יום שבת, 13 במאי 2017

פרק רביעי: מוסדות החינוך באנגולה

פרק רביעי: מוסדות החינוך באנגולה / מרים רינגל

מערכות חינוך, בכל מדינה, משמשות בבואה לחברה בה הן מתקיימות. כשאתה מסתובב במדינה כמו אנגולה שבאפריקה, אתה מגלה כי הבבואה המשתקפת ממערכת החינוך המקומית מעוררת שאלות רבות הנקשרות לאופן בו מחולקים המשאבים של המדינה, לרובדי האוכלוסייה השונים.
דומני שסיפור על ביקור בשלושה מוסדות חינוך ישקף טוב יותר את דברי מאשר דיבור תיאורטי על הדברים.
ביום השלישי להשתלמות עבדו המשתלמים בקבוצות והכינו דפי תצפית לשימוש בעת הביקור בבית הספר היסודי הסמוך לאוניברסיטה. מסתבר שמנהלת בית הספר, היא בוגרת האוניברסיטה ונעתרה בשמחה לבקשתנו לבקר בבית ספרה.
הנושאים שנבחרו על ידי הקבוצות לתצפית היו:
  1. הסביבה הלימודית של בית הספר – חזות, מיקום וכדומה
  2. תצפית על המורים המלמדים
  3. פעילות התלמידים בכיתות – הלמידה עצמה
  4. תפקוד הנהלת בית הספר
בית הספר היסודי הממשלתי
הגענו לבית הספר בשעת ההפסקה. המולה של ילדים וילדות קטנים ויפים ביותר המתרוצצים בחצר. על שערות הילדות קלועים חרוזים בצבעים שונים וכולם שמחים להצטלם.

מנהלת בית הספר מקבלת את פנינו בחצר ומספרת, שבית הספר מתנהל בשני מחזורים, בוקר ואחר הצהרים.  30 מורים המלמדים ב- 15 כיתות לימוד.
בתום ההפסקה מתפזרים המשתלמים שלנו לעבודה, כל אחד על פי קבוצת התצפית שלו. פליסה ואני עוברות בין הכיתות ומתקני בית הספר שהמבנה המרכזי שלו שוכן במבנה בעל חזות פורטוגזית. בית ששימש, ככל הנראה, (בעת השלטון הקולוניאלי), משפחה עשירה פורטוגלית. חדרים גדולים למדי ובהם ילדים ישובים ליד שולחנות קטנים. מורות עוטות חלוקים לבנים מלמדות כולן, בכל כיתות א', איך מכינים סירה מנייר.....
אנחנו יורדות לחצר האחורית של בית הספר, כאן אנחנו מוצאות כיתות פרוצות לרוח ולחום, שכן לכיתות אין דלתות ואור השמש משמש לתאורה. בשתי כיתות יושבים ילדים ומורה אין. אנחנו שואלות את הילדים היכן המורה והם אומרים שהיא חולה.... פליסה מתחילה להפעיל את הילדים בתנועות ידיים ובשירה והקטנים משתפים פעולה באופן מעורר השתאות.
בחדר המנהלת יושבת קבוצה תצפית  נוספת בודקת ומתעדת כל נייר ומסמך שהם מוצאים.
בתום שעה וחצי מתכנסים שוב כולם בחצר, מודים למנהלת על קבלת הפנים הנפלאה והאמיצה ואנחנו שבים לאוניברסיטה לסיכום התצפית. השאלה המעניינת היא מה מבין הדברים שהכנו לפני הביקור היו רלבנטיים בעת התצפית בשטח?
נושא נוסף שמעניין אותנו קשור להתייחסות אל הפן האישי של כל צופה, באשר למה שעבר עליו/ה  בשל עבודת הצוות, בשלב ההכנה ובעת הצפייה בבית הספר.
פליסה ואני לומדות שהתנסות כזו, של ביקור לימודי בבית ספר, הוא משהו חדש עבור המשתלמים ונדמה לנו שזו למידה שהם יאמצו להמשך הדרך עם קבוצות המורים הלומדים באוניברסיטה.
מה למדנו מן התצפית?
המשתלמים מדווחים שנהנו לעבוד בצוות, שהעבודה התנהלה באווירת פתיחות. לכל אחד היה מה לומר והם הגיעו לקונצנזוס. קיימת תחושה שזוהי למידה מאלפת המכנסת נקודות תצפית שונות המשקפות את המתרחש בין כתלי בית הספר שבו בקרנו.
תוך כדי העבודה על הסקת המסקנות מן התצפית אנו מקבלים הודעה שבית ספר פרטי נוסף מזמין אותנו לביקור בית כתליו. הפעם יהיה זה ביקור בבית ספר תיכון פרטי.
בבוקר שלמחרת, אנחנו עורכים סימולציות אחדות בעקבות הדברים שהוסקו מן התצפית.
אין ספק כי אחת הבעיות הקשות של אנגולה היא שהמורים המלמדים בבתי הספר היסודיים הם חסרי הכשרה כלשהי. רובם מלמדים מה שהם פשוט יודעים, או אינם יודעים.
בשיעור חשבון עסקה המורה בתרגיל חשבון פשוט לאורך כל השיעור. כשהיא גילתה שהיא טועה התלבטה 10 דקות איך לתקן את הטעות.
הסימולציה בה קיבלו על עצמם המשתלמים תפקיד של מורה ושל מפקח אפשרה קיומו של דיון מרתק שדן בתחושות ה"שחקנים" בתפקידים השונים.
בוקוזה, ששיחק את המורה היה נבוך ביותר, מתגונן, לא שלח מבט ישיר לעבר דיניש, בתפקיד המפקח, שכן הלה היה קשוח ביותר, מבקר ולא מסייע.
כאן מצאנו הזדמנות לעסוק בנושא שאיננו פשוט כלל ועיקר: איך נותנים משוב על מנת להצמיח ולא לשתק?
פליסה מפעילה את האנשים בעבודה בקבוצות באמצעות "משחק הפקקים". המשתלמים יכלו לבחור מתוך מגוון של פריטים (פקקים, קוביות, קופסאות קרטון, ניר טואלט, צמר גפן ועוד ועוד). כל קבוצה צריכה להכין, באמצעות החפצים שבחרו, שיעור שיהא מעניין.

