יום שבת, 13 במאי 2017

סיום הקורס באנגולה

סיומו של הקורס- מסיבות, טקסים ופרידה
ד"ר מרים רינגל
הימים האחרונים של הקורס הוקדשו לתכנון העבודה של המורה, המרצה, המנהל. לאופן בו אנחנו מעריכים את הישגי התלמידים. המשתלמים עבדו בקבוצות וכתבו אף הם תעודה לקורס ואנחנו מתכוננים למסיבת הסיום ולטקס הסיום הרשמי.
נורה מזמינה אותנו שוב לבית השגריר ל"ערב זוגות". כשאנחנו מגיעות בשעת ערב, כבר מלא חדר האורחים בישראלים רבים השוהים באנגולה. חלקם עוסקים בחקלאות, חלקם בבנין, אחרים ביהלומים. זוגות צעירים (חלקם עם ילדים קטנים), שהחלום להרוויח כסף רב הביא אותם לכאן, אחרת פשוט אינני מבינה מדוע לבחור לגור דווקא כאן.
בבוקר היום האחרון לקורס מתנדב קאדט, המרצה למתמטיקה, להיות אחראי על הכנת המסיבה הפנימית שלנו. פליסה ואני יוצאות החוצה לחצר ומאפשרות להם לההתכונן והם עובדים ברצינות מופלאה.
המסיבה נפתחת בהקראה של שירים מתוך ספרו של גדול המשוררים האנגולים ומי שהיה הנשיא הראשון של אנגולה החופשית, אגוסטינו נטו[1].

אחר כך יש תצוגת אופנה: נשים אחדות באו בלבוש אפריקאי מסורתי, מוכנות כבר לטקס הסיום הרשמי שיערך אחר הצהרים. במהלך התצוגה נדרשות ה"מתמודדות" לענות על שאלה המופנית אליהם מחבר "השופטים".... ההחלטה נופלת – כולן נבחרו ל"מלכת הכיתה".
ואם בתצוגת אופנה של נשים עסקינן אז מדוע לא בזו של הגברים. גם כאן נבחרו כולם פה אחד...

קטע דרמטי הומוריסטי קצר משחזר את השיעור בו הילדים כולם מכינים סירות מנייר. ורה היא המורה וה"תלמידים" משתפים פעולה. רבים מגלים כשרון דרמטי נפלא והאווירה מתחממת. נפלו להן כל החומות.
לריקוד האפריקאי אני מצטרפת ואחר כך מלמדת אותם ריקוד עם ישראלי והנה מגיע גם שלב המתנות והדברים האישיים שיש לכל אחד לומר.
המשתלמים מלבישים את פליסה ואותי בבגד אפריקאי מסורתי אותו קנו לנו במתנה, מציידים אותנו בשני ספרים ואני מקבלת מאחד מן המשתלמים, שהוא משורר ידוע באנגולה, ספר אישי ובו שירים שלו ושל משוררים מודרניים אחרים.
בדברי הסיכום שלי אני בוחרת שוב להשתמש בקטע מתוך "הסיפור על האי הנעלם", בו מחליטה המנקה לצאת מן הארמון דרך שער ההחלטות ומספרת להם שהנסיעה הזו לאנגולה היא בעצם יציאה דרך שער ההחלטות, בו אתה עושה ויתורים על דברים אחדים וזוכה לתמורות מפליאות ומפתיעות.
טקס הסיום הרשמי בנוכחות השגריר, אנשי ממשל, דיקן האוניברסיטה וסגניו חותם את הקורס. אני מברכת את המשתלמים  וקוראת שיר מרגש של אגוסטינו נטו "עלינו לשוב" (שנכתב לפני עצמאותה של אנגולה בשנת  1975 ועוסק בשאיפה לזכות בחופש ובשיבה אל מקורות התרבות שאבדו להם בשל הכיבוש הפורטוגלי).

הטלביזיה והעיתונות המקומית מתעניינים בקורס ועיתונאי צעיר מראיין אותי לרדיו ולעיתון.  מתעוררת צפייה שנשוב לקורס המשך...

למחרת, אנחנו חוות מסע חתחתים לא קטן בשדה התעופה של לואנדה. מסתבר שצריך להגיע כמה שעות לפני הטיסה על מנת לתת את המזוודות (אשר, כמובן, נפתחו ונבדקו ה"בולים" שעל גבי הפסלונים הקטנים שקנינו...). איש השגרירות שמלווה אותנו משחיל אותנו לראש התור וכך אנחנו יוצאות חזרה למלון לאחר שעתיים של עמידה בתור ומסירת הכבודה. אחר הצהרים אנחנו שוב בדרכנו לשדה התעופה. לפני העלייה לאזור ההמתנה למטוס מוכנס כל נוסע ונוסעת לחדרון קטן לתחקיר זעיר בו אנו נשאלים, בין היתר, האם יש בידנו כסף מקומי? (אסור להוציא ולו קוואנזה אחת...). לידי עומדת בחורה לבנה המספרת לי שהיא משתייכת לקבוצת ה'רופאים ללא גבולות' והיא מבקרת באנגולה לעיתים קרובות. בכל טיסה היא מנסה להתחמק מן הקטע הלא נעים הזה והדבר לא עולה בידיה. כשאנחנו מטפסות סוף סוף במדרגות לחדר ההמתנה פונה לפליסה איש בלבוש אזרחי ומנסה לברר עמה מאין היא ומדוע? (שוטרי חרש... אני לוחשת לפליסה). כשאנו ישובות סוף סוף במטוס הבואינג הענק , בשעות הטיסה הארוכות הביתה, פליסה ואני מסכמות את החוויות ומנסות לברר בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מוכנות לשוב לארץ הזו?
היינו שמחות להעביר קורס המשך, אבל באנגולה? ממש לא בטוח.... אולם, איך אמרנו? כשיוצאים משער ההחלטות – יוצאים, ועל כן ימים יגידו....
סוף





[1] הנה מכתב מרגש ותרגום של שיר אגוסטינו שלח אלי יעקב שי שביט, המפקח לשעבר על הוראת הלשון ברשת אורט.
בוקר טוב, מרים!
כיוון שלמקרא רשימותייך האפריקניות אני חווה משהו מחוויותייך שם, חיטטתי בניירותיי מקדמת-דנא (איך אומרים הזאטוטים? "ממזמן"...), כשהייתי ממש צעיר נלהב ולוחמני. תרגמתי אז שירים אחדים - לא מפורטוגזית, כמובן, אלא מתרגום שלהם לצרפתית - בסיועה ההכרחי של רעייתי (כיוון שהצרפתית שלי היא "בסיסית" מדיי...), ועכשיו - תודות לך - שבתי והעליתי נשכחות אלו אל פני השטח.
אחד השירים הללו הוא של אגוסטינו נטו האנגולי, שנזכר כמה פעמים ברשימותייך. למענך העתקתי אותו כלשון תרגומו מאז, והריהו מצורף בזה. אולי, בהמשך, אעתיק גם את שניים משיריו של אנטוניו פרננדו דה אוליביירה (גם הוא אנגולי), וכן שני שירים של משוררים בני קפו ורדה.
 את כל השירים הללו תרגמתי בראשית שנות ה-60, והם ראו אור אז בדף לספרות של "קול העם".
  ושוב: תודותיי לך על חוויית הקריאה ברשימותייך.

    שבת שלום!
                         יעקב

להלן השיר המתורגם

שלום בשעת פרידה / אגוסטינו נטו
תרגום מצרפתית: יעקב שי-שביט

אִמִּי
(הָאִמָּהוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁיַּלְדֵיהֶן
יָצְאוּ)
עַד מַה קִוִּיתְ כֹּה, סַבְלָנִית, אוֹתָן שָׁעוֹת קָשׁוֹת
אוֹתִי לִמַּדְתְּ לְקַוּוֹת

אַךְ בְּקִרְבִּי
קָטְלוּ הַחַיִּים תִּקְוָה טְמִירָה זוֹ

לֹא אֲקַוֶּה
אֲנִי הוּא זֶה לוֹ מְקַוִּים

הַתִּקְוָה - זוֹ אָנוּ
יְלָדַיִךְ
יְצָאוּךְ אֶל אֱמוּנָה אוֹמֶנֶת הַחַיִּים

אָנוּ בְּנִי עֵירֹם מִמְּלוּנוֹת הָעֲרָבָה
יְלָדִים לְלֹא בֵּית-סֵפֶר מְשַׂחֲקֵי כַּדּוּר סְחָבוֹת
עַל הַחוֹל בַּצָּהֳרַיִם
אָנוּ-אָנוּ
שְׂכִירֵי הַיּוֹם אֲשֶׁר שׂוֹרְפִים אֶת חַיֵּיהֶם בְּמַטָּעֵי הַקָּפֶה.
הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים הַבֹּעֲרִים
הַחַיָּבִים בִּכְבוֹד לָבָן
וּבְיִרְאַת עָשִׁיר.
יְלָדַיִךְ אָנוּ מֵרָבְעֵי הַשְּׁחֹרִים
שָׁם מָקוֹם אֵין הַחַשְׁמַל מַגִּיעַ
הָאֲנָשִׁים הַשִּׁכּוֹרִים
הַמֻּפְקָרִים לַקֶּצֶב שֶׁל בָּטוּק* הַמָּוֶת.
יְלָדַיִךְ
הָרְעֵבִים
הַצְּמֵאִים
הַבֹּשִים לִקְרֹא לָךְ אִמָּא
הַפּוֹחֲדִים לַחֲצוֹת רְחוֹב
הַפּוֹחֲדִים מִבְּנֵי אָדָם -
אֵלֶּה אָנוּ,
הַתִּקְוָה שׁוֹחֶרֶת הַחַיִּים.

מָחָר
נַשְׁמִיעַ צְלִילֵי הִמְנוֹן לַחֹפֶשׁ
בַּחֲגִיגוֹת
מְחִיקָתָהּ שֶׁל הָעַבְדוּת הַזּוֹ

מְחַפְּשֵׂי הָאוֹר אֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים:
בָּנַיִךְ, אִמָּא
(הָאִמָּהוֹת הַשְּׁחֹרוֹת
שֶׁבְּנֵיהֶן יֵצְאוּ )
מְבַקְּשִׁים לָהֶם חַיִּים.



[* בָּטוּק – מיקצב של טם-טם]




ילדי המלחמה - אנגולה

ילדי המלחמה[1]les enfants de la guerre  

                                      ד"ר מרים רינגל


בפברואר 2005 נשלחתי מטעם משרד החוץ להעביר השתלמות למרצים באוניברסיטה אוגוסטינו נטו שבלואנדה, בירתה של אנגולה.
אני בוחרת להתחיל את סיפור המסע המרתק הזה בדברים שקושרים אותנו לדיון הציבורי העכשווי הנערך מעל גלי האתר והאקרנים בכל העולם. הדיון במצבה העגום של יבשת אפריקה ובעיקר במצבה מעורר הרחמים של האוכלוסייה שם.  מתוך כלל האוכלוסייה הסובלת חרפת עוני מחריד, אני בוחרת לספר על ילדי המלחמה באנגולה, ילדי הרחובות אותם פגשתי בעיר הבירה לואנדה. קבוצה חברתית שולית שהיא תוצר של מלחמה של כ-30 שנה בין השבטים השונים של הארץ הגדולה הזו.
ילדים עד גיל 14 מהווים 49% מאוכלוסיית אנגולה, דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה הבוגרת. אלפים הם יתומים, חסרי בית משום שברחו מבתיהם או שפשוט אין להם משפחה, והם מבלים את היום והלילה ברחובות העיר.
זוהי תופעה יחסית חדשה בלואנדה, שכן המלחמה הסתיימה רק לפני שנתיים, בשנת 2002. (כששאלנו את החברים בקבוצת המשתלמים שלנו: מה גרם לסיום המלחמה? ענו לנו: האנשים פשוט התעייפו...).
בשל פציעות ומקרי מוות רבים, גרמה המלחמה לפירוד בתוך המשפחות ולהגירה לעבר הישוב העירוני, בעיקר בערים הגדולות.
במשפחות רבות סובלים הילדים מיחס גרוע ומניצול כוח העבודה שלהם, על כן רבים מהם פשוט בורחים מבתיהם על מנת להפוך ל"עצמאיים" בגיל צעיר, דבר המתאפשר להם בקלות רבה ברחובות העיר.
יש לזכור נתון חשוב נוסף, שני שליש מן המשפחות האנגוליות חיות מתחת לקו העוני, מה שמסביר את הגידול במספר הילדים ברחובות.
ניתן לעשות הבחנה בין שתי קבוצות של ילדים: אלה שגרים ברחובות ויש להם משפחה, ואלה המתגוררים ברחוב ואין להם תא משפחתי כלשהו.
הראשונים, יכולים מדי פעם לשוב לבתיהם, לקבוצה השנייה אין לאן לברוח (בשל העובדה שאין להם משפחה קרובה, בשל היותם נטושים או בשל היותם מסולקים מן הבית).
הילדים המתגוררים ברחובות הם הקבוצה השולית ביותר בחברה האנגולית. הם חיים בדרך כלל בתנאים תת-אנושיים, ילדים חסרי מקצוע וחסרי חינוך כלשהו.

