פרק שני - אנגולה

היום הראשון להשתלמות באוניברסיטה ע"ש אוגוסטינו נטו

מרים רינגל

בבוקר יום ב' אני מתעוררת בחדרי המשקיף אל הים. מזג האוויר מעונן והראות לקויה כל כך ורצועת החוף משתלבת בקו הרקיע עד כי בקושי אפשר להבחין שמדובר בחופו של האוקיאנוס האטלנטי.

בשעה 8 בבוקר ממתינה לנו מכונית של האוניברסיטה. סאבאלו, הנהג הנפלא שילווה אותנו לכל מקום במהלך שבועיים ימים מקבל את פנינו בחיוך רחב.

המרחק מן המלון לאוניברסיטה קצר למדי, אולם זוהי שעת עומס וכלי רכב מכל הסוגים נעים בכבישים לא מודרניים. הנסיעה המתארכת מאפשרת לנו להציץ לצדי הדרך, לראות את ילדי הרחובות ב"רחצת הבוקר שלהם", באמצעות דלי מים שנשאב מ"באר" שבכיכר העיר. ילדים עזובים אחרים משחקים כדור רגל במגרש המקומי, לצידי הדרך יושבות על המדרכה נשים צעירות ולידן גיגיות מפלסטיק ובתוכן מונחת מרכולתן. כך הן יושבות כל שעות היום.

כשאנחנו יורדות מן הרכב החונה בחצר האוניברסיטה וצועדות לעבר "חדר ישראל", בו תתקיים ההשתלמות, ממתינים לנו כבר, מחוץ לחדר, גברים ונשים המביטים בנו במבט מסוקרן, מנסים לתהות מעט על קנקננו בטרם תתחיל ההשתלמות. חם מאוד בחוץ, לחות גבוהה ביותר ואיש אינו מעז להיכנס לחדר הממוזג.

במאור פנים ובחיוך רחב על השפתיים, אנחנו כמעט 'דוחפות' אותם פנימה. כשכולם מתיישבים להם על כסאות האוניברסיטה  מתחיל לו היום הראשון, שעיקרו הכרות מעמיקה ככל שאפשר: שלנו את  המשתלמים ושלהם אותנו.

סילבוס הקורס

כתרגיל ראשון, אנחנו מחלקות את סילבוס הקורס, שמטרת העל שלו היא  להכשיר מרצים באוניברסיטה המקומית, המכשירים בעצמם מורים במקצועות השונים, בבתי הספר באנגולה, על כל רמותיו.

• לתת כלים וטכניקות על מנת להעצים את המסוגלות והיכולת של המרצים.
• להנחות את המשתתפים כיצד יש להכין תוכנית עבודה מפורטת המצביעה על המשימות  אותם הם רוצים לבצע תוך שימת דגש על נושא האחריות בתהליכי הביצוע השונים.
• חיזוק היכולות הקיימות לשם צמיחה אישית ומקצועית של כל אחד מן המשתתפים.
• חיזוק עבודת צוות והבהרת היתרונות שבעבודה משותפת, המאפשרת העלאת רעיונות וסיוע הדדי כמודל אותו יעבירו המרצים לצוותי המורים עליהם הם ממונים.
• תהליכי פיקוח כפי שהם מצויים בישראל כדגם לפיקוח עתידי במערכת החינוך באנגולה.

אנחנו מבקשות מכל המשתלמים (32 במספר) לקרוא את הסילבוס ולהתייחס לשלוש שאלות:

1. מהו הנושא אותו אתם רוצים להעמיק ביותר?
2. מהו הנושא אודותיו אינכם רוצים כל העמקה?
3. האם יש נושא נוסף שאתם רוצים שנעסוק בו?

בתום הכתיבה, אנחנו אוספות את התשובות ומבטיחות להתייחס לדברים למחרת בבוקר.

תרגיל המפתחות

פליסה נוטלת את שרביט הניצוח. היא מדברת בספרדית ארגנטינאית וכולם מבינים כל מילה, וכך היא פותחת בתרגיל המפתחות הנפלא שלה, שהוא תרגיל פתיחה להכרות מוצלחת בכל קבוצה של אנשים.

בחדר סמוך פיזרה פליסה מפתחות מכל סוג שהוא: מפתחות ישנים וחדשים, כרטיסים מגנטיים המשמשים כמפתחות לחדרים בבתי המלון, תמונות של מפתחות וכל מפתח שהדמיון מאפשר.

ההנחיה שניתנה לאנשים: כל אחד בוחר לעצמו מפתח אחד או שניים שמסמלים את המפתח האישי שלו/ה להצלחה. המשתתפים נענים לבקשה וכעבור מספר דקות חוזרים ל'חדר ישראל', כשכל אחד מצויד במפתחות מתאימים.

כשמתחיל סבב ההכרות. מתבהרים לנו מספר דברים. מסתבר שרוב המשתלמים הם בעלי תואר דוקטור בתחום כלשהו. דוקטור לספרות ודוקטור לפילוסופיה, ודוקטור לפיזיקה ומתימטיקה וסוציולוגיה של החינוך ועוד, אחרים לומדים לתואר המתקדם, חלקם באוניברסיטאות בצרפת, בפורטוגל, ברזיל וקובה.

"מפתח שפותח דלת למשהו חדש"

ורה, ילידת בולגריה היא האשה הלבנה היחידה בקורס, מרצה הכותבת עבודת דוקטורט בסוציולוגיה, הנשואה למעלה מ-20 שנה לאיש אנגולי, בחרה מפתח  שהוא כרטיס מגנטי ואמרה: כל מפתח פותח דלת אחת, אולם לא אחת הדבר יוצר בעיות. כי הרי אי אפשר לפתוח עם המפתח הזה תמיד, ולפעמים אני נשארת בחוץ. כל אחד במערכת החינוך יכול שיהיה לו מפתח אחר כדי להגיע בסופו של דבר לאותה מטרה. 

ד"ר בוזה, שהוא ראש מחלקה באוניברסיטה, התבקש להשתתף בקורס על מנת לשמש דוגמא אישית לשאר המרצים. (כך סיפר לנו בסיום הקורס, לאחר שנפלו כל החומות והפכנו לחברים של ממש). בוזה בחר בכמה מפתחות : במפתח ישן נושן משום שאי אפשר לנו בלי העבר. והמפתח השני – הוא בעצם ציור של ששה מפתחות  המסמלים את מגוון  האפשרויות הקיימות בחיים. תמיד ישנו מפתח שפותח דלת שטרם פתחנו.

ד"ר דיניש, שהוא מרצה לתיאוריות פדגוגיות והוא גם איש צבא, בוחר מפתח שעליו כתובות אותיות בעברית משום שזה מזכיר לו את ההיסטוריה. והוא מוסיף ואומר שאין זה מספיק שיש רצון טוב על מנת להצליח, יש צורך להשתלם כל העת. מנת ההשכלה של כולנו איננה מספיקה, חשוב שלכל אחד יהיה תחום התמחות שיאפשר לו לתרום לחברה.

ד"ר יהודית, מרצה לאנגלית, בחורה עדינת מראה, בחרה מפתח פשוט ואומרת שלפתוח דלת זה לגלות דבר מה חדש. אנחנו לומדים אך לא תמיד יודעים איך להשתמש בידע שרכשנו.

ד"ר בימוינדה, שהיא מרצה לביולוגיה מחזיקה מפתח מודרני בידה ואומרת כך: אני בחורה אמביציוזית, אני אוהבת להעמיק במה שאפשר להעמיק, אולם בחרתי במפתח נוסף, (וכאן היא שולפת מפתח רגיל ביותר), שמקנה לי תחושת בטחון. כי למרות שאני אמביציוזית, אני זקוקה לביטחון.

לואיזה, המסיימת את הדוקטורט שלה בצרפת, בחרה בכמה מפתחות: מפתח ישן לכניסה לבית כי כל מורה צריך מפתחות כדי לפתוח וצריך תנאים חברתיים כדי לצמוח.

מפתח אוטומטי  כי התהליכים החברתיים חינוכיים צריכים להתפתח ללא הרף, אולם העירה כי צריך לזכור שבסופו של דבר, אף כי המפתח מודרני, הוא מתאים רק לדלת אחת.

ד"ר בוקוזה, מרצה לשפות, בחר מפתחות עתיקים ומודרניים ואמר שהמפתחות העתיקים מסמלים עבורו את השפות העתיקות והמתודולוגיות העתיקות. באשר למתודה המודרנית –יש לו תחושה שהיא אחת ועל כן הוא חש שהוא חסר תמיד מפתח אחד – הוא צריך לחפש מפתח כל העת....

אנג'לו, שהוא דוקטורנט לצרפתית, שאל את עצמו האם הוא באמת צריך לחפש מפתח? הוא בחר, בסופו של דבר, במפתח מעגלי וספירלי. המפתחות הרגילים הם בעלי מגבלות, הם אינם פותחים כל דלת, החינוך צריך להיות פתוח ועל כן מעגלי וספירלי.

וואההה, איך צריך להמשיך הלאה?

על כך בפרק הבא.

קורס מפקחים באנגולה

אנחנו מגיעות ללואנדה

מרים רינגל

בבוקר סתווי אחד,  בעיר ליסבון שבפורטוגל, שכשאני נועלת את דלת הדירה בה התגוררתי כחודשיים לצורך עבודת מחקר, מצלצל הפלפון שלי ומעבר לקו אני שומעת את קולה של נורה מנצור, אשתו של שגריר ישראל באנגולה. מדבריה  אני מבינה שממשלת אנגולה מעוניינת בקורס למערכת החינוך המקומית, דומה לזה שפליסה ואני העברנו בשנה שעברה באי סאו טומה.

שבתי ארצה ושכחתי את ענייני אנגולה. לקראת חודש ינואר, החלו טלפונים תכופים משגרירות ישראל בלואנדה וממשרד החוץ בישראל: הקורס יוצא לדרך.סידורים אחרונים לפני טיסה: תדרוך בטחוני ארוך מאוד המזהיר אותנו כי אנגולה איננה סאו טומה וסכנות לא מעטות אורבות שם לכל איש ואשה.  חיסונים נוספים והופס, אנחנו כבר  בשדה התעופה בדרך ליוהנסבורג ומשם ללואנדה, בירת אנגולה.

פליסה ואני מתחילות להתרגש. שתינו יודעות, שלפחות מן הבחינה של עבודתנו המשותפת, לא צפויה כל בעיה, שכן כבר עבדנו בצוותא ולמדנו להכיר היטב זו את זו.

כל השאר לוט בערפל כבד. אימייל שאני משגרת לסגן הדיקן באוניברסיטה שבלואנדה לא זוכה למענה וגם הפעם אנחנו כמעט נוסעות אל הלא נודע. נאמר לנו כי כל המשתלמים הם אנשי חינוך, ואנחנו משערות ששוב נפגוש מנהלי בתי ספר ומפקחים, כמו באי סאו טומה, ועל כן אנחנו נוסעות רגועות, לפחות  מן הבחינה המקצועית. פרטים רבים חסרים לנו: איננו יודעות כמה משתתפים מצפים לנו, האם יש אמצעים אלקטרוניים מתקדמים? ועוד ועוד

שוב נצטרך ל"זרום עם השינויים".

בשעות אחר הצהרים אנחנו נוחתות ביוהנסבורג,ללינת לילה לפני טיסת ההמשך לאנגולה. יוהנסבורג היא  עיר שאני מכירה מעט, משהות בת חודשיים לפני כעשרים שנה.אולם היתה זו דרום אפריקה אחרת לחלוטין, מדינה בשליטת הלבנים באמצעות משטר האפרטהייד הנוראי, שאיפשר למיעוט הלבן לשלוט ברוב השחור.

נהג המונית, בדרך לבית המלון, מזהיר אותנו לא להגיע למרכז יוהנסבורג. "מסוכן שם מאוד, אלפי אנשים יושבים לצידי הדרכים ויכולים לשדוד, להרוג וכדומה".

עצבות יורדת עלי. גם לפני 20 שנה לא אהבתי את השהות ביוהנסבורג, המחזה בו הלבן מנצל את השחור היה ונשאר בלתי נסבל בעיני. אולם מה שמצער יותר הוא שגם תחת שליטת המקומיים, העם עצמו אינו חי בגן עדן ופער המעמדות הלך והתרחב.

פליסה ואני לא נוטלות סיכון ונשארות במלון, את ארוחת הערב אנחנו מזמינות באמצעות שליח מהפיצה המצויה במרחק כמה מאות מטרים מהמלון, כי גם לשם מזהירים אותנו לא להגיע.....

למחרת בבוקר, יום שבת, אנחנו בדרכנו ללואנדה, בירת אנגולה. בטוחות שלפחות הנוף האפריקאי, הג'ונגל האמיתי שראינו בעבר, ישיב לנו את הרוח הטובה שנשבה בנו לקראת הנסיעה.

כשנוחת מטוס הבואינג הענק בשדה התעופה של לואנדה אנחנו מתחילות להבין היכן אנחנו.

שוטרים ושוטרי חרש מסתובבים במסוף. כמה עמדות ומאחוריהן גברים היושבים מול מחשב ועובדים באיטיות מתישה. תורים ארוכים משתרכים להם ואנחנו בסופו של אחד מהם.

אני מביטה אחורה ורואה את המטוס הענק הזה ונפשי חפצה לצלם אותו. אני לא מספיקה לומר זאת לפליסה והנה אנחנו רואות בחור יפני עם מצלמה עומד ליד הדלת ומצלם בדיוק את אותו מטוס. שניות ספורות לאחר שהמסכן צילם את המטוס מתנפלים עליו שני שוטרי חרש לבושים אזרחי ועוד כמה לובשי מדים. הוא נראה מבוהל למדי ומנסה להסביר שסתם צילם תמונה יפה. היפני התחיל להזיע והסבריו לא התקבלו באהדה. ראינו איך מורים לו באצבע לגשת לחדר אחורי ושם השתהה זמן ארוך למדי. כמובן,לאחר שהחרימו לו את המצלמה.

אנגולה היא מדינה שידעה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה 30 שנה. רק לפני שנתיים פסקה המלחמה ואותותיה ניכרים בכל מקום, והמחזה הזה הדליק לנו נורה אדומה. הבנו שצריך כאן להיזהר, וכל הוצאת המצלמה מהתיק מצריכה זהירות יתירה.

לאחר כשעתיים של עמידה בתור הגעתי לפקיד שישב מול צג מחשב, מתקשה לקרוא את הכתוב בדרכון שלי ובמה שמופיע לו על הצג. נדמה לי שהוא זקוק למשקפי ראיה. בדיעבד אני חושבת שכמעט לא ראינו אנשים המרכיבים משקפיים...חותמת בדרכון  וסוף סוף הורשנו לדרוך על אדמת לואנדה. מכונית שרד של השגרירות חיכתה לנו בחוץ עם נהג מקומי שיודע משפטים אחדים בעברית ואביטל, הקונסול של שגרירות ישראל במקום. תוך כדי נסיעה לעבר בית המלון אנחנו מקבלות שיעור ראשון איך מתגוננים מפני סכנות אפשריות בארץ הזו.

אני מביטה לצדי הדרך, מחפשת את ירוק העד של אפריקה ולא מוצאת אותו. שיכונים עלובי מראה, ערימות ענק של זבל ברחובות, מראה מוזנח המשרה עלי קצה קצהו של דיכאון.

כשאתה חושב על כך שאנגולה היא אחת מהארצות העשירות ביותר במחצבים: זהב, יהלומים, נפט אתה שואל עצמך מדוע כך נראית עיר הבירה שלה?

סופר פורטוגלי שכתב ספר בשם "אקוודור", המספר סיפור על שליח מטעם המלך לאי סאו טומה, מתאר כיצד, בדרכו לאי, עגנה ספינתו בנמל של לואנדה ומרחוק נראתה לו העיר כמטרופולין לכל דבר. רק כאשר התקרבה הספינה לנמל, ראה את ההזנחה. הסיפור מתרחש בתקופה בה אנגולה היתה עדין קולוניה פורטוגלית, דהיינו היו בה לא מעט פורטוגלים והחיים בעיר היו אירופאים, לפחות למראית עין. לאחר כמה ימים של שהיה בלואנדה, באחת מן הנסיעות שלנו לטייל קצת בעיר (מעט מאוד, ממש) הבנתי את כוונת המספר. 

אביטל מזהירה אותנו שבלואנדה אין להסתובב לבד, אין להתהלך ברחובות עם תכשיט כלשהו, כי מיד הוא נתלש: מעל הצוואר, פרק היד או האוזן.... יש להיזהר ולשתות רק מים מינרלים.  'ואל תדאגנה כי עוד מעט, בבית המלון תקבלו תדריך בטחוני מקיף מפי קצין הבטחון הישראלי'. אנחנו מתחילות לדאוג.....

המלון בו התארחנו מהודר למדי, מחלון החדר ניתן להשקיף לעבר הרחוב העלוב ומרחוק רואים את האוקיאנוס האטלנטי, עננים עומדים במרכז השמים וצבעו של הים שחור. אני מצלמת את המראה מעבר לזכוכית החלון, כך אני נוהגת לעשות מדי יום, בשעות השונות של היום והערב כשהים משנה את צבעו ואט אט אני מתחילה לחוש קרבה לנוף הזה. 

הקב"ט פוגש אותנו בלובי של המלון ומזהיר אותנו לא לצאת  מהמלון אלא בחברת אנשים מקומיים הבאים לקחתנו במכונית. פליסה ואני מביטות זו בזו, תוהות בינינו לבין עצמנו האם עשינו נכון שהסכמנו לבוא למקום המפחיד הזה. מאוחר יותר, כשאנחנו משוחחות על הדברים ששמענו, אנחנו מחליטות להיות ממושמעות, כי כנראה האנשים יודעים על מה הם מדברים. רק לאחר מספר ימים של שהות במקום אנחנו מרגישות בטוחות יותר, אך עדיין לא מעזות לצאת לטייל לבד, כמו שעשינו בסאו טומה בכל שעה של היום והלילה.

נורה, אשת השגריר, נעימת הסבר והמראה מגיעה לקחת אותנו לפגישת עבודה ראשונה באוניברסיטה, ראשית, עורכים לנו סיור ב"חדר ישראל", חדר גדול מרוהט עם כסאות סטודנט. החדר והריהוט הם תרומה של מדינת ישראל, ביוזמת השגריר שלנו כאן. אחר כך אנחנו הולכים לפגישת עבודה בה נוכחים סגן הדיקן ויטורינו ואנה, המרצה שהתמנתה להיות אחראית על הקורס מטעמו. מן ה"צד שלנו" יושבים נורה, הקב"ט, בחור מקומי בשם אלבש המשמש כדובר השגרירות, פליסה ואנוכי.

אנה היא אשה שחורת עור, גבוהה ביותר, גדולת מימדים ויפה. ממבט עיניה הצוחקות והרציניות גם יחד אנחנו חשות מיד שהכל יזרום כשורה. 

מסתבר לנו, שהמשתלמים שלנו רובם ככולם הם מרצים של האוניברסיטה המכשירה מורים להיות מורים במקצועות השונים. על כן יהיו לנו בקבוצה מרצים (רובם בעלי תואר דוקטור) למתימטיקה, פיזיקה, ספרות , אנגלית, צרפתית ועוד ועוד.

אנחנו שואלות האם המשתלמים מגיעים מרצונם או שהקורס נכפה עליהם? ויטורינו אומר שכולם נרשמו מרצונם, יתרה מכך, מנהלי בתי ספר בעיר ששמעו על הקורס ביקשו להתקבל אליו והוא אכן איפשר לכמה אנשי חינוך בכירים להצטרף לקבוצת המשתלמים.

בארוחת הערב בבית המלון, (בו עולה הארוחה 45 דולר טבין ותקילין!), פליסה ואני מסכמות לעצמנו את התרשמויות היום. ברור לנו שנצטרך לעבוד קשה, אנחנו צופות שהקבוצה תהא ברמה גבוהה יותר מזו שבאי סאו טומה (בדיעבד, צדקנו מאוד). ושנצטרך לזרום עם השינויים.

אבל מה שבאמת מדאיג אותנו בסוף השבוע הזה היא העובדה שנצטרך להיות כלואות בבית המלון עד יום שני בבוקר, כי ממש אסרו עלינו להסתובב בחוץ. ואנחנו הרי אותן שתי נשים, לא צעירות ביותר, שחשו חופשיות ומאושרות באי שבאמצע האוקיאנוס האטלנטי, אי הדומה לגן עדן אמיתי, ללא אלימות וחשש להתהלך ברחובות העיר (החשוכים ממש) בשעות הלילה המאוחרות. אנחנו מחליטות לבדוק את השטח ואם נצליח להבין שזה לא ממש מסוכן, נצא לשוטט מעט ולראות מה קורה מסביב. בינתיים אנחנו מתכנסות בחדרה של פליסה ומכינות בדקדקנות את היום הראשון. תחושת מחנק אופפת אותנו. הסגירות הזו בתוך חדרים ממוזגים, במזג אויר טרופי, הידיעה שאיננו יכולות לצאת החוצה, להיכנס למכונית שלנו ולנסוע איננה נעימה והיום מזדחל לו בין החדר, לחדר האינטרנט (האושר הגדול, האינטרנט, הקשר עם העולם החיצון!!!) והלובי של בית המלון, הגדוש רובו באנשי עסקים לבנים, יושבים בישיבות עבודה עם המקומיים ומתכננים איך להרוויח כסף רב על חשבון העם האנגולי השרוי ברובו בחרפת רעב.

מחר תחל ההשתלמות שלנו וסדר היום המבורך יוציא אותנו מתחושת הכובד הזו.

בפעם הבאה:

ראשיתו של קורס מופלא בלואנדה, בירת אנגולה

בלוגר ושמו סאראמאגו – אומברטו אקו[1]

(דברים שכתב אומברטו אקו במבוא לתרגום האיטלקי של יומני הבלוג של סאראמאגו)

טיפוס מוזר, סאראמאגו הזה. בן שמונים ושבע (הוא אומר) יש לו מחלות מסוימות, זכה בפרס נובל, עובדות שמאפשרות לו לא ליצור שום דבר נוסף כי ממילא יש לו מקום מובטח בפנתיאון (המקמץ במחמאות, הרולד בלום תיאר אותו כ"סופר המוכשר ביותר שעדיין חי... אחד מאחרוני הטיטאנים של ז'אנר ספרותי המצוי בסכנת הכחדה"), נראה כמי שמתחזֵק בלוג שבו הוא שם עצמו עם כולם, מצייר אדם שנוי במחלוקת שמגיע מחרמות של צדדים רבים – לרוב לא באומרו דברים שלא צריך להגיד, אבל למה לא לבזבז זמן לטחון מילים – ואולי אפילו לעשות זאת בכוונה.

מי הוא? הוא שמשגיח על הפיסוק  עד שגורם לו להיעלם, אשר בביקורת המוסרית והחברתית שלו אף פעם לא לקח את הבעיה ללב, אך הציג באופן פיוטי מצבים פנטסטיים ואלגוריים, כך שהקורא שלו (אם כי יש לחשוד במספר המשל שלו) צריך להשקיע הרבה מעצמך  כדי להבין כמה רחוקה מגיעה ההתנצלות - כמו ב"על העיוורון" שלו – שגורם לקורא לעשות מסע בתוך  ערפל חלבי שאפילו אין בו שמות פרטיים, כי הוא צנום למדי, נותן  בברור סימן מזהה למסה על הפיקחון ("על הפיקחון"), שהוא אפשרות לבחירה פוליטית המתבססת על פתקים לבנים אניגמטיים? וסופר דמיוני ומטאפורי זה אומר לנו בנונשלנטיות כי ג'ורג' בוש הוא "בורות תהומית, והבעה מילולית מבולבלת באופן מתמיד על ידי פיתוי של הבלים שאין לעמוד בפניהם", קאובוי המבלבל את העולם עם עדר של פרות שאינו יודע, אני חושב (במובן האצילי של המילה), רובוט מתוכנת גרוע שנועד לבלבל כל הזמן מסרים שנרשמו בו, שקרן כפייתי, עומד בראש המקהלה של כל השקרנים האחרים שעודדו ושרתו בשנים האחרונות? ואורג המשל העדין הזה משתמש במילים שאינן מותירות מקום לספק בעת פרסומם בהוצאת ספרים?

אתאיסט מוצהר זה, שעבורו אלוהים הוא "שתיקת היקום וצעקת האדם שנותן משמעות לשתיקה הזאת," אלוהים משקם את הבמה כדי לשאול: על מה אתה חושב רצינגר?[2] וקומוניסט מיליטנט (עדיין בעקשנות), מתחיל לצעוק כי "לשמאל אין רעיון זנותי של העולם בו אנו חיים"... ומסתכן בהאשמה באנטישמיות בשל מתיחת ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל ופשוט שוכח לזכור, בהשתתפותו בכעס על אסונות הפלשתינים, בניתוח מאוזן, שיש כאלה המכחישים את הזכות לקיומה של ישראל? אבל אף אחד לא לוקח זאת בחשבון, כי כאשר סאראמאגו מדבר על ישראל הוא חושב על אלוהים, "אלוהים עז ולא סלחני," ובמובן הזה הוא לא יותר אנטישמי מאשר אנטי-ארי ובוודאי אנטי נוצרי, כמו בכל הדתות הוא מחפש להתחשבן עם אלוהים... ולהיות ננזף על ידי אלוהים הוא בוודאי גורם לזעם רב על ידי כל מי שהפך את אלוהים לשריון שלו.

אם לקחת בחשבון תמיד את היתרונות והחסרונות, סאראמאגו גם יודע שיש 

המצאת תושייה. מצטט (בצבעוניות) את בורחס, מצטט (אולי בצבעוניות) את ד"ר ג'ונסון, בצטטו את העובדה ובכך מעליב את יריבו: "אדוני, אשתך, בתירוץ של בעל בית בושת, מוכרת בדים מחומרים אסורים".  ולבסוף סאראמאגו לא עורך טקסים... ובפעילות של פרשן יומי של המציאות המקיפה אותו, מחזיר לבעלותו את  העמימות המאיימת של סיפוריו.

דובר רבות על האתאיזם המיליטנטי של סאראמאגו. אכן, המחלוקת שלו אינה נגד אלוהים: הוא הודה כבר כי "נצחיותך היא רק ההרגשה הלא נצחית," סאראמאגו יכול היה להיות שקט. סלידתו היא  נגד הדתות (וזו סיבה למתקפה נגדו מאגפים שונים, ההתכחשות לאלוהים ניתנה לכל, כמו שהוויכוח עם דתות מערער מבנים חברתיים).

פעם הוא מונע בדיוק על ידי התערבות אנטי-דתית של סאראמאגו, המשקפת את  ההגדרה המפורסמת של מרקס, ש'הדת היא אופיום להמונים'. אבל האם זה נכון, כי דתות תמיד יש להן איכות מרדימה זו? פעמים רבות תקף סאראמאגו את הדתות כמקור לקונפליקטים: "הדתות, כולן, ללא יוצא מן הכלל, לא שרתו מעולם על מנת לקרב ולפייס בני אדם. נהפוך הוא, הן היו וממשיכות להיות הגורם לסבל בל ישוער, לטבח, לאלימות פיזית ורוחנית מפלצתית המהווה את אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית העלובה"  

(La Repubblica, 20 de Setembro de 2001)

סאראמאגו הגיע למסקנה היכן שהוא כי "אם כולנו היינו אתאיסטים היינו חיים בחברה שלווה יותר." אני לא בטוח שהוא צודק,  ונראה כי בעקיפין היה עונה לו האפיפיור רצינגר ב- SPE SALVI[3] , באמרו כי האתיאיזם של המאות התשע עשרה והעשרים, על אף שהציג עצמו כמחאה נגד עוולות העולם והיסטורית העולם, גרם לכך ש"רעיון כזה הוביל לצורות הגדולות ביותר של אכזריות והפרות של צדק".

יתכן שרצינגר חשב על  דברי האיוולת של לנין וסטלין, אך שכח כי  על הדגלים הנאציים נכתב "גוט מיט אונז" (שפירושו "אלוהים אתנו"), ואשר גדודי דת צבאיים הצטלבו ובריונים פשיסטים, שבהשראת עקרונות דתיים ובתמיכה של לוחמי גרילה של מלך נוצרי נערך הטבח של פרנסיסקו פרנקו (ללא קשר לפשעי יריבים, זה תמיד היה הוא שהתחיל), כי בשם הדת יצאו אנשי מחוז ונדה שבצרפת[4]  נגד הרפובליקנים, ואף המציאו "אלילה סיבתית", שהקתולים והפרוטסטנטים טבחו זה בזה באושר במשך שנים על גבי שנים. גם הצלבנים הונעו על ידי מניעים דתיים, כי כדי להגן על הדת הרומית עמדו כאריות לבלוע נוצרים, שמסיבות דתיות הדליקו מדורות רבות, וגם פנדמנטליסטים מוסלמים היו מבצעי  הפיגועים במגדלי התאומים, אוסאמה והטליבאן שהפציצו בודהות, אשר מסיבות דתיות מתנגדים להודו ופקיסטן, ובסופו של דבר היה זה "אלוהים ברך את אמריקה" God Bless America שגרם לבוש לפלוש לעיראק.

על כן זה גורם לי לחשוב שאולי (אם לפעמים הדת היא או היתה אופיום להמונים) פעמים רבות יותר היה זה הקוקאין שלהם. אני מאמין שזו גם דעתו של סאראמאגו להציע לכם את ההגדרה – ואת אחריותם. סאראמאגו הבלוגר כועס. אבל האם יש באמת פער בין הפרקטיקה של הזעם היומי על פעילות שוטפת וזו של כתיבת "קונטרסים מוסריים" שתקפותם גם לזמן עבר ולזמן עתיד? אני כותב את ההקדמה הזאת כי יש לי קצת ניסיון משותף עם החבר סאראמאגו, שהוא כתיבת ספרים (מצד אחד) ומצד שני העיסוק שלנו בכתיבת ביקורת נמרצת מידי שבוע. הכתיבה השנייה יותר ברורה ופופולרית  מהאחרת (כתיבת רומנים). אנשים רבים שאלו אותי אם אני לא יוצק בפיסות קטנות מחשבות רחבות יותר המופיעות בספרים הגדולים. לא, אני אומר, זה מלמד אותי ניסיון (אבל אני חושב שזה מלמד את כל מי שנמצאים במצב דומה), המהווה מומנטום של גירוי, הקצה הסאטירי, צליפת שוט הביקורת שנכתבה בחיפזון, אשר תספק את החומר הבא למחשבה על מאמר או סיפור מפותח יותר. זו הכתיבה היומית שמעוררת השראה ליצירות של מחויבות גדולה, ולא להיפך.

הייתי אומר כי בכתבים הקצרים הללו סאראמאגו ממשיך לחוות את העולם כפי שהוא לצערו, כדי שלאחר מכן יראה אותם שוב ממרחק רגוע יותר, בצורה של מוסר פואטי (ולפעמים יותר גרוע מזה - אם כי נראה שאי אפשר ללכת רחוק יותר).

אבל אז, האם תמיד באמת יהיה המאסטר הזה כועס כל כך בנאומים ביקורתיים? נראה לי כי מעבר לאנשים שהוא שונא קיימים גם אלה שהוא אוהב, ואלה החלקים מלאי החיבה המוקדשים לפרנאנדו פסואה (לא סתם הוא פורטוגזי), או ז'ורז 'אמאדו, קרלוס פואנטס, פדריקו מאיור, צ'יקו בוארקה דה הולנדה, אשר מראה לנו שסופר זה קצת מקנא בעמיתיו ויודע לשזור אותם בתמונות ממוזערות עדינות ורגישות.

שלא לדבר (וזו חזרה לנושאים הגדולים של הנרטיב שלו), כאשר הניתוח היומי קופץ לבעיות המטפיסיות הנהדרות, עבור המציאות וההשתקפות, עבור אופי התקווה, עבור איך שדברים מתנהלים כשאנחנו לא מחפשים אותם ...

ובכן חזרה לזירת סאראמאגו הפילוסוף-המספר, כבר לא כועס אבל מדיטטיבי ולא בטוח. עם זאת, אנחנו אפילו אוהבים כאשר הוא כועס. זה נחמד.

תרגום מפורטוגזית: מרים רינגל

---

[1] http://miltonribeiro.sul21.com.br/2016/02/20/a-fundacao-jose-saramago-escreveu-sobre-umberto-eco/

[2] בנדיקטוס הששה עשר

[3] "כי נושענו בתקווה" - באגרת אל הרומיים 8:24

[4] בזמן המהפכה הצרפתית

הכתיבה או החיים – חורחה סמפרון

ד"ר מרים רינגל

כשאני קוראת את הספר "הכתיבה או החיים" בפעם השניה, השלישית או הרביעית, אני מרגישה מעין 'שותפה' לכתיבה זו של סמפרון, שהולכת קדימה ואחורה כל הזמן.

אני חוקרת באמצעות האינטרנט כל שם שהוא מזכיר, קוראת ומוצאת דברים מרתקים אודות האנשים המוזכרים לאורכו של הטקסט. מתרגמת לעצמי את השירים, גם אלה שהוא מסרב בתוקף לתרגם עבור הקורא שלא מבין גרמנית, ספרדית או צרפתית...

הקריאה הזו שונה מקריאות אחרות. זהו מעין יומן מסע המנסה לעקוב אחר הלך המחשבה של האיש הזה שרצה לכתוב את החוויות האישיות שלו ממחנה הריכוז בוכנוולד באופן שונה ממה שכתבו ניצולים אחרים לפניו.

הכתיבה של סמפרון כמוה שברים שברים של אסוציאציות מתחמקות. מי שמנסה לספר ולא לספר בעת ובעונה אחת. אין ברומן הזה סוד הדורש פיצוח, אולם יש בו חור עמוק שצריך לשוב ולמלאו, כי בדרך, הסופר והקורא, עלולים ליפול לתוכו ואולי לא לצאת משם יותר.

לאורכו של הספר אין תיאור מפורט של הזוועות כפי שאפשר לקרוא ביצירותיהם של פרימו לוי או של  ק. צטניק. ובכל זאת בין השורות החוויה של הקורא משמעותית מאוד.

     כותרת הרומן נושאת משמעות, או שאלה: האם יש אפשרות לכתוב על מחנות ההשמדה? האם אפשר לכתוב ולתעד באמת? האם יאמינו לי? אם אתה בוחר לכתוב את הדברים בפרוזה, האם אתה חוטא לאמת?

לאורכו של הרומן מציינים החיים את האפשרות לשכוח ואילו הכתיבה פירושה לשוב למוות. זו הסיבה שסמפרון דוחה את הכתיבה שנים רבות לאחר שיוצא מבוכנוולד.

     סמפרון מכנה את כתיבתו "אי סדר מתוזמר של סיפור זה" (שם, 20)

הוא מעיד על כך שרצה לכתוב את הטקסט כמו "יצירה מוסיקלית" – מוסיקה בדומה למה ששמע בבוכנוולד: הג'אז במסתרים, שירי הס"ס, מוסיקה קלאסית:  "המוסיקה, ההבדלים בין סוגי המוסיקה, יתנו את קצב התפתחות הסיפור". (שם 146). אך זכרון בוכנוולד היה דחוס מדי, אכזרי יתר על המידה מכדי ליצוק אותו בצורה ספרותית מזוקקת כל כך, מופשטת כל כך.

נראה שבסופו של דבר, הניח לפנינו מעין יצירה מוסיקלית, שיש בה לייטמוטיב (הויכוח הפנימי שלו אודות "הכתיבה או החיים" בוריאציות השונות  של נושא זה), המופיע בקטעים השונים של היצירה וכל פעם מקבל נדבך עמוק נוסף בשאלה זו. הדבר דומה להאזנה למוסיקה, כשהמאזין דרוך בציפייה לשמוע שוב את הקטע המוכר, אשר הופעתו מפתיעה תמיד במוכר ובשונה גם יחד.

משמעות המילים – הלשון

ישנם ביטויים ייחודיים לאנשי המחנות: איך יבין אותם הקורא? האם יבינם כראוי?

"לא יהיה עוד עשן בסביבה, אולי הציפורים יחזרו" ( שם, 15) אומר הסופר לחיילים הבריטים ביום השחרור הראשון.

רק הסיפור יכול להכיל הסבר למילה "עשן" אחר מזה שהשומעים מכירים: "הביטוי הבנאלי, השחוק הזה, גולש לו מבלי משים אל תוך הטקסט וקונה לו כאן את משמעו המדויק" (שם, 46)

לא מספיקות כאן המילים, הם יבינו את המילה "עשן" אבל מה היא מסמלת עבור הניצול, את זה הם לא יבינו, גם אם ירצו וכוונתם תהא טובה.

המילים "משרפה, כבה" שצעקו הגרמנים ברמקול כדי שמטוסי בנות הברית לא יזהו את המחנה, משיבים את כלואי המחנות אל ממשות המוות, עוקרים אותם מ"חלום החיים".

"העשן" – פירושו גם : לראות, לחוש, לחדור. עשן – שהוא סימן להסתלקותם של אנשים קרובים, ידידים גוף ונפש. הניצולים, הם אלה שאמורים לספר על העשן, על ריח הבשר, על המפקדים בשלג, על עבודות הפרך הקטלניות.

השאלה היא: "אך האם ניתן לספר? היינתן"?

הספק מנקר בו למן הרגע הראשון – מהרגע שראה את המבט של האנשים שלא היו שם. עבורם היה זה המפגש עם המוות.

סמפרון מתבלט איך לכתוב את הסיפור הזה: "דחיסות הסיפור – יצליחו לתאר אותה רק מי שישכילו להפוך את עדותם ליצירת אמנות, לחלל את הבריאה". – (פרימו לוי, ק.צטניק , אנטלם, ז'אן אמארי ואחרים).

וכן "האמת ניתנת להעברה רק באמצעות היצירה הספרותית"  (שם, 116). או "צריך לדעת להתאפק, לעיתים, ולהשאיר את הקורא לא מסופק עד תום" (שם, 238)

מה נחוץ כדי לספר סיפור?

1) זמן 2) להרהר ולגשת למלאכה 3) אומץ לסיפור בלתי מוגבל, כזה שלא  ניתן לסיום – מונהר וגם תחום 4) סיכון ליפול בפח החזרה המייגעת והעלאת הגירה. סיכון שלא להיחלץ מהתסבוכת, מתיאור רב של המוות.

"אני יכול לחיות, לא אם אעמוס על עצמי את משא המוות בדרך הכתיבה, אך הכתיבה מונעת ממני, פשוטו כמשמעו, לחיות". (שם, 151)

סמפרון מצליח לגרום לקורא להשתמש בחושיו השונים. אין די בחוש הראייה שבאמצעותו אנחנו קוראים את הטקסט. אנחנו נדרשים לחוש השמיעה, לחוש ההבחנה, לחוש המישוש, לחוש הריח.

הצבע האדום שימש לסימון האסירים הקומוניסטים: S כסימון גם לשמו Semprun וגם לכך שהוא ספרדי. S היא גם האות הראשונה של Student בה הוא מציג עצמו ביום הגעתו למחנה.

הצבע הלבן מזכיר לו את התמונה של אמו בשחור ולבן. האם שנפטרה כשהיה בן 8 בזמן השלג והעלימו את העובדה ממנו. השלג במחנה בתחילת הסיפור ובביקור האחרון בו. הלבן בניגוד מוחלט לתום, לטוהר.

ריחות: ריח המחראות;ריח המוות; ריח העשן והמשרפה; ריחות הבלוק של החולים; ריח העור ומי הקולון של ה ס.ס; ריחות הבאר; ריחות הנשים.

מבנה הספר

הפרקים השונים של הספר הם כמו חלקים של פאזל שיש לחבר ביניהם על מנת לקבל תמונה שלימה אך לא מושלמת, שכן יש כאן פערים רבים אותם בחר סמפרון לא למלא, ואחרים, עליהם שב וחזר לספר מספר פעמים לאורך הטקסט. קריאה קשובה בפרקים השונים של הספר תסייע לנו מעט להבין את התבלטויות הסופר ושברירים מחוויותיו לפני תקופת המחנה, במחנה ולאחר השחרור ממנו.

חלק ראשון

המבט

מוטיב המבט מופיע ברומן בצורות שונות, בהתיחסות לאנשים שונים ולאפקט של המבט עליהם.

א.      המבט של חיילי בנות הברית המנסים להתחמק מהמבט בהגיעם למחנה. המבט  של "טרופי העיניים".

ב.       המבט של האסירים – רובם היו משוללי מבט. "מבטם היה כבוי, מעורפל, מוכה סנוורי האור העז של המוות"  (שם, 21).

ג.        רוב האסירים צועדים בעיניים עצומות למחצה כדי להתגונן מפני הברוטליות של העולם

ד.       אולם במבט הזה היתה, על אף הנסיבות הקשות, גם תחושה של אחווה.

ה.      מבטם של אנשי הס"ס שקשה היה לכלוא את מבטם – אך דוקא המבט הזה גרם לו לרצות לחיות, לשרוד אחריו.

ו.        המבטים של הניצולים, שעיניהם בולטות מחוריהן: "התבוננו בנו מבלי לראותנו" (שם,30).  עינים כבויות, מבטים מתים, אך בציפייה להצלה. מבטים שגם המחבר מתקשה להביט בהם.  והוא מבין את תדהמתם של החיילים, כי הוא רואה את הדברים דרך העינים של המתים ב"מחנה הקטן".

ז.        ניצול אושוויץ – מהזונדר קומנדו עם מבט "עינים כחולות כקרח" (שם, 56). איך יספר מישהו שהיה בתאי הגזים – ושרד?

ח.      סמפרון יכול היה לשתוק ולא לספר, אך "לא להשתיק את המבט" (שם, 101).  הסיפור על היהודי ששר קדיש – קשה לספרו: "יידרשו לי כמה גלגולי חיים כדי לספר את כל המוות הזה" (שם, 37)

ט.      כשרקד עם בחורה בסוף חודש אפריל לאחר השחרור, והוא הביט בה והיא היתה נסערת ומבוהלת ממבטו. "לא הסתכלתי בה ככה. הסתכלתי בה, וזהו. כשם שמסתכלים באשה, אחרי כל כך הרבה חודשים. בהפתעה, מן הסתם. גם בסקרנות. הסתכלתי בה , אפוא, פשוט. אולי היתה זו הפשטות של מבטי, גילוי הלב שבו, שחטא לנימוס, שבלבל אותה, ליתר דיוק."  (שם, 100)

י.        המבט המטורף הזה שהבהיל את הקצינים של בנות הברית דוקא פרץ לו גישה אל יופיין של נשים. אמצעי כשר לפיתוין והוא ניצל זאת ללא נקיפות מצפון. אולם דוקא תענוגות הבשרים כמו הכתיבה, דחקו אותו לתוך זיכרון המוות...

