ד"ר מרים
רינגל
בפברואר 2005
נשלחתי מטעם משרד החוץ להעביר השתלמות למרצים באוניברסיטה אוגוסטינו נטו שבלואנדה,
בירתה של אנגולה.
אני בוחרת
להתחיל את סיפור המסע המרתק הזה בדברים שקושרים אותנו לדיון הציבורי העכשווי הנערך
מעל גלי האתר והאקרנים בכל העולם. הדיון במצבה העגום של יבשת אפריקה ובעיקר במצבה
מעורר הרחמים של האוכלוסייה שם. מתוך כלל
האוכלוסייה הסובלת חרפת עוני מחריד, אני בוחרת לספר על ילדי המלחמה באנגולה, ילדי
הרחובות אותם פגשתי בעיר הבירה לואנדה. קבוצה חברתית שולית שהיא תוצר של מלחמה של
כ-30 שנה בין השבטים השונים של
הארץ הגדולה הזו.
ילדים עד גיל
14 מהווים 49% מאוכלוסיית אנגולה, דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה הבוגרת. אלפים הם
יתומים, חסרי בית משום שברחו מבתיהם או שפשוט אין להם משפחה, והם מבלים את היום
והלילה ברחובות העיר.
זוהי תופעה יחסית
חדשה בלואנדה, שכן המלחמה הסתיימה רק לפני שנתיים, בשנת 2002. (כששאלנו את החברים
בקבוצת המשתלמים שלנו: מה גרם לסיום המלחמה? ענו לנו: האנשים פשוט התעייפו...).
בשל פציעות ומקרי
מוות רבים, גרמה המלחמה לפירוד בתוך המשפחות ולהגירה לעבר הישוב העירוני, בעיקר
בערים הגדולות.
במשפחות רבות
סובלים הילדים מיחס גרוע ומניצול כוח העבודה שלהם, על כן רבים מהם פשוט בורחים
מבתיהם על מנת להפוך ל"עצמאיים" בגיל צעיר, דבר המתאפשר להם בקלות רבה ברחובות
העיר.
יש לזכור נתון
חשוב נוסף, שני שליש מן המשפחות האנגוליות חיות מתחת לקו העוני, מה שמסביר את
הגידול במספר הילדים ברחובות.
ניתן לעשות
הבחנה בין שתי קבוצות של ילדים: אלה שגרים ברחובות ויש להם משפחה, ואלה
המתגוררים ברחוב ואין להם תא משפחתי כלשהו.
הראשונים,
יכולים מדי פעם לשוב לבתיהם, לקבוצה השנייה אין לאן לברוח (בשל העובדה שאין להם
משפחה קרובה, בשל היותם נטושים או בשל היותם מסולקים מן הבית).
הילדים
המתגוררים ברחובות הם הקבוצה השולית ביותר בחברה האנגולית. הם חיים בדרך כלל
בתנאים תת-אנושיים, ילדים חסרי מקצוע וחסרי חינוך כלשהו.
ילדי הרחוב
מתאגדים בקבוצות ואתה פוגש אותם בצדי הכביש מוכרים מכל הבא ליד. ילדים עם קולבים,
גרביים, שתי חולצות, שתי מגבות וכל מה שעולה על הדעת. מן הכסף אותו הם מרוויחים הם
קונים חלק מן האוכל היומי שלהם.
חסרי המזל,
שאינם מצליחים למכור מאומה אוכלים ישירות מפחי הזבל. המראה הקשה הזה של
"ארוחת הבוקר" ליד פחי הזבל הוא
מחזה יומיומי שפגשנו מדי יום בדרכנו להשתלמות באוניברסיטה המקומית, אוניברסיטה
אוגוסטינו נטו, (על שם הנשיא הראשון של אנגולה) זהו מראה שהתקשינו לעכל ואחת מן
הסיבות לכך ששבתי מאנגולה בגוף ונפש דוויים.
תופעה נוספת
האופיינית לרחובות לואנדה היא התופעה של ילדים השומרים על מקום חניה למכוניות.
תמורת החניה (שלמעשה מותרת במקום על פי חוק) הם מקבלים כמה דולרים ומהם מתקיימים.
רבים מן
הילדים הללו מכורים לסמים. וכיון שסמים עולים כסף ואין בידם ממון לקנייתו, הם
נושמים בנזין ואם אין בנזין, מעשנים קנבוס.
החיים ברחוב
נושאים עמם סדרה של סכנות. במקום הראשון סכנה לבריאות, הילדים הגרים ברחובות
חשופים למחלות הרבה יותר מן הילדים הגרים בבתים (וגם שם אין תנאים סניטאריים
נאותים, אין מים זורמים ,אין הרגלי רחצה וניקיון ). ברחוב אפשר לפגוש במקרים רבים של תת תזונה ורעב
ממש. ישנם אף לא מעט ילדים שחיים במערות כשמסביבם זבל.
המחלה הנפוצה
ביותר באזור היא המלריה והילדים הללו חולים בה באחוזים גבוהים ביותר, שכן המחלה
מועברת באמצעות יתושים התוקפים את הגוף החשוף בשעות הלילה. כמעט שאין איש או אשה,
בכלל האוכלוסייה האנגולית שאינו חולה במלריה, לפחות פעם בשנה. אנשים נוטלים תרופות
וממשיכים בחייהם. אולם המחלה מסוכנת למדי ויכולה לגרום אף למוות.
אף כי חלק מן
הילדים אינו חשוף לפעילות מינית, גם הסכנות הטמונות במגע מיני הם גורם מכריע
באחוזי התמותה שלהם. ילדים לא מעטים חשופים לניצול מיני של אנשים אנונימיים שאין
אפשרות להענישם. חלקם מנהלים חיי מין עם בן המין הזהה ומחלת האיידס היא גורם תמותה
באחוזים גבוהים. (אם תשאל אנגולי האם יש איידס באנגולה, יאמרו לך שממש אין, או
כמעט שאין, אולם אנו יודעים מן המחקר הרפואי שגורם התמותה מספר אחד באפריקה הוא
האיידס).
באנגולה אין
תוכנית מדינית רשמית המטפלת בסיוע סוציאלי לקבוצות הילדים הללו. קיימים ארגונים
שהם בדרך כלל לא ממשלתיים, חלקם בחסות הכנסייה, אולם הפעילות שלהם שולית וחסרת
משמעות ממשית.
בלואנדה, עיר
הבירה, אין חברה עירונית או פרטית לפינוי זבל. הזבל נאסף ונזרק לתוך קונטיינרים או
לרחוב ממש באמצעות הילדים העוברים מדירה לדירה ואוספים את הזבל תמורת פת לחם או
כמה שקלים.
מדי בוקר, נסענו
במכונית האוניברסיטה לאורכם של רחובות
העיר ההומים באדם ובכלי רכב. לואנדה היא עיר שיכולה לאכלס כחצי מיליון איש וכיום
שוהים בה כשנים וחצי מיליון תושבים. אין להתפלא על כך שרובם חיים בתנאים מחפירים.
ברי המזל מצליחים לחיות בבתי טיט, אמנם חסרי גג או חלון אך בכל זאת משהו שאפשר
להגיע אליו ולמצוא בו מחסה מפני הקור והחום, השאר פשוט חיים ברחוב או תחת כיפת
השמים. העדויות שאני מביאה להלן הן השתקפות מדויקת של המציאות. בכל פינה של הרחוב
אתה רואה את הילדים הללו: מוכרים דבר מה, רוחצים את פניהם ורגליהם באמצעות דלי
מתוך בור שבכיכר העיר, משחקים כדור רגל במגרש המקומי, או, וזה הגרוע מכל, אוכלים מתוך פחי הזבל שלצדי הדרך.
פחים שאינם מכילים את הזבל הרב שמצטבר ועל כן מרביתו של הזבל נערם, או נזרק בכל
מקום אפשרי.
כל התמונות
שמובאות כאן צולמו מתוך המכונית, שכן יש איסור לצלם במקומות רבים באנגולה והמשטרה
יכולה להחרים את מצלמך בין רגע. כמובן שהילדים הללו אינם שמחים להצטלם ועל כן
הצילומים נעשו כמעט בהסתר.....
להלן עדויות
של ילדים הגרים ברחוב כפי שהופיעו בדו- ירחון בשם "כלכלה ומסחר"[2]
שמצאתי בחדר המלון באנגולה, בפברואר 2005.
"אני
כבר עייף מן החיים הללו"
שמי
וולטר ואני בן 9, הגעתי ללואנדה בדצמבר 2003, עם כמה חברים נוספים. עצרנו מונית,
שילמנו לו והגענו ללואנדה. כאן, בלואנדה אין לנו משפחה וכל אחד מחפש לעצמו אזור
למחיה.
האמת
היא שהגעתי רק כדי להכיר את לואנדה ואני רוצה לחזור כי אני כבר עייף מן החיים
הללו, של חיים ושינה ברחוב. אני ישן באזור מוטמבה, היכן שחונות המוניות. אבל אם
מישהו יציע לי בית מגורים אני אלך. אני גם רוצה ללמוד.
אני קם
בבוקר והולך לבתי מגורים שבעיר על מנת "לזרוק זבל". אני רוחץ את הפנים
היכן שיש מים.
בבתי
המגורים, נותנים לנו כסף או אוכל ואחר כך אנחנו נשארים ברחוב לחפש כסף, למשל
באמצעות קריאה לטקסי עבור האנשים.
בערב,
אני עובר שוב בבתי המגורים, דופק על הדלתות לשאול אם יש להם עוד זבל, זורק אותו
(לרחוב) ואחר כך אנחנו הולכים לחנות (ליד סופרמרקט), ונשארים לבקש נדבה:
"חברים, תנו לי עשרה (קוואנזות – כסף מקומי) בכדי לקנות לחם".
כשמופיעה
מונית, אנחנו קוראים לאנשים. לעיתים, כאשר כאן חלש, אנחנו עוברים לאיזור הרוק Roque ואחר כך שבים לכאן.
בלילה,
אנחנו נשארים שם ליד אותה מסעדה, ומבקשים כסף. אחר כך הולכים לישון. לפעמים אנחנו
נשארים ערים, מספרים סיפורים ולבסוף נופלים לשינה".
עדות נוספת:
"אינני
אוהב להישאר בבית"
שמי פילארטס,
ואני בן 14. אני גר ברחוב, כיון שאינני אוהב להישאר בבית. אמא שלי נוהגת לשתות
לשכרה.
אני
אוהב לשאוף סם או לעשן קנבוס. יש כאלה שלאחר שהם מעשנים הופכים להיות אלימים
ורוצים להילחם, אבל אני לא כזה.
אנחנו
ישנים כאן ממש ברחוב. אני מתעורר בשעה 6 בבוקר, רוחץ את הפנים ואת הרגלים ואנחנו
הולכים לבית הספר. לעיתים אני נעדר מהלימודים. אחר כך אני הולך לבתי המגורים לאסוף
ולזרוק זבל בקונטיינרים שברחוב. לעיתים נותנים לנו לאכול, ואני אוכל.
אחר כך
אני עוזר לאנשים לעצור מונית ומבקש כסף מאנשים שעוברים ברחוב.
לעיתים
אנחנו הולכים לאזור Roque לקנות משהו, חוזרים וממשיכים ל"קרוא"
למוניות או עוזרים למישהו שמבקש מאיתנו עזרה כלשהי.
לפעמים אנחנו הולכים לשחק כדור רגל שם במגרש של
האחד במאי, עם חברים אחרים מהרחוב משכונות אחרות בעיר.
בלילה, אנחנו נשארים לשמור על מכוניות, כך, כאשר
מגיעה מכונית, אנחנו הולכים לשם ואומרים: "אמיגו, אני אשמור לך על
המכונית". אם הוא מסכים, אנחנו שומרים לו ואחר כך הוא משלם לנו.... בערך 50
או 100 קוואנזות.
כשאין מכוניות שצריך לשמור עליהן, אנחנו נשארים
לשוחח. אם יש מכוניות שצריך לשמור, אנחנו נשארים שם עד חצות הלילה".
אומות העולם אספו תרומות בכל מקום. טובי
המוסיקאים עלו על הבמות במרכזי הערים הגדולות והשמיעו שירים.
אולם, כשאתה מגיע לאפריקה, כשאתה נע ברחובות
העיר, במרכזה ובעיקר בפרברים, אתה מבין שהתרומות הללו לא תגענה לתושבים ובודאי לא
לילדים הללו הגרים ברחוב.
[1] "ילדי המלחמה" הוא
מונח שהוטבע בעשרות השנים האחרונות באפריקה השחורה. על האספקטים הקשורים בחוק ניתן
לקרוא בצרפתית באתר הבא בשפה הצרפתית:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה