נותרים לפסואה 8 חודשים לחיות לאחר המוות....יש כאן משחק ברעיון של 9 ירחי לידה מול 9 ירחים שלאחר המוות.
פסואה המת החי הוא רואה ואינו נראה. רק ריש רואה אותו ולעיתים הוא גם מראה עצמו בפני אחרים, הכל על פי רצונו.
המפגשים הללו, הנערכים במקומות שונים: בחדר המלון בו שוכב ריש עם לידיה החדרנית, בגינה או ברחוב בליסבון, בבית קפה או בבית ששכר ריש, מאפשרים לפסואה ולסאראמאגו ללגלג על ריקרדו ריש.

שמה של החדרנית בבית המלון בו שוכן ריש הוא לידיה, כשצריכה היתה להיקרא בשם "מריה" כמו רוב החדרניות, כי לידיה הוא שם מיתולוגי, פואטי, ...לידיה החדרנית היא בת 30, רווקה, גוף חטוב למדי, פורטוגזית חומת שיער קלאסית... היא אשה ששתי רגליה על הקרקע, ויש לה דעות פוליטיות מנוגדות לחלוטין לאלה של ריש, (עד כמה שאלה אכן קיימות אצל האיש הזה). היא תוהה לקראת סיומו של הרומן מה היא עושה אתו כשאחיה הימאי הקומוניסט מת על קידוש האידיאלים שלו, המנוגדים לחלוטין לאלה של ריש, שרואה את העולם ממרחק של זמן... לידיה באמת מתאהבת בריש, בעוד הוא כדרכו מתאהב באשה הבלתי מושגת, מארסנדה הנערה מקואימברה שהיא בתו של נוטריון, נערה בתולה תמימה שיש לה מום ביד השמאלית, זו היד שמושיטים לענידת הטבעת בטקס הנישואין – גם היא תהיה בלתי מושגת ותישאר דמות אידיאלית שמקומה באודות.

כשאנחנו מביטים בעמוד בספריו של סאראמאגו אין לפנינו סימני פיסוק מקובלים. ס. מסתפק בפסיק ונקודה. ודאי שאיננו מצטט באמצעות הסימנים המקובלים של ציטוט. והנה הוא מצליח להשחיל שורות רבות מתוך השירה של רייש בתוך הטקסט, בעיקר בתוך הדיאלוגים ההזויים שמנהלים פסואה החי המת וריקארדו רייש שאף ימיו על פני האדמה ספורים הם. דומני שרק הקורא בעל האוזן המוסיקלית, או מי שמכיר את מכלול היצירה של פסואה, יכול להבחין שיש כאן שירה. עתה כשלפנינו ספר השירים של רייש, בתרגומם הנפלא של רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש, יקל על כל קורא להכיר בשורות השירה בטקסט הפרוזה של ס.
אדגים את הדבר באמצעות דיאלוג אחד מתוך הרומן, הדן בשאלה של בדיה ומציאות:
עמ' 94,תשעים וארבעה בספר "שנת מותו של ריקארדו ריש" בתרגומה של מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה:
"הוא עצם לכמה שניות את עיניו...

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade.
Miriam Ringel.
Tradução: Fernando Ferreira da Silva, Press and Cultural Attaché of the Embassy of Portugal

O romance de José Saramago “O Ano da Morte de Ricardo Reis” foi publicado em 1984. A leitura do livro equivale à entrada num labirinto ou num jardim pleno de caminhos divergentes, nos quais dá vontade nos embrenharmos mas de onde na prática não se quer sair. Um caminho dá lugar a outro e, sendo pouco o tempo de que disponho para poder falar de todos e cada um, procurarei abordar o jogo de ficção e realidade de que o autor faz uso neste livro.

Falando sobre o romance, José Saramago disse uma vez ter-se deparado com algumas odes assinadas por Ricardo Reis. Encontrou-as quando tinha de 17 anos de idade, numa cópia da revista “Athena” que encontrou na biblioteca da escola técnica onde estudava. Maravilhado com a beleza dos poemas, José Saramago, que pouco ou nada sabia sobre Fernando Pessoa e sobre os heterónimos, não pensou na altura que Ricardo Reis não fosse uma personagem real.

Dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis é, de todos, o mais instruído: é médico, sabe latim, a sua escrita é neoclássica. De carácter, é apático e vive abstraído das tragédias do mundo. Ricardo Reis é o poeta que se considera a si próprio como “sábio que se contenta com o espectáculo do Mundo”.

Não seria de admirar que dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis fosse precisamente aquele com o qual José Saramago não se identificasse de todo. É no entanto ele que acaba por se tornar na personagem central de “O Ano da Morte de Ricardo Reis”. Segundo o escritor, o romance foi escrito precisamente para mostrar ao poeta o espectáculo do Mundo, e para indagar se Ricardo Reis realmente pensa que “sábio é quem se contenta em reflectir sobre o Mundo…”.

No dia 8 de Setembro de 1936 verificou-se uma revolta contra o regime de Salazar, que ficou conhecida como a “revolta dos marinheiros”. Apesar de o movimento não ter tido sucesso, já que o regime estava a par dos planos dos revoltosos, o navio de guerra “Afonso de Albuquerque” foi bombardeado, acção que causou a morte a 12 marinheiros. No romance de José Saramago, Ricardo Reis observa, a certa altura, navios da armada de guerra ancorados no Tejo. A bordo de um dos navios encontra-se o irmão de Lídia, um dos marinheiros mortos na revolta.

Transtornado, Ricardo Reis regressou a casa, deitou-se e (escreve José Saramago), “escondeu os olhos com o antebraço para poder chorar à vontade. Lágrimas absurdas, que esta revolta não foi sua. Sábio é o que contempla o espectáculo do Mundo, hei-de dizê-lo mil vezes, que importa àquele a quem já nada importa que um perca e o outro vença”.
(“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 403).

O romance começa com um facto real: Fernando Pessoa morre, a 30 de Novembro de 1935. Segue-se a ficção: Álvaro de Campos, o heterónimo, envia um telegrama a Ricardo Reis, outro heterónimo, que se encontra exilado no Brasil há 16 anos e informa-o da morte de Fernando Pessoa. Ricardo Reis regressa a Lisboa. Prossegue a ficção.

José Saramago dá continuidade à vida de uma personagem sem futuro, desprovida de passado. O herói do romance é inventado, inspirado noutro, igualmente irreal, faz parte de uma personagem já existente na literatura, é o resultado da imaginação fértil de Fernando Pessoa. O Ricardo Reis de José Saramago é o resultado de uma alma altiva. O escritor tem, por isso, de convencer o leitor que a sua personagem tem uma dupla verdade, um duplo significado.

No conjunto das suas obras, José Saramago lida amiúde com acontecimentos históricos. Vejam-se “O Memorial do Convento”, “A História do Cerco de Lisboa” e “O Evangelho Segundo Jesus Cristo”. Como obra de ficção, “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, um dos mais interessantes romances do escritor, é no entanto um dos que mais pormenores históricos parece conter. O autor escolheu localizar a acção no período que decorre entre finais de 1935 e todo o ano de 1936, época plena de acontecimentos na Europa e em Portugal, em particular a ascensão dos regimes fascistas: Franco e Espanha, dilacerada pela Guerra Civil, Mussolini e o fascismo na Itália, Hitler e o nazismo na Alemanha, Salazar e o Estado Novo, em Portugal.

Quando escreve, Saramago tem o costume de anotar numa sebenta pensamentos, ideias e pormenores que depois incorpora na sua obra. Em “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, o autor não se limitou à sua sebenta, tendo adaptado uma agenda ao ano de 1936 e copiado para a mesma os diferentes acontecimentos que ocorreram naquele ano, informação essa que depois integrou no livro.

No decorrer do romance são notórios os encontros fictícios entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis. O primeiro criou o segundo, o romancista criou a história. A pergunta que se impõe é quem criou quem? Terá sido José Saramago a criar os dois?

Quando Ricardo Reis chega a Lisboa, a Fernando Pessoa restam 8 meses de vida após a morte (…) Morto-vivo, Fernando Pessoa vê sem ser visto. Só Ricardo Reis tem a capacidade de o ver. Apenas ocasionalmente e sempre de acordo com a sua própria vontade, Fernando Pessoa dá-se a conhecer. Em tais encontros, que têm lugar em locais diversos (no quarto do hotel, onde Ricardo Reis se deita com Lídia, a camareira, no jardim ou numa rua de Lisboa, no café ou na casa alugada por Ricardo Reis), Fernando Pessoa e José Saramago troçam, afinal, de Ricardo Reis.

O nome da camareira do hotel onde se encontra Reis é Lídia (…), um nome mitológico e poético. Lídia tem 30 anos, é solteira, tem um corpo bem esculpido, é uma típica morena Portuguesa. É também uma mulher com os pés bem assentes na terra, que tem ideias políticas contrárias às de Ricardo Reis (isto se se puder considerar que Ricardo Reis tem ideias políticas). Lídia interroga-se o que faz com Ricardo Reis quando o seu próprio irmão, o marinheiro comunista, morreu em prol dos seus ideais, diametralmente opostos aos de Ricardo Reis, que encara o mundo numa perspectiva meramente temporal.

Lídia apaixona-se por Ricardo Reis, enquanto este, como é seu costume, se apaixona pela mulher inacessível, Marçanda, a jovem Coimbrã virgem e inocente, filha de um notário, portadora de um defeito físico na mão esquerda, a que terá de estender para receber um anel de casamento. Também ela, inacessível, terá um lugar nas Odes.

Ao ler uma página de um livro de José Saramago, o que primeiramente salta à vista é a falta de pontuação. O escritor limita-se ao uso da vírgula e do ponto e não recorre aos caracteres tidos por convencionais quando faz citações. Consegue, no entanto, incluir linhas e linhas de texto escritas por Ricardo Reis no texto do seu romance, especialmente nos diálogos alucinantes entre Fernando Pessoa, morto-vivo, e Ricardo Reis, cujos próprios dias se esgotam.

Apenas o leitor atento e porventura sensível à música, ou aquele que conheça profundamente a obra de Fernando Pessoa poderá identificar a poesia de Ricardo Reis na prosa de José Saramago. E só agora, perante a poesia de Ricardo Reis é que poderá o leitor reconhecer também a prosa do Prémio Nobel da Literatura nas odes do poeta.

“Fechou por alguns segundos os olhos e quando os abriu estava Fernando Pessoa sentado aos pés da cama… eu já não conto, morri, mas descanse que não faltará quem de mim dê todas as explicações…”
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 94.

E quase todo o diálogo entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis.
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pp. 113-115.

מוות לסירוגין - ז'וזה סאראמאגו

As Intermitências da Morte - José Saramago
מרים רינגל
מחשבות והגיגים בעקבות קריאה בספר

(מיועדים לקריאה רק לאחר שמסיימים לקרוא את הספר)

"כל הספרים שלי, ללא יוצא מן הכלל, פותחים בסיטואציה בלתי הגיונית או בלתי אפשרית, שהופכת להגיונית ואפשרית. אני רוצה שתאהבו את הספר הזה בשל שתי סיבות: כיון שמגיע לו וכיון שמגיע לי". (סאראמאגו בראיון עיתונאי אתו עם צאת הספר לאור)

"למחרת אף אחד לא מת" זהו משפט הפתיחה וגם משפט הסיום של הרומן "מוות לסירוגין" שיצא לאור עתה בעברית. מעין סיפור מעגלי שאפשר לקרוא בו מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה.
מוות לסירוגין הוא ספר המספר על המוות, אך למעשה זהו סיפור אודות החיים. האנושות שחלמה תמיד על חיי אלמוות מופלאים מגלה מהר מאוד שללא מוות הופכים החיים לכאוס אמיתי.
סאראמאגו כתב סיפור אודות האנושות בכלל ואודות פורטוגל בפרט. אף כי אין ציון מפורש שהסיפור מתרחש בפורטוגל, וסאראמאגו מנסה לטשטש זאת באמצעות כמה סימני היכר שגויים, מדובר במדינה שגובלת בשלוש ארצות, (פורטוגל גובלת בספרד בלבד). מדינה שלא שוכנת לחופי האוקיאנוס (פורטוגל שוכנת לחופי האוקיאנוס האטלנטי). אך אי אפשר לשגות במחשבה שיש כאן ארץ לא נודעת. זוהי פורטוגל שסממני לאומנות מאפיינים אותה. הדגלים על כל מרפסת מזכירים בהחלט את תקופת היורו בפורטוגל לפני מספר שנים. 'הרחובות נראו כמו יריד של דגלים'. כשבקרתי כמה ימים לאחר תום היורו עדיין מלאו הרחובות, וגם קירות הבתים בתוך הדירות הקטנות בדגלי לאום, שהפיחו גאווה בלבם של הפורטוגלים שמזמן לא הרגישו כל כך "שווים"....
הפורטוגלים מאמינים, אליבא דסאראמאגו, שארצם היא המקום שהיה בוחר האל להיוולד בו, וכיון שלא נולד כאן תהיינה הופעות בדמותה של מאריה הקדושה שיאששו תפיסה הזו. כך גם חוזרים הדברים ברומן הנפלא "שנת מותו של ריקארדו רייש", כשרייש נוסע לביקור בפאטימה, בחפשו אחר מארסנדה.