בתום הפעילות היו קבוצות שדיווחו על כך שהאנשים היו במבוכה לא קטנה, מה לעשות, איך לעשות, ולעומתם, קבוצות אחרות גילו יצירתיות מופלאה.
מכאן, המעבר בהמשך השבוע, לשיחה על אחריות ומסוגלות בחינוך היה טבעי ביותר. שימת דגש על כך שאחריות בחינוך אין פירושה הטלת אשמה, אלא "לעשות כמיטב יכולתי". נושא האחריות והשיחה בעקבותיו היותה את אחד ממוקדי ההשתלמות ובמשובים הוזכר הדבר שוב ושוב.
על דלתנו מתדפקים עוד שלושה אנשים הרוצים להשתתף בהשתלמות, אומרים ששמעו שזו השתלמות מצויינת. אני נוטה לקבל אותם ולאחר דיון קצר עם אנה אנחנו מחליטות, כי על אף שהקשחנו עמדה לגבי הנוכחות של המשתלמים בקורס (אין היעדרות בלתי מוצדקת), אם יש מי שרוצה ממש ללמוד, איך אפשר לסגור בפניו את הדלת?
מילה טובה לסיום, כדרך למשוב, אומרים האנשים מילים כמו : ללא מילים, מקסים, מלמד, אהבה, חברות, מרשים, "חברים" (כי לימדנו אותם את השיר "שלום חברים, שלום" בעברית). הגשמה עצמית.
ואיך אפשר בלי קצת ספרות? אז אני מחלקת למשתלמים "מתנה" לסוף שבוע את הסיפור המופלא של ז'וזה סאראמאגו "הסיפור על האי הנעלם" ומבקשת מהם לקראו ולחשוב איך הוא מתייחס למה שלמדנו במהלך כל השבוע.
ומה עושים הפעם בסוף השבוע?
השבוע הראשון הסתיים והנה מגיע סוף השבוע הארוך. אחר הצהרים של יום ששי מגיעים אנה ועוד כמה חברים מן האוניברסיטה לקחת אותנו לשוק הארטיסניה (חפצי אמנות אפריקאים). הדרך פקוקה ביותר אך אתרים נוספים נחשפים בפנינו. שתי פניה של אנגולה: מצד ימין, בתי קש נוטים לנפול, מחנות פליטים ממש, מצד שמאל של הדרך שכונה חדשה, וילות המזכירות ישובים ישראלים, בתים עם גג רעפים אדום, אולם חומה מקיפה את אזור המגורים ושומרים יושבים במגדלי שמירה, ממש כמו אלה המצויים בבתי הסוהר על מנת להגן, במקרה זה, על התושבים העשירים מפני העניים, הרעבים ללחם. ליד השוק אנחנו יורדות מן המכונית, מצוידות כל אחת במאה דולר בכיס, ללא תיקים וללא מצלמות. המוכרים עטים עלינו, מנסים למכור לנו את הסחורה, מוכנים להוריד מחירים. פליסה יודעת את מלאכת המקח והממכר ומדי פעם אני קוראת לה: פליסה, 10 דולר לפסל הזה, זה מחיר סביר? והיא מאותתת לי מרחוק, כשהיא עסוקה בקניות שלה. כשברשותנו שקיות ניילון מלאות בחפצי אמנות אנחנו חוזרות למכונית. עתה מסתבר לנו שלא נוכל להוציא את החפצים מבלי שנלך למכס ותמורת קואנזות (כסף מקומי) אחדות ידביקו לנו בול להדבקת בול  על כל פסלון... (בהמשך השבוע הגענו אל מחסן המכס הזה והאופן בו הדביקו לנו כל בול על כל פסלון שווה סיפור בפני עצמו. בדרך חזרה הביתה, בשדה התעופה אכן בדקו כל פריט שהוצאנו מן הארץ, המזוודות נפתחו ולצד הלבנים שכנו להם הפסלונים החוקיים... מזל!)
נורה, אשת השגריר מטלפנת ומזמינה אותנו לארוחת צהרים בשבת ואנחנו שמחות על ההזמנה. סאבאלו הנהג מגיע לאסוף אותנו לבית השגריר המתגורר בדירה המשקיפה על הטיילת שלצד האוקיאנוס האטלנטי. אזור נאה למדי של לואנדה. בדרך אנחנו אוספים את אנה שאף היא מוזמנת לארוחה. אנה יוצאת החוצה ומזמינה אותנו להיכנס פנימה לביתה, הנמצא בבניה. אני שואלת אותה: כמה זמן את מעריכה עד שתסתיים הבניה? והיא עונה לי – 10 שנים.... אני חושבת שלא הבנתי ואני שואלת אותה: 10 שנים? והיא עונה בטבעיות: כן, כל פעם שאנחנו מגייסים מעט כסף, בונים עוד פינה..... עתה הבנתי...
האוכל שהכינה נורה טעים ביותר והאווירה נעימה. סאבאלו שמגיע לאסוף אותנו אחר הצהרים נוסע אתנו ועם אנה לטיול באזור ה"יפה", שנקרא ILHA – האי. חופי הרחצה של לואנדה. אנשים רבים רובצים על החוף, לכלוך רב, אין כאן חוף מסודר אחד המתאים לרחצה ממש.

ביום א' בבוקר מטלפנת שוב נורה המקסימה ובאה לקחתנו לטיול קצר להכרת העיר. בנקודת תצפית על העיר כולה שוכן לו מבצר שהפך למוזיאון (CASTELO ), מן התקופה בה שלטו הפורטוגזים. (עד 1974, לאחר מלחמת הקולניות עקובת הדם, עזבו הפורטוגזים הרבים את אנגולה, הותירו אחריהם רכוש רב ואפשרו לאנגולים להפוך לעצמאים).  רוב חדרי המוזיאון בשיפוצים. בחצר המוזיאון עומדים זה לצד זה פסלים של גדולי האומה הפורטוגלית והאנגולית: מגלה העולם, ואסקו דה גאמה, המשורר קמואנש, אנריקה הספן והנשיא האנגולי הראשון, אגוסטינו נטו. השמש קופחת על ראשינו ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. רק כניסה למכונית הממוזגת ולגימות מבקבוק המים משיבות את רוחי ואנחנו שמחות  לשוב חזרה למלון.
מחר יחל לו השבוע השני של הקורס במהלכו חוגגים באנגולה את יום האשה הבינלאומי וזהו יום שבתון מוצהר. לפני היציאה לנסיעה זו הצצנו בלוח השנה ודאגנו להכין פעילות מיוחדת לכבוד היום הזה. להפתעתנו, ארגנו לנו כמה חברים מן הקבוצה יום טיול למקום בו נפגש נהר הקואנזה עם האוקיאנוס האטלנטי, מקום הנחשב ליפה ביותר בקרבת עיר הבירה. סוף כל סוף פגשנו מעט מן הירוק האפריקאי. בבית קפה מאולתר אנחנו יושבים לאכול מן המטעמים שהביאה אנה ושומעות סיפורים מרתקים של האנשים. לואיזה, אחת מן המשתלמות, מספרת לנו שאבא של חמותה היה ישראלי שהגיע לאנגולה, מי יודע איך ומדוע. התחתן עם אשה אנגולית שחורת עור וילד עמה ילדים.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים ליד מבנה שנראה כמו תחנת משטרה קטנה המצוי על חוף הים.  "מכאן היו מפליגות ספינות העבדים לעבר יבשת אירופה ואמריקה" אומרים לנו האנשים. בכל משפחה אנגולית יש צאצאי עבדים וכשאני חושבת על כך מצטמרר לו עורי. אלפי העבדים שהגיעו למחוז חפצו של הלבן והניצול המתמשך יוצרים אצלי תחושה ברורה שהעמים באפריקה חוו וממשיכים לחוות 'שואה' אמיתית.




בפעם הבאה: מוסדות החינוך באנגולה (המשך)

אין תגובות: