פרק אחד עשר

יום ששי 15 באוקטובר
לאחר שבעלי והחברים נסעו חזרה לישראל החלטתי להדרים לאזור אלגרב לביקור בביתה של חברתי איזבל. בבוקר אני נוסעת לתחנת הרכבת אוריינט וקונה כרטיס נסיעה ברכבת לפארו.
אלגרב הוא חבל הארץ הדרומי של פורטוגל, קרוב לחופי אפריקה וניכרת בו השפעה מורית בסגנון הבתים ובאתרים ההיסטוריים הרבים המצויים באזור.
במחלקה הראשונה של הרכבת – אלפא, מחלקים מגזינים ואוזניות ויש טלביזיה, ממש כמו במטוס.
איזבל מחכה לי בתחנת הרכבת ואנחנו נוסעות לבית של אמה בעיר. הבית בן שלוש קומות וחדרי המדרגות מעוטרים באזולז'וש, ממש כמו במוזיאון שבליסבון. צלבים ואיקונים רבים מפוזרים בדירה.
מריה ז'וזה, אמה המרשימה של איזבל שאת סיפור חייה המורכב והמרתק כתבה איזבל ובדעתה לפרסמו יום אחד כרומן,ערכה את שולחן ארוחת הערב. אנחנו אוכלות שלושתנו, שותות יין ומדברות. מיד נמצאה לה שפה משותפת.

אני עייפה ביותר ועולה לחדר המפואר שקבלתי. הסדינים ממשי בצבע אדום מעלים בי חיוך. לבושה בכותנת לילה ממשי בצבע אדום אני חושבת לעצמי: הנה אני במיטה המפוארת הזו עם סדינים אדומים, כמו איזו נסיכה.
ביום שבת בבוקר יוצאות איזבל ואני לטייל בפארו. לאחר שאנחנו שותות קפה במידרחוב של פארו, אנחנו מטיילות בחלקים העתיקים של העיר. צופות מן הקתדרלה על הים והמפרצים שמגיעים ליבשה. מראה מדהים ביופיו. האכילה במסעדה מקומית, טיפוסית מאוד הופכת למענינת לא רק בשל הסרדינים הנפלאים שעולים על הצלחת. קירות המסעדה מעוטרים בפוסטרים ותמונות של הזמר אפונסו, מי ששירו הושר מאות פעמים ביום שבו פרצה המהפכה בשנת 1974.
העיר טאוירה בה אנו מבקרות לאחר ארוחת הצהרים היא עיר יפה ביותר השוכנת לחופו של נהר. אור השמש של אחר הצהרים מאיר אותה ומשווה לה מראה קסום. בחלקים העתיקים שבה אנחנו הולכות ברגל ושוב מגיעות למצודה עתיקה ולחומות עיר עתיקות.

ביום ראשון בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר מתלבשת אמה של איזבל בחליפה סגולה בהירה, מתאפרת קצת והנה נגלית לעיני אשה יפה ביותר. אנחנו נוסעות לטייל לחלק הדרומי ביותר של אלגרב.
נוסעות על האוטוסטרדה הפנימית של חבל הארץ הזה ומגיעות לקאבו דה וינסטנה – Cabo de Vincente, המקום שחשבו מגלי העולם הגדולים של פורטוגל שבו הסתיים העולם.
המקום מתויר מאוד ותיירים רבים כבר מתהלכים על גבי צוקים ענקיים מעל הים. מראה ראשוני של הים ושל הטבע. צבע השמים איננו אחיד והוא עטוף בגוונים שונים של כחול. באזור שוכן מתחם ששימש פעם בית ספר ימי לאימפריה הימית הזו, פורטוגל.
את ארוחת הצהרים שלנו אנחנו אוכלות במקום קסום, סמוך לחוף הים, במקום שבו הים משנה את צבעו ומרצו כל הזמן. צדפות ענק שהוצאו מן התנור משמשות כפתיחה לארוחה מדהימה. דג האנשובי הענק שמוגש לשולחן נאכל על ידינו עם קולות גרגור של הנאה. ואנחנו לא מוותרות על יין טוב ועל המנה האחרונה המתוקה.אם חוגגים אז חוגגים.
לאחר ארוחת הצהרים הנפלאה הזו, אנחנו נוסעות לעיר לגוס, שם שוכנת דירת הקיץ של המשפחה. לגוס היא מפרץ ענק ויפה. איזבל טוענת שיש עוד מפרץ יפה כזה בעולם והוא זה של סאן פרנציסקו.
אני מצטלמת עם פסלו של דום סבסטיאן, המלך הפורטוגזי שנעלם במלחמה במרוקו, בהיותו צעיר ועד היום מאמינים הפורטוגזים שיום אחד הוא ישוב. (סאמראגו לועג לסיפור הזה פעמים רבות).
מלגוס אנחנו ממשיכות לעיר עתיקה בשם סאגרש, Sagres . אחת הערים העתיקות באזור. העיר הראשונה שנכבשה מחדש מידי המורים. העיר העתיקה עדיין מוקפת בחומה. רחובות צרים ובתוכם בתים ואנשים שגרים בהם גם כיום.
איזבל אומרת שהאגדה מספרת שאחד המלכים הפורטוגזים נשא לאשה נסיכה אירופאית והביא אותה לסגרש. הנסיכה היתה עצובה ביותר כי כשהביטה מבעד לחלונה לא ראתה מעולם את המראה הנפלא של השלג של מולדתה. המלך שאהב מאוד את אשתו, נטע עצי שקדייה רבים בחצר הארמון וכך כאשר היא הציצה מבעד לחלון, מרבד של לובן נגלה לעיניה והשמחה שבה למעונם. אומרים, כי על כן יש כל כך הרבה עצי שקדייה בפורטוגל.
למרגלות המבצר שוכן לו בית הקפה של דונה רוזה. אנחנו נכנסים לבית המופלא הזה, המעוטר באזולזוש מדהימים ביופיים. אין זה בית קפה רגיל ובעלת הבית רוזה, אשה לא צעירה, יפה ביופי עדין ומיוחד, מגיעה ומברכת אותנו לשלום, שכן היא מכירה היטב את אמה של איזבל.