ילדי הרחוב מתאגדים בקבוצות ואתה פוגש אותם בצדי הכביש מוכרים מכל הבא ליד. ילדים עם קולבים, גרביים, שתי חולצות, שתי מגבות וכל מה שעולה על הדעת. מן הכסף אותו הם מרוויחים הם קונים חלק מן האוכל היומי שלהם.
חסרי המזל, שאינם מצליחים למכור מאומה אוכלים ישירות מפחי הזבל. המראה הקשה הזה של "ארוחת הבוקר"  ליד פחי הזבל הוא מחזה יומיומי שפגשנו  מדי יום בדרכנו  להשתלמות באוניברסיטה המקומית, אוניברסיטה אוגוסטינו נטו, (על שם הנשיא הראשון של אנגולה) זהו מראה שהתקשינו לעכל ואחת מן הסיבות לכך ששבתי מאנגולה בגוף ונפש דוויים.
תופעה נוספת האופיינית לרחובות לואנדה היא התופעה של ילדים השומרים על מקום חניה למכוניות. תמורת החניה (שלמעשה מותרת במקום על פי חוק) הם מקבלים כמה דולרים ומהם מתקיימים.
רבים מן הילדים הללו מכורים לסמים. וכיון שסמים עולים כסף ואין בידם ממון לקנייתו, הם נושמים בנזין ואם אין בנזין, מעשנים קנבוס.
החיים ברחוב נושאים עמם סדרה של סכנות. במקום הראשון סכנה לבריאות, הילדים הגרים ברחובות חשופים למחלות הרבה יותר מן הילדים הגרים בבתים (וגם שם אין תנאים סניטאריים נאותים, אין מים זורמים ,אין הרגלי רחצה וניקיון ).  ברחוב אפשר לפגוש במקרים רבים של תת תזונה ורעב ממש. ישנם אף לא מעט ילדים שחיים במערות כשמסביבם זבל.
המחלה הנפוצה ביותר באזור היא המלריה והילדים הללו חולים בה באחוזים גבוהים ביותר, שכן המחלה מועברת באמצעות יתושים התוקפים את הגוף החשוף בשעות הלילה. כמעט שאין איש או אשה, בכלל האוכלוסייה האנגולית שאינו חולה במלריה, לפחות פעם בשנה. אנשים נוטלים תרופות וממשיכים בחייהם. אולם המחלה מסוכנת למדי ויכולה לגרום אף למוות.
אף כי חלק מן הילדים אינו חשוף לפעילות מינית, גם הסכנות הטמונות במגע מיני הם גורם מכריע באחוזי התמותה שלהם. ילדים לא מעטים חשופים לניצול מיני של אנשים אנונימיים שאין אפשרות להענישם. חלקם מנהלים חיי מין עם בן המין הזהה ומחלת האיידס היא גורם תמותה באחוזים גבוהים. (אם תשאל אנגולי האם יש איידס באנגולה, יאמרו לך שממש אין, או כמעט שאין, אולם אנו יודעים מן המחקר הרפואי שגורם התמותה מספר אחד באפריקה הוא האיידס).
באנגולה אין תוכנית מדינית רשמית המטפלת בסיוע סוציאלי לקבוצות הילדים הללו. קיימים ארגונים שהם בדרך כלל לא ממשלתיים, חלקם בחסות הכנסייה, אולם הפעילות שלהם שולית וחסרת משמעות ממשית.
בלואנדה, עיר הבירה, אין חברה עירונית או פרטית לפינוי זבל. הזבל נאסף ונזרק לתוך קונטיינרים או לרחוב ממש באמצעות הילדים העוברים מדירה לדירה ואוספים את הזבל תמורת פת לחם או כמה שקלים.
מדי בוקר, נסענו במכונית האוניברסיטה לאורכם  של רחובות העיר ההומים באדם ובכלי רכב. לואנדה היא עיר שיכולה לאכלס כחצי מיליון איש וכיום שוהים בה כשנים וחצי מיליון תושבים. אין להתפלא על כך שרובם חיים בתנאים מחפירים. ברי המזל מצליחים לחיות בבתי טיט, אמנם חסרי גג או חלון אך בכל זאת משהו שאפשר להגיע אליו ולמצוא בו מחסה מפני הקור והחום, השאר פשוט חיים ברחוב או תחת כיפת השמים. העדויות שאני מביאה להלן הן השתקפות מדויקת של המציאות. בכל פינה של הרחוב אתה רואה את הילדים הללו: מוכרים דבר מה, רוחצים את פניהם ורגליהם באמצעות דלי מתוך בור שבכיכר העיר, משחקים כדור רגל במגרש המקומי, או, וזה  הגרוע מכל, אוכלים מתוך פחי הזבל שלצדי הדרך. פחים שאינם מכילים את הזבל הרב שמצטבר ועל כן מרביתו של הזבל נערם, או נזרק בכל מקום אפשרי.
כל התמונות שמובאות כאן צולמו מתוך המכונית, שכן יש איסור לצלם במקומות רבים באנגולה והמשטרה יכולה להחרים את מצלמך בין רגע. כמובן שהילדים הללו אינם שמחים להצטלם ועל כן הצילומים נעשו כמעט בהסתר.....

להלן עדויות של ילדים הגרים ברחוב כפי שהופיעו בדו- ירחון בשם "כלכלה ומסחר"[2] שמצאתי בחדר המלון באנגולה, בפברואר 2005.
"אני כבר עייף מן החיים הללו"
שמי וולטר ואני בן 9, הגעתי ללואנדה בדצמבר 2003, עם כמה חברים נוספים. עצרנו מונית, שילמנו לו והגענו ללואנדה. כאן, בלואנדה אין לנו משפחה וכל אחד מחפש לעצמו אזור למחיה.
האמת היא שהגעתי רק כדי להכיר את לואנדה ואני רוצה לחזור כי אני כבר עייף מן החיים הללו, של חיים ושינה ברחוב. אני ישן באזור מוטמבה, היכן שחונות המוניות. אבל אם מישהו יציע לי בית מגורים אני אלך. אני גם רוצה ללמוד.
אני קם בבוקר והולך לבתי מגורים שבעיר על מנת "לזרוק זבל". אני רוחץ את הפנים היכן שיש מים.
בבתי המגורים, נותנים לנו כסף או אוכל ואחר כך אנחנו נשארים ברחוב לחפש כסף, למשל באמצעות קריאה לטקסי עבור האנשים.
בערב, אני עובר שוב בבתי המגורים, דופק על הדלתות לשאול אם יש להם עוד זבל, זורק אותו (לרחוב) ואחר כך אנחנו הולכים לחנות (ליד סופרמרקט), ונשארים לבקש נדבה: "חברים, תנו לי עשרה (קוואנזות – כסף מקומי) בכדי לקנות לחם".
כשמופיעה מונית, אנחנו קוראים לאנשים. לעיתים, כאשר כאן חלש, אנחנו עוברים לאיזור הרוק Roque ואחר כך שבים לכאן.
בלילה, אנחנו נשארים שם ליד אותה מסעדה, ומבקשים כסף. אחר כך הולכים לישון. לפעמים אנחנו נשארים ערים, מספרים סיפורים ולבסוף נופלים לשינה".

עדות נוספת:
"אינני אוהב להישאר בבית"
שמי פילארטס, ואני בן 14. אני גר ברחוב, כיון שאינני אוהב להישאר בבית. אמא שלי נוהגת לשתות לשכרה.
אני אוהב לשאוף סם או לעשן קנבוס. יש כאלה שלאחר שהם מעשנים הופכים להיות אלימים ורוצים להילחם, אבל אני לא כזה.
אנחנו ישנים כאן ממש ברחוב. אני מתעורר בשעה 6 בבוקר, רוחץ את הפנים ואת הרגלים ואנחנו הולכים לבית הספר. לעיתים אני נעדר מהלימודים. אחר כך אני הולך לבתי המגורים לאסוף ולזרוק זבל בקונטיינרים שברחוב. לעיתים נותנים לנו לאכול, ואני אוכל.
אחר כך אני עוזר לאנשים לעצור מונית ומבקש כסף מאנשים שעוברים ברחוב.
לעיתים אנחנו הולכים לאזור Roque  לקנות משהו, חוזרים וממשיכים ל"קרוא" למוניות או עוזרים למישהו שמבקש מאיתנו עזרה כלשהי.
לפעמים אנחנו הולכים לשחק כדור רגל שם במגרש של האחד במאי, עם חברים אחרים מהרחוב משכונות אחרות בעיר.
בלילה, אנחנו נשארים לשמור על מכוניות, כך, כאשר מגיעה מכונית, אנחנו הולכים לשם ואומרים: "אמיגו, אני אשמור לך על המכונית". אם הוא מסכים, אנחנו שומרים לו ואחר כך הוא משלם לנו.... בערך 50 או 100 קוואנזות.
כשאין מכוניות שצריך לשמור עליהן, אנחנו נשארים לשוחח. אם יש מכוניות שצריך לשמור, אנחנו נשארים שם עד חצות הלילה".

אומות העולם אספו תרומות בכל מקום. טובי המוסיקאים עלו על הבמות במרכזי הערים הגדולות והשמיעו שירים.
אולם, כשאתה מגיע לאפריקה, כשאתה נע ברחובות העיר, במרכזה ובעיקר בפרברים, אתה מבין שהתרומות הללו לא תגענה לתושבים ובודאי לא לילדים הללו הגרים ברחוב.






[1] "ילדי המלחמה" הוא מונח שהוטבע בעשרות השנים האחרונות באפריקה השחורה. על האספקטים הקשורים בחוק ניתן לקרוא בצרפתית באתר הבא בשפה הצרפתית:



ובשפה האנגלית - http://www.unicef.org/graca/

[2] Economia &Mercado, Janeiro-Fevereiro 2005, Ano 6 N. 23

מערכת החינוך באנגולה (המשך)

מוסדות החינוך באנגולה (המשך)
מרים רינגל

השבוע השני של הקורס מתחיל והאנשים רוצים קצת לדבר על "הסיפור על האי הנעלם" של סאראמאגו והרלבנטיות שלו להשתלמות.
אני רואה שבריטו טרם הגיע ושואלת היכן הוא: הוא בחדר אחר מסיים לקרוא את הסיפור..... טוב, הקריאה לא הייתה ממש שיעורי בית.... אני אומרת.
אנחנו דנים בהשוואה בין האיש שבסיפור, המבקש מן המלך ספינה שתיקח אותו לאי הנעלם ועל סירובו של המלך להעניק מתנות, כי הוא רגיל לקבלם. על שער ההחלטות דרכו יוצאת האשה המנקה, וכשיוצאים ממנו, לא חוזרים חזרה.
(אפשר כאן לקרוא מה שכתבתי על סיפור זה)
התנהגותו של המלך מזכירה בהחלט דגם של מנהל בית ספר שחושש משינויים, שאינו קשור לתלמידיו ולצרכים שלהם, וכשבא אחד העובדים שלו עם רעיון חדש, הדבר מאיים על השקט והשגרה של חייו, שגרה שיש בה רווחים לא מעטים.
עתה נסבה השיחה על הקושי לשנות ולהשתנות, נושא שכולנו כאנשי חינוך, מתחבטים בו .
הקולג' הפרטי
עתה ברצוני לספר לכם על שני בתי ספר הנמצאים משני צידי הקשת החברתית האנגולית. מצד אחד בית ספר פרטי במרכז העיר ומן הצד השני בית ספר ציבורי מוזנח ביותר, המיועד לילדי עניים.
הקולג' הפרטי שאליו אנחנו מגיעים נמצא במרכז העיר. הבניין משופץ ויפה ביותר. באולם הכניסה מפוזרים ספסלי עץ דקורטיביים. בכניסה לאולם הכנסים הממוזג ממתינים לנו נערים ונערות הלבושים בתלבושת אחידה ומגישים לנו ציפורן אדומה.







מנהל בית הספר וסגניו מציגים את התפיסה החינוכית של בית הספר ובו 5 כיתות  ושלושה משרדים בכל אחת מארבע קומות הבניין שכל חדריו ממוזגים!. סך הכול לומדים כאן 900 ילדים. 56 מורים העובדים בשתי משמרות. המורים המלמדים כאן בעלי ניסיון ובעלי תואר אוניברסיטאי. (בדיעבד מסתבר שלא מעט מורים המלמדים במוסדות חינוך ממשלתיים, מלמדים במשמרת השנייה כאן, אך אין זה מלמד על כך שהרמה אינה גבוהה).
הורי הילדים משלמים כ- 100 דולר לחודש!! סכום שכמובן יכולה לשלם אוכלוסיה מצומצמת מאוד. לאכזבתנו, בסיור בין חדרי הלימוד אנחנו אמנם מוצאות שולחנות מודרניים, ילדים נקיים ביותר, לא מעט ילדים לבנים או מעורבים (ילדי השגרירים), אולם המורים ממשיכים ללמד באופן קונבנציונאלי. ספר, מחברת ולוח כשהמורה מנהל שיעור פרונטאלי.
כשאנחנו שבים לאוניברסיטה לסיכום הביקור נערך דיון מעניין בדומה ובשונה בין שני המוסדות שבהם צפינו.



הדומה והשונה בין בית הספר הממשלתי לקולג' הפרטי

דומה
שונה
התלמידים
המנהל בקולג' לא ידע מהי מטרת הביקור שלנו
ההנהלה
בקולג' קיימת משרה של מנהל פדגוגי טכני
המורים
התלמידים מקבלים בקולג' יחס יותר אישי
מבנה השיעור
יש מעבדה בקולג' (לא מודרנית כל כך... אבל...)
תכני הלימוד
יש בקולג' אולם כנסים – אודיטוריום
המיקום של בית הספר – במרכז העיר
יש בקולג' מגרש ספורט ושיעורי התעמלות
משמעת ראויה לציון
יש בקולג' התייחסות לחזות החיצונית – גינון
אין ספריה (גם בקולג' הפרטי!)
התלמידים בקולג' השתתפו במפגש עמנו
שתי משמרות לימוד
בקולג' קיימים מתקני מים לתלמידים (קולרים)
חדרים לא מוארים דיים
בקולג' בכל קומה יש מטף
חדרי מדרגות לא בטיחותיים
חדרי הנהלה ומורים מפוארים
אין תוכניות לימודים (תוכניות הוראה!!!)

קבלת פנים נפלאה בשני המקומות.


מסקנות שהסקנו מן הדברים הללו:
  • חשוב להסביר מראש להנהלת בית הספר מהן מטרות הביקור שלנו
  • המנהל חשש כי חשב שאנחנו קבוצת מפקחים שבאה לערוך בקורת בבית ספרו.
  • חדרי הכיתות אינם מאפשרים למידה אחרת
  • שיעורי בית – מסתבר שבבתי הספר הציבוריים התלמידים אינם מקבלים שיעורי בית. בפרטיים התלמידים מקבלים עבודת בית שכן יש לכולם תנאים פיזיים מתאימים להכנת השיעורים.
  • האחריות והמוטיבציה של המורים היא זו שהופכת את השיעור למעניין יותר או פחות.

הביקור מאפשר לי לדבר על אחד הנושאים החשובים של הקורס: מוטיבציה. איך מניעים אנשים לעבוד? מה מניע אנשים שונים לעשות את אותה עבודה?
תרגיל מצוין שהוצאתי מן האינטרנט בטרם יצאנו לאנגולה (בשפה הפורטוגזית, כמובן) ובו צריך למיין כל אחד 20 פריטים, על פי סדר חשיבותם באשר למוטיבציה האישית שלו.
באיסוף הנתונים אנחנו לומדים שדברים שונים גורמים למוטיבציה אצל בני אדם ולמעשה יש שוני עצום בין מה שמניע את האחד לבין מה שמניע את האחר.


בית הספר לילדי העניים
בסיומו של היום הזה אומרת לנו אסתר, המפקחת על בתי הספר היסודיים, שהיא מוכנה היום לקחתנו לביקור באחד מבתי הספר שתחת פיקוחה.
סאבאלו הנהג עוצר תחילה במחסן המכס, על מנת שנסיים את הדבקת הבולים על גבי הפסלים הקטנים שרכשנו. (זוכרים? זו חובה, אחרת מחרימים לך את ה"רכוש" הזה בנמל התעופה).
אני לא ממש מוצאת מילים לתאר את המקום. בתוך אולם ענק, מבנה הדומה למפעל נטוש, אנחנו פוגשות באיש היושב מאחורי שולחן עץ מט לנפול ומדביק בולים באיזה הגיון שלקוח מעולם האגדות. (לא, לא האגדות על הפיות הטובות). לצדו יושבת אשה המזכירה לי את "האשה המנקה" מן  "הסיפור על האי הנעלם", לפני שהגיע האיש שביקש ספינה מן המלך. אנחנו מניחות את הפסלים על גבי השולחן. האיש סופר אותם וטועה בספירה (בדיעבד מסתבר שספר יותר מדי...) מדביק באמצעות הרוק שבפיו את הבולים והנה אנחנו בטוחות שנוכל לשוב ארצה עם המתנות שלנו.
מכאן אנחנו נוסעים לאזור של העיר שנקרא SAMBIZANGA לביקור בבית הספר היסודי.
הרחוב אליו אנחנו נכנסים אינו מרוצף. לילה של גשם גרם לבוץ טובעני ואי אפשר לחצות את הרחוב מצדו האחד לצדו האחר. בית הספר ממוקם משני צידי הרחוב, בשני מבנים עלובים ביותר.

מצד ימין יושב לו בחדר חשוך, הנראה כמו כניסה למרתף ישן, המנהל הצעיר שמקבל את פנינו בחיוך ושמחה. אולי מצפה שמן הביקור הזה תצמח תועלת כלכלית לבית ספרו. קרלוש, המנהל, מספר לנו על הקשיים האובייקטיבים בעבודתו: שתי משמרות, מורים שלא מגיעים כל יום לעבודה, ילדים שלא מגיעים באופן סדיר ללימודים. וכשהוא לוקח אותנו לסיור בכיתות פליסה ואני מביטות זו בזו כשדמעות בעינינו. כמאה ילדים מתוקים ויפים (האנגולים הם עם יפה תואר), דחוסים בחדר עם מורה אחד (שכן כל יום חסר מורה אחר). בחדר אין ציוד מינמלי  בכיתות הלימוד: אין שולחנות, אין תאורת חשמל. הילדים מביאים עמם, כל יום, את כסאות הפלסטיק הקטנים מן הבית.קרן אור החודרת מפתחי החלונות מאירה את הלוח והמורה מנסה ללמד והתלמידים מנסים ללמוד. חוברת הלימוד בה הם גם כותבים, מונחת על הברכיים...
אסתר ובלנקה מספרות לנו שכך נראים כל בתי הספר באזור הפיקוח שלהן ושאת דרכן הן עושות רגלי כל יום בין מוסד אחד למשנהו (לעיתים מרחק שעתיים הליכה!)
מה משמעותו של פיקוח באזור הזה? מה יכול מפקח להבטיח למנהל בית ספר פרט לאוזן קשבת?
חוסר הצדק זועק לשמיים. אני מביטה בילדים ושואלת עצמי מה הם הסיכויים שילדים שלומדים במסגרת כזו יצליחו לפרוץ אותה בעתיד ולהפוך לאנשים משכילים?
בתי ספר כאלה מנציחים את הבורות, העוני והמחלות. הלב מתכווץ ואנחנו מודות לאסתר מקרב לב על האומץ שלה (לאחר הביקור בשני המוסדות האחרים שכבר ראינו) להביא אותנו למקום הזה.


פרק רביעי: מוסדות החינוך באנגולה

פרק רביעי: מוסדות החינוך באנגולה / מרים רינגל

מערכות חינוך, בכל מדינה, משמשות בבואה לחברה בה הן מתקיימות. כשאתה מסתובב במדינה כמו אנגולה שבאפריקה, אתה מגלה כי הבבואה המשתקפת ממערכת החינוך המקומית מעוררת שאלות רבות הנקשרות לאופן בו מחולקים המשאבים של המדינה, לרובדי האוכלוסייה השונים.
דומני שסיפור על ביקור בשלושה מוסדות חינוך ישקף טוב יותר את דברי מאשר דיבור תיאורטי על הדברים.
ביום השלישי להשתלמות עבדו המשתלמים בקבוצות והכינו דפי תצפית לשימוש בעת הביקור בבית הספר היסודי הסמוך לאוניברסיטה. מסתבר שמנהלת בית הספר, היא בוגרת האוניברסיטה ונעתרה בשמחה לבקשתנו לבקר בבית ספרה.
הנושאים שנבחרו על ידי הקבוצות לתצפית היו:
  1. הסביבה הלימודית של בית הספר – חזות, מיקום וכדומה
  2. תצפית על המורים המלמדים
  3. פעילות התלמידים בכיתות – הלמידה עצמה
  4. תפקוד הנהלת בית הספר
בית הספר היסודי הממשלתי
הגענו לבית הספר בשעת ההפסקה. המולה של ילדים וילדות קטנים ויפים ביותר המתרוצצים בחצר. על שערות הילדות קלועים חרוזים בצבעים שונים וכולם שמחים להצטלם.

מנהלת בית הספר מקבלת את פנינו בחצר ומספרת, שבית הספר מתנהל בשני מחזורים, בוקר ואחר הצהרים.  30 מורים המלמדים ב- 15 כיתות לימוד.
בתום ההפסקה מתפזרים המשתלמים שלנו לעבודה, כל אחד על פי קבוצת התצפית שלו. פליסה ואני עוברות בין הכיתות ומתקני בית הספר שהמבנה המרכזי שלו שוכן במבנה בעל חזות פורטוגזית. בית ששימש, ככל הנראה, (בעת השלטון הקולוניאלי), משפחה עשירה פורטוגלית. חדרים גדולים למדי ובהם ילדים ישובים ליד שולחנות קטנים. מורות עוטות חלוקים לבנים מלמדות כולן, בכל כיתות א', איך מכינים סירה מנייר.....
אנחנו יורדות לחצר האחורית של בית הספר, כאן אנחנו מוצאות כיתות פרוצות לרוח ולחום, שכן לכיתות אין דלתות ואור השמש משמש לתאורה. בשתי כיתות יושבים ילדים ומורה אין. אנחנו שואלות את הילדים היכן המורה והם אומרים שהיא חולה.... פליסה מתחילה להפעיל את הילדים בתנועות ידיים ובשירה והקטנים משתפים פעולה באופן מעורר השתאות.
בחדר המנהלת יושבת קבוצה תצפית  נוספת בודקת ומתעדת כל נייר ומסמך שהם מוצאים.
בתום שעה וחצי מתכנסים שוב כולם בחצר, מודים למנהלת על קבלת הפנים הנפלאה והאמיצה ואנחנו שבים לאוניברסיטה לסיכום התצפית. השאלה המעניינת היא מה מבין הדברים שהכנו לפני הביקור היו רלבנטיים בעת התצפית בשטח?
נושא נוסף שמעניין אותנו קשור להתייחסות אל הפן האישי של כל צופה, באשר למה שעבר עליו/ה  בשל עבודת הצוות, בשלב ההכנה ובעת הצפייה בבית הספר.
פליסה ואני לומדות שהתנסות כזו, של ביקור לימודי בבית ספר, הוא משהו חדש עבור המשתלמים ונדמה לנו שזו למידה שהם יאמצו להמשך הדרך עם קבוצות המורים הלומדים באוניברסיטה.
מה למדנו מן התצפית?
המשתלמים מדווחים שנהנו לעבוד בצוות, שהעבודה התנהלה באווירת פתיחות. לכל אחד היה מה לומר והם הגיעו לקונצנזוס. קיימת תחושה שזוהי למידה מאלפת המכנסת נקודות תצפית שונות המשקפות את המתרחש בין כתלי בית הספר שבו בקרנו.
תוך כדי העבודה על הסקת המסקנות מן התצפית אנו מקבלים הודעה שבית ספר פרטי נוסף מזמין אותנו לביקור בית כתליו. הפעם יהיה זה ביקור בבית ספר תיכון פרטי.
בבוקר שלמחרת, אנחנו עורכים סימולציות אחדות בעקבות הדברים שהוסקו מן התצפית.
אין ספק כי אחת הבעיות הקשות של אנגולה היא שהמורים המלמדים בבתי הספר היסודיים הם חסרי הכשרה כלשהי. רובם מלמדים מה שהם פשוט יודעים, או אינם יודעים.
בשיעור חשבון עסקה המורה בתרגיל חשבון פשוט לאורך כל השיעור. כשהיא גילתה שהיא טועה התלבטה 10 דקות איך לתקן את הטעות.
הסימולציה בה קיבלו על עצמם המשתלמים תפקיד של מורה ושל מפקח אפשרה קיומו של דיון מרתק שדן בתחושות ה"שחקנים" בתפקידים השונים.
בוקוזה, ששיחק את המורה היה נבוך ביותר, מתגונן, לא שלח מבט ישיר לעבר דיניש, בתפקיד המפקח, שכן הלה היה קשוח ביותר, מבקר ולא מסייע.
כאן מצאנו הזדמנות לעסוק בנושא שאיננו פשוט כלל ועיקר: איך נותנים משוב על מנת להצמיח ולא לשתק?
פליסה מפעילה את האנשים בעבודה בקבוצות באמצעות "משחק הפקקים". המשתלמים יכלו לבחור מתוך מגוון של פריטים (פקקים, קוביות, קופסאות קרטון, ניר טואלט, צמר גפן ועוד ועוד). כל קבוצה צריכה להכין, באמצעות החפצים שבחרו, שיעור שיהא מעניין.

בתום הפעילות היו קבוצות שדיווחו על כך שהאנשים היו במבוכה לא קטנה, מה לעשות, איך לעשות, ולעומתם, קבוצות אחרות גילו יצירתיות מופלאה.
מכאן, המעבר בהמשך השבוע, לשיחה על אחריות ומסוגלות בחינוך היה טבעי ביותר. שימת דגש על כך שאחריות בחינוך אין פירושה הטלת אשמה, אלא "לעשות כמיטב יכולתי". נושא האחריות והשיחה בעקבותיו היותה את אחד ממוקדי ההשתלמות ובמשובים הוזכר הדבר שוב ושוב.
על דלתנו מתדפקים עוד שלושה אנשים הרוצים להשתתף בהשתלמות, אומרים ששמעו שזו השתלמות מצויינת. אני נוטה לקבל אותם ולאחר דיון קצר עם אנה אנחנו מחליטות, כי על אף שהקשחנו עמדה לגבי הנוכחות של המשתלמים בקורס (אין היעדרות בלתי מוצדקת), אם יש מי שרוצה ממש ללמוד, איך אפשר לסגור בפניו את הדלת?
מילה טובה לסיום, כדרך למשוב, אומרים האנשים מילים כמו : ללא מילים, מקסים, מלמד, אהבה, חברות, מרשים, "חברים" (כי לימדנו אותם את השיר "שלום חברים, שלום" בעברית). הגשמה עצמית.
ואיך אפשר בלי קצת ספרות? אז אני מחלקת למשתלמים "מתנה" לסוף שבוע את הסיפור המופלא של ז'וזה סאראמאגו "הסיפור על האי הנעלם" ומבקשת מהם לקראו ולחשוב איך הוא מתייחס למה שלמדנו במהלך כל השבוע.
ומה עושים הפעם בסוף השבוע?
השבוע הראשון הסתיים והנה מגיע סוף השבוע הארוך. אחר הצהרים של יום ששי מגיעים אנה ועוד כמה חברים מן האוניברסיטה לקחת אותנו לשוק הארטיסניה (חפצי אמנות אפריקאים). הדרך פקוקה ביותר אך אתרים נוספים נחשפים בפנינו. שתי פניה של אנגולה: מצד ימין, בתי קש נוטים לנפול, מחנות פליטים ממש, מצד שמאל של הדרך שכונה חדשה, וילות המזכירות ישובים ישראלים, בתים עם גג רעפים אדום, אולם חומה מקיפה את אזור המגורים ושומרים יושבים במגדלי שמירה, ממש כמו אלה המצויים בבתי הסוהר על מנת להגן, במקרה זה, על התושבים העשירים מפני העניים, הרעבים ללחם. ליד השוק אנחנו יורדות מן המכונית, מצוידות כל אחת במאה דולר בכיס, ללא תיקים וללא מצלמות. המוכרים עטים עלינו, מנסים למכור לנו את הסחורה, מוכנים להוריד מחירים. פליסה יודעת את מלאכת המקח והממכר ומדי פעם אני קוראת לה: פליסה, 10 דולר לפסל הזה, זה מחיר סביר? והיא מאותתת לי מרחוק, כשהיא עסוקה בקניות שלה. כשברשותנו שקיות ניילון מלאות בחפצי אמנות אנחנו חוזרות למכונית. עתה מסתבר לנו שלא נוכל להוציא את החפצים מבלי שנלך למכס ותמורת קואנזות (כסף מקומי) אחדות ידביקו לנו בול להדבקת בול  על כל פסלון... (בהמשך השבוע הגענו אל מחסן המכס הזה והאופן בו הדביקו לנו כל בול על כל פסלון שווה סיפור בפני עצמו. בדרך חזרה הביתה, בשדה התעופה אכן בדקו כל פריט שהוצאנו מן הארץ, המזוודות נפתחו ולצד הלבנים שכנו להם הפסלונים החוקיים... מזל!)
נורה, אשת השגריר מטלפנת ומזמינה אותנו לארוחת צהרים בשבת ואנחנו שמחות על ההזמנה. סאבאלו הנהג מגיע לאסוף אותנו לבית השגריר המתגורר בדירה המשקיפה על הטיילת שלצד האוקיאנוס האטלנטי. אזור נאה למדי של לואנדה. בדרך אנחנו אוספים את אנה שאף היא מוזמנת לארוחה. אנה יוצאת החוצה ומזמינה אותנו להיכנס פנימה לביתה, הנמצא בבניה. אני שואלת אותה: כמה זמן את מעריכה עד שתסתיים הבניה? והיא עונה לי – 10 שנים.... אני חושבת שלא הבנתי ואני שואלת אותה: 10 שנים? והיא עונה בטבעיות: כן, כל פעם שאנחנו מגייסים מעט כסף, בונים עוד פינה..... עתה הבנתי...
האוכל שהכינה נורה טעים ביותר והאווירה נעימה. סאבאלו שמגיע לאסוף אותנו אחר הצהרים נוסע אתנו ועם אנה לטיול באזור ה"יפה", שנקרא ILHA – האי. חופי הרחצה של לואנדה. אנשים רבים רובצים על החוף, לכלוך רב, אין כאן חוף מסודר אחד המתאים לרחצה ממש.

ביום א' בבוקר מטלפנת שוב נורה המקסימה ובאה לקחתנו לטיול קצר להכרת העיר. בנקודת תצפית על העיר כולה שוכן לו מבצר שהפך למוזיאון (CASTELO ), מן התקופה בה שלטו הפורטוגזים. (עד 1974, לאחר מלחמת הקולניות עקובת הדם, עזבו הפורטוגזים הרבים את אנגולה, הותירו אחריהם רכוש רב ואפשרו לאנגולים להפוך לעצמאים).  רוב חדרי המוזיאון בשיפוצים. בחצר המוזיאון עומדים זה לצד זה פסלים של גדולי האומה הפורטוגלית והאנגולית: מגלה העולם, ואסקו דה גאמה, המשורר קמואנש, אנריקה הספן והנשיא האנגולי הראשון, אגוסטינו נטו. השמש קופחת על ראשינו ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. רק כניסה למכונית הממוזגת ולגימות מבקבוק המים משיבות את רוחי ואנחנו שמחות  לשוב חזרה למלון.
מחר יחל לו השבוע השני של הקורס במהלכו חוגגים באנגולה את יום האשה הבינלאומי וזהו יום שבתון מוצהר. לפני היציאה לנסיעה זו הצצנו בלוח השנה ודאגנו להכין פעילות מיוחדת לכבוד היום הזה. להפתעתנו, ארגנו לנו כמה חברים מן הקבוצה יום טיול למקום בו נפגש נהר הקואנזה עם האוקיאנוס האטלנטי, מקום הנחשב ליפה ביותר בקרבת עיר הבירה. סוף כל סוף פגשנו מעט מן הירוק האפריקאי. בבית קפה מאולתר אנחנו יושבים לאכול מן המטעמים שהביאה אנה ושומעות סיפורים מרתקים של האנשים. לואיזה, אחת מן המשתלמות, מספרת לנו שאבא של חמותה היה ישראלי שהגיע לאנגולה, מי יודע איך ומדוע. התחתן עם אשה אנגולית שחורת עור וילד עמה ילדים.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים ליד מבנה שנראה כמו תחנת משטרה קטנה המצוי על חוף הים.  "מכאן היו מפליגות ספינות העבדים לעבר יבשת אירופה ואמריקה" אומרים לנו האנשים. בכל משפחה אנגולית יש צאצאי עבדים וכשאני חושבת על כך מצטמרר לו עורי. אלפי העבדים שהגיעו למחוז חפצו של הלבן והניצול המתמשך יוצרים אצלי תחושה ברורה שהעמים באפריקה חוו וממשיכים לחוות 'שואה' אמיתית.




בפעם הבאה: מוסדות החינוך באנגולה (המשך)

פרק שלישי - המשך ההשתלמות

ומה עוד עשינו בהשתלמות?
מרים רינגל

ביום השני להשתלמות אנחנו מגיעות מוקדם לאוניברסיטה. בחצר מתקבצים כבר חלק מן המשתתפים המקבלים את פנינו בחיוך, ב"שלום" בעברית (כי למדנו אותם כמה מילים בעברית אמש וכך נעשה כל יום במהלך השבועיים של ההשתלמות).
אתמול, בטרם נפרדנו מן המשתלמים בקשנו שני מתנדבים שיספרו סיפור קצר על הצלחה בעבודתם.
ד"ר בוזה סיפר לנו סיפור מרתק. בוזה שהה כמה שנים בפרובינציה של ברזיל. שם צפה בו מורה ותיק שראה שהמורה הצעיר נתקל בבעיות משמעת קשות. בתום הצפייה  הציע לו ללמוד כמה כללים שיסייעו לו להפוך למורה טוב:
  1. הכר  היטב את תלמידיך
  2. נסה להבין את התלמידים
  3. אל תנהל מונולוג – דאג לנהל עם התלמידים דיאלוג
  4. למד כך שיהיה קשר מתמיד בין השיעורים
  5. אהוב את תלמידיך על מנת שיצטרפו אליך בתהליך הלמידה
  6. למד ולמד – המורה לומד מתלמידיו והתלמידים מן המורה
  7. דיאלוג מתמיד – פורמאלי ולא פורמאלי

לאחר פעילויות ההכרות שבצענו עם המשתלמים אתמול, ולאחר סיפור הבוקר של בוזה, פנויה לה הדרך למעט תיאוריה בנושא 'הרחבת מושג הלמידה'. הימים הראשונים בכל השתלמות הם המתישים ביותר, כי צריך לעבור את המשוכה של ההכרות הראשונה, של מתן האמון ההדדי, של שיתוף הפעולה ההדדי, משהו שכל מורה או מרצה מכיר היטב. עתה האנשים קשובים, משתפים פעולה, שואלים שאלות.

בהמשך הבוקר, אנחנו מתייחסות להערות של המשתלמים באשר לסילבוס שחולק אמש. המשתלמים ביקשו שנעמיק דווקא בנושא הפיקוח. מסתבר לנו שבמדינה  יש פיקוח רק  "על הנייר", אך הלכה למעשה, כמעט "איש הישר בעיניו יעשה", בבתי הספר השונים. (זאת ראינו בביקור בבתי הספר). שאר הנושאים מקובלים עליהם ועל כן אנחנו ניגשות לעבודה אינטנסיבית לאורך כל היום.
בחורה צעירה בשם אסתר, המצטרפת לקורס באיחור קל מציגה את עצמה כמפקחת. בחדר נשמע רחש בלתי נעים ואנחנו מבחינות שאנשי הקבוצה מביטים באסתר במבט מזלזל. הבחורה צנומה ויפה ביותר, בעלת קול נעים וילדותי והיא מתגברת מהר מאוד על קבלת הפנים הצוננת ומציגה את עצמה ואת הציפיות שלה מן ההשתלמות. לקראת סוף ההשתלמות היא לוקחת אותנו לביקור באחד מבתי הספר שתחת פיקוחה. (חוויה קשה ומעניינת שתסופר בפרק על מוסדות החינוך).
מעגל הצמיחה:
את מעגל הצמיחה, שחברי במכון מכירים בעל פה, אני מעבירה באמצעות מחשב נייד וברקו (הפתעה נפלאה...) אולם הפעם, לאחר הצגת המעגל אנחנו מחלקות אותם לקבוצות קטנות לדיון בשאלות: באיזו תחנה אני הכי פחות מבקר? במליאה מסתבר לנו שוב ושוב כי בני אדם דומים הם זה לזה ואין זה משנה אם הם חיים באירופה, באסיה או באפריקה.
גם כאן, רוב המשתלמים אינם מבקרים הרבה בתחנות הסיפוק, הנינוחות והמחשבה על המעשה.
כשאני מציגה את המפתחות שמציעה קלרקסון (החוקרת שדיברה על מעגל הצמיחה), מתנהל דיאלוג מרתק עם המשתלמים. פליסה ואני מרגישות כי אנחנו יכולות לשהות קמעה בתחנת הסיפוק והנינוחות ומכאן להמשיך הלאה אל הימים הבאים עלינו לטובה.
אחריות, מסוגלות ומשוב בחינוך
אחד הנושאים המרתקים בהשתלמות מעין זו הוא נושא האחריות והמסוגלות שלנו כאנשי חינוך. העולם כולו עומד משתאה לנוכח האטימות שגילתה ארצות הברית של אמריקה כלפי האוכלוסייה בניו-אורלינס. כאן בדיוק המקום להבהיר שאחריות איננה אקוויוולנטית למושג אשמה אלא בדיוק: אעשה כמיטב יכולתי! התושבים באפריקה שואלים תדיר את העולם המערבי: האם באמת מישהו עושה כמיטב יכולתו על מנת לסייע להם לצאת ממצוקות חיי היומיום?
אחד מן הכלים ששרתו אותנו בהשתלמות בשנה שעברה, באי סאו טומה, וממשיכים לשרת אותנו גם כאן באנגולה הוא המשוב.  המשוב הוא כלי עבודה נפלא בהשתלמות קצרה כל כך. הוא מלמד אותנו על הלך הרוח, משמש מדד לשביעות רצון, מקור לקבלת הערות, הארות ובקשות להמשך. מדי יום, בשעות אחר הצהרים, כאשר אנחנו מכינות את היום שלמחרת, מהווים המשובים הללו ברומטר ומצפן נפלאים להמשך ההשתלמות. אנחנו עורכות דיון בינינו באיזו מידה להיצמד לתוכנית המקורית שלנו או לערוך שינויים בהתאם לדברים שאנחנו למדות מן המשובים.
משובים, רבותי, משובים
בסיומו של כל יום אנחנו מבקשות משוב מן המשתלמים. לשם כך הכנו מגוון רחב מאוד של צורות קבלת משוב. משובים בכתב כמו: כתוב עם מה נכנסת הבוקר להשתלמות ועם מה יצאת ממנה בסיומו של היום?
ציור של תרמיל ופח זבל – איזו צידה אתם לוקחים עמכם ומה אתם מעוניינים לזרוק לפח. (אגב, אחד מן המדדים שלנו להצלחת הקורס היה המשוב הזה. אנשים אמרו שאין להם מה לזרוק לפח הזבל)
משוב בעל פה: מילה לסיומו של יום, פליסה מחלקת סוכרייה לכל אחד ומבקשת לומר מילה אחת טובה.
בהמשך השבוע הראשון וגם בשבוע השני נותנים המשתלמים משוב זה לזה. העבודה בקבוצות מאפשרת מגוון של פעילויות הקשורות בתצפיות שיערכו על בתי הספר, לעבודה יצירתית בכיתה וכדומה.
המשתלמים מלאי התפעלות מן הפתיחות המאפשרת מתן משוב. העובדה שאנחנו מתייחסות מדי יום למשוב שניתן יום קודם היא למידה נוספת עבורם. זהו כלי שאפשר להשתמש בו לעבודה היומיומית עם הסטודנטים באוניברסיטה ועם התלמידים אותם ילמדו בעתיד.
שיאו של המשוב נערך יום לפני סיום הקורס כאשר המשתלמים התחלקו לקבוצות עבודה וכל קבוצה כתבה "תעודה" לקורס. בתעודה היו צריכים להתייחס להיבטים הפיזיים, ארגוניים של ההשתלמות ולהיבטים התוכניים ולרמת המנחות של הקורס. פעילות משוב זו היא המרגשת ביותר, שכן היא מעין מראה הניצבת מולנו ומשקפת את עבודתנו.

ובערבו של יום....
אנחנו חשות סיפוק גדול מן העבודה. היכולת שלנו לעבוד כצמד מאפשרת את התחושה הזו. כל אחת מכירה את החלקים החזקים שלה ושל חברתה ואנחנו מנתבות את תוכנית הקורס כך שנפיק את הטוב ביותר זו מזו ומן היחד שלנו. האנשים בקבוצה חשים בקשר הזה ומתייחסים אליו בהערכה רבה.
בערבים, בלובי של בית המלון אנחנו מנהלות שיחות מרתקות עם משתלמים שביקשו להיפגש עמנו. רובם ככולם מבקשים עצות ורעיונות כיצד ניתן לשפר את  מערכת החינוך בארצם. אנחנו שמחות לפגישות הללו הממלאות את הערבים שלנו ומסלקות את תחושת הסגירות בה אנחנו נתונות.
ורה, האשה הלבנה היחידה בקורס מזמינה אותנו לביתה לארוחת ערב. בעלה הוא אנגולי מעורב, איש נעים הליכות ונאה ביותר המספר לנו סיפורים מרתקים על מעמד האשה באנגולה. מסתבר שבארץ הזו ישנן לא מעט נשים הנשואות לשני גברים והן המחליטות עם מי תבלנה את הלילה....משהו שאנחנו מכירים מן הצד השני של המתרס.

בפעם הבאה: ביקור במוסדות החינוך (המשך הפרק השלישי).