מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו

מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו
מרים רינגל
הוצאת כרמל ירושלים

בראשית חודש מאי 2009 יצא לאור ספרי "מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו".
ב- 22 ביוני חגגתי את השקת הספר באודיטוריום המהודר של המרכז הפדגוגי ע"ש מושינסקי ברשת אורט.

בספרו "מסע בפורטוגל" שנכתב בהזמנה וסיפק לסאראמאגו מקור מחיה זמני מסתיים הספר בפרק קצר הנקרא כך:

הנוסע כבר חוזר
"המסע לא מסתיים לעולם. אלו הם הנוסעים שמסיימים אותו. ואף הם יכולים להמשיך את המסע במחשבה, בשחזור זכרונות ובסיפור אודותיו. כאשר ישב הנוסע על החול בחוף הים ואמר: "אין יותר מה לראות", הוא ידע שאין זה כך. סיומו של מסע הוא אך ורק תחילתו של מסע אחר. צריך הוא לראות את מה שלא ראה, לראות שוב את מה שכבר ראה, לראות בהתחלף האביב לקיץ, לראות בשעות היום את מה שראה בשעות הלילה. לראות את השמש כשהחל לרדת הגשם הראשון. לראות את שדה החיטה הירוקה, את הפרי הבשל, את האבן ששינתה מקום, הצל שלא היה כאן קודם לכן. צריך לשוב בעקבות אותן פסיעות שנעשו כדי לחזור עליהן וכדי לנוע לקראת דרכים חדשות שלצד הישנות. צריך להתחיל מחדש את המסע. תמיד. הנוסע כבר חוזר".
דומני שאין קטע טוב מזה כדי לספר בקצרה ממש את סיפור המסע שלי בעקבות סאראמאגו.
מרים טבעון חברתי, המתרגמת הנפלאה של סאראמאגו לעברית שבה ואמרה לי פעמים אחדות במהלך המסע הזה : כתבי ספר שכותרתו תהיה "מדוע לא כתבתי את הדוקטורט על סאראמאגו" ושם תארי את המסע האישי שלך, את המסע שלעולם לא יסתיים. המסע הזה מעניין פי כמה מכל מחקר אקדמי שתכתבי.
אז ישבתי וכתבתי את הספר ובאורח טבעי ביותר כיניתי אותו "מסע בעקבות הקולות".
ראשיתו של המסע לפני כמעט 12 שנה. הוא החל כמסע לפורטוגל אך המסע הזה הוביל אותי לשני מסעות מרתקים נוספים באפריקה – באי סאו טומה ובאנגולה (אודותם כתבתי באתר רשת אורט וגם כאן בבלוג האישי שלי).
למזלי, נולדתי בתקופה בה גם לנשים יש לגיטימציה לערוך מסעות וכך יצאתי מביתי (לעיתים באופן פיזי ולעיתים רק באופן מטפורי) וערכתי מסע מתמשך, בדיוק כמו המסע שדיבר עליו סאראמאגו בסיום הספר "מסע לפורטוגל" -
מדוע בחרתי ללכת בעקבות סאראמאגו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי פעמים רבות.
האם זה בשל הרצון ללמוד את השפה הפורטוגלית? לחלום בפורטוגלית קצת כמו שאפשר לחלום בשפה חדשה שאתה לומד? להתמוגג מחידושים שאין בשפת אמך, כמו הדרך בה אומרים בפורטוגלית "לחלום אתך ולא לחלום עליך" Sonhei contigo
האם זה בשל יצר הסקרנות להכיר תרבות חדשה, אנשים חדשים, נופים חדשים ואחרים?
האם אני הולכת בעקבות אבות אבותי שכנראה גורשו מפורטוגל בשלב זה או אחר של ההיסטוריה המשפחתית שלי?
כל אלה נכונים ועוד...
כי ראשית יש כאן מישהו שכתב וסיפר לי סיפורים מופלאים עם כשרון שבעיני אין רבים השווים לו. סופר שנון, אירוני שיודע לשלב בסיפוריו את האפשרי עם הבלתי אפשרי. ליצור דמויות כמו בלימונדה, שיודעת להביט אל פנימיותם של בני האדם ואוספת את רצונותיהם המאפשרים, לכומר ברתולומיאו לורנסו להעיף את המכונה המעופפת שכונתה בשם "פאסרולה" – ציפור גדולה, בשמי ליסבון.
או דמות כמו אשת הרופא, אשה חזקה המוליכה את האנשים מהחושך לאור.
או אולי אני מוצאת יופי מאין כמוהו דוקא בקטעי האהבה השזורים בטקסטים של סאראמאגו (מעטים מאוד, עלי לציין, אך בעלי משקל רב ויפים מאין כמותם).
סאראמאגו אמר לי בפגישה אתו בליסבון לפני כשבועיים: את יודעת, כשאני חושב על זה , בספר "דברי ימי מנזר" יש סיפור אהבה נפלא, אבל אין בו אפילו משפט אחד שבו אומרים הגיבורים זה לזה : אני אוהב/ת אותך.
או אולי אני יושבת לי בחדרי וחומלת על דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, על הגיבורים הגברים שרובם בגיל העמידה, שחיים לצד החיים, אגואיסטים שמעולם לא חלקו את חייהם עם איש באמת. אין להם אשה אחת שאותה הם אוהבים ואתה הם מקימים בית ומשפחה וגם אין להם חברים לחלוק אתם את שעות הבדידות. רק מאוחר מאוד בחייהם הם פוגשים באהבה גדולה ואת המשכו של הסיפור אנחנו, הקוראים צריכים להשלים....
או אולי בשל הקריאה בסאראמאגו גיליתי את המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה שאין לו אף לא מקבילה אחת בעולם הספרות וניתן להשוותו רק למשוררים הגדולים בהיסטוריה העולמית.
ללכת בעקבות פסואה זה לצעוד בתוך לבירינט נפלא של איש שהוא הרבה אנשים, של משורר שהוא הרבה משוררים, של יוצר שדבריו יכולים לשמש ראי לקורא בכל רגע ורגע של חיינו.
וגם סאראמאגו נשבה כמו כולם בקסמי פסואה וכתב ספר מופלא בשם "שנת מותו של ריקארדו ריש".
או אולי, ועל כן כיניתי את הספר "מסע בעקבות הקולות" אני שומעת קולות בתוך הטקסט הסאראמאגואי? אני שומעת את המוסיקה המתנגנת לה. מקהלה שיש בה גברים ונשים וקולותיהם כה שונים.
ואולי זה חיפוש אחר הקול העצמי שלי ששומע את עצמו מתנגן בתוך קולות הנשים שבטקסט הסארמאגואי? דמויות נשים שכל אשה רוצה להתייחס אליהם.
ואולי זו המוסיקה שמתנגנת לה בתוך הטקסט בקטעים ברומנים של סאראמאגו בהם הוא מזכיר ממש את המוסיקה.
המוסיקה הרי קיימת בכתיבתו של סאראמאגו כשהוא משתמש בפיסוק המענין שיש בו רק פסיקים ונקודות, כתיבה דומה לכתיבת המוסיקה שיש בה פאוזות כפי שיש גם בדיבור.
בספרים רבים יש אזכורים לקטעי מוסיקה ובאחדים מהם אנחנו יכולים ממש לשמוע את הצלילים המתנגנים. המוסיקה כמרפאה ואפילו כמצילה חיים.
ב"מוות לסירוגין" – המוות שמכירה את החיים ואת מה שהם מכילים, מכירה גם את המוסיקה. לאחר שהצ'לן מנגן את הסויטה מספר 6 ברה מז'ור מספר 1012 של באך בשלמותה, היא יושבת בחדר ומאזינה לו. (ראה עמוד 176 בספר).
ב"דברי ימי מנזר" כאשר שוכבת בלימונדה חולה מגיע דומניקו סקרלטי לבקר אותה והוא מסיר את המכסה מעל הצ'מבלו ויושב ומנגן במשך שעות עד שבלימונדה פוקחת את עיניה ומבריאה לחלוטין.
"ויום אחד ,,, התיישב לידו והחל לנגן מוסיקה ענוגה, מוסיקה רכה, שבקושי העזה לבקוע מהמיתרים שנצבטו פתאום מגובה לגובה, למעלה, למטה, ואין לזה ולא כלום עם תנועת האצבעות על הקלידים, כאילו רדפו אלה את אלה, ולא מהם נוצרת המוסיקה, כפי שיכול היה להיות הואיל ובמיקלדת יש קליד ראשון וקליד אחרון, אך למוסיקה אין התחלה ואין סוף, היא באה מן האינסוף הנמצא ליד ידי השמאלית והולכת לאינסוף הנמצא ליד ידי הימנית, מזל שלמוסיקה יש שתי ידים, והיא לא כמו אי-אילו אלות. אולי זו התרופה שבלימונדה מצפה לה, או שמשהו בתוכה עדיין מצפה לדבר מה, כי כל אחד מאיתנו מצפה במודע רק למה שהוא מכיר, או דומה למשהו שהוא מכיר, שאמרו לו כי יש בו תועלת, … בלימונדה לא ציפתה שלמשמע המוסיקה יתרחב אצלה החזה כל כך, באנחה כזאת, כשל מי שאמת או נולד, ובאלתאזאר גהר עליה בחשש שזו סוף סוף התחילה לחזור תכלה בו במקום. בלילה ההוא נשאר דומניקו סקרלאטי בגן וניגן שעות על שעות, עד עלות השחר, ועיניה של בלימונדה נפקחו, ולאט לאט זלגו דמעותיה, ואילו היה כאן רופא, היה אומר שהיא טיהרה את הנוזלים של העצב האופטי שנפגע,,,"("דברי ימי מנזר" עמ' 153)

