המסע באפריקה מעמיק וחושף שכבות לא צפויות: פגישה עם האישה הנערצת ביותר במדינת סאו טומה ופרינציפ, המשוררת הלאומית של האי, שמגלה כי בעורקיה זורם דם יהודי, מוביל אותי אל שני קברים של יהודים ב"אי התנינים", ואל ההיסטוריה הרחוקה, אל סיפורם של האנוסים – יהודים שנאנסו בלחץ האינקוויזיציה בפורטוגל להיטבל לנצרות.
המפגש עם המשוררת הגדולה של האי, אלדה אספיריטו סנטו, נערך בבית אגודת הסופרים שהיא מנהלת, לא הרחק מן המלון שלנו, במבנה פורטוגזי קטן ויפה המשקיף על רצועת החוף של האוקיינוס השקט.
בחור צעיר קיבל את פנינו והכניס אותנו לחדר מרוהט בצניעות: שולחן אחד גדול למדי וסביבו כסאות לא מרופדים, כמה שולחנות קטנים נוספים מפוזרים בחדר, מדפי ספרים פשוטים ביותר ועליהם כמות לא מבוטלת של ספרים. אנחנו מעזות ופותחות את החלונות לאפשר נשימה קלה יותר, שכן הימים כאן חמים ולחים מאוד.
לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה מרשימה וגדלת ממדים כבת 70 ששערה האפור-לבן אסוף לאחור, חיוך ענקי משוך על שפתיה, ומבט עיניה מלא שמחה וחוכמה. רוח חמה מנשבת ממנה. ניכר כי המראה החיצוני אינו מעניין אותה. אלדה אספיריטו סנטו מתיישבת לה ליד השולחן ואנחנו מתחילות לדבר.
המפגש עם המשוררת הגדולה של האי, אלדה אספיריטו סנטו, נערך בבית אגודת הסופרים שהיא מנהלת, לא הרחק מן המלון שלנו, במבנה פורטוגזי קטן ויפה המשקיף על רצועת החוף של האוקיינוס השקט.
בחור צעיר קיבל את פנינו והכניס אותנו לחדר מרוהט בצניעות: שולחן אחד גדול למדי וסביבו כסאות לא מרופדים, כמה שולחנות קטנים נוספים מפוזרים בחדר, מדפי ספרים פשוטים ביותר ועליהם כמות לא מבוטלת של ספרים. אנחנו מעזות ופותחות את החלונות לאפשר נשימה קלה יותר, שכן הימים כאן חמים ולחים מאוד.
לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה מרשימה וגדלת ממדים כבת 70 ששערה האפור-לבן אסוף לאחור, חיוך ענקי משוך על שפתיה, ומבט עיניה מלא שמחה וחוכמה. רוח חמה מנשבת ממנה. ניכר כי המראה החיצוני אינו מעניין אותה. אלדה אספיריטו סנטו מתיישבת לה ליד השולחן ואנחנו מתחילות לדבר.
פליסה ואני עם אלדה אספיריטו סנטו
אמה של אלדה אספיריטו סנטו שהיתה אף היא לוחמת חופש - צילום במוזיאון הלאומי של האי.
היא יודעת שאנחנו מישראל, ובטרם החלה לקלוח שיחה היא אומרת לנו בביטחון רב, כשהיא מורה על זרועה : "דם יהודי זורם בעורקיי".
אנחנו מביטות בה בהשתאות ומחכות להסבר. אלדה מספרת לנו בקצרה שבמאה ה-15, בעת שהפורטוגלים גילו את האי וכינו אותו בשם "אי הקרוקודילים" (ללמדכם שמסוכן היה לדרוך על אדמת האי...), שלח לכאן המלך הפורטוגלי ז'ואה השני כ-2,000 ילדים יהודים, על מנת להפכם לנוצרים. לאחר תלאות שעברו במקום הפראי הזה נותרו בחיים ככל הנראה כ-600 ילדים, ודמם של היהודים הללו התערבב לו בדמם של המקומיים, אפריקנים שהובאו כעבדים בעיקר מאנגולה ומוזמביק, על מנת לשרת את האדונים הפורטוגלים ששלטו באי.
אלדה מוסיפה ומספרת לנו שלפני כמה שנים נערך באי סאו טומה כינוס ואליו הגיעו כמה חוקרים ישראלים. הם מצאו כי בבית הקברות הנוצרי,ליד הגדר, קבורים שני יהודים ממרוקו שהגיעו לאי בסוף המאה ה-19, חיו ומתו כאן. היא מציעה לנו לפקוד את קברם.
הדברים הללו מרגשים אותנו מאוד ואנחנו מחליטות שזה בדיוק מה שנעשה מחר, ניסע לבית הקברות ונחפש את קברם של שני היהודים הללו.
אנחנו מביטות בה בהשתאות ומחכות להסבר. אלדה מספרת לנו בקצרה שבמאה ה-15, בעת שהפורטוגלים גילו את האי וכינו אותו בשם "אי הקרוקודילים" (ללמדכם שמסוכן היה לדרוך על אדמת האי...), שלח לכאן המלך הפורטוגלי ז'ואה השני כ-2,000 ילדים יהודים, על מנת להפכם לנוצרים. לאחר תלאות שעברו במקום הפראי הזה נותרו בחיים ככל הנראה כ-600 ילדים, ודמם של היהודים הללו התערבב לו בדמם של המקומיים, אפריקנים שהובאו כעבדים בעיקר מאנגולה ומוזמביק, על מנת לשרת את האדונים הפורטוגלים ששלטו באי.
אלדה מוסיפה ומספרת לנו שלפני כמה שנים נערך באי סאו טומה כינוס ואליו הגיעו כמה חוקרים ישראלים. הם מצאו כי בבית הקברות הנוצרי,ליד הגדר, קבורים שני יהודים ממרוקו שהגיעו לאי בסוף המאה ה-19, חיו ומתו כאן. היא מציעה לנו לפקוד את קברם.
הדברים הללו מרגשים אותנו מאוד ואנחנו מחליטות שזה בדיוק מה שנעשה מחר, ניסע לבית הקברות ונחפש את קברם של שני היהודים הללו.
לפני שהלכנו הורתה אלדה לבחור הצעיר שקיבל את פנינו לצלם לנו חומרים על אודות הכינוס שעליו סיפרה לנו – חומר כתוב וכמה תצלומים. כמו כן היא העניקה לי ספר שירים של משורר מקומי.
אלדה מתרוממת מן הכיסא (די בקושי מפאת גילה ומשקלה), ומלווה אותנו החוצה. ממרפסת הבית היפה הזה היא מנופפת לנו בידה, וחיוך ענקי נסוך על פניה.
אלדה מתרוממת מן הכיסא (די בקושי מפאת גילה ומשקלה), ומלווה אותנו החוצה. ממרפסת הבית היפה הזה היא מנופפת לנו בידה, וחיוך ענקי נסוך על פניה.
פליסה ואני צועדות לכיוון בית המלון. האוקיאנוס האטלנטי מצוי לצדנו השמאלי, מרחק מטרים ספורים מן המדרכה עליה אנחנו מהלכות. השעה היא שעת דמדומים והיופי ההיולי הזה מלווה אותנו כל הזמן. שתינו נרגשות ונפעמות מן המפגש עם האישה הענקית הזו, המקרינה כוח עצום. ברור לנו שלמדנו רק את קצה קצהו של הסיפור המסתתר מאחורי אישיותה הססגונית.
רק לאחר שובנו ארצה למדנו פרטים מרתקים על אודותיה: אלדה נולדה בשנת 1926 בסאו טומה, למדה בפורטוגל ונאלצה להפסיק את לימודיה מסיבות פוליטיות וכלכליות.
אמה, שהייתה לוחמת חופש, ישבה בבית הסוהר הפורטוגלי באי בשל פעילותה הפוליטית. בבניין בית הכלא ההוא פועל כיום המוזאון הלאומי של האי. תמונתה של האם מתנוססת על הקיר בחדר מיוחד במוזאון, ומשני צדדיה תמונות של עבדים מעונים וזבי דם. זהו כתם על ההיסטוריה של הפורטוגלים שנשאר כאן, והאם אינם יכולים להסירו.
למדנו כי אלדה הייתה מחוברת לפוליטיקה המקומית באופן משמעותי ביותר: היא שימשה כשרת החינוך והתרבות בשנים 1975-1978 שרת התקשורת והתרבות בשנים 1978-1980, בשנים 1980-1991 היא הייתה יו"ר הפרלמנט הראשון וחוקקה את חוק הבחירות (להזכירכם, סאו טומה קיבלה עצמאות בשנת 1975, כשתמה מלחמת הקולוניות ופורטוגל הפכה מאימפריה למדינה בתוך חבר העמים האירופי).
אלדה אספיריטו סנטו כתבה את ההימנון של סאו טומה ופרינציפ. המנון לא קצר, שכל ילד קטן יודע לשיר אותו בעל פה. משהו שאנחנו צריכים ללמוד איך להנחיל גם אצלנו.
כיום משמשת אלדה מזכירה כללית של אגודת הסופרים והמשוררים של סאו טומה ופריציפ, ובמסגרת עבודתה היא מעורבת בכל פעילות תרבותית חברתית באי.
למחרת בשעות אחר הצהרים אנחנו מבקשות מהנהג שיוביל אותנו לבית הקברות. המקום מצוי על גבעה הצופה על בתי העיר והאוקיאנוס השקט. אנחנו מחפשות את המשרד של בית הקברות, ומוצאות שם איש שמוכן להתלוות אלינו "למסע" החיפוש הזה אחר קברי היהודים. בקצה בית הקברות, ליד הגדר, הוא מורה לנו בידו על שני קברים, צמודים זה לזה, מכוסים בצמחייה עבותה.
יחד עם האיש הנחמד הזה אנחנו מנכשות את העשבים, וכך נחשפות לפנינו שתי אבני מצבה ועליהן כתובת בעברית: "כאן טמון אברהם כהן וכאן טמון אברהם גבאי...." אכן מרגש ביותר.
לפני כמה ימים שוחחתי עם אינסיו שטיינהרדט, יהודי פורטוגלי החי בישראל שנים רבות, עיתונאי ומידען, היושב בראש אגודת הידידות ישראל פורטוגל. סיפרתי לו על המפגש עם משוררת הגדולה של האי, ועל דבריה, כי דם יהודי זורם בעורקיה. אינסיו תהה על פשר האמירה הזאת. הוא הכיר את סיפורם של הילדים האנוסים, ואמר כי המקור הנאמן ביותר שפורסם על מה שידוע על הילדים האלה נמצא בספר «Os Baptisados em Pé» ("הוטבלו בעמידה"), של אליאס ליפינר ז"ל. בנו של ליפינר חי בישראל וכדאי שאנסה לשוחח עמו, אמר אינסיו, כיוון שיש בידיו כמה עותקים של הספר.
בשיחה טלפונית שקיימתי עם גדי, בנו של אליאס ליפינר, התברר לי שאביו היה אחד משני האנשים שהשתתפו בכינוס שעליו סיפרה לי אלדה המשוררת. כשהיה אליאס, אביו, בערך בן 80 הוא נסע לכינוס החוקרים. לרגל הנסיעה התלבט אם לקבל את כל החיסונים הנדרשים על מנת להגיע לשם, סיפר לי גדי. כשנועדנו להיפגש אמרתי לו כי יש בידי חוברת שנתנה לי אלדה המשוררת, ובה תצלום של אדם זקן כורע לפני קבר. גדי אמר שכאשר יראה את התמונה הוא ידע אם אכן זה אביו, כי הוא זוכר בדיוק באילו בגדים הוא נסע לאי הנעלם הזה.
אליאס ליפינר היגר מאירופה לברזיל ומשם לישראל. הוא היה עורך דין במקצועו וחדור מוטיבציה לחקור את נושא היהודים האנוסים הפורטוגלים שהתפזרו בעולם. בין מחקריו הרבים (הוא כתב 24 ספרים!) הוא עסק גם בסיפור על 2,000 הילדים הללו שהגיעו לאי סאו טומה.
את הספר הזה, שהיה האחרון שכתב, לא הספיק אליאס לראות יוצא לאור. הוא מת זמן קצר קודם לכן. הספר הזה הוא מעין מחאה, וליפינר נלחם בכוחותיו האחרונים על מנת להוציאו לאור.
בכותר עצמו טמונה המחאה: "הוטבלו בעמידה" (Baptisados em Pé), שם הספר, היה כינוי לאנוסים, שהוטבלו לנצרות כמבוגרים, ולא כתינוקות, כנהוג בנצרות, ועל כך הושמו ללעג בידי האינקוויזיציה. ליפינר עמד על כך שבכריכת הספר יופיע ציור של טבילת ישו, רמז לכך שגם ישו נטבל בעמידה.
פיירו דלה פרנצ'סקה (צייר איטלקי מתקופת הרנסס), "הטבלת ישו"בפגישה בגן ביתו של גדי ליפינר בירושלים, כשאוויר הרים צלול כיין מנשב לו סביב השולחן, אנחנו מנסים להשוות בין תמונה צבעונית של אביו לבין התמונה המטושטשת המופיעה בחוברת שנתנה לי אלדה אספיריטו סנטו בסאו טומה. גדי נרגש מאוד. הוא טוען שתנוחת הצילום, בה האיש כורע על ברכיו ליד הקברים היהודים, אינה אופיינית לאביו, ואולם כל השאר דומה להפליא, ועל אף שהתמונה בצילום שהבאתי עמי מטושטשת למדי, אנחנו כמעט "מחליטים" שכנראה זו אכן תמונת אביו.
ליפינר חיפש ומצא עדויות כתובות על אלפיים הילדים שהגיעו לסאו טומה ואסף את מחקריו בפרק מיוחד בספר "הוטבלו בעמידה": סופר יהודי פורטוגלי שהוגלה לאיטליה במאה ה-15 ושמו אוסק מתאר את אכזריותו המפלצתית של המלך ז'ואה השני, שנבעה מן הרצון העז להרחיב את האימפריה הפורטוגלית ולהוסיף לה קולוניות נוספות. באותה תקופה גילו הפורטוגלים את האי הנטוש סאו טומה, אי שהיה מאוכלס בחיות טרף רבות. במקום לא נמצאו ילידים, ואליו נשלחו בכוח 2,000 הילדים היהודים על מנת להפוך אותם לנוצרים. יש עדויות המדברות על 5,000 ילדים, אחרות על 900, ואין אפשרות לדעת את המספר המדויק.
"הגיעה השעה הקשה והנוראית", נאמר באחת מן העדויות הכתובות שנמצאו, "שבה נלקחו באכזריות ילדים רכים מזרועות אמהותיהם, שאחזו בילדיהן בכל כוח בניסיון למנוע את הניתוק מהן. ילדים קטנים מתחת לגיל 10, צרחו צריחות שהגיעו עד לב השמים, צרחות של כאב הפרידה מן ההורים בגיל כה תמים וצעיר.
"לבסוף הגיעו הילדים התמימים הללו למקום הנטוש הזה, סאו טומה, נזרקו מן הים ליבשה ושם הותירו אותם. היו שם לטאות גדולות שבלעו כל דבר. אם לא לתוך לוען של החיות הללו שהם נבלעו, מתו רוב הילדים מרעב".
בעדות אחרת מאותה תקופה נכתב כי המלך הפורטוגלי, דון ז'ואה השני נענש על מעשהו האכזרי ובנו יחידו, אלפונסו, מת כשנפל מסוס והותיר את אביו ללא בן. בהיותו על ערש דווי, כשהוא שרוי בהזיה, נשמעה צעקתו: "קחו מכאן את הילדים הללו"
בנוסף על קבוצת הילדים היהודים הללו, שכאמור, רובם לא נותרו בחיים, הובאו לאי עבדים ממקומות אחרים ביבשת אפריקה, כמו אנגולה ומוזמביק. דמם של הילדים היהודים, ששימשו אף הם עבדים, התערבב עם השנים בדמם של האפריקנים והרי לנו צאצאים מולאטים (חציים שחור וחציים לבן).
עדויות מעניינות נוספות מלמדות על מנהגים יהודיים שהשתמרו במשפחות מסוימות באי עד ימינו. כמו כן השתמרו באי שמות משפחה יהודיים. עדות מעניינת ביותר מספרת על האנוס לופו דה ליאו, שהיה כלוא בבית סוהר בליסבון והתחנן בפני האינקוויזיטורים, בשנת 1581, שישלחו אותו לאי סאו טומה. הוא חשב ששם יוכל להשתחרר מן הלחץ של ה"המשרד הקדוש" SANTO OFICIO – בית המשפט של האינקוויזיציה באותן שנים בליסבון
(הערה: כל הדברים לעיל הם תרגום חופשי שלי מפורטוגלית, מתוך האוסף הרב של העדויות שאסף אליאס ליפינר בספרו. מ.ר).
על התהליכים האכזרים שנקטה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (עד סוף המאה ה- 18!) לא נכביר כאן במילים, שכן זהו עניינו של ההיסטוריון.
נאמר רק כי המעשים היו קשים ואכזריים כמעשי הגרמנים הנאצים ולעתים אף יותר. היות שהכנסייה חפצה בהמרת דת באונס, בחרו יהודים רבים למות על קידוש השם ולא להמיר את דתם.
בפורטוגל נותרו יהודים רבים שהמירו את דתם והפכו למה שמכונה בשם "נוצרים חדשים". בעיר בלמונטה שבפורטוגל אפשר למצוא גם כיום צאצאי אנוסים. בשנים האחרונות שבו אל חיק היהדות לא מעט מן המשפחות הללו, אך עדיין אנו עדים לתופעות מעניינות של משפחות שבהן יש בן אחד שהוא כומר קתולי ובן אחר שהפך שוב ליהודי. מחקרים רבים נערכו בנושא זה, והמתעניינים מוזמנים להציץ בספרי ההיסטוריה וגם באתר האינטרט של העיר.
לאן מובילה אותי הכתיבה של יומן המסע הזה? דומתני שהעיסוק ביהודים האנוסים איננו אקראי. בשנים האחרונות אני חוקרת את ספריו של ז'וזה סאראמאגו ומצויה הרבה בפורטוגל ובקרב הפורטוגלים. אני חיה בתחושה של אדם המצוי בתוך מסע פנימי אל תוך עצמו, אל שורשיו, אל הגלגולים הקודמים שלו (אם מישהו חפץ להאמין בכך).
נשלחתי להעביר השתלמות למפקחים ומנהלים במערכת החינוך של סאו טומה והנה אני מוצאת את עצמי באי הנעלם הזה רוכנת על קברם של שני יהודים ומנכשת את העשבים על מנת לקרוא את הכתובת - בעברית ובפורטוגזית - הרשומה על גבי המצבה.
נפלאות דרכיו של כל מסע....
בפעם הבאה: מערכת החינוך באי – מגן הילדים עד למכון הפוליטכני הגבוה
* * *
מרים רינגל
"הגיעה השעה הקשה והנוראית", נאמר באחת מן העדויות הכתובות שנמצאו, "שבה נלקחו באכזריות ילדים רכים מזרועות אמהותיהם, שאחזו בילדיהן בכל כוח בניסיון למנוע את הניתוק מהן. ילדים קטנים מתחת לגיל 10, צרחו צריחות שהגיעו עד לב השמים, צרחות של כאב הפרידה מן ההורים בגיל כה תמים וצעיר.
"לבסוף הגיעו הילדים התמימים הללו למקום הנטוש הזה, סאו טומה, נזרקו מן הים ליבשה ושם הותירו אותם. היו שם לטאות גדולות שבלעו כל דבר. אם לא לתוך לוען של החיות הללו שהם נבלעו, מתו רוב הילדים מרעב".
בעדות אחרת מאותה תקופה נכתב כי המלך הפורטוגלי, דון ז'ואה השני נענש על מעשהו האכזרי ובנו יחידו, אלפונסו, מת כשנפל מסוס והותיר את אביו ללא בן. בהיותו על ערש דווי, כשהוא שרוי בהזיה, נשמעה צעקתו: "קחו מכאן את הילדים הללו"
בנוסף על קבוצת הילדים היהודים הללו, שכאמור, רובם לא נותרו בחיים, הובאו לאי עבדים ממקומות אחרים ביבשת אפריקה, כמו אנגולה ומוזמביק. דמם של הילדים היהודים, ששימשו אף הם עבדים, התערבב עם השנים בדמם של האפריקנים והרי לנו צאצאים מולאטים (חציים שחור וחציים לבן).
עדויות מעניינות נוספות מלמדות על מנהגים יהודיים שהשתמרו במשפחות מסוימות באי עד ימינו. כמו כן השתמרו באי שמות משפחה יהודיים. עדות מעניינת ביותר מספרת על האנוס לופו דה ליאו, שהיה כלוא בבית סוהר בליסבון והתחנן בפני האינקוויזיטורים, בשנת 1581, שישלחו אותו לאי סאו טומה. הוא חשב ששם יוכל להשתחרר מן הלחץ של ה"המשרד הקדוש" SANTO OFICIO – בית המשפט של האינקוויזיציה באותן שנים בליסבון
(הערה: כל הדברים לעיל הם תרגום חופשי שלי מפורטוגלית, מתוך האוסף הרב של העדויות שאסף אליאס ליפינר בספרו. מ.ר).
על התהליכים האכזרים שנקטה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (עד סוף המאה ה- 18!) לא נכביר כאן במילים, שכן זהו עניינו של ההיסטוריון.
נאמר רק כי המעשים היו קשים ואכזריים כמעשי הגרמנים הנאצים ולעתים אף יותר. היות שהכנסייה חפצה בהמרת דת באונס, בחרו יהודים רבים למות על קידוש השם ולא להמיר את דתם.
בפורטוגל נותרו יהודים רבים שהמירו את דתם והפכו למה שמכונה בשם "נוצרים חדשים". בעיר בלמונטה שבפורטוגל אפשר למצוא גם כיום צאצאי אנוסים. בשנים האחרונות שבו אל חיק היהדות לא מעט מן המשפחות הללו, אך עדיין אנו עדים לתופעות מעניינות של משפחות שבהן יש בן אחד שהוא כומר קתולי ובן אחר שהפך שוב ליהודי. מחקרים רבים נערכו בנושא זה, והמתעניינים מוזמנים להציץ בספרי ההיסטוריה וגם באתר האינטרט של העיר.
לאן מובילה אותי הכתיבה של יומן המסע הזה? דומתני שהעיסוק ביהודים האנוסים איננו אקראי. בשנים האחרונות אני חוקרת את ספריו של ז'וזה סאראמאגו ומצויה הרבה בפורטוגל ובקרב הפורטוגלים. אני חיה בתחושה של אדם המצוי בתוך מסע פנימי אל תוך עצמו, אל שורשיו, אל הגלגולים הקודמים שלו (אם מישהו חפץ להאמין בכך).
נשלחתי להעביר השתלמות למפקחים ומנהלים במערכת החינוך של סאו טומה והנה אני מוצאת את עצמי באי הנעלם הזה רוכנת על קברם של שני יהודים ומנכשת את העשבים על מנת לקרוא את הכתובת - בעברית ובפורטוגזית - הרשומה על גבי המצבה.
נפלאות דרכיו של כל מסע....
בפעם הבאה: מערכת החינוך באי – מגן הילדים עד למכון הפוליטכני הגבוה
* * *
מרים רינגל
וקצת חוש הומור של המשתלמים שלנו