הקדיש – הילדות, היהודים, הזונדרקומנדו

אלברט חברו של סמפרון יהודי שהיה אחראי לפעולת ההצלה של סיבוב אחרון של בדיקת השטח "במחנה הקטן" (מקום בו דרו חיים-מתים שרובם לא שרדו את המחנה). לפתע הם שומעים ב- 14 באפריל 1945, שלושה ימים לאחר שחרור בוכנוולד "קול? יללת לא אנוֹש".  קול של איש מבין ערימת המתים נשמע ביידיש. "מסתבר שהמוות דיבר יידיש". הם מחלצים את הגוסס.  "מעולם לא ראיתי פני אנוש הדומים כל כך לפניו של הצלוב" (שם, 34), אלה שבגותיקה הספרדית.  אלברט משאיר את סמפרון לשמור על המת-החי כשהוא הולך לנסות להביא אלונקה להציל את האיש הגוסס הזה. יושב כך ליד המת-החי הוא נזכר בסיפור מתקופת שירותו ברזיזסטנס הצרפתי, על החייל הגרמני שרחץ בנהר ושר את לה פלומה (La Paloma)[1]. השיר הזה מזכיר לו את ילדותו בספרד. בהתיחסו לסיפור על היהודי והקדיש הוא כותב: "יידרשו לי כמה גלגולי חיים כדי לספר את כל המוות הזה. לספר את המוות הזה עד תומו – משימה לאין קץ" (שם, 37). בפעם זו מספר את הסיפור ומשנה את שם הדמות. במקום ז'יליין, חברו הצרפתי, הכניס דמות של בחור יהודי, האנס פרייברג, "יהודי כדי למחות מן הארץ כל דיכוי, והיהודי, אפילו כיצור סביל, אפילו כמקבל דין, היה התגלמות הדיכוי שאין לשאתו". (מצטט מספר אחר שכתב...). היהודי הגוסס בזרועותיו מזכיר לו את מותו של האלבוואקס והוא מייצג את כל שאר היהודים שמזכירים לו את הדמויות מציוריו של ג'אקומטי.  ליהודי הגוסס הזה הוא מספר את הסיפור על האנס שהמציא באותו רגע ואז אלברט מגיע עם שני אלונקאים. הארוע הזה מוביל אותו לחשוב על מאלרו ועל ספרו "המאבק עם המלאך", שהוא ספר הגות על המוות.  ועל המפגש עם היהודי מהזונדרקומנדו והסיפור המצמרר שלו המצוי בעמודים 50-51. סיפורו של האיש שהביט באנשים שאולי לא יאמינו לדבריו. אנשים שרדו טבח ופוגרומים אבל אף אחד לא שרד את תאי הגזים הנאציים.  לאחר סיפורו נותר הניצול הזה ללא נוע: "נציב מלח וייאוש של הזיכרון".  . בבוכנוולד לא היה זונדר קומנדו. היה sonderbau שהיה בנין מיוחד, אפילו מוזר: זה היה בית זונות.  Sonder פירושו 'פרטי', 'נפרד', 'מוזר, 'מיוחד'.  

הקו הלבן  - משמעותה של "החירות"

הפרק פותח בקריאה ברמקול בשמו המפורש של סמפרון. הוא נקרא להשיב את הספרים לספריה: הגל, ניטשה ושלינג – רק פילוסופים אידיאליסטיים. הקו הלבן היא שורה משירו של רנה שַאר "החירות"[2] : את השיר צורח מלוא ריאותיו סמפרון כשהוא לבדו בכיכר המִפקדים. החייל האמריקאי מצמיד את המשקפת ומתבונן בו. ב- 12 באפריל קרא לראשונה את השיר "החירות". זה הגיע ממש בזמן, למחרת שחרור בוכנוולד.  החירות – היא תחושה פנימית ולא רק תלויה בגורמים חיצוניים. אמת, את השיר של רנה שַאר אפשר היה לצעוק בקול ביום השחרור, אבל הוא כבר דוקלם קודם לכן במסתרים – החירות לדבר במחראות, החירות לפגישות אינטלקטואליות עם חברים, חבורת הג'אז שהוקמה תחת אפם של הנאצים. ואחר כך היציאה לחירות – היציאה החוצה לחיים – האם היא באמת חירות? או שהיא סוג של שעבוד לזכרון ולתחושת המוות המלווה את הניצולים?                                                           

הוא מתעדכן מפי הקצין הצרפתי במה שקורה בפריז – קאמי, אראגון, מאלרו, סארטר (וזיקתו להוסרל והיידיגר).  ואז מסתבר לו שהוא לא מכיר את רנה שַאר. הקצין מסכים לתת לו את עותק השירים של שַאר בתנאי שישיב אותו לכתובת של הבחורה שהעניקה לו את הספר במתנה – אצלה יתייצב המספר בהמשך הסיפור בפריז.  וכך צעק במגרש את "החירות" של שַאר:   

היא הגיעה בקו הלבן הזה שמשמעותו עשויה להיות ראשיתו של שחר, 

כמו גם  פמוט דמדומי השקיעה...                                                                                              

היא חלפה על פני שפות הים המכניות, היא חלפה                                                               

על פני הצמרות המרוטשות,                                                                                                    

בא הקץ לפשרות שקלסתרן מוג לב,                                                                             

לקדושת השקרים, לאלכוהול הרוצח.... 

                  מילתה לא היתה אייל עיוור, אלא האריג שעליו נרשמה נשימתי.
                  של צעד שאינו מוביל את הרע מאחורי ההיעדר, היא באה, ברבור
                  על הפציעה, בקו לבן זה.

                                                                  

 הסגן רוזנפלד – "הרע איננו בלתי אנושי"

הקצין האמריקאי היהודי – לוקח אותו לביתו של גתה ושם מסתבר כי תושבי ויימר חיו שבע שנים לצד המשרפות, תוך התעלמות מוחלטת, כמו לא התרחשו הדברים בסמוך לביתם. השאלה של רוזנפלד אם הוא סטודנט מעוררת בו את זכרון הכניסה שלו למחנה, וכאן, אולי בפעם היחידה ברומן כולו, הוא לא חוסך מאתנו פרטים על האופן בו התעללו באסירים. היה שם פקיד שכמעט הכריח אותו שלא להציג עצמו כסטודנט אלא כבעל מקצוע והוא התעקש להישאר סטודנט. "כאן, כדי לשרוד, הוסיף, מטיח את המילים, עדיף  שיהיה לך מקצוע כלשהו!" (שם, 83). (לימים יסתבר לו שהפקיד רשם בכרטיסו מקצוע וכך ניצלו חייו).  השיחה עם הסגן רוזנפלד גורמת לו להבין ש"המהותי" הוא לנסות לגעת בשורש הרע. (שם, 84-85).  "הרע איננו הבלתי אנושי...", שמתקשר למושג "חירות" באופן אנושי ובלתי אנושי כאחת.  והדברים מובילים אותו לספֵר על קנית ספרו של היידיגר "ישות ואין", שקריאה בכתבי לווינס דחפה אותו לקרוא. הסגן רוזנפלד מספר לו על קשריו של היידיגר עם הנאציזם. כאן הוא נזכר בליאון בלום היהודי שישב בבוכנוולד וכתב ספר. אזכורים של סופרים רבים אחרים. ואז הסיפור על יוליה, הוינאית, שלימים יפנה אליו יהודי ויאמר שאולי היתה זו אמו או דודתו... ובעצם יוליה היה שם מחתרתי של אשה...יוליה היא זו שאמרה לו "אל תמות לי"! (שם, 94).

חצוצרתו של לואי ארמסטרונג – מוסיקה, חזרה, שיבה למולדת, חוסר היכולת להבין מה קרה שם... איך כותבים סיפור? נשים

נושא המוסיקה בעל משמעות בטקסט כולו. באמצעות המוסיקה הצליחה הקבוצה של סמפרון לשרוד בתחושה של תקוה.   "אי סדר מתוזמר של סיפור זה" (שם, 20).

שירו של לואי ארמסטרונג – on the sunny side of the street[3]  הוא שיר אופטימי מאוד. הריקוד עם מרטין ותענוגות הבשרים הזכירו לו את גופו, שאינו חלק מנפשו. הקצין שלקח ממנו את מרטין שואל אותו "היה קשה, אה?" ומגלה עד כמה האנשים אינם מסוגלים להבין באמת מה קרה שם. "מה פתאום, השבתי, דווקא היה בית הבראה, המחנה הזה!" (שם, 110).   אחר כך היו הנשים מן ה'משלחת הצרפתית' שרצו לראות את בוכנוולד, "אמרו להן שזה ממש מטריף". ואחת מהן שואלת במשרפה אם המקום הזה הוא מטבח?  והיתה קודם אודיל, שבחדרה נפל עותק שיריו של רנה שַאר והוא נזכר שהוא צריך להשיבו לכתובת שנתן לו הקצין הצרפתי.

שני מושגים הופכים קשים לו מאוד- חזרה ושיבה למולדת. לא היה מדובר בשיבה למולדת – כי צרפת לא היתה מולדתו. וגם המילה חזרה – לא מתאימה לו. והוא הולך ללורנס – האשה של החיל הצרפתי מארק שסיפר לה במכתב על המפגש ביניהם ובינתיים נהרג בקרב, שלושה ימים לפני כניעתה של גרמניה. היא מניחה תקליט של לואי ארמסטרונג ואז לרגע היתה לו תחושה שהוא שב לארצו ולמולדתו.  המוסיקה – היא האמצעי דרכו הוא שב לחיים.  בפרק זה הוא מנהל דיון מה פירוש הדבר לספר היטב את הסיפור שלו? (שם, 115)  "התחבולה שביצירת האמנות".   נזכר בקלוד אדמונד מאני שסיפרה שכתבה לו מכתב ארוך אשר יום אחד תפרסמו ברבים (וזה מה שעשתה כעבור זמן רב). בביתה פגש את יאן דסו, שהיה ארוסה של ג'נין ובפניה ובפני חבר אחר הוא דיבר וסיפר על המחנה "דיברתי זו הפעם הראשונה והאחרונה, מכל מקום עד כמה שהדבר נוגע לשש עשרה השנים הבאות. מכל מקום, ברמה כזאת של דיוק בפרטים..."  (שם, 126).                                             

סארטר בספרו "הבחילה"  מתיחס לנושא באופן דומה ושונה. הנה שני אנשים שכותבים את המשפט "לחיות או לספֵּר" ומה גדול ההבדל יש בין החוויות שכל אחד מהם חווה.

          "הנה מה שחשבתי: כדי שהמקרה הנדוש ביותר ייהפך להרפתקה, צריך ודי בכך לפתוח ולספר
          עליו. זה הדבר שמוליך שולל את הבריות. אדם הוא תמיד אחד המספר סיפורים, הוא חי מוקף
          בסיפוריו ובסיפורי הזולת, רואה כל מה שקורה לו דרכם, משתדל לחיות את חייו כאילו סיפר
          אותם.  אבל צריך לבחור: לחיות או לספר. כשהייתי למשל בהאמבורג עם אותה ארנה, שלא
          נתתי בה אמון ושהתייראה מפני, ניהלתי אורח חיים משונה, אבל הייתי בעיצומו של ענין, לא
          חשבתי עליו...... כשחיים, דבר אינו קורה. התפאורות משתנות, האנשים נכנסים ויוצאים, זה הכל.
          לעולם אין התחלות. הימים מתווספים לימים ללא פשר או סיבה, זוהי התווספות בלתי נגמרת
          וחדגונית. מפעם לפעם עושים סיכום ביניים: אומרים: הנה שלוש שנים שאני בנסיעות, שלוש
          שנים שאני בבוביל. גם הסוף אינו קיים....אלה, הם החיים. אך כאשר מספרים על החיים, הכל
          משתנה: אולם זהו שינוי שאיש אינו מבחין בו: הראייה היא שמדובר בסיפורים אמיתיים;
          המאורעות קורות בדרך אחת ואנחנו מספרים אותם בדרך אחרת.  (הבחילה, 48-47)

נשים רבות מוזכרות בפרק זה. לנשים יש משמעות רבה בתוך המארג הסיפורי הזה. סמפרון אוהב נשים והיו לו לא מעט נשים בחייו. נשים הם געגוע למגע, לחום, לקשר, ליכולת להיות עם מישהו מבלי לדבר. נשים הניעו אותו לאורך כל הדרך. הן המנוע בעקיפין גם לכתיבה של הספר הזה.

   

      חלק שני:

היכולת לכתוב – תחושת החיים המעירה את תחושת המוות, הגלות, התלישות, חלום, אשליה של חיים, 'להמציא חיים מתוך המוות באמצעות הכתיבה', מכשולי הכתיבה,

הפרק מתחיל בקטע מהמכתב של קלוד אדמונד מאני בו היא מתפעלת מההרצאה שהמספר הרצה בעבר על המשורר מלרמה והקשר לפרוסט ואראגון. סמפרון אומר שהוא לא מעריץ גדול של פרוסט, כי הוא מזכיר לו את הכתיבה הברוקית הספרדית, אלא דוקא של אנדרה ז'יד. והמשפט של סֶסאר וַיֶיחו שנקבר בפריז במונפרנס מלווה אותו 1892-1938 césar Vallejo          

                                        בעיקרו של דבר, אין לי אלא מותי                                                                          
                                        לבטא בו את חיי...                                                                                                   וייחו הוא משורר פרואני. גם בימינו עולים לקברו צעירים פרואנים רבים וניתן למצוא על קברו מכתבים, עטים או בשמים.  "לאהוב את החיים הוא גם לדבר על המוות" כותב וייחו.

Amar la vida es tambien hablar de la muerte                                                       

כאן הוא מדלג בזמן על מנת לספר על אודיל וההליכה שלו איתה לדירה שדייריה נטשו אותה. הדירה מזכירה לו את ילדותו ואת ביתו במדריד. תחושה של גלות, ניכור, זרות פיעמה בו. תחושה של תלישות מוחלטת. למרות החיות שנטעה בו אודיל, גופה היפה והנעימות בחברתה – זכרון המוות, צלו הנסתר שב והטריד אותו. (שם, 141).  המציאות של בוכנוולד חיה בתוכו והוא שומע את "משרפה, כבה" שצעק הקול הגרמני. החיים נראים לו כמין אשליה, חלום ולא מציאות. אודיל גילמה את החיים, היא לא נועדה להאזין לקולו של המוות. אבל מי היה זמין להקשיב לקולו של המוות באותה עת? אף אחד!! (שם, 145).  כשהוא יוצא מבאר הג'אז, הוא מבין שהמוסיקה עמדה באופן פרדוקסלי במרכז העולם שביקש לתאר: הספר שביקשתי לכתוב.  "המוסיקה תהיה חומר הגלם שלו: המטריצה שלו, התבנית הצורנית שבדמיון. אבנה את הטקסט כמין יצירה מוסיקלית..." (שם, 146) יהיו בה: 1. מוסיקת הג'אז, 2. ומוסיקת הפזמונים ששמעו אנשי הס"ס ברמקולים של המחנה, 3. והמוסיקה הסוחפת והצבאית שהתזמורת של בוכנוולד היתה מנגנת בוקר וערב, בכיכר המפקדים, עם היציאה והשיבה מאתרי העבודה. 4. המוסיקה שנוגנה במחתרת שחיברה את עולמם לעולם החירות. מוסיקה קלאסית ומוסיקת ג'אז.                                               חשב לכתוב את הטקסט כמו "יצירה מוסיקלית" – מוסיקה שונה ששמע בבוכנוולד, הג'אז במסתרים, שירי הס"ס, מוסיקה קלאסית. "המוסיקה, ההבדלים בין סוגי המוסיקה, יתנו את קצב התפתחות הסיפור" (שם, 146) אך זכרון בוכנוולד היה דחוס מדי, אכזרי יתר על המידה מכדי ליצוק אותו בצורה ספרותית מזוקקת כל כך, מופשטת כל כך...

הקריאה של קלוד אדמונד במכתב שכתבה אליו יש לה חשיבות רבה ביכולת המאוחרת הזו לכתוב. היא התפעלה מהחיקויים שלו לשיריו של מלרמה אבל כתבה כך: "... חסרונם הוא פשוט שלא נכתבו על ידיך. שאינם מבטאים אותך, ולו באופן השטחי ביותר, שאינם מתחברים בדרך כלשהי אל המהותי שבך, אל אותו דבר שאתה רוצה בו יותר מכול, אבל אינך יודע עדיין מהו..." (שם, 147).  והוא מבקש רק את השכחה, את השקט. הוא לא רוצה לדבר כמעט...."רק השכחה תוכל להצילני" (שם, 149).  ובהמשך המכתב: "... שהספרות אפשרית בסופו של תהליך אסקזה ראשונית וכתוצאה מהתחשלות רוחנית שבמהלכה האדם מעבד את זיכרונותיו הכאובים, תוך כדי בניית אישיותו..."  כשהוא נזכר שוב בדבריו של וייחו הוא מבין שהדרך הטובה ביותר להצליח להמציא חיים מתוך המוות היא באמצעות הכתיבה. הכתיבה אמנם גוררת אותו חזרה אל המוות. "איני יכול לחיות אלא אם אעמוס על עצמי את משא המוות בדרך הכתיבה. אך הכתיבה מונעת ממני, פשוטו כמשמעו, לחיות". (שם, 151). ובהמשך הוא מסביר לקלוד אדמונד את המכשולים של הכתיבה שלו:                                                                                                            כמה מהם בעלי אופי ספרותי לחלוטין:

1. לא רוצה בעֵדות סתם. 2. רוצה למנוע, להימנע ממניית זוועות וייסורים. 3. לא יכול עדיין לדמות עצמו כותב רומן בגוף שלישי.  4. דרוש לו 'אני' של הסיפֵר, הניזון מחוויותיי אך חורג מעבר להן, ויש בכוחו לשלב בהן את הדמיוני, את הבדיוני... בדיוני שיהיה מאיר עיניים כמו האמת, כמובן. שיעזור למציאות להיראות מציאותית, לאמת להיות מתקבלת על הדעת. 5. ויש מכשול רוחני. ההשפעה של פוקנר שבונה את סיפוריו תמיד לאחור, לעבר העבר, במין ספירלה מסחררת. הבעיה של סמפרון אינה טכנית אלא נפשית – "אינני מצליח, בכתיבתי, לחדור אל ההווה של המחנה, לספר אותו בלשון הווה... על כן כל הטיוטות מתחילות במה שהיה לפני, או אחרי, או סביב, אבל אף פעם לא מתחילות ממש במחנה עצמו...כשמצליח להיכנס פנימה, הכתיבה נחסמת... אני נתקף חרדה, אני צולל מחדש אל האין, אני נוטש... כדי להתחיל שוב בגישה אחרת, במקום אחר, באופן שונה...ואותו תהליך שב וחוזר על עצמו..." (שם 154-153). והוא לא מתרגם מספרדית במתכוון את שירו של וייחו – אות לאחווה נסתרת בינו לבין קורא בכוח חובב תרבות ספרד.

הוא נזכר בדבריו של ויטגנשטיין: "המוות אינו אחד ממאורעות החיים, את המוות אין חווים" (שם, 157)

"המוות אינו התנסות שחווים אותה".

בספרדית יש מילה לחוויה הזו – vivencia  (ניסיון, חוויה). המוות יהיה תמיד חוויה מתווֶכת, מושגית, התנסות בעובדה חברתית בעלת אופי מעשי.

והוא מנסח מחדש של דברי ויטגנשטיין: "מוות אינו אירוע בחיי שלי, את מותי שלי לא אחיה"                                                               בבוכנוולד התחבר לבוריס טסליצקי[i] (צייר ידוע) ושמר על קשרים רק אתו ביציאה לחיים. הולך לאטלייה של בוריס. למה? הוא שואל את עצמו? 1. בשל תשוקה עזה לחיים שאינה חדלה. 2. חוש חד לחוויה שחוו יחדיו – מוות שחלפנו במסילתו עד אפס קצהו המסמא. שם פוגש את אראגון ומנסה להסביר לו מדוע אינו מדבר על בוכנוולד : כי הוא רוצה לכתוב ולא לדבר. שוחחו על "ההגזמה וההקצנה שביצירה הספרותית, על הדרך לשקר בה באופן אמיתי, שיחה שזכרה שמור עימי" (שם, 167).

אין לו הערכה לאראגון ובכל זאת לאחרון יש שיר חשוב - "שיר זמר כדי לשכוח את דכאו"[ii].הוא יושב בבאר ולידו גרמניה יפה וצעירה ונזכר בשיר הקלישאי של אראגון שאפשר לחלץ ממנו כמה משפטים. את השיר הזה ידקלם לעצמו גם במגרש המפקדים של בוכנוולד בחזרתו בשנת 1992, דוקא בשל סיום השיר והנכדים שליוו אותו.  נזכר במותו של מוראלס בשל שלשול שתקף אותו, מוראלס ששרד את מלחמת האזרחים, את אושוויץ ואת בוכנוולד – מת מוות טיפשי, ממש כשהחירות היתה כאן ליד... והוא מדקלם לו שירו של וייחו[4]  "ספרד, הרחיקי ממני את כוס התרעלה" . סמפרון חווה את מותו של מוראלס, חווה את מותו של האלווקס, איך ויטגנשטיין אומר ש"המוות אינו אחד ממאורעות החיים, את המוות אין חווים"...?  ואז מספר על הפגישה עם לורֶן – מי שלא ידעה עליו מאומה, מי שאחראית לכך שחזר לחיים, לשכחה. גם שכחת הכתיבה.

"היה עלי לבחור בין הכתיבה לבין החיים, בחרתי בחיים. בחרתי בריפוי ממושך באמצעות אפאזיה, באמצעות אמנזיה מכוונת, כדי לשרוד". (שם, 178) התרחק מקלוד אדמונד מאני ומ'המכתב שעל היכולת לכתוב'. המכתב הזה היה הקשר החידתי היחיד למה שרצה להיות – סופר, עם החלק האותנטי שבו.

הפרק הזה המדבר על היכולת לכתוב, או על אי היכולת לכתוב, משובצים בו אזכורים של משוררים, סופרים ופילוסופים רבים. בתוך הבלבול הגדול הזה ובתוך הבחירה הזו של לכתוב או לחיות, בחר באותן שנים סמפרון לחיות ולא לכתוב...

            
 

מטרייתו של בקונין  - לורן, חפצים שמעוררים בו זכרונות לשחזור חייו, היומן התיעודי המצולם על המחנות, נסיון ההתאבדות(?)

המהפכן האנרכיסט הרוסי מישל בקונין (1814-1876) נחשב לאחר ממייסדי המודרנה.  בעל שם רע, שליח האלימות, תיאורטיקן חלש, נמצא באופן רדיקלי מחוץ לשדה האינטלקטואלי האירופי. מישהו פתח בלוג כדי לנקות את שמו של בקונין, או לפחות להציגו באור אחר. ברומן "החיים או המוות" מקדיש סמפרון פרק שנקרא "מטרייתו של בקונין" (שם, 180). במסלול שחורחה סמפרון מחליט לקחת את ההחלטה לכתוב, מטרייתו של בקונין תשחק תפקיד. בשוויץ, בדצמבר 1945, ברכבת, סמפרון מכיר בחורה צעירה בשם לורֶן, אשר למשפחתה יש בית בלוקרנו. כשסמפרון שומע את השם לוקרנו הוא שואל  את הבחורה אם שמעה מדברים על בקונין, והבחורה משיבה שבבית השייך למשפחתה מצויה מטרייתו של בקונין. כמו במקרה, הזכרת החפץ (אפוף הסוד) האניגמטי הזה משחק בכל זאת תפקיד חשוב בשימור הכללי של הסיפור של סמפרון. המספר ייכנס למערכת יחסים עם הבחורה הצעירה,  עמה ימשיך בקשר קצר אבל משמעותי בהמשך חייו. כך נכנסת המטרייה לשרשרת של חפצים, או קטע מוסיקלי אליהם מתייחס זכרונו של המספר ברגע בו הוא מחפש לשחזר תקופה זו של חייו.

הנה הנסיבות שהביאו להגעתה של מטרייתו של בקונין לבית הזה. מנובמבר 1869 עד אוגוסט 1873, בקונין חי בלוקרנו עם משפחתו בבית ששכר מטרזה פדרציני, אשה אלמנה. לפי סמפרון, לזו האחרונה היתה בת דודה שעבדה באותה עת אצל הסבא והסבתא רבא של לורן. ערב גשום אחד, האחרונה שהגיעה לקורס אצל בת דודתה השאילה מטריה שחורה גדולה, עם ידית מעוצבת כשהיא מתעלמת מכך שהמטריה שייכת למיקאיל אלכסנדרוביץ', הפליט הרוסי בשויץ האיטלקית אשר שכר דירה מרוהטת אצל הפדרציני. המטרייה נותרה אם כך, בבית עד שלאחר כמה חודשים, ואולי אפילו כמה שנים, בקונין הופיע אצל אבות אבותיה של לורן וביקש להשיב לו את המטרייה. והוא נעלב מסרובו של הסבא רבא של לורן שהשתמש בטיעון, על פי אגדה שהילכה במשפחה, שמי שהיה יריבו של הרכוש הפרטי, כמו שהיה בקונין, לא יכול לדרוש חזקה על המטרייה. אין יודעים מה האמת באנקדוטה הזו? בקונין עצמו לא מספר את הסיפור בשום תכתובת שניהל. יתכן שסמפרון פגש בבחורה הקשורה למשפחה ברכבת, אך ללא ספק אין זה שמה האמיתי וגם זה אינו חשוב.                          

הפרק נפתח בכניסה לקולנוע בלוקרנו שם מוצג יומן תיעודי שצילמו האמריקאים מתוך מחנות ההשמדה. פעם ראשונה שראה את התמונות הללו בסרט. סרט אילם, לפי אמצעי התקופה – זה לא היה חלום! היתה התובנה שלו.  בהמשך הסיפור על לורן מופיעה  גם האפיזודה על הפגיעה באוזן – ניסיון התאבדות או שמא נפילה על המסילה? היה זה ביום בו הופלה פצצה על הירושימה 5 באוגוסט 1945. דוקא הפציעה מזכירה לו שהוא חי!!! הצבע הלבן – השלג, החלוק הלבן, המילה שלג בשפות השונות. הוא קפץ מהרכבת "כשאני מוקף שאון כלבים ושאגות אנשי ס"ס, על רציף התחנה בבוכנוולד" (שם, 199). אין אפשרות להימלט מזכרון המחנה גם כאשר הוא אפוף בתחושת חיות בהירה כל כך.

     

חלק שלישי:     

יום מותו של פרימו לוי – הרהורים על דרכי הכתיבה, על משמעות הכתיבה, לורנס,

יום מותו של פרימו לוי הוא ארוע המקרב אותו לכתיבה שלו עצמו. הפרק פותח בהתבלטות של סמפרון בשנת 1987 לסיים ספר שהתחיל לכתוב. (וגילה שנולד ספר אחר, ספר חדש ולא זה שתכנן לכתוב), ניסה לכתוב בגוף שלישי, לתאר דמות ספרותית אבל התחושה שלו היא "מבחינה מסוימת, מאחר שהכתיבה החזירה אותי ללא הרף אל חיק צחיחותה של חוויה קטלנית" (שם, 205).  חשב שיוכל לחזור לחיים "אך התברר שהכתיבה היא, מבחינה מסוימת, סירוב לחיים". הוא בוחר בשכחה "כדי להישאר עם עצמי". לאחר פרסום "המסע הגדול" ספרו הראשון, השתנה הכול. החרדה מימים עברו שבה לקנן בו. בינתיים הוא עוסק בסרטים – כמו "המלחמה נגמרה" – מדיום הקולנוע קל יותר עבורו, יש בו שותפים רבים אחרים. מתחיל לכתוב בגוף שלישי את פרק הפתיחה של הספר הזה, אחר כך באופן טבעי עובר לכתוב בגוף ראשון, כי איש לא יכול לעמוד במקומו ולספר את הסיפור שלו. גם לא דמות בדויה. מניח בצד, בקרטון את הדפים שכתב ונתן להם כותרת : "הכתיבה או המוות"  והוא שב ללורנס, חברתו של הקצין הצרפתי שנתן לו את שירי רנה שאר ושאליה הלך על מנת להשיב את הספר כפי שהבטיח. לורנס היא האשה עמה הוא מנהל סיפור אהבה עדין. לורנס היתה היחידה עמה יכול היה לחלוק את הסיפור על בוכנוולד.

בכל רגע של החיים מתעוררת המצוקה. פרימו לוי מדבר על כך בעמוד האחרון של  "בהפוגה" .                            "הכל נהפך עכשיו לתוהו ובוהו: אני לבד במרכזו של אפס אפור ועכור, אני יודע מה משמעותו של זה, וגם ידעתי זאת מאז ומתמיד: אני שוב במחנה, ושום דבר לא היה אמיתי מלבד המחנה. כל השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע חושים, חלום: המשפחה, הטבע בפריחתו, הבית." (שם, 214)                                                                          והוא נזכר בכתיבת הספר "המסע הגדול" 1963 במדריד, במעון מחתרתי. בדירה של זוג שהגבר היה במחנה מאוטהאוזן וסמפרון לא יכול לגלות לו שגם הוא היה במחנה. והוא גם לא מוצא את עצמו בתוך הסיפור של האיש הזה, אף כי דברים רבים דומים היו בשני המחנות. הוא חולם בלילה על שלג ועשן ולאחר שבוע של שמיעת סיפורים הוא יודע כיצד יכתוב את סיפורו.                                                                            ואז מגיע הסיפור על המחזאי חואן לאריאה שכתב מחזה על קפקא והתאבד כי לא יכול היה לשאת את הזכרון של המחנות. סמפרון ביקש ליטול את שמו של לאריאה כשם מחתרתי. המשטרה מחפשת אותו ולאריאה מתאבד, מת במקומו...                          

ב- 11 באפריל 1987 התאבד פרימו לוי. מותו של פרימו לוי מחזיר אותו לחווית המוות.  פרימו לוי חש ששב לחיים בשל הכתיבה, וכך תיעד בספריו ובראיונות אתו.  אך הוא מעיד על כך שחש תחושת ניכור של הסובבים: אתה כותב ומתעד את חוויותיך ואנשים לא מאמינים לך, אפילו לא הקרובים אליך. הם מקשיבים, מפנים את גבם ועוזבים את החדר. (שם, 225)  בין פרימו לוי לסמפרון יש קוים מקבילים לא מעטים. שניהם פרסמו ספר "ההפוגה" ו"המסע הגדול" באותה שנה.  הקהל הבשיל להקשיב במהלך השנים לסיפורים על מחנות ההשמדה. הוא מסיים את הפרק בשאלות: מדוע לאחר 40 שנה חדלו זכרונותיו של פרימו לוי להיות לו למקור עושר? מדוע אבדה לו שלוות הנפש שדומה היה שהעניקה לו הכתיבה?

הו עונות, הו טירות  - אופני הזיכרון, הפכחון מהקומוניזם, ה"תרגום" לספרדית, "הספר האחד"

זכרון המוות והכתיבה מזכיר לו את מה שכתב קפקא למילנה במכתב השני שלו אליה כשזכר רק את צלליתה הנעה בין שולחנות בית הקפה. וסמפרון נזכר בכך כאשר קיבל פרס על תרגום הספר "המסע הגדול". מילנה מתה במחנות ההשמדה, במשרפות (שם, 229).  קפקא מדבר על מה שסמפרון מסכים לו: "לכולנו נזדמן להבחין תחילה בחִינוֹ של הילוך, בגאווה שמקרין הגוף, בגמישות הגלית של בגדי אשה  שאין מבחינים בפניה והנעה בין שולחנות בית הקפה. או בכניסה לתיאטרון, אפילו בקרון רכבת תחתית".   (אני נזכרת בדברים שכותב אורטגה אי גאסט על הנשים). הישיבה בזלצבורג בשנת 1964 בסעודה שבה חגגו 12 מו"לים את הוצאתו לאור בשתים עשרה שפות של הספר "המסע הגדול". ואשה שהזכירה לו את מילנה העלתה את זכרונו של קפקא, ומתעורר בו הפיתוי לעשות דגרסיה בסיפור ולספר על קפקא ואהבותיו, על קפקא ובעית הפיתוי בחייו. ושוב הוא הולך אחורה בזמן לציריך ב-1956 שם קנה את "מכתבים למילנה" של קפקא. 

אחר כך בא הפכחון מהקומוניזם.   הנסיעה לבוקרשט בשליחות המפלגה הקומוניסטית וחזרה לאולם בזלצבורג בו מגיש לו המו"ל הספרדי את העותק עם הדפים הריקים, וזה מזכיר לו את השלג של 1945 בבוכנוולד "מקץ תשע עשרה שנה, כמעט שנות דור ב- 1 במאי 1964 בזלצבורג. "שוב ירד שלג דאשתקד על חיי". הוא מחה את העקבות המודפסים של ספר שנכתב בנשימה אחת, בלא שאשיב רוחי, במדריד, בדירה מחתרתית. "שלג דאשתקד שב וכיסה את דפי ספרי, קברם תחתיו בתכריכו רך הפלומה. השלג מחה את ספרי. מכל מקום בגרסתו הספרדית" (שם, 246). ומתעוררת בו תחושה שעליו להתחיל לכתוב מחדש, להעלות על הכתב את חווית המוות. השלג קבר דוקא את שפת אמו - הספרדית  כי בספרד סירבו להדפיס את הספר וכתב היד שנמסר במקסיקו עוד לא היה מוכן (שם 241).  יום אחד הוא מחליט, יכתוב את הספר בספרדית (שכן כתב אותו בצרפתית), וקרלוס פואנטס אומר לו כך: וכך תוכל להגשים את חלומו של כל סופר "לבלות את חייו בכתיבה של ספר אחד, המתחדש ללא הרף"!  ברגע שנמסר לידיו העותק הספרדי השתנו חייו. הוא נזכר בגירושו מהמפלגה הקומוניסטית הספרדית  והוא מחליט לכתוב את הספר האחר, הספר הזה שבידנו.

שיבה לווימר – סגירת המעגל

סגירת המעגל. ההצעה לשוב לויימר ולצלם סרט תיעודי לטלויזיה הגרמנית לה סרב שנים רבות. רק בשנת 1992 נאות להצעה ולקח אתו את שני נכדיו כדי לעבור את החויה באופן מרוכך יותר. נכדים שהיה להם איזה שמינית של דם יהודי. למה הסכים להגיע? הציעו לו, חלם חלום ובו לא שמע את "משרפה, כבה" אלא את השירים שהושמעו ברמקולים, שירי אהבה גרמנים אמנם, אבל משהו שאיפשר לו להחליט להגיע. את הספר שכתב בשנת 1987 זנח בצד. הוא נקרא לשרת כשר התרבות בממשלה הספרדית.  הדרך היחידה לסיים את הספר היתה להענות לפניה להגיע לויימר. כשהם מגיעים למחנה יש שם איש כבן ארבעים שהסתכל בכרטיס במתעד את כניסתו של סמפרון למחנה, ושלא כפי שחשב שכתוב בו "סטודנט" היה כתוב בו משהו אחר – טייח-אמן וזה מה שהציל אותו. כי בעלי מקצוע היו נחוצים במחנה. נזכר בפרימו לוי וחושב לעצמו:" להיות בריא, סקרן כלפי העולם ויודע גרמנית – זה מה שהציל אותו.  

שלושה ספרים לקח אתו למסע הזה: "לוטה בויימר" של תומאס מאן. (לוטה של גטה, של "ורתר". התגוררה במלון "אלפאנט", המלון שבו הוא מתגורר עתה. מלון שאירח את גתה ושילר, באך ווגנר, וגם את היטלר). הספר השני היה כרך התכתובות בין היידיגר ליאספרס. גרמניה כמקום שבו התחוללו שתי אידיאולוגיות טוטליטריות של המאה ה- 20 – הנאציזם והבולשביזם.  הספר השלישי היה ספר השירים של פול צלאן. לפני שהוא יוצא מחדרו הוא קורא שיר שהוא העדות היחידה לשיחה שניהל צלאן עם היידיגר. צלאן רצה להוציא מהיידיגר הצהרה ברורה ביחס לעמדתו כלפי הנאציזם. היידיגר שתק. מצטט משירו של פול צלאן ומסבירו. (שם, 261).                                 

הכניסה למחנה מפתיעה אותו – המרחב הפנימי לאחר שגולחו הצריפים, המחנה הקטן, המחראות והיער שצמח שם.  המחשבה שיום אחד לא יישא איש זכרון ממשי של ריח המשרפות חולפת במוחן. נזכר בחבריו ובמשפט שכתבה קלוד אדמונד במכתבה: " הייתי אומרת בבירור: איש אינו יכול לכתוב אם לבו אינו טהור, משמע, בלא שביטל את עצמו די הצורך..." (שם, 265). פירושו של משפט זה הוא – שהכתיבה היא אסקזה ממושכת, אינסופית, דרך לביטול עצמך תוך קבלת אחריות לעצמך, אתה נהפך לעצמך מאחר שזיהית, הבאת לעולם את "האחר" שהוא הוא אתה עצמך מאז ומתמיד.       

מתברר שהמחנה הפך מחנה ריכוז מחודש בפיקוחו של הקג"ב בין השנים 1945-1950 ובו הוכנסו והומתו גרמנים רבים. קרבנות הסטליניזם.                                             

בפרק הזה חוזר הלייטמוטיב של "השלג ירד על שנתי / חלומי". ועתה ברור לו שהוא ישכון תמיד בחייו והוא צריך לסיים את הכתיבה של ספרו. "הכתיבה או החיים" ולא "הכתיבה או המוות".

---

[1] "לה פלומה" הוא שיר פופולרי שהוכנס לתרבויות שונות במהלך 140 השנים האחרונות. השיר הולחן בידי המלחין הספרדי באסקי סבסטיאן יארדייר לאחר שביקר בקובה בשנת 1861. את "לה פלומה" הלחין בשנת 1863 שנתיים לפני שמת באורח מסתורי בספרד מבלי לדעת כמה פופולרי יהפוך להיות שירו. השיר "לה פלומה" הפך פופולרי במקסיקו ובמקומות רבים נוספים כולל אפגניסטן, ספרד, הוואי, פיליפינים, גרמניה, רומניה, זנזיבר וגואה.

המוטיב של "היונה" נזכר כבר במאה החמישית 492 לפני הספירה ביוון, כשעדיין לא נראתה באירופה יונה לבנה. היוונים ראו יונים לבנות הבורחות מספינות הפרסים הטובעות במים. הדבר עורר את המחשבה שצפורים אלה נושאות אתם חזרה הביתה מסר של אהבה מהמלח שאבד בים. הנושא שמדבר על קשר סופי של אהבה המתגבר על המוות ועל הפרידה מופיע בשיר "לה פלומה". אף כי המילים לא שמרו תמיד על המקור, רוחו של השיר נותרה והמתח שבין פרידה לבדידות או אהבה ומוות נותר כשהיה. תרגומים ראשונים הופיעו כבר בשנת 1865 בצרפת, ובגרמניה בשנת 1899. בשפות שונות יש מילים שונות לשיר. באנגלית no more הושר על ידי דין מרטין ואלביס פרסלי.

ל"לה פלומה" יש אינטרפרטציות שונות על ידי מוסיקאים מרקעים שונים כולל : אופרה, ג'אז, רוק, תזמורות צבא ומוסיקה עממית. השיר נכנס לשיאי גינס כשהושר על ידי מקהלה בת 88,600 אנשים בהמבורג בשנת 2004.

La Paloma – Lyrics (public Domain)

1. Cuando salí de la Habana

¡Valgame Dios!

Nadie me ha visto salir

Si no fuí yo.

Y una linda Guachinanga

S'allá voy yo,

Que se vino tras de mi,

Que sí señor.

Refrain:

Si a tu ventana llega Una Paloma,

Tratala con cariño, Que es mi persona.

Cuentale tus amores, Bien de mi vida,

Coronala de flores, Que es cosa mia.

Ay! chinita que sí!

Ay! que dame tu amor!

Ay! que vente conmigo,

Chinita, a donde vivo yo!

2. El dia nos casemos ¡Valgame Dios!

En la semana que hay ir Me hace reir

Desde la Iglesia juntitos, Que sí señor,

Nos hiremos à dormir, Allá voy yo.

(Refrain)

3. Cuando el curita nos eche La bendicion

En la Iglesia Catedral Allá voy yo

Yo te daré la manita Con mucho amor

Y el cura dos hisopazos Que sí señor

(Refrain)

4. Cuando haya pasado tiempo ¡Valgame Dios!

De que estemos casaditos Pues sí señor,

Lo menos tendremos siete Y que furor!

O quince guachinanguitos Allá voy yo

[2] René Char

Elle est venue par cette ligne blanche pouvant tout aussi bien signifier

L'issue de l'aube que le bougeoir du crépuscule.

Elle passa les grèves machinales, elle passa les cimes éventrées.

Prenaient fin la renonciation à visage de lâche, la sainteté du mensonge,

l'alcool  du bourreau.

Son verbe ne fut pas un aveugle bélier mais la toile où s'inscrivit mon souffle.

D'un pas à ne se mal guider que derrière l'absence, elle est venue, cygne

Sur la blessure, par cette ligne blanche.

[3] Louis Armstrong on the Sunny Side of The Street lyrics

Grab your Coat And get your hat 
Leave your Worries on your doorstep
Life can Be so sweet 
on the sunny side of he street
Can you hear the pitter pat
Of the footsteps on your doorstep
Life can be so sweet
on the sunny side of the street
I used to walk in the shade
With my blues on parade
Now I'm not afraid
Since rover's Crossed over
If I never have a cent
I'll be rich as Rockefeller
gold dust at my feet
on the sunny side of the street
(inst. )
I used to walk in the shade
With my blues on parade
Now I'm not afraid
Since Rovers Crossed Over
if I never made a cent
I'll be as rich as john d Rockefeller
on the sunny 
on the sunny, sunny side of the street

[4] ססאר וייחו

ספרד, הרחיקי ממני את כוס התרעלה

בסוף הקרב

משמת הלוחם, בא לעברו איש

ואמר לו: "אל תמות, אני אוהב אותך כל כך!"

אך הגוויה, אויה! הוסיפה למות...

---

[i] בוריס טסליצקי

 11 באפריל 1945

בוריס טסליצקי – "המחנה הקטן" מעיד בראיון עמו שהתרבות במחנה היתה כל כולה בניגוד לדהומניזציה שסבבה אותם. בימי ראשון היו מתאספים, מדקלים או כותבים שירים ואף מציירים באמצעים הדלים שהיו ברשותם.

[ii] "שיר זמר כדי לשכוח את דכאו" 

                אראגון

אל תעירו את ליל הישנים הזה...

דבר לא יעיר את הישנים הלילה הזה

לא ייאלצו לרוץ בשלג ברגליים יחפות...

גופך שוב אינו הסחף הזה אל תוך מימי אירופה,

גופך שוב אינו הביצה העומדת הזאת המרירות הזאת

גופך שוב אינו קרבתם המבחילה של אחרים

שוב אינו צחנתו שלו...

בהיעצם עיניך כלום רואים כלום רואה אתה

כה מתוק היה למות בו ברגע

בתוך הבעתה שבה האיזון הוא תחבולה

בצל הקרון עומדת גוויה...

ישנם בעולם החדש הזה כה הרבה אנשים

שלהם הרוך לא יהיה עוד טבעי עד עולם

יש בעולם הישן הזה כה הרבה אנשים

שלהם הרוך מוזר יהיה מעתה עד עולם

יש בעולם הישן הזה כה הרבה אנשים 

שלהם כל רוך יהיה מוזר מעתה ועד עולם

יש בעולם הישן הזה כה הרבה אנשים

שילדיהם שלהם לא יוכלו הֳבינם

הו אתם העוברים

אל תעירו את ליל הישנים הזה...

הו אתם העוברים

אל תעירו את ליל הישנים הזה...

תרגום מצרפתית: מרים רינגל

ד"ר מרים רינגל

miriam.ringel@gmail.com