היו אלה עבורי שלושה ימים מדהימים ואני מודה לאיזבל ואמה על האירוח הנפלא.
אני שבה ביום שני בערב לליסבון ברכבת הפרברים. בתחנה הראשונה עולים לרכבת זוג מוזר. לגבר קול צפצפני. נראה שהוא לוקה בשכלו במידה זו או אחרת.
הם מחפשים את מקום מושבם ומוצאים כי תפסו להם אותו. מקימים את האנשים כי הם רוצים את המקום הנוח הזה. נוח מאוד למטרת נסיעתם.
הגבר מוציא חפיסת קלפים ומיד מתחיל משחק שנמשך למעלה משלוש שעות. כל הדרך הוא מדבר ומלמד אותה כל מיני טריקים.... הוא קורא קריאות ניצחון והיא פשוט מגיבה בשקט ובהכנעה.
למרות הקולות שהוא מקים בקרון השמור, רוב האנשים, ואף אני בתוכם, מצליחים לנמנם קמעה.

פרק שנים עשר

יום שבת, 16 באוקטובר
למחרת, בליסבון, אני שבה מהאוניברסיטה, מניחה את התיק הכבד בדירה ונוסעת לי לאוריינט לבדוק בדואר אם יש להם קופסאות לשליחת ספרים וחשבתי לשוטט לי קצת.
ההמתנה לאוטובוס מספר 21 שנוסע מרחוב Cunha שמול ביתה של איזבל לכיוון האוריינט ארוכה ומעצבנת. מתחיל לרדת גשם והאוטובוסים כאן איטיים ובאים בתדירות נמוכה.
ואני כבר מתגעגעת למכונית שלי, לנוחיות של האוטו הפרטי שלוקח אותי מהר לכל מקום.
כשאני עולה לאוטובוס ויושבת בספסל של ארבעה, יושבות מולי ולצדי שלוש נשים מבוגרות. אף אחת לא מכירה את חברתה. הגשם דופק לו במרץ על חלונות האוטובוס והן מתחילות לדבר זו עם זו וגם אתי.
אחת אומרת – אני כל כך אוהבת גשם. כשאני שומעת גשם אני שמחה
השניה אומרת – אני אוהבת גשם ביום, אבל בלילה ממש לא
הראשונה אומרת – הוי, אין משהו שאני אוהבת יותר מאשר להיות מתחת לשמיכות בלילה ולשמוע את הגשם.
השלישית כבר מספרת סיפור על אמא שלה ועל המרץ שהיה לה בהיותה בת 78. זה מרתק אותי כל פעם מחדש.
אנחנו, הישראלים, מאוד בלתי אמצעיים. מדברים זה עם זה לעתים קרובות בקופת חולים ובבנק ובתור לקולנוע. אבל כאן, לעיתים אני פוגשת תופעות מרתקות ביותר.
אנשים פשוטים, כאלה שאין להם מכוניות עולים לאוטובוס. באוטובוסים אתה יכול למצוא את פורטוגל הישנה, כי מפלס הגיל כאן גבוה ביותר.
המבוגרים מעדיפים לנסוע באוטובוסים ולא במטרו. הם חוששים מהנסיעה המהירה במטרו, מהריצה של קהל רב מדי וירידה במדרגות נעות למעמקי האדמה.
האוטובוסים הם לא מציאה גדולה. בדרך כלל הם עמוסים מאד. אבל יש כמה מושבים בכל אוטובוס שעל השמשה שלידם כתוב – מקומות המיועדים לאנשים מבוגרים, לנשים בהריון ונשים עם ילדים.הפורטוגזים משתדלים מאוד להישמע להוראות הללו.
איזבל אמרה לי פעם שהפורטוגזים לא נוגעים זה בזה, הם אוהבים את הפרטיות שלהם וכדומה.
נדמה לי שהיא דיברה על פלג מסוים של האוכולוסיה. החלק העשיר, זה שעורך קניות בקורט אינגלז ולא בפינגו דוסה.
האנשים שעולים לאוטובוס הם אנשים בלתי אמצעים, נוגעים זה בזה, מחייכים זה לזה, מדברים זה עם זה. לעיתים צועקים זה על זה.
אמש עלו לאוטובוס שתי נשים. אחת העבירה את הכרטיס המגנטי שלה על המכשיר המצוי בכל אוטובוס. השניה לא העבירה שום כרטיס, כביכול לא שילמה עבור הנסיעה.
האשה הראשונה אמרה לה: למה לא העברת כרטיס?
זו שלא "שילמה" חטפה 'קריזה' אמיתית וצעקהבקולי קולות על האשה : מה זה עניינך אם נקבתי כרטיס או לא, מה אכפת לך? והיא המשיכה כך כל הדרך. והתחילה לנאום שאנשים עשירים לא נוסעים באוטובוס והם יכולים להרשות לעצמם גם מוניות ספיישל. היא לא יכולה להרשות לעצמה ולכן נוסעת באוטובוס וזה לא עניינו של איש איך היא משלמת עבור הנסיעה.
מרתק, פשוט מרתק.