"בוטחים באֵל ובנוסָה סניורָה מימי אפונסו אֶנריקֶש ועד ימי המלחמה הגדולה, זה המשפט שרודף את ריקארדו ריש אחרי שחזר מפאטימה[...] זו אמירה רבת הבעה [...] מירשם קול קורא, נוסף על כך שבנחרצותה היא הוכחה ניצחת לכך שאנו עם נבחר, היו אחרים בעבר, יהיו אחרים בעתיד, אבל אף לא אחד מהם זמן כה רב, שמונה מאות שנות אמון בלתי פוסק [...]" (שנת מותו של ריקארדו רייש, 263)

מרבית הפורטוגלים, כאמור, על פי סאראמאגו, מאמינים שהם העם הנבחר ושאמו של ישו הטילה על עצמה אחריות לבקר פעמים רבות את בניה ובנותיה הלויזיטאנים. סאראמאגו מוצא את האמונה הזו נלעגת ומתאר אותה באירוניה, אך זו אירוניה רוויה בעצב, כי מי שעומד שם, בפאטימה, ורואה את האנשים הזוחלים על ברכיהם שותתות הדם, מתוך אמונה שהצֶלֶם שבכיכר של פאטימה יסייע להם להבריא ממחלותיהם, מוצא עצמו מתמלא ברחמים ולא רק בבקורת.

המדינה הזו, בה חדלה המוות להופיע, היא בת עשרה מיליון תושבים, ממש כמו פורטוגל. זו מדינה שמרבית תושביה הם קתולים ואשר, כאמור, "רווחת במדינה האמונה שאדוננו ישו הצלוב לא היה רוצה להיוולד בשום מקום אחר אילו היה עליו לחזור מאל"ף ועד תי"ו, על קיומו הראשון".
במוות לסירוגין אין אזכור לא רק של שם המדינה. אין גם שמות לגיבורים, בדיוק כמו ברומנים "על העיוורון" ו"כל השמות". גם כאן הגיבורים נושאים שמות תואר מייצגים:
ראש הממשלה, הקרדינל, מנכ"ל הטלוויזיה, הצ'לן, המוות, המאפיה וכדומה.
סאראמאגו שואף לספר סיפור אוניברסאלי שידבר אל כל אדם, בכל מקום, ואולי גם בכל זמן. אך הוא אינו יכול להשתחרר מכבלי ההיסטוריה הפרטית שלו, מן הביקורת הנוקבת שלו כלפי מולדתו.
עובדה זו אינה הופכת את הספר ללוקלי, נהפוך הוא, הנושא והעיסוק בו ידועים לכל מקדמה דנה. החיים אל מול המוות, הארוס והטנאטוס כמשלימים זה את זה. המטוטלת הזו שעוברים הגיבורים המיתולוגיים, שהומרוס כה היטיב לתארם, בין התאווה לחיים לנהייה אחר המוות, (מוות של גיבורים, כמובן, אך עדיין זהו מוות), עוברת כחוט השני לאורך ההיסטוריה. (ולנו, כיהודים, מוכרת היטב מגיבורי המקרא).

המוות - (אשתמש כאן בלשון נקבה עבור המוות כפי שנוהג סאראמאגו וכפי שהפורטוגזית מרשה זאת – a morte)
יום אחד התעוררה לה המוות משנתה והחליטה שהיא מפסיקה להמית את בני האדם. לא את כל בני האדם, אלא רק את אלה שבמחוז שלה, שכן היא איננה המוות של הארצות האחרות ואף לא המוות של בעלי החיים.
איך מתמודדים עם היעדרה של מוות במדינה שאזרחיה רגילים לציית לכוחות מאורגנים של ממשלה ומשטרה ותקשורת וכנסייה יודעת כל?
בשלב זה של הסיפור המוות מתוארת כדמות מפחידה, חסרת פנים וצורה אנושית, משהו שמזכיר צל ורוח רפאים.
בתקופה זו של היעדר המוות מעניינת מאוד התנהגותם של הגופים השונים, שאנחנו רגילים בחברה המודרנית, שהם אלה שמנהלים את חיינו.
הממשלה - עם פרוץ המשבר פועלת ממש כמו הממשלה ב"על העיוורון". מחכה בצד לראות מה יקרה. אחר כך, כשהעניינים מסתבכים היא מצווה על האנשים לשמור על החולים בבתיהם ובעקיפין או במישרין גורמת לאנשים למצוא דרך ל"המית" ולקבור את המתים מעבר לגבול.
נאום ההרגעה של ראש הממשלה ושר הבריאות לא מרגיע איש. מילים חסרות פשר מעשי.
התקשורת מציעה כותרת לעיתון "הבה לא נטפח תקוות שוא", אך לבסוף מסכימים על כותרת פחות טעונה "שנה חדשה, חיים חדשים".
מה עושה ממשלה במצב משברי שאיננה יודעת כיצד לטפל בו? כמו בכל מקום אחר, גם בסיפור שלנו מבטיחה הממשלה לחקור ולבדוק את הסיבות להיעלמותה של המוות. וועדות שונות יוקמו לשם כך ותוצאות חקירתן יימסרו לתושבים המודאגים. ועדה בין תחומית, שכללה אנשי דת ופילוסופים, תדון בשאלה הקיומית איזה עתיד יהיה כאן ללא מוות? יתירה מכך, צריך היה לדון בבעיה האכזרית של התרבות הזקנים הסנילים שבעבר הלא רחוק היה זה המוות שפטר את החברה מעונשם.
כשאנשים מחקים את מעשה משפחת האיכרים הענייה ומעבירים את חוליהם את הגבול על מנת שימצאו שם את מותם וקבורתם, מתעלמת הממשלה ולא רואה ביציאת ההמונים הזו מעשה רע.
ישיבה זו על הגדר טובה עד שהממשלה נאלצת להתמודד עם המאפיה בכבודה ובעצמה. זו שמרימה ראש תמיד כשיש הזדמנות לעשות כסף קל. וקורה מה שצפוי שיקרה - הממשלה הזו מקיימת שיתוף פעולה אמיתי עם המאפיה, שכן האחרונה פותרת לה בנקל בעיות שהיא מתקשה להתמודד עמן. כך נופלת הממשלה לידיה של המאפיה. עובדי מדינה צנועים והגונים עברו לעבוד בשירות המאפיה וזהו אבסורד שמזכיר לכולנו מציאות רווחת, אפילו במקומותינו...
שר הפנים, מי שמתקשה לקבל את גזר הדין הזה, מנסה להניא את ראש הממשלה משיתוף פעולה עם המאפיה ובאמתחתו הצעות מגוונות איך לעצור את הנגע, בעיקר זה של המשפחות חסרות המוסר אשר מוכנות להרוג את קרוביהם. ראש הממשלה, בקור רוח מופלא, לועג לו ולצדה של כל הצעה הוא מציע לו תיק של שר אחר, עד שבידיו של שר הפנים נמצאים כמעט כל התיקים כולם... (מזכיר לנו משהו, כאן במדינה שלנו?)
ראש הממשלה מנהל שיח גם עם המלך – שיח גרוטסקי למדי המציג את מוסד המלוכה האנמי, המיותר, שעדיין שוכן במקומות אחדים על פני הפלנטה שלנו. בשיחה זו הוא אומר משפט חכם ביותר :"אם לא נחזור למות אין לנו עתיד".... אבל המלך לא מבין את המשפט באמת והוא מסמן איקס ליד המילה תקציב....כי כל מה שמעניין את המלך באמת הוא התקציב שממשיך לזרום לחצר המלוכה ומאפשר לו ולבני משפחתו ליהנות מחיים ראוותניים חסרי משמעות.
ואולי מוטב שלא תהיה מלוכה וימנו לרפובליקה נשיא, (כמו שקיים בפורטוגל). ולאחר שיסיים את הקדנציה שלו ייתן הרצאות, יכתוב ספרים, ישתתף בקונגרסים, בוועידות וסימפוזיונים, יכרכר סביב שולחנות עגולים ויקיף את העולם בשמונים קבלות פנים, יחווה את דעתו על אורך החצאיות כשיחזרו ללבוש אותן, ועל צמצום האוזון באטמוספרה אם עדיין תהיה אטמוספרה...... אירוניה אקטואלית במיטבה....
הכנסייה – היא נושא לביקורת ולאירוניה לאורכה של היצירה הסאראמגואית. די אם נקרא את הקטע ב"על העיוורון" בו מוצאים עצמם בתוך כנסיה, הרופא ואשתו, כשכלב הדמעות מלווה אותם אף הוא פנימה. (ממש חילול הקודש...). בכנסיה מכוסות עיניהם של כל הפסלים ותמונות הקדושים. במצב של כאוס מוחלט אין כוח לכנסיה לסייע או לתקן את המעוות.
ב"דברי ימי מנזר" מספר לנו סאראמאגו סיפור על התאכזרות הכנסייה והמלוכה כלפי התושבים הפשוטים, קשי היום, שצריכים להוביל אבנים כבדות על מנת לבנות מונומנט חסר תועלת כמו המנזר הזה במאפרה.
"מוות לסירוגין" מזמן לסאראמאגו אפשרות נוספת לנגח את הכנסייה.
בעקבות ה'הפסקה' שנטלה המוות מתנהל דיאלוג בין ראש הממשלה לקרדינל והאחרון נתקף בבהלה רבה.
"בלי מוות, אין תחייה, ובלי תחייה, אין כנסיה" (ע' 18)
הכנסייה, שרגילה לתת תשובות נצחיות, לא תוכל לשרוד במצב בו אין מוות. מלכתחילה מה שעשתה הכנסייה הוא לסתור את המציאות, מהכנסייה אף פעם לא דרשו הסברים "המומחיות האחרת שלנו, חוץ מהבליסטיקה, היתה תמיד לנטרל את רוח הסקרנות באמצעות האמונה" (ע' 20)
בדיאלוג שהתקיים בוועדה הבין- תחומית, בין אנשי הדת והפילוסופים, אומר איש הדת, שהדת היא עניין ארצי ואין לה ולא כלום עם השמים. לא לכך הורגל הציבור לשמוע "מה אפשר לעשות, אמר נציג הדתות, היינו צריכים לומר משהו שיעשה את הסחורה אטרקטיבי, אז אתה רוצה לומר שבעצם אינכם מאמינים בחיי נצח, נכון, אדוני, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים" ( ע' 36)
הפילוסופים הרי הם "מתפלספים כדי לדעת שנמות". מישל מונטיין כבר אמר שלהתפלסף פירושו ללמוד למות. (ע' 38 )
כשנסתתמו הסברי הכנסייה כיצד זה שהמוות פס לו מן העולם קמה לה תזה חדשה – תזת המוות הדחוי.
בתוך הפולמוס הזה, הכנסייה שאין לה תשובות מספקות, מנסה להרוויח זמן ותו לא.
כשהמוות שב לפקוד את העולם הכנסייה היא הראשונה לשמוח וכמעט לומר 'אמרנו לכם... לא יתכן להשוות בין אלוהים למוות, אלוהים תמיד עומד מעל המוות ועובדה שהוא קם לתחייה'....

בתי החולים והרופאים – גם הם מביעים דאגות וחששות. יש להם בעיות לוגיסטיות: היכן יציבו את מיטות כל החולים שאינם מתים? גם כך מלאים המסדרונות במיטות. מנשר יוצא לאזרחים שהחולים יימסרו לטיפולן של המשפחות, כי בלאו הכי חולה במצב קשה לא בדיוק יודע היכן הוא נמצא, האם בבית החולים או בביתו.
אחר כך מסתבר שהציבו מיטות במחסנים ובכל פינה אפשרית וחדלו להתייחס לחולים האנושים
מעונות הגיל השלישי והרביעי – שהוקמו כדי לשחרר את בני המשפחה מעול הטיפול בזקנים שאינם שולטים בסוגרים ומזילים ריר בשעת האוכל, הלינו אף הם על הדאגה החדשה של מחסור במקומות אכסון, בעיה שנפטרה במוות הטבעי שהתקיים בעבר. הסכנה הגדולה שהתעוררה היא שבתי האבות יהפכו "בתי קברות של החיים".
חברות הביטוח – גם הן התריעו על כך שהענף שלהן נמצא בסכנה גדולה. באורח יצירתי הוחלט שיתקיים, באופן מטפורי, 'מוות חובה בגיל שמונים, כלומר, בגיל שמונים יקבל המבוטח את הכספים המגיעים לו.ואם ירצה יוכל לחדש את הביטוח לעוד שמונים שנה....'
בחברות הקבורה – ממש לא שמחים לנוכח הפסקת המוות. לגביהם זוהי קריסה כלכלית קטסטרופלית. כדי למנוע קריסה זו הוצא מנשר גרוטסקי שמחייב את האזרחים למסור את בעלי החיים המתים (שכן, בעלי החיים המשיכו למות). מתחילים לקבור כלבים וחתולים וארנבים וכנריות ועוד מעט יקברו גם תולעים... מצב מביש ממש....
כה מחפיר מצבן של חברות הקבורה עד כי כמעט הוצא שם חדש לסיפור חדש "למחרת אף כלב לא מת"...
המאפיה או כפי שהם מכנים עצמם "המאפיה החדשה" –
מבלי שחפצה בכך הופכת משפחה כפרית ענייה למושא חיקוי. בני המשפחה הופכים גיבורים בקטע מרגש במיוחד בסיפור הזה. משפחה כפרית שמרחמת על האב הזקן והתינוק החולים ומעבירה אותם את הגבול על מנת שימותו וימצאו את מנוחתם באדמה. כשמתחילים לחקות אותם משפחות רבות קמה לה מאפיה,שמסייעת לאנשים, תמורת בצע כסף, להעביר את החולים את הגבול ולעשות מה שעשתה המשפחה הכפרית הזו.
המאפיה החדשה הזו, ככל מאפיה אחרת, נוקטת באותם אמצעים של איומים, שחיתות, שוחד והפחדה.
בהמשך הסיפור, כשייסוריי המצפון של בני המשפחות מתעוררים, מוצאת המאפיה מוצא נפלא – בתעודת הפטירה ירשם שהמתים הם למעשה מתאבדים וכך רווח לכולם ולא נכרת הענף עליו ישבו הפושעים הללו.
בתוך הכאוס שמתרחש במדינה הזו מקומה של המאפיה שמור וכפי שכבר נאמר גם הממשלה נאלצת לשתף פעולה עמה ופקידי מדינה תמימים הופכים לאנשי כנופיות המאפיונרים בלית ברירה.

התקשורת – מלכתחילה היא בנויה על השמועה. ברגע שיש שמועה היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים.
הטלוויזיה מזמינה שני מכשפים בעלי שם ומגדת עתידות לתוכנית טלוויזיה שתבהיר לאנשים את התופעה המוזרה הזו שאין יותר מוות, זה שחדל להופיע החל מן האחד בינואר.

בתום שבעה חודשים תמימים מחליטה המוות כי הגיעה העת לשוב מן החופשה שנטלה "ללא רשות" ולמלא את תפקידה המקורי והיחיד אותו היא יודעת לעשות – להמית את בני האדם.
מנכ"ל הטלוויזיה הוא האיש שנבחר על ידי המוות לקבל את המכתב הראשון במעטפה הסגולה. המנכ"ל מתייעץ עם ראש הממשלה ושניהם מופתעים כיצד המכתב חתום באות קטנה morte ולא Morte כפי שמקובל.
מוות מתעקשת לחתום באות קטנה וכועסת כאשר מתקנים את שמה בכתבה בעיתון אודותיה....
"זה לא נורמלי בשפה שלנו להתחיל שם באות קטנה, תגיד לי, אתה רואה משהו נורמלי בכל הסיפור הזה שאנחנו חיים..." (101)

היא שולחת, אם כך, מכתב, שמעטפתו סגולה, למנכ"ל הטלוויזיה, כמי שמייצג את התקשורת, ומבקשת ממנו לקרוא אותו לעיני מיליוני הצופים. המכתב נשמע כמסה פילוסופית אודות החיים והמוות –
לאחר חודשים אחדים של מבחן עמידות בפני העדרה של המוות, מנקודת מבט פילוסופית, חברתית, מוסרית ופרגמאטית כאחד החליטה מוות שטוב יהיה למשפחות ולחברה כולה שתשוב אליהם ותודה בטעותה.
צבען של המעטפות שמשגרת המוות הוא סגול ויש משהו ילדותי ונשי בשימוש בצבע הסגול. אף כי הגיוני שרצונה שהמכתב יהא בולט ואי אפשר יהיה להתחמק מלהתייחס אליו. ובכל זאת "הנשיות" הזו היא משהו שמאפשר לסאראמאגו להפוך אותה לדמות אשה ממשית, לקראת סיומו של הסיפור.
כשהמוות מחליטה לשוב ולפקוד את התושבים מתעצמת האירוניה. ראש הממשלה מוסר, בידי מנכ"ל הטלוויזיה, נאום שהוא מכין בשתי דקות על מנת שיקראו אותו בחצות – הודעה על שובה של המוות מן ה'חופשה' שנטלה במהלך שבעה חודשים.
"בני ארצי היקרים, זכרו כי האחדות היא הכוח, זו סיסמתנו, זה המוטו שלנו, נישאר מאוחדים והעתיד יהיה שלנו"....ע' 102, כמה גרוטסקי לדבר על עתיד כשהמוות חוזרת לפקוד את המולדת....

מוות "מלאת החמלה" כלפי בני האדם נותנת ארכה של שבעה ימים למתים לעתיד לבוא. זאת על מנת שיוכלו להיפרד ממשפחתם, להשלים עם קרובי משפחה שרבו אתם, לכתוב צוואה וכל עניין אחר של סגירת מעגל החיים. אבל בני האדם, טבעם לדחות את הדברים הללו והם לא ששים למלא אחר הצעותיה של המוות.
עתה, כששבה המוות לפעול, הוקמו צוותים של פסיכולוגים לטפל בחיים להתגבר על הטראומה שהמוות צפוי להם שוב. – תהליך של הפוך, על הפוך, על הפוך. מן המוות אל החיים הנצחיים ומהם חזרה אל המוות הנצחי....
בעיתונים מקבלת המוות תכונות אנושיות ומכנים אותה בכינויים אנושיים לחלוטין, מרשעת, עריצה, דראקולה בחצאית – תמיד בלשון נקבה.
אנשי הממשל אובדי עצות, אינם יודעים איך להסביר את התופעה המוזרה הזו ומבצע חדש הוכרז במדינה ושמו "ציד המוות". ניסיון לשחזר את גולגולתה של המוות נערך אפילו בארכיונים של המשרדים למרשם תושבים, אותם אלה שישב בהם ז'וזה הגיבור ברומן "על השמות", אותו גיבור שרצה לסלק את הקו המפריד שבין ארכיון המוות לארכיון החיים וראו כמה צדק בתפיסה זו שלו.
מכתב סגול אחד ששלחה המוות לצ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית חזר לשולח. פעם אחת ופעם שניה ופעם שלישית.
כמו מרבית דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, גם ברומן זה הגיבור, צ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית, הוא רווק בן 50 שלא חלק מימיו את חיי היומיום ואת דירתו עם אשה ומזה זמן רב, מסכים עמו הכלב, לא חלק את מיטתו עם אשה כלשהי.
הצ'לן הזה שהתמזל מזלו והמכתב הממוען אליו המבשר על קצו בתום שבעה ימים, חוזר לשולחת, למוות.
המפגש הזה עם המוות מצמיח בו מוסיקאי חדש נפלא והוא מנגן כאילו הוא נפרד מן העולם, משמיע בנגינה שלו שורה של רגשות ומאווים וחלומות שלא הגשים מעולם וכולם מסמלים את החיים, אותם חיים שהוא לא ממש חי אותם במליאות האפשרית שהם מזמנים לו ולכולנו.
המוות אינה יכולה להשלים עם כשלון זה והיא פוקדת את ביתו של הצ'לן, שם מתרחש האבסורד במלוא הדרו – המוות אינה יכולה למוות. האם תוכל היא לחיים, האם תוכל להפוך לבריה חיה?
בהפיכתה של המוות לאשה יפה, מושכת עין כל ובעיקר את עינו של הצ'לן והקשר המוזר שנוצר בין השניים עד לסיום המפתיע של הרומן, ישנה אמירה אופטימית.
"... כי החיים הם תזמורת שמנגנת תמיד, מתואמת, צורמת, הם הטיטניק הטובעת תדיר, ושבה תדיר אל פני המים..."
המוות היא זו שמבינה שבני האדם לעולם לא יבינו את המציאות הזו שבה הם חיים, כי הכל בחייהם זמני, ארעי, חולף ללא תקנה... מה שהיה כבר נגמר, מה שהווה לא יהיה תמיד...
המוסיקה הפיחה חיים במוות, המוסיקה הפיחה חיים באהבה והאהבה היא האפשרות היחידה לתקווה, אפשרות לחיות, בלא פחד, את החיים הללו בידיעה ברורה שהמוות ממתין לכל אחד מאתנו מעבר לפינה.
וכשיבוא – יבוא. או כשתבוא – תבוא.

אולי יש בספר הזה קלישאות רבות, כפי שיש מבקרים שיקומו ויאמרו, אך סאראמאגו יודע איך להפכן לקלישאות נוסח סאראמאגו. או אז הן נשמעות כאילו מעולם לא נאמרו כך, באופן הזה.
גתה אמר: 'הכל כבר נאמר, החוכמה היא לומר את הדברים באופן אחר'.....

האדם המשוכפל

האדם המשוכפל – ז'וזה סאראמאגו
O Homem Duplicado – José Saramago
הקיבוץ המאוחד, תרגום מרים טבעון, 300 ע'


מרים רינגל

בשנת 2002, ביום הולדתו, בהגיעו לגבורות והוא בן 80 שנה, יצא לאור ספר חדש של הסופר ז'וזה סאראמאגו בשם 'האדם המשוכפל'. סאראמאגו בחר הפעם לעסוק בנושא הכפיל, מוטיב ידוע בתרבות עוד מימי אלי יוון. הסיפור בנאלי למדי : שני אנשים שהם אולי איש אחד, שאין בהם משהו מבריק או מעורר הערצה. אך עטו של סאראמאגו הופך את האירוע הזה לסיפור מתח בלשי שסוחף את הקורא, וכמו בכל ספרי הבלש – הפתרון המפתיע רק בעמוד האחרון.
מדובר, אם כן, במורה להיסטוריה, טרטוליאנו מאסימו אפונסו, המגלה לפתע כי קיים איש אחר שהוא העתק מדויק שלו, שחקן קולנוע אפור בשם דניאל קלארו. העובדה שקיים כפיל מהווה איום על טרטוליאנו, מישהו יכול לקחת את מקומו מבלי שאיש יבחין בכך והוא יוצא למסע חיפוש ה'אחר', ההופך מעין חיפוש של זהותו שלו. מסע לא קל, עוכר שלוות נפש ומוליך למחוזות בלתי צפויים. בדומה לדמות הראשית בסיפור הקלאסי של אדגר אלן פו "הגיבור" או הגיבור בספרו של אוסקר ווילד "תמונתו של דוריאן גריי".
בעולם שבו האנשים שונים זה מזה, נדמה שלכל אחד משהו שמאפיין אותו והנה מתערערת המחשבה הפשוטה הזו. אם קיימים שני אנשים הדומים לחלוטין זה לזה אחד מהם צריך להיות העתק של האחר. מי הוא, אם כן, המקור ומיהו המשוכפל? מי יחליט מי מהם יישאר המקורי?
המפגש עם המשוכפל שלך מעורר את השאלה המסובכת הקשורה לזהות: מי אני באמת? וזו השאלה שמניעה את הסיפור. זו השאלה שמעמידה, באורח פרדוכסלי, גם את ההבדלים בין השניים, הבדלים אישיותיים אליהם אנחנו נחשפים במהלך הסיפור ואשר מטשטשים את השאלה המרכזית ששואלים שני הגברים הללו: מי נולד לפני מי ומכאן גם מיהו המקור ומיהו המשוכפל? אין להתפלא, כי בעולם הפסימי שאותו מציג סאראמאגו במיטב ספריו, השאלות הקיומיות הללו מובילות את הגיבורים להתנהגות אלימה ולתוצאות שרק קריאה בספר תפענחם לקורא.
יש לפחות שתי קריאות של הספר. האחת שבה הספר 'האדם המשוכפל' ממשיך ומפתח רעיון של מציאות הזויה, שכבר באה לידי ביטוי בספרים האחרים של סאראמאגו. ההטרונימים, ריקרדו רייש, המחפש אחר הממציא שלו, המת, פרננדו פסואה, המגיה, ריימונדו סילבה, שמשנה את פניה של ההיסטוריה באמצעות הכנסת המילה "לא". השבר שנבקע בחצי האי האיברי, בספר הנפלא 'רפסודת האבן', שבר שאולי מוביל לעיוורון הלבן שבו לוקים כולם,להוציא את אשת הרופא, ב'על העיוורון'.
בקריאה השנייה, יוצר סאראמאגו רומן, שבדומה לשלוש הקודמים לו, (על העיוורון, כל השמות והמערה), נמצא כביכול מחוץ למקום ומחוץ לזמן. מעין סיפורים אלגוריים אוניברסאליים, שכן אף כי לא מצוינים זמן ומקום, יגלה הקורא המיומן שמדובר בפורטוגל ובזמן מודרני מאוד.
הדמויות ברומן מועטות ולקוחות מן השוליים החברתיים– טרטוליאנו מאסימו אפונסו, אמו הגרה בכפר, דונה קרולינה, מרייה דה פאש, חברתו, שהיא פקידה בבנק ועמה הוא מקיים מערכת יחסים שטחית למדי. חברו, המורה למתמטיקה בלא ציון שמו, מנהל בית הספר, חסר שם אף הוא. דניאל קלארו, הכפיל, שהוא שחקן קולנוע סוג ו', המשתמש בשם בימתי – דניאל סאנטה-קלארה ואשתו הלנה, דמות מעניינת בפני עצמה. כל הדמויות הללו מופיעות אט אט בתוך הטקסט.
הדמיון הסאראמאגואי, שהעניק לכלב הדמעות ב'על העיוורון' תכונות אנוש ואותו כלב מופיע גם 'במערה' בתפקיד דומה, מוסיף לסיפור שלפנינו גיבור דמיוני מרתק: 'השכל הישר'. 'דמות' המנהלת שיחות מעניינות ביותר עם טרטוליאנו. שאלות פילוסופיות לא מעטות מתאפשרות מן העימות שבין ה'שכל הישר' לבין 'השכל העקום'. אם תרצו, דיאלוג בין 'שכל' שמבוסס על ההיגיון, קור רוח ושליטה עצמית לבין 'שכל' המורכב מאגרסיות, מחוסר מחשבה, מספונטאניות רגשית שמוליכה אותנו לא אחת אל עבר פי התהום. כידוע, 'רק השכל הישר ניחן בדמיון של משורר שיכול להמציא את הגלגל'.
בתוך כל הבינוניות של החיים מצליח סאראמאגו לשזור סיפור מתח בלשי שבו הקורא הוא שותף פעיל.
כדרכו, משתף הוא את הקורא בתהליכי הכתיבה שלו. 'מחבר מובלע' המציג עמדה של מחבר בלתי מהימן.
'אל תסמכו עלי כשאני מספר לכם את מה שאני מספר, אני רק משכתב את מחשבותיהם של הגיבורים ומעתיק את מעשיהם'.
נושא מרתק ביצירה של סאראמאגו היא דרכו להתכתב עם עצמו באמצעות הגיבורים המופיעים בספריו הקודמים: עם המגיה ריימונדו סילבה, עם ריקרדו רייש ששב לארצו כדי למות בזרועותיה של חדרנית בית מלון, עם ז'וזה, הגיבור של 'כל השמות' ועם הנשים המתרחצות במרפסת ב'על העיוורון'. והוא מתכתב גם עם סופרים כמו הומרוס, בורחס ואחרים.
הכפילות האמיתית של הרומן איננה טרטוליאנו ודניאל קלארו – אלא ההיסטוריה וההיסטוריה, דהיינו, בין ההיסטוריה והסיפור (בפורטוגזית, המילה História פירושה היסטוריה וגם סיפור)
גם כאן, בדומה למגיה ש'בתולדות המצור על ליסבון', רוצה המורה להיסטוריה ללמד את ההיסטוריה מן ההווה אל העבר , קדימה ואחר כך אחורה, וכך לספר סיפור על מציאות אחרת. הוא מעורר חיוך בקרב חבריו אך מנהל בית הספר חושב שהנושא ראוי ומציע לכתוב הצעה למשרד החינוך לתיקון תוכנית הלימודים בהתאם.
הספר פותח באפיגרף בדוי מתוך "ספר ההפכים", ספר שאינו קיים, (תעתוע נוסף של סאראמאגו), וכך הוא אומר – "הכאוס הוא סדר שעדיין לא פוענח", משפט זה חוזר ומהדהד בסיפור בפיה של מריה דה פאש והדבר מעורר את השתאותו של טרטוליאנו, שחושב כי פקידת בנק פשוטה אינה מסוגלת לאמירה פילוסופית מעין זו.
האפיגרף השני הוא מתוך 'טריסטאם שנדי ללורנס סטרן – "אני מאמין במלוא בכנות שיירטתי מחשבות רבות אשר השמיים ייעדו לאדם אחר". בקריאה חוזרת של הספר מתבהרים היטב שני האפיגרפים הללו. הכאוס הממתין לפענוח והתחושה שאנחנו מכוונים לא אחת למחשבות של האחר, ימצאו את דרכם בתוך הסיפור המרתק הזה.
הכתיבה של הספר קולחת באמצעות הפיסוק המיוחד של סאראמאגו, העושה שימוש רק בפסיקים ונקודות ומתאים עצמו לקצב הנשמע בדיבור. מקצב מוסיקלי עליו שומרת המתרגמת מרים טבעון באדיקות מופלאה ויוצרת תחושה, בכל היצירה של סאראמאגו תחת שרביט תרגומה, שאתה קורא את המקור ממש.

פרק אחד עשר

יום ששי 15 באוקטובר
לאחר שבעלי והחברים נסעו חזרה לישראל החלטתי להדרים לאזור אלגרב לביקור בביתה של חברתי איזבל. בבוקר אני נוסעת לתחנת הרכבת אוריינט וקונה כרטיס נסיעה ברכבת לפארו.
אלגרב הוא חבל הארץ הדרומי של פורטוגל, קרוב לחופי אפריקה וניכרת בו השפעה מורית בסגנון הבתים ובאתרים ההיסטוריים הרבים המצויים באזור.
במחלקה הראשונה של הרכבת – אלפא, מחלקים מגזינים ואוזניות ויש טלביזיה, ממש כמו במטוס.
איזבל מחכה לי בתחנת הרכבת ואנחנו נוסעות לבית של אמה בעיר. הבית בן שלוש קומות וחדרי המדרגות מעוטרים באזולז'וש, ממש כמו במוזיאון שבליסבון. צלבים ואיקונים רבים מפוזרים בדירה.
מריה ז'וזה, אמה המרשימה של איזבל שאת סיפור חייה המורכב והמרתק כתבה איזבל ובדעתה לפרסמו יום אחד כרומן,ערכה את שולחן ארוחת הערב. אנחנו אוכלות שלושתנו, שותות יין ומדברות. מיד נמצאה לה שפה משותפת.

אני עייפה ביותר ועולה לחדר המפואר שקבלתי. הסדינים ממשי בצבע אדום מעלים בי חיוך. לבושה בכותנת לילה ממשי בצבע אדום אני חושבת לעצמי: הנה אני במיטה המפוארת הזו עם סדינים אדומים, כמו איזו נסיכה.
ביום שבת בבוקר יוצאות איזבל ואני לטייל בפארו. לאחר שאנחנו שותות קפה במידרחוב של פארו, אנחנו מטיילות בחלקים העתיקים של העיר. צופות מן הקתדרלה על הים והמפרצים שמגיעים ליבשה. מראה מדהים ביופיו. האכילה במסעדה מקומית, טיפוסית מאוד הופכת למענינת לא רק בשל הסרדינים הנפלאים שעולים על הצלחת. קירות המסעדה מעוטרים בפוסטרים ותמונות של הזמר אפונסו, מי ששירו הושר מאות פעמים ביום שבו פרצה המהפכה בשנת 1974.
העיר טאוירה בה אנו מבקרות לאחר ארוחת הצהרים היא עיר יפה ביותר השוכנת לחופו של נהר. אור השמש של אחר הצהרים מאיר אותה ומשווה לה מראה קסום. בחלקים העתיקים שבה אנחנו הולכות ברגל ושוב מגיעות למצודה עתיקה ולחומות עיר עתיקות.

ביום ראשון בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר מתלבשת אמה של איזבל בחליפה סגולה בהירה, מתאפרת קצת והנה נגלית לעיני אשה יפה ביותר. אנחנו נוסעות לטייל לחלק הדרומי ביותר של אלגרב.
נוסעות על האוטוסטרדה הפנימית של חבל הארץ הזה ומגיעות לקאבו דה וינסטנה – Cabo de Vincente, המקום שחשבו מגלי העולם הגדולים של פורטוגל שבו הסתיים העולם.
המקום מתויר מאוד ותיירים רבים כבר מתהלכים על גבי צוקים ענקיים מעל הים. מראה ראשוני של הים ושל הטבע. צבע השמים איננו אחיד והוא עטוף בגוונים שונים של כחול. באזור שוכן מתחם ששימש פעם בית ספר ימי לאימפריה הימית הזו, פורטוגל.
את ארוחת הצהרים שלנו אנחנו אוכלות במקום קסום, סמוך לחוף הים, במקום שבו הים משנה את צבעו ומרצו כל הזמן. צדפות ענק שהוצאו מן התנור משמשות כפתיחה לארוחה מדהימה. דג האנשובי הענק שמוגש לשולחן נאכל על ידינו עם קולות גרגור של הנאה. ואנחנו לא מוותרות על יין טוב ועל המנה האחרונה המתוקה.אם חוגגים אז חוגגים.
לאחר ארוחת הצהרים הנפלאה הזו, אנחנו נוסעות לעיר לגוס, שם שוכנת דירת הקיץ של המשפחה. לגוס היא מפרץ ענק ויפה. איזבל טוענת שיש עוד מפרץ יפה כזה בעולם והוא זה של סאן פרנציסקו.
אני מצטלמת עם פסלו של דום סבסטיאן, המלך הפורטוגזי שנעלם במלחמה במרוקו, בהיותו צעיר ועד היום מאמינים הפורטוגזים שיום אחד הוא ישוב. (סאמראגו לועג לסיפור הזה פעמים רבות).
מלגוס אנחנו ממשיכות לעיר עתיקה בשם סאגרש, Sagres . אחת הערים העתיקות באזור. העיר הראשונה שנכבשה מחדש מידי המורים. העיר העתיקה עדיין מוקפת בחומה. רחובות צרים ובתוכם בתים ואנשים שגרים בהם גם כיום.
איזבל אומרת שהאגדה מספרת שאחד המלכים הפורטוגזים נשא לאשה נסיכה אירופאית והביא אותה לסגרש. הנסיכה היתה עצובה ביותר כי כשהביטה מבעד לחלונה לא ראתה מעולם את המראה הנפלא של השלג של מולדתה. המלך שאהב מאוד את אשתו, נטע עצי שקדייה רבים בחצר הארמון וכך כאשר היא הציצה מבעד לחלון, מרבד של לובן נגלה לעיניה והשמחה שבה למעונם. אומרים, כי על כן יש כל כך הרבה עצי שקדייה בפורטוגל.
למרגלות המבצר שוכן לו בית הקפה של דונה רוזה. אנחנו נכנסים לבית המופלא הזה, המעוטר באזולזוש מדהימים ביופיים. אין זה בית קפה רגיל ובעלת הבית רוזה, אשה לא צעירה, יפה ביופי עדין ומיוחד, מגיעה ומברכת אותנו לשלום, שכן היא מכירה היטב את אמה של איזבל.

היו אלה עבורי שלושה ימים מדהימים ואני מודה לאיזבל ואמה על האירוח הנפלא.
אני שבה ביום שני בערב לליסבון ברכבת הפרברים. בתחנה הראשונה עולים לרכבת זוג מוזר. לגבר קול צפצפני. נראה שהוא לוקה בשכלו במידה זו או אחרת.
הם מחפשים את מקום מושבם ומוצאים כי תפסו להם אותו. מקימים את האנשים כי הם רוצים את המקום הנוח הזה. נוח מאוד למטרת נסיעתם.
הגבר מוציא חפיסת קלפים ומיד מתחיל משחק שנמשך למעלה משלוש שעות. כל הדרך הוא מדבר ומלמד אותה כל מיני טריקים.... הוא קורא קריאות ניצחון והיא פשוט מגיבה בשקט ובהכנעה.
למרות הקולות שהוא מקים בקרון השמור, רוב האנשים, ואף אני בתוכם, מצליחים לנמנם קמעה.

פרק שנים עשר

יום שבת, 16 באוקטובר
למחרת, בליסבון, אני שבה מהאוניברסיטה, מניחה את התיק הכבד בדירה ונוסעת לי לאוריינט לבדוק בדואר אם יש להם קופסאות לשליחת ספרים וחשבתי לשוטט לי קצת.
ההמתנה לאוטובוס מספר 21 שנוסע מרחוב Cunha שמול ביתה של איזבל לכיוון האוריינט ארוכה ומעצבנת. מתחיל לרדת גשם והאוטובוסים כאן איטיים ובאים בתדירות נמוכה.
ואני כבר מתגעגעת למכונית שלי, לנוחיות של האוטו הפרטי שלוקח אותי מהר לכל מקום.
כשאני עולה לאוטובוס ויושבת בספסל של ארבעה, יושבות מולי ולצדי שלוש נשים מבוגרות. אף אחת לא מכירה את חברתה. הגשם דופק לו במרץ על חלונות האוטובוס והן מתחילות לדבר זו עם זו וגם אתי.
אחת אומרת – אני כל כך אוהבת גשם. כשאני שומעת גשם אני שמחה
השניה אומרת – אני אוהבת גשם ביום, אבל בלילה ממש לא
הראשונה אומרת – הוי, אין משהו שאני אוהבת יותר מאשר להיות מתחת לשמיכות בלילה ולשמוע את הגשם.
השלישית כבר מספרת סיפור על אמא שלה ועל המרץ שהיה לה בהיותה בת 78. זה מרתק אותי כל פעם מחדש.
אנחנו, הישראלים, מאוד בלתי אמצעיים. מדברים זה עם זה לעתים קרובות בקופת חולים ובבנק ובתור לקולנוע. אבל כאן, לעיתים אני פוגשת תופעות מרתקות ביותר.
אנשים פשוטים, כאלה שאין להם מכוניות עולים לאוטובוס. באוטובוסים אתה יכול למצוא את פורטוגל הישנה, כי מפלס הגיל כאן גבוה ביותר.
המבוגרים מעדיפים לנסוע באוטובוסים ולא במטרו. הם חוששים מהנסיעה המהירה במטרו, מהריצה של קהל רב מדי וירידה במדרגות נעות למעמקי האדמה.
האוטובוסים הם לא מציאה גדולה. בדרך כלל הם עמוסים מאד. אבל יש כמה מושבים בכל אוטובוס שעל השמשה שלידם כתוב – מקומות המיועדים לאנשים מבוגרים, לנשים בהריון ונשים עם ילדים.הפורטוגזים משתדלים מאוד להישמע להוראות הללו.
איזבל אמרה לי פעם שהפורטוגזים לא נוגעים זה בזה, הם אוהבים את הפרטיות שלהם וכדומה.
נדמה לי שהיא דיברה על פלג מסוים של האוכולוסיה. החלק העשיר, זה שעורך קניות בקורט אינגלז ולא בפינגו דוסה.
האנשים שעולים לאוטובוס הם אנשים בלתי אמצעים, נוגעים זה בזה, מחייכים זה לזה, מדברים זה עם זה. לעיתים צועקים זה על זה.
אמש עלו לאוטובוס שתי נשים. אחת העבירה את הכרטיס המגנטי שלה על המכשיר המצוי בכל אוטובוס. השניה לא העבירה שום כרטיס, כביכול לא שילמה עבור הנסיעה.
האשה הראשונה אמרה לה: למה לא העברת כרטיס?
זו שלא "שילמה" חטפה 'קריזה' אמיתית וצעקהבקולי קולות על האשה : מה זה עניינך אם נקבתי כרטיס או לא, מה אכפת לך? והיא המשיכה כך כל הדרך. והתחילה לנאום שאנשים עשירים לא נוסעים באוטובוס והם יכולים להרשות לעצמם גם מוניות ספיישל. היא לא יכולה להרשות לעצמה ולכן נוסעת באוטובוס וזה לא עניינו של איש איך היא משלמת עבור הנסיעה.
מרתק, פשוט מרתק.

פרק עשירי

יום שבת, 9 באוקטובר
בבקר ממליצה פילומנה שניסע לבד לקאזה דה מתאוש והיא תצטרף אלינו בהמשך.
קאזה דה מתאוש הוא למעשה ביתו של איש אצולה שהפך את המקום למוזיאון קטן ולמקום בו מתקיימים אירועי תרבות בקיץ. אנחנו מטיילים בגנים היפים וחולפים על פני גרם המדרגות שמזכיר לי את הסיפור אודות המרקיז דה לה פרונטיירה שישב לו על המדרגות כמו משרת של הארמון, כשפילומנה הביאה אותי למקום בפעם הראשונה. בפעם ההיא התהלכנו בחצר האחוזה ולפתע שמעתי קול מוכר. קולו של המרקיז דה לה פרונטיירה שהופיע בתוכנית הטלויזיה של ברנרד פיבו, "קדירת תרבות", תוכנית שצולמה בארמון של המרקיז הזה בליסבון בשל הדיון סביב המשורר פרננדו פסואה.

גרם המדרגות עליו ישב המרקיז

המרקיז היה שרוע על גרם המדרגות ואני, כישראלית חצופה למדי, פניתי אליו ואמרתי שראיתי אותו בתוכנית של פיבו. פילומנה התפלאה כיצד הוא הגיב בשמחה ובאדיבות ואף הזמין אותנו לבקר באחוזתו כאשר נגיע לליסבון. (כמובן שכך עשינו ועל כך אפשר להקדיש פרק בפני עצמו).
פילומנה מצטרפת אלינו כשאנחנו יוצאים ממתחם הארמון הזה ואנחנו עוברים כולנו למכונית שלה והיא המכירה את הדרכים ויודעת לנהוג כאן בשטח ההררי מובילה אותנו אל אחת מפינות החמד של פורטוגל -
סאו לאונרדו דה גאלאפורה, מקום בו מתנוסס על קיר הבית הבודד שעל הגבעה שירו של מיגל טורגה. השיר נכתב במקום הגבוה הזה שפסגתו דומה לספינה וצופה על נהר הדאורו והכרמים הבנויים על טרסות מעשי ידי אדם.
הנוף עוצר נשימה.

פילומנה ואנוכי

אנחנו ממשיכים הלאה לאורך הדואורו. עוצרים מדי פעם לשמוע ספורים והסברים של פילומנה מדוע היין כאן כל כך טוב. מי היתה האשה המעניינת של המקום שהפכה לעשירה מכולם, אשה אשר קנתה אדמות כשהכרמים לא נתנו יבול טוב וכולם רצו למכור? אשה מעניינת ביותר, שהיו לה מאהבים רבים ובימים אלה מוקרנת סידרת טלויזיה המספרת את סיפור חייה.
לאחר הארוחה אנחנו מחליטים לנסוע לסוטו, הכפר של פילומנה. נוסעים דרך וילה פוקה ומגיעים לאמצע היער, מקום בו בילתה פילומנה את 12 שנות חייה הראשונות, כשאביה היה שומר היערות.

פילומנה מספרת את סיפור חייה ומכניסה אותנו לבית הנטוש שהיה בית המשפחה, מוליכה אותנו לפלג מים זעיר בו למדה לשחות ולידו אנחנו עורכות כל שנה כמעט פיקניק לילי שהיציאה ממעבה היער מתאפשרת רק לאורם של הטלפונים הניידים של כולנו....

פרק תשיעי

יום ששי, 8 באוקטובר
בכיכר אריירו אנחנו אוספים את מאיר ושרה ועולים על האוטוסטראדה A1 ומתחילים את הנסיעה צפונה. מזג האוויר מעונן ביותר ומדי פעם יורד גשם. אנחנו מגיעים לקואימברה כשהשמים מאירי פנים. מחנים את המכונית לא רחוק מהאוניברסיטה. משאירים באופטימיות רבה את המטריות בתוך המכונית וצועדים לתוך האוניברסיטה, דרך האקוודוקט המקיף אותה.
אנחנו קונים כרטיסים לסיור באוניברסיטה העתיקה הזו. אני נרגשת ביותר, שכן הסיור כולל ביקור בספריה ובאולם בה נערך הטקס להענקת תואר דוקטור של כבוד, לז'וזה סאראמאגו ב- 11 ביולי השנה.
הגשם מתחיל לרדת. תחילה בזרזיפים קלים, אחר כך במטחים כבדים. אנחנו רצים בין הטיפות ומתחילים את הסיור בספריה היפה מן המאה ה- 17 שמוארת אך ורק באור יום המבצבץ מבעד לחלונות הגבוהים. היות ויורד גשם והשמים מעוננים, בכניסה הכל חשוך מאוד בפנים ובקושי ניתן לראות דבר. כשמתרגלים לחשיכה והשמש מאירה פנים והאור חודר פנימה אפשר לראות את יופייה של הספרייה המיוחדת הזו. הספרייה עשירה בריהוט עץ עם פיתוחים וציורים עתיקים. אי אפשר שלא להתפעל מן היופי של האוניברסיטה הזו, המשרה תחושה של רצינות עמוקה.
הקפלה אף היא מעניינת, אך החלק המרגש אותי במיוחד הוא הביקור באולם שבו נערך הטקס. אני משחזרת לעצמי את פילומנה, עליזה ואנוכי בספסלים שם. את קרלוס רייש במקום שבו ישב ודיבר. את סאראמאגו העובר מאיש לאיש. התזמורת שישבה וניגנה בכניסה ועוד ועוד.


סארמאגו צועד לכיוון הספריה בה התכנסו כל הפרופסורים של האוניברסיטה לפני הטקס.

התהלוכה היוצאת מהספריה לכיוון האולם בו התקיים הטקס

סאראמאגו עובר ולוחץ ידיים לכל הפרופסורים של אוניברסיטת קואימברה

אנחנו נוסעים לאכול צהרים על שפת נהר המונדגו, במסעדה איטלקית הצפה על המים. כשאנחנו מבקשים מהמלצר הצעיר לצלם אותנו, הוא מזיז את השולחנות ומחייך אלי כאילו זוכר שאותה בקשה בקשתי לפני זמן קצר, בביקור של עליזה ושלי באותה מסעדה עצמה.
לאחר סיור קצר במידרחוב כשרוח חזקה מעיפה את העלים, שלכת של רחוב, שהיום אינו הומה אדם.
אחר הצהרים אנחנו מצפינים לוילה ריאל לביתה של חברתי פילומנה. אנחנו מגיעים ישירות לארוחת הערב הפורטוגזית שמבשלת לנו פילומנה באהבה כה רבה.

פרק שמיני

יום חמישי 7 באוקטובר
בעלי וחברים מגיעים לבקר אותי בליסבון ואני מתכננת להם טיול בפורטוגל,שהפכה מולדתי השנייה. אני עולה על המכונית וכעבור שתי דקות אוספת את מאיר ושרה למכונית. אנחנו עולים על האוטוסטראדה המובילה לדרום פורטוגל. מטרתנו, העיר אבורה Evora. על מנת להגיע לכביש יש לעבור את גשר ואסקו דה גאמה שהוא גשר ארוך ביותר ויושב כמעט על המים.

בשעת נהיגה על הגשר הזה, אם אינך מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שמים מימינך ומשמאלך ואתה בתווך, אתה עלול לחשוב שאתה על כביש רגיל, מהיר ורב מסלולי. הגשר הונח על נהר הטז'ו המגיע לפאתי ליסבון ומפאת רוחבו ועומקו עוגנות בו אניות והוא משמש נמל כניסה לעיר. (דרכו הגיע לליסבון המשורר ריקרדו רייש, ברומן הנפלא של סאראמאגו "שנת מותו של ריקרדו רייש". האודות שכתב ריקרדו רייש תורגמו לאחרונה על ידי רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש ויפורסמו בקרוב בספר בהוצאת "כרמל").
אני נוהגת עד אבורה, מרחק של כשעה וחצי מליסבון. העיר העתיקה הזו מוקפת חומה, כמו כל הערים העתיקות, ואנחנו מצליחים למצוא חניה ממש בכניסה לעיר, בסמוך לבית מלון ציורי ומתחילים את הטיול הרגלי.
העיר יפיפייה והמקום המעניין ביותר בה היא הקאפלה של סן פרנציסקו , מן המאה ה- 16 אשר שמה הרשמי הוא "קאפלת העצמות", בשל אלפי גולגולות ועצמות אדם שחוברו זה לזה ויצרו את קירות הקאפלה. המראה מעורר פלצות למדי, אך בהחלט מעניין. על דלת הכניסה שלט בפורטוגלית Nós ossos que aqui estamos, pelos vossos esperamos – עצמותינו שכאן מצפות לעצמותיכם... האגדה מספרת שמספר הגולגולות המעטרות את הקפלה וקירותיה נאמד ב- 5,000 ואלו הם שלדים של חיילים שמתו במלחמה עקובת דם או ממגפה שהתחוללה במקום.

האוניברסיטה של אבורה, אחת העתיקות באירופה יפה ומיוחדת במינה שווה ביקור. החדרים כולם מעוטרים באזולז'וס. (אריחי קרמיקה האופייניים לפורטוגל). כל חדר מעוטר באריחים כחולים ובציורים הקשורים לנושא הנלמד בכיתה. בחדר הפיזיקה יש אריחים המתקשרים לעולם הפיזיקה, בחדר הגיאוגרפיה אלה המתקשרים למקצוע זה וכן הלאה בכל מקצועות הלימוד העתיקים והחדשים.

מאיר מצלם חדר שבו עומדת קתדרה המיועדת למרצה שנראית כמו המעמד עליו עומד ונושא הכומר את דרשותיו בכנסיה. לידו מונח מקרן שקפים וציורי אריחים. אנחנו משוחחים על כך שהנה לפנינו במקום אחד מתקיימים הישן מול החדש בחינוך.
לאחר ארוחת צהרים וסיור רגלי בעיר אנחנו מתחילים את דרכנו לכיוון עיר נוספת, קטנה ביותר, עתיקה אף היא, מוקפת חומה בשם Monsaraz . בנסיעה לשם אנחנו חולפים על פני כפרים רבים באזור אלנטז'ו. האזור הזה חם מאוד בקיץ והטמפרטורות יכולות להעפיל לº 40 צלזיוס ואף יותר.

העיר הקטנה הזו, מונסרז המוקפת חומה מאכלסת מעט מאוד בתים ואנשים. זקנה עקומת רגליים, מדדה בקושי רב בשבילים המרוצפים באבנים קטנות. קשה להבין כיצד אנשים מבוגרים מסוגלים לגור באזור ההררי הזה ובתנאים הללו. אך כך זה בפורטוגל. רק אנשים עשירים ממש, או כאלה שאין להם ילדים שעמם הם יכולים לגור, מרשים לעצמם לגור בבתי אבות. השאר נשארים בביתם עד יום מותם כשהם זקנים ביותר ובקושי מתפקדים בכוחות עצמם.

אנחנו שבים לליסבון דרך גשר ה- 25 באפריל. הגשר הדרומי יותר כי השעה מאפשרת טיול קטן באזור בלם ואני גם רוצה שחברי לא יחמיצו את טעמן של העוגות הנימוחות בפה שאת מתכונתם הסודי לא מוכרת המשפחה המייצרת אותם -Pasteis de Belém . בית הקפה הוא חאן ישן עם גומחות לישיבה. המקום פתוח משעה שמונה בבוקר עד חצות הלילה ותמיד צריך לעמוד בצד ולחכות ששולחן יתפנה.
מרכז התרבות של בלם הוא מרכז אירועים וקונגרסים. בקיץ נערכים בקפיטריה של המקום מופעי פאדו חינם אין כסף והקהל, שרובו ככולו מקומי, מלווה את הזמרים בשירה. מול מרכז בלם עומד לו המנזר המפואר ג'רונימוס שחלקו משמש מעין פנתיאון לגדולי האומה. (קברו של מגלה העולם הפורטוגלי ואסקו דה גאמה אף הוא במקום). בשנת 1988 ביום הולדת המאה של המשורר הועברו עצמותיו של פרננדו פסואה מבית הקברות שנקרא "בית קברות של העינוגים" - Cimitério dos Prazeres – Cemetery of Pleasure, לג'רונימוס.

מה עשיתי מן החיים? / פרננדו פסואה

מה עשיתי מן החיים? פרננדו פסואה
תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ / הוצאת כרמל , 583 עמ', 109 ₪
מרים רינגל

מה עשיתי מן החיים? הוא קובץ השירים שרואה עתה אור בעברית. זהו ספר הכולל את כל שירת אלורו דה קמפוש, אשר לצד אלברטו קאירו וריקרדו ריש הוא אחת משלוש הדמויות המרכזיות במאגר המשוררים הבדויים שיצר פרננדו פסואה, מאגר הכולל 72 דמויות! איך יוצר פרננדו פסואה כל דמות, כל מסיכה כאילו היתה המסכה היחידה שיכולה לצאת לאוויר העולם? בפורטוגל, ארצו של פסואה, מתפרסמים קבצי השירים כשעל הכריכה מתנוסס שמו של היוצר הבדוי כאילו היה הוא היוצר האמיתי ולא יציר רוחו של פסואה.
במכתב שכתב לחברו מתאר פסואה כיצד "פגש" את אלורו דה קמפוש אשר "נולד" ב- 15 באוקטובר 1890 בעיר טאוירה. סיים בי"ס תיכון בפורטוגל ועבר לעיר גלאסגאו שבסקוטלנד והפך מהנדס ימי. קמפוש הוא אדיש, סימבוליסט עצלן, בורגני משכיל ומשועמם. הוא ההמצאה של מי שמתייחס לעולם כמלחמת הניגודים. קמפוש הוא גבוה, שיערו חלק, פסוק לצד אחד, והוא מרכיב חד משקף.
לפסואה יש מריבה עם קמפוש ובמרכזה נערה צעירה בשם אופליה, שפסואה פגש במציאות במשרד החברה בה עבדה. היא בת עשרים ומעוררת עניין במשורר. השניים מתחילים להתרועע תכופות. הם מהלכים יד ביד, מחליפים מכתבים והודעות קצרות. אולם אופליה חשה בעוינות הולכת וגוברת מצד חברו של פסואה. אלורו דה קמפוש חרֵד שפסואה ינטוש את השירה לטובת אופליה. יתכן שבשל השפעת חברו, מחליט פסואה לסיים שני פרקים, בהפרש של תשע שנים בין פרק אחד למשנהו, במסכת הרומן עם אופליה.
קמפוש מלגלג על כותבי המכתבים: כל מכתבי האהבה/ מגוחכים/ הם לא היו מכתבי אהבה אלמלא היו/ מגוחכים. (שיר 225)
בעדות אישית, שכתבה אופליה לאחר שפסואה מת מתארת את המשורר כך:
"[...] פרננדו היה מבולבל מעט. במיוחד כאשר הופיע בדמותו של אלווארו דה קמפוש. אומר לי: 'היום, זה לא אני שהגיע אליך, זה החבר שלי אלורו דה קמפוש'... יום אחד, כשהתקרב אלי, אמר לי: "אני בא בשליחות, גברתי, לזרוק לדלי מלא מים את דמותו השפלה של פרננדו פסואה הזה, מכף רגל ועד ראש". ואני עניתי לו: "אני שונאת את אלורו דה קמפוש הזה. אני אוהבת רק את פרננדו פסואה". "אינני יודע מדוע" – ענה לי – "נראה שהוא אוהב אותך מאוד..."
קמפוש שייך לקבוצת משוררים היוצרים חדשנות, בעיקר בראוותנות טיפוגרפית. משוררים שהביעו את רגשותיהם באמצעות משחקי הברות ובאונומטופיאיות שונות ומשונות. דוגמא לסגנון זה מצויה באודות הגדולות שכתב ובהן 'אודת ים' (שיר 18). האודה היא שיר ארוך ודרמטי, (35 עמודים בתרגום לעברית), ויש לה גם ייעוד מקהלתי. הקריאה ב'אודת ים' כמוה כשמיעת יצירה מוסיקלית רווית חושניות מסחררת, וקולות הימאים הנשמעים באודה יכולים לשמש כר נרחב לפרשנויות מעניינות ביותר.
קמפוש הוא המשורר שרוצה: להרגיש הכל בכל הדרכים/ לחיות הכל מכל הצדדים/ להיות אותו דבר בכל האופנים האפשריים בו בזמן/ לגלם בעצמך את כל האנושות בכל הרגעים...(שיר 26 ב')
בשיר אחר, (שיר 187), מתייחס הוא לריבוי הדמויות שיצר בוראו, פסואה. האם מדובר בסוג של שיגעון, או אולי מחלה פתולוגית שטרם נמצאה לה אבחנה ראויה?
השירה של קמפוש זורמת מן הפנים החוצה, כשהיא משלבת בתוכה לפחות שלושה מימדים: מימד הגוף, מימד הרגש ומימד הכתיבה, כשהכתיבה היא הדרך לבלוע את הגוף וליצר את הרגש. המשורר הוא מכזֵב ועוטה מסיכה, אך אין זה אומר שאינו מתאר מציאות פנימית. מורכבות רגשית כתובה, מבלי שבאמת הוא יוצא אל החיים.
בשל היותה כה מגוונת, אין שירתו של פסואה קלה לתרגום. לא אחת יוצר פסואה, על מגוון משורריו הבדויים, מילים חדשות נטולות כל משמעות, שמקור יופיין טמון דווקא בכך שאין להן שום מובן. רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ הפליאו להעתיק את ריבוי הפנים וריבוי המשמעויות המצויים בשירת פסואה וכך נפלה בחלקו של קורא העברית האפשרות להיחשף לשירתו של משורר מרתק.

המערה / ז'וזה סאראמאגו

המערה – ז'וזה סאראמאגו
מפורטוגזית– מרים טבעון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה,
A Caverna - José Saramago
מרים רינגל (התפרסם בעיתון "הארץ" בשנת 2004)

לפני מספר ימים חזרתי מן האי סאו טומה. האי מצוי באוקיאנוס האטלנטי, מול חופה המערבי של אפריקה, מקום שכף רגלה של הציויליזציה טרם הרסה את יופיו הבראשיתי ואת הנאיביות הטמונה במרחב הפתוח של הג'ונגל,על כל סכנותיו ויופיו המעורר השתאות. כתחנת ביניים ללילה אחד נקבעה לי, במסלול הטיסה חזרה לישראל, העיר ליסבון. מיד עם הנחיתה אצה לי הדרך להיכנס לקניון הקרוב למלון. מראה ההמון מול העיניים, אנשים אנונימיים זה לזה, בריצה של צרכנות, ערב חג המולד, היוה מעבר חד וחריף לעומת השקט והקצב של אפריקה.שם, היה מפגש עם אנשים שאינם ממהרים לשום מקום. נשים המהלכות לאיטן, בגו זקוף, תינוקות קשורים למותניהן ועל ראשן קערה ענקית עמוסה בפירות או בקרשים שישמשו אותן בהכנת ארוחת הערב בבקתה התלויה על העצים או בינותם. התחושה, בקניון המודרני, הייתה הלם "תרבותי" של מי שיצא מן המערה, במחשבה שהוא יודע את האמת והנה הוא רואה את הצללים, או אולי של מי שראה את הצללים ופתאום גילה את האמת, דוקא בכניסה לתוך ה"מערה", כמו ברומן הראשון שנכתב לאחר קבלת פרס הנובל, בו משלים סאראמאגו את הטרילוגיה שהחל ב"על העיוורון" (1995) ו"כל השמות" (1997) - "דרכו לראות את העולם בסיומו של המילניום".
"זוהי טרילוגיה שלא נולדה כטרילוגיה. בדרך כלל, כאשר סופר מחליט לכתוב טרילוגיה, יש לו ידיעה מאוד ברורה שיכתבו כאן שלושה ספרים, אבל זה אינו המקרה שלי כלל..." אומר הסופר.
בראיון לעיתון Visão מוסיף ואומר: " שלושת הספרים הם בעלי ישות עצמאית. ראשית, מבחינת המבנה שלהם הם אליגוריות. אחר כך, הסגנון בהם צנוע יותר, ישיר יותר, פחות מתפשט, פחות "ברוקי". ולבסוף, באופן מטפורי כזה או אחר, הם מה שאנחנו קוראים ההבדל בין הפסל לאבן. לומר שכאשר אנחנו מסיימים את הפסל איננו חושבים על האבן שהיא האובייקט שאיתו יוצר הפסל את פסלו. עתה, אין זה הפסל שמעניין אותי, אלא האבן שממנה הוא עשוי (...) שלושת הספרים האחרונים הללו הם ניסיונות ללכת מעבר למלאכותי, לראות מה יש שם בפנים,,,,,,מה שמעסיק אותי כרגע הוא לדעת: איזה סוג של אנשים אנחנו"? (ההדגשות שלי – מ.ר)

כשאפלטון הגה את משל המערה שלו ב"רפובליקה", רצה הוא לשער כיצד אנשים יכולים לחיות במצב של אי ריאליות. או אולי, במצב של חיים בשגגה באופן קבוע, כשהם מאמינים שהצללים הם האמיתות. הוא משער שהאנשים הללו חיים בתוך מערה ויכולים לראות רק את הצללים המשתקפים מן העולם החיצון. כמה שונה יהיה העולם כאשר יצליחו לצאת מתוך בית הסוהר הזה? בספרו "המערה", סאראמאגו בוחר ברעיון האפלטוני ומתאים אותו לזמננו. במקרה זה – המערה היא המרכז המסחרי (הקניון), שהוא כל יכול: בכוחו להציל אנשים בבית החולים שלו, לאפשר מוות בבית הקברות שלו ובעצם משמש, כביכול, כל פונקציה אפשרית של חיים. אך האנשים הופכים להיות אסירים של המרכז המסחרי הזה.
ההבדל בין שתי "המערות" הוא, שבמערה של אפלטון התושבים של המערה מעולם לא יצאו משם. וכאשר אחד מהם יוצא מתוכה, האחרים אינם מאמינים לו. "במערה שלי" – כך אומר סאראמאגו עצמו, "הדמויות מהלכות מבחוץ פנימה. כאשר הם נכנסים פנימה, אל תוך המערה, הם מבינים שהעולם האחר לא יכול להיות שלהם". הספר צועד בכיוון הפוך: מן החברה בת ימינו, על כל תחלואיה, אל תוך מה שמתאפיין בתוך המערה והחברה הארכאית שבו. המספר של הספר הזה רוצה שנפנה עורף למה שנראה לעין כשיאה של הנוחיות, הקניון, שהוא המקום שאליו אתה נכנס ואינך צריך לצאת ממנו כלל כי יש בו הכל. הוא מספק טיול וירטואלי לאמאזונס, חווית גשם ושלג מלאכותיים, ועוד חוויות המתאפשרות מן הציוד הטכנולוגי המפותח ביותר. יש בו מסעדות, בתי קפה, בארים ובתי קולנוע ומצוי בו גם אגף מיוחד למגורי העובדים.
מעל חזית הקניון תלוי שלט גדול האומר כך:
היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור.
עולם הקניון עושה את דרכו על פי הסקרים שהוא עורך מידי יום, סקרי צרכנות רווחיים בלבד. לבקשתו של סיפריאנו לקבל את שמות שתי הנשים הבודדות שהסכימו לקבל את הבובות שלו, חינם אין כסף לקשט את ביתן, אומר לו מנהל מחלקת הקניות כי אסור לו למסור פרטים על האנשים והרעיון של הסקר הוא שהוא נעשה באופן אנונימי.
באירוניה מופלאה מלגלג המחבר על התחושה הטרנסצנדנטלית האופפת את מנהלי הקניון שחושבים שהם מביאים לעולם את הדת החדשה, הקתדרלה החדשה בסגנון הקניוני החדש, מקום בו נמצאה "האמת" "כשהאמת היא, שבזכותה מיליוני אנשים שהסתובבו אומללים, מתוסכלים, חסרי ישע, מוצאים משמעות חדשה בחיים". (228)
האירוניה היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הסאראמאגואית, שהקורא העברי מכיר היטב מן הספרים הרבים, שתורגמו לעברית בידיה האמונות של מרים טבעון, ואף סיומו של הספר ובו הכרזה על "החלה מכירת הכרטיסים" לפתיחת מערת אפלטון לקהל, משרת ומעצים את הביקורת של הסופר.
החברה, בה שולט האיש הלבן, (אליבא דסאראמאגו, בעיקר החברה האירופאית) והניסיון לגלובליזציה, ההופכת את האנשים לרובוטים המוותרים על החיים האמיתיים, בטבע, בעמל כפים אמיתי, ומעדיפים את הכניסה פנימה, לתוך חללים סגורים המספקים להם אשליות וחלומות, אך מותירים אותם בויתור מוחלט על האוטונומיה וה"אני" האמיתי שלהם.

את סיפור העלילה ניתן לסכם במספר משפטים מועט, אך סאראמאגו אינו שוכח בתוך כל הכאוס הזה, (שאותו הוא מתאר באמצעות הקניון והמתרחש בתוכו), את האהבה: אהבה בין אב לבתו, אהבה זוגית, אהבה מוקדמת ואהבה מאוחרת. ואפילו אהבה לכלב. שהוא גלגולם של הכלבים האחרים שמופיעים ברומנים של ס. ובמיוחד "כלב הדמעות" שב"על העיוורון".
חמש דמויות מאכלסות את הסיפור כולו: סיפריאנו אלגור, הקדר שאת מרכולתו איש כבר אינו רוצה. בקניון האנשים מעדיפים לקנות דברי "אמנות" מפלסטיק.
מרתה, בתו של הקדר, בת ואשת איש שיוזמת שינוי ביצירת הקדרות, מסמנת איזו תקוה גם בתינוק שהיא נושאת בבטנה. מארסל החתן, שכל רצונו להיות שומר-תושב בקניון
איזאורה האלמנה הצעירה שמעוררת בסיפריאנו את עלומי האהבה. ואשאדו, הכלב ה"אנושי" הזה, המאפשר אף הוא תובנות לאורך כל הרומן.

כמו בכל הרומנים הקודמים של סאראמאגו גם כאן קטעי האהבה מעטים הם ומגיחים, מבחינת הטקסט, כמעט בסיומו, אולם העדינות והפיוטיות שבה הם מתוארים ייחודית לסופר הנפלא הזה.
מי שנפעם והתרגש מ"על העיוורון" ועקב אחרי "כל השמות", יכנס (או יצא) מן "המערה" להשלמת התמונה.

סיפורי ליסבון ועוד סיפורים

סיפורי ליסבון ועוד סיפורים

סיפורת פורטוגזית בת-זמננו
ליקטה וכתבה אחרית דבר: לוסיה ליבה מוצ'ניק, מפורטוגזית: מרים טבעון
הוצאת הספריה החדשה, 265 עמ', 82 שקלים

מרים רינגל

בכל ביקור שלי בליסבון, אני מגיעה בדרך כלשהי לאזור השיאדו. מאז שופץ הומה המקום מאוד ומעורר תמיהה של חדש מול ישן, או ישן מול ישן משופץ.
בכיכר בה עומד פסלו של קמואנש שעבר שיפוץ, ( המשורר שכתב את האפוס הגדול על ואסקו דה גאמה), כשאתה עומד כשפניך לעבר נהר הטז'ו, מצויה מרפסת הבית בו נולד פרנאנדו פסואה.
קמואנש עומד לו במלוא הדרו במרכז הכיכר, כבר אינו דומה לנסיך המאושר, מנוקר העיניים, של אוסקר ווילד. עתה נוספה לו ההילה שהוא ראוי לה.
אני חולפת על פני בית הקפה שבמורד הרחוב המוביל לשיאדו, פסל הברונזה של פרנאנדו פסואה היושב, חשוף לשמש ולגשמים ולידו תמיד איזה תייר מזדמן המצטלם עם הפסל. (פסואה ודאי מתהפך מקברו כל העת...)
יורדת במורד הרחוב, אני פונה ברחוב נובה דה טרינידד, אל חנות הספרים המשומשים באראטירה.
כשאני מגיעה לחנות הזו, לאחר שנשימתי כמעט נעתקת מן העליה התלולה של הרחוב, אני מוצאת את עצמי, לא אחת, מול דלתה הסגורה של החנות.שעות הפתיחה בחנות זו מסתוריות כמעט כמו השיטוט בה, מקום שיש בו אוצרות שאין בשום מקום אחר בליסבון.
שם, פגשתי, לראשונה, חלק גדול מן הסיפורים הפורטוגזים המוגשים לנו עתה בתרגום עברי, "סיפורי ליסבון ועוד סיפורים". קובץ שלוקט על ידי שתים שחברו יחדיו: לוסיה ליבה מוצ'ניק ומרים טבעון, ובו ייצוג נאה של הסיפורת הפורטוגזית בת-זמננו, המזמן לקורא העברית שיטוט בשבילי הספרות והתרבות הפורטוגזית, שמעטים נחשפו לה עד כה.
כיצד ניתן להסביר כי התרבות הפורטוגזית בת 800 השנה הצמיחה מתוכה סופרים ומשוררים בעלי איכויות שקשה למצאם מרוכזים בארץ אחרת באירופה. מספר רב שכזה של כותבים הנו קרוב לוודאי פועל יוצא של הרקע ההיסטורי והחברתי של מדינה קטנה זו, שהייתה אימפריה של יורדי ים, וניכסה קולוניות מעבר לים. מדינה בה שלטו מלכים והכנסיה הקתולית עדיין שולטת . ואין לשכוח, את הדיקטטורה של סאלאזאר (עד 1974). ( סופרים שהתנגדו לשלטון הסאלאזארי, נרדפו על ידו, סאראמאגו,לישבואה).
לסופרים הפורטוגזים שתרגומי סיפוריהם מובאים בקובץ יש הרבה מן המשותף ובכל זאת לכל אחד ייחודיות וסגוליות משלו.
בסיפורים נחשפות אמיתות מרות על החברה הפורטוגזית במאה ה- 20. חברה מפוחדת, עסוקה בקטנות, חברה שחיה את ההווה כאילו היה עבר מתמשך, בדומה לעלמה אולימפיה בסיפור "העלמה אולימפיה ובלרמינה שפחתה", (ז'וזה רג'יו), המספר את סיפורה של אישה כבת ששים , הממשיכה לחיות כאילו דבר לא השתנה. לובשת את הסמרטוטים של אמה ואחיותיה, עורכת את הטיול היומי על מנת למשוך את תשומת לבם של מחזרי העבר "מבחינתה של העלמה אולימפיה הזמן מזמן לא עובר; וגם בהרבה דברים אחרים משתקף כשלון האשליה המבורך שלה". העלמה אולימפיה היא נציגה מובהקת של הפורטוגזים בגיל העמידה, אלה שחוו את השלטון הסאלאזארי הנורא, ואף את מהפכת 1974 שהביאה את הדמוקרטיה, אך הם גם אלה שחוו את תחושת הכוח הטמון באימפריאליזם, ואשר רבים מהם, למרבית האירוניה, מביטים לאחור ומתרפקים בנוסטלגיה על התקופה ההיא .
לקורא הישראלי, שעד כה נחשף, לחתן פרס הנובל ז'וזה סאראמאגו, ולאחרונה גם לסופר נוסף בן זמננו, לובו אנטונש ("הארורים" – עם עובד), מזומנת כאן חוויה נדירה של הצצה לתוך עולם מיוחד במינו, רווי בפנטזיות, באמונות תפלות, בנגעים חברתיים לא מעטים, בנוסטלגיות ובגעגועים תמידיים לעבר מפואר (ה'סאודד' הפורטוגזי המפורסם – SAUDADES שכל תרגום של המילה לעברית או לשפות אחרות, לא יעניק למילה זו את המשמעות האמיתית של הערגה הזו לעבר, לאחר, לאהוב....)
הפנטסטי – הוא המאפיין המרכזי של סיפורים אלה. השיח האפשרי שבין בני אדם לבעלי חיים, אישה החיה אלף שנה ושומרת על הנהר, זוג המחפש את דרכו ונקלע לאירועים חסרי פשר .אירועים פנטסטיים המסופרים כמו היו אפשריים. סיפורים מרגשים לעיתים עד דמעות, כמו סיפורו של סאראמאגו
ה"קנטאור"- חציו- סוס חציו –אדם. יצור כלאיים זה חי בין שני עולמות ולעולם לא ימצא מנוח ומזור לנפשו-גופו. "...יום אחד ראה מישהו שהציץ, ואחר כך התעוור בגלל החילול הזה, שהקנטאור עולה על הסוסה כמו סוס ואחר כך בוכה כאדם...."
ב'רפובליקת העורבים', הסיפור הפותח את הקובץ, משמש הפנטסטי שבשיח בין העורב השחור לאישה, מוכרת העופות, כר נפלא לניגוח האמונות של הפורטוגזים, המעוגנות בתרבות של קדושים ופסלים, (הסמל של ליסבון מעוטר בעורבים שחורים), "מה יש לומר, בעיר הזאת, המתגדרת באגדות, הכל סיפורים מן המוזיאונים....ליסבון היא רפובליקה של עורבים, סיפורי עורבים יש לה, כמו זבל.... והכל סיפורים, עורבים מזמן כבר לא מעופפים בשמיה...". ה"אינסטרומטלינו" מתאר משפחה שכל בניה יצאו למלחמת הקולוניות, (שנות השבעים של המאה ה-20), והשאירו מאחור את הנשים והילדים, כולם ספונים בבית אחד שמנהל האב הזקן, נכה וחסר אונים, שכל מעייניו נתונים בבן הצעיר שיציל את הבית ואת המשפחה, אבל הבחור עסוק באינסרטומנטלינו שלו, מין אופניים פופולאריות .
נקודת התצפית שנבחרת בכל סיפור מעניקה לו מימד של סיפור אוניברסלי הנטוע בתוך תרבות מאוד לוקלית.
אין בקובץ הסיפורים המוגש לנו כאן דמויות הרואיות. יש כאן, מחד, פסיפס של אנשים פשוטים, ילדים וזקנים, נשים חסרות השכלה וחברה אפורה ביותר. ומאידך , דמויות פנטסטיות, דמיוניות, הנטועות בתוך האמונות התפלות ובתוך החברה הפרימיטיבית משהו (בקונוטציה החיובית של המילה – המבקר בפורטוגל, ובעיקר בחבל הארץ הצפוני, ימצא עצמו לא אחת בכפרים קטנים המאוכלסים באנשים פשוטים, חלקם עדיין אנאלפביתים , עוסקים בחקלאות פרימיטיבית, , מחזיקים באמונות ואוצרים בתוכם סיפורי חיים מרתקים במיוחד). כאלה הם, למשל, הכפריים שבסיפור 'אם הנהר' (בסה לואיש) או האנשים הרודפים אחר הקנטאור בסיפורו של סאראמאגו.

אחרית הדבר שכתבה לוסיה ליבה מוצ'ניק מהווה הצצה קצרה וחשובה ביותר להיסטוריה התרבותית ארוכת השנים של הארץ המרתקת הזו, פורטוגל, דברים המסייעים לקורא שאינו מצוי ברזי הארץ הזו להבין טוב יותר את הלך הרוח המצוי בסיפורי הקובץ, סיפורים שנבחרו בקפידה רבה ויהלכו קסם על כל קורא אוהב ספרות.
התרגום של מרים טבעון, מופלא כתמיד. מתרגמת רגישה השומעת את הטקסט הפורטוגזי ומתרגמת לעברית את המוסיקה של שפה זו תוך שימור המבנה של המשפט והצליל באופן שאין שני לו.
בתום קריאת כל סיפור מצאתי עצמי עוצרת, מנסה לעכל את הכתוב, נושמת עמוקות וממשיכה הלאה לסיפור הבא שזימן לי חוויה חדשה.

ליסבון ספמטבר 2004

Lisboa

פרק ראשון:

בספטמבר 2004 נסעתי לליסבון לשהות בת חודשיים וחצי בשל מילגת מחקר שקבלתי ממוסד גלבנקיאן. בתקופה זו ניהלתי יומן אישי על גבי המחשב ועתה בדעתי לפרסם חלקים מתוכו שיש להם נגיעה לפורטוגל, לפורטוגלים וליהודים בפורטוגל עמם נפגשתי.
בשעת לילה מאוחרת טסתי מנמל התעופה בן-גוריון ובשעות הבוקר המוקדמות נחתי נחיתת ביניים בציריך. השהיה בשדה התעופה הנקי להפליא קשה עלי ביותר. אני עייפה ואינני מסוגלת להתרכז בקריאה. אני שותה כמה כוסות קפה ומסתובבת מעט. קצת מנקרת על המושב ולבסוף עולה למטוס, שיוצא באיחור קל לעבר ליסבון. אורכה של הטיסה ציריך-ליסבון כשעתיים וחצי. שתייה ואוכל בתשלום.
לצדי יושבים אשה צעירה מפקיסטן ובנה הקטן, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. לאשה עיניים יפות, שפתיים אדומות כדם, צמידים זולים מקשטים את ידיה ונראה לי שזו טיסתה הראשונה...הילד, כבן 8, נקי וחמוד אבל מצליח ל"שגע" לאורך הדרך את הבחורה שיושבת לפניו. מנער לה את הכסא, פותח וסוגר את מגש האוכל. בשלב מסוים מתרוממת המסכנה וכשמבט תחנונים בעיניה היא אומרת לו באנגלית: STOP .
אשה זו הייתה הנוסע היחיד שביקש כרית מן הדיילת מיד בתחילת הטיסה. המסכנה חשבה שתוכל לנמנם מעט.
האשה הפקיסטנית לא יודעת איך סוגרים את חגורת הביטחון ואני מסייעת לה.
כשמגישים את האוכל בתשלום אני מסבירה לה שזה עולה כסף. היא אומרת לי בסדר. יודעת כ- 10 מילים באנגלית ומסתדרת נהדר.
כשהיא מזמינה לה ולבנה לחמנייה ושתייה היא נדרשת לשלם ביורו או בכסף שוויצרי. היא שואלת בתמימות: אפשר בדולרים?
הדיילת אומרת- אשאל את חברתי האחראית על הכסף....
בינתיים פותחת הפקיסטנית את תיקה ומחטטת בפנים להוציא כסף. היא דולה כמה מטבעות של יורו. זה לא מספיק והיא צריכה לחפש את הדולרים.
והנה היא מוציאה חופן של דולרים.... מהר מאוד מסתבר שיש שם אולי 10 דולר בשטרות של דולר אחד!!
הדיילת האחראית על קבלת הכספים מגלה סימני מצוקה. היא צריכה לחשב כל כך הרבה חישובים של מעבר ממטבע למטבע. אולם הנימוס השוויצרי מחייב והיא עושה זאת וכך משחררת את הפקיסטנית ממרבית הדולרים שבידה.
נדמה לי שזה כל הכסף המצוי בארנקה של האשה. אני מניחה שבשדה התעופה בליסבון מחכה לה האיש שלה.... אני מקווה....
מכירת המשקאות והסנדוויצ'ים מעוררת בי צחוק גדול. תארו לכם עגלת אוכל של מטוס. מצדו האחד עומדת דיילת, די מבוגרת עם פנים מצחיקים למדי ושואלת את האנשים מה הם רוצים. היא אחראית להגיש להם. מצידה השני של העגלה עומדת לה דיילת גבוהת קומה הנראית אובדת בתוך המחשב הקטן המחשב לה את סכומי הכסף השונים. היא הדיילת האחראית על קבלת הכסף.
לאורך שעתיים ומחצה, עד הגיענו לליסבון, הצליחו שתי הדיילות האומללות הללו לעבור לאורכו שלכל המטוס הקטן הזה ותשושות הגיעו לסיומו של המסע.....
אני ישובה במושבים הראשונים ומנמנמת לי מיד לאחר שתית פחית קוקה קולה שהצלחתי לקנות. כשאני מתעוררת מתנומה קלה אני חשה צמא עז. ליד חדרי השירותים עומדת לה הדיילת המסכנה ואני שואלת אם אוכל לקבל כוס מים. היא אומרת לי : סליחה, אבל אני לא רשאית לתת לך....
אני אומרת לה שזה פשוט מגוחך העניין הזה שאפילו כוס מים אי אפשר לקבל.... היא מסכימה אתי, אבל שוויץ זו שוויץ ואני שמחה שאני ישראלית. כי במטוסי אל על זה לעולם לא היה קורה.....

אני נוחתת בליסבון הטובה והמוכרת לי. איזבל חברתי מטלפנת בדאגה מדוע עוד לא הגעתי. אני מוצאת את מזוודותיי מיד ואצה לי לכיוון המוניות. נהג המונית שלוקח אותי מגלה אכזבה כשמתברר לו שהנסיעה קצרה מאוד. ביתה של איזבל סמוך מאוד לשדה התעופה של ליסבון, שדה שנושק ממש למרכז העיר. הוא מסביר לי שנהגי המוניות אינם שמחים לעשות נסיעה כל כך קצרה. אני מבינה אותו ומסבירה שחברתי איננה ולא יכלו לבוא לקחת אותי ומוסיפה ומספרת על נהגי המוניות של מדריד שאמרו לעליזה ולי אותו דבר בטיסה שלנו לליסבון.
אבל הוא נחמד ועוצר לי בכניסה לביתה של איזבל. מסייע לי להוריד את המזוודות וזוכה לשטר של 10 יורו... אומר לי תני לי מה שאת רוצה.... אני נותנת 10 יורו ומשלחת אותו שמח וטוב לב.
שוערת הבניין, קונססאו , מקבלת את פני במאור פנים ועולה אתי לדירה. נותנת לי את המפתחות ומסבירה לי שהיא ניקתה את הדירה. שאם ארצה תוכל לתת לי גם שירותי כביסה.
אני מבררת היכן יש אפשרות לקנות כרטיס נסיעה חודשי לאוטובוסים ולרכבות ואיפה מצוי סופר מרקט קרוב ומיד אני נוסעת לקמפו פקנו. שם אני מזמינה כרטיס חודשי, לאחר מאמצים לא מעטים של הפקיד בבדיקת הדרכון העברי שלי.... עד שהוא מוצא בין עשרות החתימות את החותמת של שדה התעופה של ליסבון שנחתם רק היום בבוקר. אבל סוף טוב הכל טוב ואקבל את הכרטיס בעוד כמה ימים.
הולכת לי ברגל לפיקואש לחברת הטלפונים TMN לקנות לעצמי כרטיס SIM לנייד שלי.
אני מחכה בתור, ישובה על המדרגות שמול הדלפקים של חברת הטלפונים. לצדי יושבת בחורה צעירה ואנחנו מתחילות לדבר. היא אומרת שהפורטוגזית שלי מצוינת ונחמד להעביר כך את זמן ההמתנה בדיבור נעים. הבחור שמשרת אותי רואה שאני מישראל ואומר :באמת, את יודעת עברית? בודאי, זו השפה שלי.... אני מתכתב באינטרנט עם אנשים מישראל, נחמדים ביותר.... אני שמחה לשמוע.
השרות ללא דופי. בחור נעים הליכות מסביר לי את כל התהליך. מוציא את כרטיס ה –SIM הישראלי שלי ומכניס כרטיס מקומי והנה אני כל כולי שייכת לפורטוגל....חבר שאני מספרת לו שיש לי מספר טלפון נייד פורטוגלי אומר שמה שחסר לי זה רק מספר תעודת זהות מקומי ואהפוך לפורטוגלית אמיתית.
אני שבה הביתה ונופלת לשינה ברגע שהשמש 'מחליטה' לשקוע....

ליסבון 2004

פרק שני
9 בספטמבר 2004
נפל בחלקי אירוע יוצא דופן בעת שהותי בליסבון. בית הכנסת עבר שיפוץ וחגג 100 שנים להיווסדו ואני מקבלת הזמנה להגיע לפתיחה. אני מגיעה לבית הכנסת בשעה 17.00 כפי שכתוב בהזמנה הרשמית. בחוץ נערכת בדיקה ביטחונית ואנשים שמתנצלים על כך. אני אומרת שאני רגילה לכך ואין זה נורא כלל וכלל.
'הכל בגלל הנשיא הפורטוגלי סמפיו, שאמור להגיע בשעה 18.00 לבית הכנסת. בית הכנסת יפה ביותר. זו הפעם הראשונה שאני מבקרת בבית הכנסת על אף שאין זה ביקורי הראשון בעיר. אני מחליטה ביני לביני להגיע לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור.
בכניסה אני פוגשת את מריה ז'ואה ומנואל שהיה נספח התרבות של פורטוגל בישראל. מריה ואני עולות לאגף הנשים. תחילה אנחנו נעצרות בקומה הראשונה ומתיישבות לנו במקום פנוי. לידי יושבת פטימה, נוצרייה מן האי סנט מיגל שבאיים האזוריים, אשר הגיעה לליסבון לכנס שנערך יומיים קודם הטקס בבית הכנסת. אנחנו משוחחות ואני אומרת לה שאהבתי את הדברים שאמרה אתמול בהרצאה המעניינת שלה אודות משפחת בן סאוד שגם הנשיא סמפיו משתייך אליה מצד אמו היהודייה.
הטקס מתחיל באיחור קל. המקום מלא מפה לפה. יהודים מן הקהילה ואורחים מישראל וממקומות אחרים.
מגיע גם השגריר הפורטוגלי לשעבר בתל אביב, קברל והשגריר הישראלי כאן, טבת.
האווירה חגיגית ביותר ויש משהו מרגש באוויר.
מוזר מעט לראות את הנשיא וכל הגויים הרבים שהתאספו כאן עם כיפות על ראשיהם. סמפיו הוא איש מאוד סימפטי וצנוע. נראה שהמעמד מרגש ומביך אותו. לאורכו של הטקס הסתובבו עשרות צלמים (אינני מגזימה!!) שלא חדלו מלצלם כל תנועה ומחוה של האיש.

הרב הראשי הספרדי בישראל, עמר, הגיע לטקס. הוא האחראי על פתיחת ארון הקודש והוצאת ספרי הקודש. את תהלוכת האנשים האוחזים בספרים מלווה מקהלה של נשות ובנות הקהילה ושירתם יפה ומרגשת מאוד.
הטקס ארוך אך מכובד. דברי הרב הראשי עמר יפים ומחניפים לנשיא סמפיו ולפורטוגל. סמפיו קצר בדבריו, אבל הדברים חמים ויפים.
כשמסתיים לו הטקס אני אצה לי הביתה במטרו ובאוטובוס. מגיעה עייפה למדי. חברים מטלפנים לספר לי שראו אותי בחדשות הטלוויזיה ואני הולכת לישון בזהות פורטוגלית מושלמת....

פרק שלישי

14 בספטמבר
בערב ראש השנה אני נפגשת עם לוסיה חברתי בבית הקפה שבתחנת RATO, הסמוכה לבית הכנסת . בית הקפה נקרא 1800 ונוסד באמת באמצע המאה התשע עשרה. אנחנו מדברות וקצת מרכלות על כל מיני אנשים. מרכלות איננה בדיוק המילה, שכן לוסיה לא ממש יודעת לרכל. אבל היא חברה מקסימה ואנחנו שמחות להיפגש. בשבע וחצי אנחנו מגיעות ראשונות לבית הכנסת. בשער עומדים שני בחורים צעירים. מטעמי בטחון לא נותנים כמובן לכל אחד להיכנס. אמנם ידוע שבפורטוגל של ימינו אין ארועים אנטישמיים אך החשש מפני פגיעה ביהודים קיים גם כאן.
בית הכנסת אינו הומה אדם. אט אט מגיע קהל. בכניסה אנחנו מדברות עם הרב המקומי, שהוא בעצם ישראלי שנולד ברובע היהודי ושיודע פורטוגזית בשל שהותו בברזיל. הוא מספר לי ששירת בצה"ל, ששניים מבניו לומדים בישיבות בישראל ושאר משפחתו כאן עמו. ששה ילדים ואשה בהריון...... והוא נראה כמו האח של בנו הבכור.
הקהילה הזו שיש בה יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים, מסתדרת היטב. אבל את תפקיד החזן ממלא בנו של מי שהיה הרב הראשי במהלך 30 שנה, הרב עשור. וחשוב לו מאוד לנהל את הטקס.
בכלל, יש משהו מרגיז בתוך ההיררכיה הזו של בית הכנסת. הנשים יושבות בעזרת הנשים והגברים למטה בעצם מנהלים את התפילה והטקסים מבלי כל התחשבות בנשים. את אף אחד זה לא מעניין אם אנחנו יודעות היכן קוראים בסידור.
לוסיה ואני מנסות לעקוב אחר התפילה, מדי פעם מוצאות את המקום, ולאחר רגע הכל נעלם....
אני מבינה שהשהות כאן לא בדיוק תרמה לי לתחושת החג. אינני מצטערת על שהגעתי, אבל אני לא חושבת שאשוב לכאן יותר מדי.
כשאנחנו יוצאות מן התפילה, השעה מאוחרת. אני חוששת שהפסדתי את האוטובוס האחרון לביתי. אני אכן מגיעה לתחנה בסלדנייה, לאוטובוס האחרון שיוצא בשעה 9 ושלושים בערב. מגיעה הביתה עייפה וקפואה, כי בחוץ שורר קור עז.
ביום ה' אני אצה לי לאוניברסיטה. בעיות בראיה לא מאפשרות לי לקרוא את מה שרציתי לקרוא ואני נאלצת לשוב הביתה לקחת כדורים נגד כאבי ראש ולהירגע. דומני שעייפתי את עיני בשבועיים האחרונים בישיבה בספריות ובקריאה של ספרים בכמה שפות. לעיתים אני צריכה לשוב ולקרוא את העמוד שקראתי על מנת להבין שאני קוראת ספרדית או פורטוגזית, צרפתית או איטלקית. עם האנגלית אין בעיה כי היא לא דומה לשפה אחרת בה אני קוראת.
בשעה 16.00 אני נוסעת לאוניברסיטה הקלאסית של ליסבון לפגישה עם חברתי הנפלאה מריה אלייטה גליוז. אחת החוקרות הראשונות של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני נפגשת עמה וכשאני בישראל אני נוהגת לטלפן אליה אחת לחודש לשאול לשלומה. מריה מגיעה בדיוק בשעה 16.00 מלווה אותה בחור צעיר שעובד עמה. יחדיו אנחנו הולכות לעבר האגף החדש של האוניברסיטה, לחדר אותו היא חולקת עם אנשים נוספים. בחדר בחור ובחורה צעירים והם מתייחסים למריה בהדרת כבוד מיוחדת במינה. אשה עדינה ביותר, חוקרת אמיתית שמעולם לא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. והיא מספרת לי בצניעות רבה, (לאחר שספרתי לה על הטקס בו נכחתי לקבלת תואר דוקטור לכבוד שזכה בו סאראמאגו מאוניברסיטת קואימברה), שהיא קבלה תואר לכבוד מאוניברסיטה באלגרב ושהטקס היה מרשים ביותר.
אנחנו הולכות לשתות קפה בקפיטריה. ומדברות כל הזמן רק פורטוגזית. מריה לא רוצה לדבר אתי שפה אחרת, אף כי כשחסרות לי מילים אני עוברת לצרפתית....
מריה מקפידה תמיד שנשב לשתות קפה בקפיטריה הישנה של האוניברסיטה. המקום הומה סטודנטים כי זו עונת ההרשמה והמקום נראה כמו חדר אוכל בעולם השלישי.
האוניברסיטאות בפורטוגל (ובקרתי באחדות) צנועות עד להחריד. דשא לשכב עליו בין השיעורים אינו בנמצא. הקפיטריות מרוהטות בריהוט מינימלי של כסאות ושולחנות שאחדים מהם מסודרים בצורה של שולחן ארוך ולידו ספסל.
כשאני נפרדת ממריה השעה עדיין מוקדמת למדי ואני מחליטה לנסוע קצת לרוסיו ולאזור המקסים של השיאדו. הכל צבעוני. אנשים רבים מסתובבים באזור. ציבור רב של מקומיים ומעט תיירים.
אני מסוגלת לנסוע כל יום לאזור הנפלא הזה של ליסבון, העיר יפה ומהפנטת אותי. בעיקר אני אוהבת את האזור שבין רוסיו למרקש דה פומבל. אני מתענגת על היופי הזה שאינני שבעה ממנו ומהלכת ברחובות כמו לספוג פנימה את התחושות והרשמים.