"המסע לא מסתיים לעולם. הנוסע כבר חוזר"....
סיומו של כל מסע הוא ראשיתו של מסע חדש. המסע שלי נמשך כ- 12 שנה אך בעצם הוא לא יסתיים לעולם, כי תמיד אשא אותו בתוכי ואוכל גם בעזרת הדמיון בלבד לשוב לאותם מחוזות, לאותם אנשים ולאותן יצירות שהובילו אותי לכתיבת הספר הזה.
וכמו שכותב פרננדו פסואה ב"ספר האי נחת"
"לנסוע? כדי לנסוע די להתקיים. אני נוסע מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת שהוא גופי או גורלי, משרבב ראשי להתבונן ברחובות ובכיכרות, בתנועות הגוף ובפנים, תמיד זהות ותמיד שונות, בדיוק כמו כל הנופים, בסופו של דבר.
מה שאני מדמיין אני רואה. מה יותר מזה אני עושה כשאני נוסע? רק חולשה קיצונית של הדמיון מצדיקה שינוי מקום לשם שינוי תחושה.
"כל דרך, אפילו דרך זו היוצאת מאנטופול, תוביל אותך עד סוף העולם". אבל סוף העולם, מרגע שסיים את סיבובו, הוא בדיוק אותו אנטופול שממנו יצאת לדרך. לאמיתו של דבר, סוף העולם, כמו ראשיתו,
הוא המושג שלנו על העולם. בתוכנו מוצאים הנופים את נופם. משום כך אם אני מדמיין אותם הם נוצרים. הם נוצרים והנה הם הווים, וכשהם הווים אני רואה אותם כפי שאני רואה את האחרים. בשביל מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אשהה אם לא בתוך תוכי, בתוך הדגם הטיפוסי של התחושות שלי?
החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, אלא מה שהננו".

(הציטוט מתוך "כל חלומות העולם" בהוצאת כרמל בתרגום פרנסישקו דה קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, עמ' 110. יורם מלצר תרגם את "ספר האי נחת" בשלמותו בהוצאת ואת הדברים הללו ניתן למצוא בעמ' 388-399)

קישורים:

אורט ישראל

http://www.ort.org.il/articles/?item=815861791

עיתון הארץ - מוסף "ספרים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1093388.html

עיתון הארץ - מוסף תרבות וספרות - "ממרים עד מרים" מאת יצחק לאור

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1108913&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0