יום ראשון, 5 ביולי 2009

המסע לפורטוגל – 18-31.5.2009

הנסיעה לפורטוגל מעוררת בי הפעם התרגשות גדולה מאוד שכן בפעם זו הנסיעה היא סוג של סגירת מעגל ופתיחתו של מעגל חדש.הספר(ים) בתיק היד שלי (שלא "ילכו לאיבוד" אם המזוודה הגדולה לא תגיע), מיועדים לנתינה לחבריי היקרים בפורטוגל.
כשאחזתי השבוע את הספר בידיי חשתי הקלה מופלאה. משהו שהזכיר לי בהחלט את לידת ילדיי ובעיקר את הלידה הראשונה כשהניחו את בני הבכור על בטני ואני הבטתי ביצור הקטן והמושלם בהתרגשות שמילים לא תוכלנה לתאר.
תחושה של רוגע אופפת אותי. הנה עשיתי זאת! יש לי תינוק (ספר) ביד ואני יכולה להריח אותו, לגעת בו, להתענג עליו. אני אוהבת את הספר הזה, הוא באמת מסע שלי לאורך שנים רבות. מסע שהוא סוג של פניה פנימה והחוצה כשכל העת אני נשארת בכאן ובעכשיו – בישראליות שלי השורשית מאוד , במשפחה שבניתי כאן, המשפחה המורחבת, החברים ובכלל – ארץ ישראל – אין לי ארץ אחרת ולעולם לא תהיה לו כזו.
בשעות הצהרים נחתי בליסבון, התישבתי במונית ובפורטוגלית מסרתי לנהג את שם המלון אליו ברצוני להגיע. במהלך הנסיעה נהלנו שיחה על מזג האויר וגם קצת על המצב הכלכלי. השיחה קלחה והאיש לא הבחין שאינני מקומית.
במהלך 4 ימים בהם שהיתי בליסבון נפגשתי עם חברים ופרופסורים שסייעו לי לאורך כל הדרך.
חברתי קוני , שהיתה מורה שלי לספרות פורטוגזית במהלך חודש לימודים באוניברסיטה הקלאסית בליסבון. לידיה, האשה העדינה מאירת הפנים שפרשה לגימלאות מהמוסד לספרים וספריות ואשר ממרפסת ביתה שבאזור גראסה ניתן להשקיף על נהר הטז'ו.
לוסיה, המורה שלי לפורטוגלית כאן בתל אביב שהפכה לימים לחברתי היקרה.
פרופסור איזבל אלגרו שהיתה המנחה שלי לדוקטורט בימים בהם הייתי סטודנטית באוניברסיטה החדשה של ליסבון, ופרופסור קרלוס ריש, חבר ותיק שעתה הוא רקטור האוניברסיטה הפתוחה בליסבון ופרופסור מן המנין לספרות פורטוגזית באוניברסיטת קואימברה.













פרופסור איזבל אלגרו ואנוכי בליסבון




הפגישה המרגשת ביותר שהיתה לי בימים הראשונים הללו בליסבון התקיימה בקרן ע"ש ז'וזה סאראמאגו עם ריטה פאיש, מנהלת הקרן.
הגעתי לקרן לפני הצהרים לפגישה שתואמה מראש. הקרן ממוקמת בשדרת גאגו קוטיניו (Gago Coutinho) במקום בו שכנה בעבר הוצאת הספרים קמיניו, ההוצאה שהוציאה וממשיכה להוציא לאור את כל הספרים של סאראמאגו.
ריטה פאיש היא אשה מאירת פנים שגילתה ענין רב בספר שלי ובדברים שכתבתי. מהר מאוד הפכה השיחה שלנו לשיח נשים פוליפוני, ללא עכבות וללא חששות.
ריטה מספרת לי כמה סיפורים מענינים על סאראמאגו :
בספר "מורם מן הקרקע" – Levantado do Chão יש בסוף קטע שבו הגיבור Mão Tempo יוצא בשעת לילה מבית הסוהר שבליסבון. הוא פוגש ברחוב איש ששואל אותו אם אפשר לעזור לו. Mão Tempo מתבייש אך האיש מתעקש שיבוא לביתו, יאכל צלחת מרק וישאר ללון ולמחרת יצא לדרכו. Mão Tempo אומר לאיש "אתה יודע, זה עתה יצאתי מבית הסוהר, אני לא בטוח שתרצה שאבוא לביתך"....אולם האיש אומר לו : "אני יודע, רואים זאת עליך ובכל זאת בוא לביתי ומחר סע לדרכך ולמשפחתך". Mão Tempo שואל אותו – "מה שמך"? - "ריקארדו ריש" – עונה לו האיש.... זו הפעם הראשונה שסאראמאגו מזכיר את ריקארדו ריש בספריו. מאוחר יותר יכתוב את הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש".
לפני שהספר "תולדות המצור על ליסבון" הודפס הגיע סאראמאגו להוצאת קמיניו בו עבדה ריטה פאיש כמגיהה במהלך 30 שנה. סאראמאגו סיפר לה שהוא כותב ספר על הוצאת ספרים אך לא פירט מה שם הספר וכדומה. סאראמאגו לא נוהג לנדב אינפורמציה לפני שהספר נמצא ממש בידי העורך. ריטה אמרה לו – "אתה יודע, תמיד שוכחים את המגיהים..." והוא חייך. כשהספר היה כמעט מוכן הוא טילפן אליה ואמר לה – "ריטה, פתחי את כתב היד בעמוד זה וזה בעמוד זה וזה וקראי. ריטה פתחה את הספר במקום המצוין וגילתה שסאראמאגו כתב שם שמות של מגיהים, רובם או כולם בדויים, אך גם שמה של Rita Pais היה מצוין שם. ריטה אומרת שהיתה זו המתנה המרגשת ביותר שקיבלה...







ריטה פאיש ואנוכי בקרן ע"ש סאראמאגו



ריטה ערכה לי סיור בקרן ע"ש סאראמאגו, הכירה לי את אנה הנכדה של הסופר שאף היא עובדת בקרן. התכתבה עם פילאר אשתו של סאראמאגו וביררה מתי הסופר יהיה בליסבון ושכנעה אותי לדחות את מועד החזרה שלי הביתה שכן הסופר אמור להגיע לליסבון דוקא בסוף החודש.

ביום הרביעי לשהותי בליסבון, לאחר שנפגשתי עם המוציא לאור של סאראמאגו, זפרינו קואלו והגשתי גם לו את ספרי במטרה שימצא ענין בתרגומו לפורטוגלית, עליתי לאוטובוס הישיר לוילה ריאל, לפגוש את חבריי היקרים פילומנה ופרננדו, החברים עמם התחלתי את המסע שלי בפורטוגל ובעקבות סאראמאגו. (במבוא האישי לספרי אני מספרת את כל הסיפור על המפגש המרתק הזה. לחבריי בפורטוגל תרגמתי את המבוא ואת תוכן הענינים לפורטוגלית ).
אני מגיעה לוילה ריאל אחר הצהרים. האוטובוס מהודר, שני נהגים המתחלפים באמצע הדרך ודיילת לבושה במדים יושבת לצד הנהג ומוכרת משקאות ודברי מתיקה במהלך הנסיעה. הנסיעה הפכה קצרה בשל האוטוסטרדה החדשה המובילה בואכה צפונה וחולפת על פני יערות ונהר הדוארו.
בלילה, אני נכנסת למיטה בחדרי בביתה של פילומנה, חדר שנקרא על שמי A quarto da Miriam שכן הייתי הראשונה לחנוך אותו לפני שנים אחדות כשפילומנה ופרננדו בעלה עברו להתגורר בביתם החדש.
התחושה היא של חזרה הביתה, למשפחה, לאחותי התאומה, פילומנה.
ארוחות הצהרים והערב במקומות הקסומים של הצפון הותירו אותי שיכורה מיין ומנוף משכר.
בשעת אחר הצהרים של יום ראשון כששבנו מארוחת הצהרים בעיר Viseu מרחק של 83 ק"מ מוילה ריאל (!!) התישבנו פרננדו הצעיר, פילומנה ואנוכי בסלון ביתה של פילומנה והתחלנו לשוחח.
בחוץ ירד גשם של לפני הקיץ.... השיחה נסבה על המשורר פרננדו פסואה. פילומנה קמה ממקום משכבה על הספה, כששני הכלבים שלה "עוטפים" אותה, ואמרה לי : אני חייבת לקרוא לך את המכתב שכתב פסואה בלשון נקבה. ההטרונים הנשי היחיד שלו. מדובר במכתב של אשה גיבנת בשם "מריה ז'וזה" העומדת ליד חלון ביתה וצופה החוצה בגבר העובר שם מדי יום. המכתב הוא מכתב אהבה של אשה שיודעת שלעולם לא תגשים את אהבתה לאיש הזה, כי הוא לא יודע על קיומה וכי היא גיבנת ומכוערת וחולה ואיש לא ירצה בה.
פילומנה עם הכלבים... פילומנה ואנוכי


פרננדו


כשפילומנה קוראת את המכתב דומה הדבר לישיבה בתיאטרון. הקול מוליך את החזיון ואתה יכול לדמיין בעיני רוחך את האישה המסכנה הזו עומדת כך ליד החלון ומדברת/כותבת את המכתב הזה.
הנה לינק למכתב בפורטוגלית –
http://omj.no.sapo.pt/obras/carta_da_corcunda_ao_serralheiro.pdf

ביום שני בבוקר אני נוסעת לעיר פורטו לפגוש את חברתי ג'ו עמה אני מבלה את היום בעיר הצפונית היפה. ג'ו היא החברה של פילומנה ואיזבל שהכרתי לפני שנים אחדות כשגרתי בביתה של איזבל בליסבון. ערב אחד נכנסה הביתה בחורה אדומת שיער והאירה את החדר כולו – זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ג'ו.


ג'ו המקסימה ואנוכי בעיר פורטו

מפורטו נסעתי לאלגרב לבקר את חברתי איזבל ושהיתי בבית אמה בעיר פארו.
בשלושים במאי נסעתי לליסבון להתכונן לפגישה שלי עם ז'וזה סאראמאגו.

אין תגובות: