אקוודור - מיגל סוזה טאבארש

Equador - Miguel Sousa Tavares

קטעים נוספים מתוך הספר המתורגמים מפורטוגלית על ידי

הערה: "אקוודור" הוא רומן המתרחש באי סאו טומה שבמערב אפריקה. על אודות האי ותושביו יש בבלוג זה רשימות אחדות שכתבתי לאחר בקור בן שבועיים במקום בו העברתי השתלמות למפקחים ומנהלי בתי ספר.

אני משלבת בתוך קטעי התרגום תמונות שצלמנו חברתי פליסה ואנוכי.

הנה קישור לקטעים מתוך סדרת הטלויזיה "אקוודור" שמוקרנת בימים אלה בפורטוגל בשפה הפורטוגלית

http://video.aol.com/video-detail/equador-episdio-de-11-01-09-15/2584965257/?icid=VIDURVENT05

קטע מן הפרק השביעי:

...בערבו של יום חזר לואיש ברנרדו לעיר רכוב על סוס מלווה כתמיד על ידי וינסנטה ששימש מדריכו וכמתווך עם השחורים שדברו פורטוגלית גרועה. הוא היה מישהו שאפשר לשוחח אתו ברגעים של חוסר מעש. וינסנטה למד שהיו שעות בהן אדונו אהב לשוחח ואחרות בהן העדיף לשתוק כשהוא עטוף במחשבותיו. זה היה אחד מאותם רגעים. לואיש ברנרדו רכב מספר מטרים לפנים מביט בהיסח דעת בנופים החולפים על פניו בקצב דהירת הסוס. הם שבו מביקור בחווה נוסה סניורה דאס ניביש, המקום המיושב הרחוק ביותר באי. הוא ניצל את השבוע לערוך ביקורים בחוות, משימה שהיתה פשוטה בשל קרבת מרבית החוות לעיר סאו טומה, להוציא את החווה נוסה סניורה דאס ניביש. פרט לאחרונה ולעיר הבירה רוב האוכלוסייה של סאו טומה התרכזה בארבעה כפרים: טרינידד, מדלנה, סנטו אמארו וגואדאלופ. כולן ממוקמות ממערב לעיר ברדיוס של שלושים קילומטרים. היו אלה כפרים עגומים ללא מבני ציבור בולטים, עם מספר קטן של אנשים לבנים שמכרו סחורה לשחורים העניים.

ברכבם הם חלפו על פני בקתות אחדות שלצד הדרך. מבני עץ פשוטים מכוסים בענפי דקלים או עשויים מבוץ מהם בצבצה השמש. את תשומת לבו של לואיש ברנרדו משך דבר מה שנעלם מעיניו של וינסטה. המושל עצר את סוסו והביט בתמונה: בשלולית מים שנוצרה בעקבות הגשמים ליד אחת הבקתות התרחצו שני ילדים ערומים. עשן עלה מבפנים דרך חור בגג הלא יציב והתמזג עם ריחות היער. אמם של הילדים, אשה ללא גיל מוגדר הציצה מהפתח. היא היתה לבושה בשמלה צהובה ססגונית שהגיעה לכפות רגליה. לואיש ברנרדו ברך אותה בברכת ערב טוב והיא השיבה בהברה אחת בלתי מובנת. וינסנטה מיהר לדבר אתה בלשון בניב האזורי אומר לה משהו שגרם לה להביט בלואיש ברנרדו ולהרכין ראש בחשש מסוים ומתוך כבוד. היא חזרה על תשובתה שלא היתה ברורה. לואיש ברנרדו נראה כמי שאינו יודע מה הוא רוצה לעשות והמשיך לנעוץ בה מבט, וגם בילדיה אשר סיימו את משחק המים שלהם ונעמדו לידה.

הוא החליט לבקש מוינסנטה שיסביר לאשה שהוא רוצה לבקר בביתה. וינסנטה גלגל עיניו בפליאה אך לואיש ברנרדו התעקש.
- אמור לה!
כשהאישה שמעה זאת היא החלה למלמל בעצבנות כשהיא מצביעה אל פנים הבית ואל הדרך המובילה לעיר.
- דוטור, היא אומרת....
- אני מבין מה שהיא אומרת. אמור לה שאני רוצה לבקר בביתה ואתן לה כמה מטבעות כמתנה.
הוא ירד מהסוס, נתן את המושכות לוינסנטה והכניס יד לכיס מעילו להוציא חופן של מטבעות עבור האשה. היא הביטה במטבעות. נראה היה שהיא מהססת ואז לפתה אותם חזק בידה וזזה מן הפתח לאפשר לו להיכנס.
החום והריח בתוך הבקתה היו מחניקים. ריח לא נעים של קמח שרוף, ערבוביה וטינופת אפופים בענן עשן שעלה מן הרצפה עליה בערה אש מתחת לסיר מחרס. האויר היה בלתי נסבל, דליל ומעורר בחילה. עם כניסתו מן האור שבחוץ לא הצליח להבחין במאומה. אחר כך, כשהתרגלו עיניו לעשן ולחשכה למחצה יכל להבחין במספר כלי מטבח, כלי עבודה ופרסות סוסים מפוזרות על הקרקע או על שולחן מעץ תוצרת בית, לבֵנים רחבות מבוץ ומזרונים על הרצפה. הוא חש שהזיעה מציפה את שערותיו ויורדת לחזהו דרך זרועותיו. הוא נלחם להחניק רצון להקיא שחש בגרונו וברגליו הבוגדות בו. חשב שיש לו חום. במחשבה שניה חשב שהוא עומד למות כי לקה במלריה. אזר כוחות ורץ בכעס החוצה לאור ולאויר הנקי. כולם עמדו שם מביטים בו בשקט. הוא נעמד זקוף ככל שיכל ועלה על הסוס שוינסנטה ייצב את מושכותיו. נבוך הרים שתי אצבעות לעבר כובעו, אמר שלום לאשה ופרץ בדהרה.
במרחק מאה מטר משם נעצר והמתין לוינסנטה.
- אתה מכיר את האנשים הללו, וינסנטה?
- כן, בוס
- היכן נמצא הבעל? בחווה?
- לא, הוא בעיר, עובד בדואר.
לואיש ברנרדו נותר שוב שקט כשהוא חושב על מה שאמר לו זה עתה וינסנטה. ראש המשפחה של הבקתה ההיא לא היה סתם פועל חווה, הוא היה פקיד דואר. זה היה בית משפחתו של ממלא תפקיד במנהל הציבורי בסאו טומה. העוני והעצב שבתמונת הבקתה זעזעו אותו. אין איש לבן שיכול היה לשרוד בתנאים משפילים כאלה. המושל ראה במו עיניו מה שלא הוזכר בשום נאום רשמי בליסבון. הוא כמעט הקיא כשגילה את הסוד הנסתר של "שליחות הקידמה וההתפתחות שפורטוגל מבצעת בסאו טומה ופרינסיפה". כן, זה נכון שהיה גם נימוק שכנגד. בליל הנשף בשיחה ליד השולחן היה מישהו שהעיר: "תנו לאיש שחור בית של איש לבן, עם קירות לבנים, אמבטיה וכל השאר והוא יהרוס אותו בהרף עין". האמת היא שאיש לא גווע ברעב על פני האי והאנשים שראה בדרכו או בחוות נראו בריאים בגופם. לא היה רעב כיון שהטבע לא הרשה זאת. לחם העץ (פרי מאזור האוקיאנוס השקט), שהברון של Água Izé הביא לאיים גדל מעצמו ומידי שנה נתן שפע של פרי ששימש כלחם אמיתי. כל שאר הפירות היו בהישג יד וצריך היה רק לקטוף אותם מהעצים. החל משבעה מינים נפלאים של בננה, שלואיש ברנרדו העדיף את בננת הזהב ואת בננת התפוח ששמה מציע את טעמם של בננה ותפוח. דגים היו בשפע כה רב והוא ראה במו עיניו גברים עוסקים בדיג סמוך למזח, מסתפקים בזריקת רשת בהיותם עומדים על החול ומושכים אותה שורצת דגים וסרטנים מבלי להרטיב את רגליהם במים. המלאי היה כזה שהמקומיים דחו לובסטרים בבוז, אומרים שיש בהם כישוף ובסאו ג'ואה דוס אנגולרש בדרום בלילות ירח מלא שורות של דיונון הרוקחים ענקיים זחלו על החוף והנשים יכלו פשוט לאסוף אותם חיים בדליי העץ שלהן. חזירי בר שוטטו על החופים או הגיחו פתאום ממעבי הג'ונגל ולא היו שייכים לאיש. ללהוטים לצייד סאו טומה היתה גן עדן של יונים, קיכלים וצפורים למאכל אחרים. פרט לכך היה צמח הקאסאווה שכאן כמו בכל אפריקה היה מזון עיקרי המועדף על השחורים. איש לא רעב למוות בסאו טומה. הם לא סבלו מבצורת שתקפה אזורים אחרים של אפריקה ולא היו צריכים לנדוד כדי למצוא אוכל. מדוע חיו השחורים של סאו טומה בתנאים עלובים כאלה? האם זה בשל עצלותם וטבעם, כפי שהסבירו הלבנים, או שמא בשל חוסר הרגישות של האחרונים שמעטים העזו להעלות זאת על דל שפתם?


קטע מן הפרק השמיני:


בצהרי היום כשפעמון החווה צלצל שלוש פעמים לארוחת הצהרים בבית הגדול היה לואיש ברנרדו שטוף זיעה לאחר שביקר בשלושה מבנים סמוכים. הוא ראה בתי מלאכה אחדים – את הנגרים, את הנפחים ואת הפחחים – היה בביתו של המשגיח ובבקתות הקש שרוחבן ארבעה מטרים מרובעים. חלונות קרועים על כל אחד מן הקירות שנועדו לכניסת הבריזה הקלה כדי לצנן את האויר. הוא נכנס לפעוטון ובו כארבעים ילדים ואשה אחת שנראתה עסוקה מבלי לעשות משהו מיוחד. הוא ביקר בבית החולים של החווה. בנין ארוך ובחלקו הקדמי מעין "חדר ניתוח", היכן שאוחסנו בארונות עץ שורות כבדי משקל של בקבוקים נושאי תוויות. שולחן נמוך ועליו מכשירי ניתוח מוזרים עשויים מתכת שצורתם מפחידה, כפי שמכשירים רפואיים נוטים להיות. גודלה של המחלקה היה ענק, לאורך הקירות חלונות וכחמישים מיטות ברזל בצבע קרם מכל צד. רופא מקומי, שאת גילו קשה לאמוד, ארשת סיפוק על פניו אותה לא ניסה להסתיר ליווה אותו בביקור זה שנראה שהוכן כהלכה. על מרבית המיטות נפרשו סדינים נקיים. שלוש אחיות שחורות עור לבושות היו במדים מגוהצים חדשים. הרצפה רטובה עדיין משטיפת הבוקר. קירות לבנים שסוידו זה מכבר ומיטות שאכלסו חולים שאיש מהם לא נאנח או נאנק. הכל היה מושלם פרט לריח פורמלין וצחנת מוות. עזובה ודממה מוחלטת הספוגים באויר ובחושים שלא יכלו להגן על תחושת אכזבה קשה. בשום מקום אחר בעולם לא חש בדידות מייאשת כל כך. לואיש ברנרדו הקשיב בשקט להסברים שנתנו לו הרופא ומנהל החווה ולא שאל שאלות כלשהן. מהלך בקצב מהיר דרך המחלקות, מנסה לא להביט ישירות בעיני החולים המקופלים במיטות כמו חיות לכודות.

פסי הרכבת שנותרו מן התקופה בה שלטו הפורטוגלים באי

בית החולים הפורטוגלי או מה שנשאר ממנו כיום. בנין נטוש, חלונות שבורים וחיות בית העושות את צרכיהם מתחת למבנה.




הם יצאו לדרך כששני שחורים מלווים אותם, צועדים לפנים ואוחזים בידיהם שתי מנורות שמן וחניתות. הם התקדמו במהלך כעשרים דקות ללא אור כשהכה אותם הגשם בעת שהתכוננו

כך נראים השמים קצת לפני הגשם , אחר כך טיפות הגשם

לעלות לפסגת מקקו כדי לחתוך ימינה לאורך שביל שיצא מצידו השני של הכביש בכפר סנטו אמארו. במקום זה הסתיים הג'ונגל ויהיה קל להגיע לסאו טומה גם בלילה החשוך.
אולם הגשם ניתך ארצה בעוצמה כה גדולה שהיה קשה לעקוב אחר השביל. לואיש ברנרדו החליט לעצור. הם ירדו מהסוס, קשרו את הסוסים לעץ קרוב ותפסו מחסה תחת השיחים לצד המסלול. וינסטנה פרש מעיל גשם ששמר למקרים דחופים כאלה ומתח אותו מעל ראשי השיחים ליצור מחסה ארעי לו וללואיש ברנרדו. שני השחורים מחוות ריו דו אורו המשיכו לעמוד תחת המבול. לואיש ברנרדו קרא להם להיכנס תחת המחסה אולם הם לא נראו מבינים.
הוא צעק לאחד מהם כדי להתגבר על רעש הרעם המתגלגל.
- הי, אתה, מה שמך?
השחור היסס אך לבסוף ענה – הם קוראים לי יהושע, בוס.
- יהושע, בוא הנה.
שני השחורים הביטו בו מוכי אלם כמו היה לואיש ברנרדו מדבר למישהו אחר.
- בוא הנה, אמרתי.
הם הביטו זה בזה וניסו להבין האם היתה זו פקודה או הזמנה. אולם לואיש ברנרדו פינה להם מקום לשבת לצדו. שקטים ומכווצים היו כשהתכופפו למטה והביטו מתחת לשיחים מרגישים לא שייכים. לואיש ברנרדו הבחין עתה בצלקת עמוקה בזרועו החשופה של יהושע ולאורך הגב שעתה הופנה אליו. אגלי זיעה מעורבבים בטיפות גשם ניגרו לאורך גופו והריח יחד עם הצחנה שהגיעה מהצמחיה הספוגה במים כמעט חנקה אותם במחסה הזעיר המאולתר שלהם.
ד"ר ולנסה, מושל סאו טומה ופרינסיפה בעקבות פגישה מלכותית, שבמהלך הפוגה בצייד שערך המלך בוילה ויסוזה צוּוה לנטוש את ליסבון והנוחיות שבה. מצא עצמו עתה מצטופף תחת מעיל גשם מלוכלך, תופס מחסה מפני גשם זלעפות, נאכל בידי יתושים, שטוף זיעה עם שלושה בני אדם שחורים שאין לו דבר משותף עמם. אולם ברגע זה באמצע הג'ונגל המשימה החשובה היתה להמתין שהמבול ייפסק, לעלות על סוסו ולהיעלם על ההר בחשכת היער על צרחותיו, צמחי הליאנה המטפסים והצללים העמוקים שבו. זאת כדי להגיע לכפר הקרוב ביותר ולעלות על שביל בטוח עליו ירכב במשך שלוש שעות נוספות עד שיוכל להשתכשך באמבט ולהתמתח במיטה אשר בביתו שבאי.
תשישות שנבעה כתוצאה ממשא אינסופי של עצב ותחושת רפיון נפלה עליו, מאיימת להכניע אותו שם לנצח בתחושת תבוסתנית. משימתו נכשלה, כבודו נשכח. הוא ישוב לארמון המושל, יתישב במשרדו ויכתוב מכתב למלך: "אני מרים ידיים. מה שאדוני המלך ציווה עלי לעשות הוא מעבר ליכולתי". אחר כך יעלה על האניה הקרובה חזרה לליסבון ולחיים שידע ואהב. העיתונות ואויבי המלך ירמסו את שמו הטוב. מולדתו, או מה שרואה עצמה ככזו, תזכור לו את נטישתו. אך לפחות יחזור בריא ושלם ומוכן לחיות מחדש. הוא יברח מהגיהינום הירוק הזה, מהבדידות שבאיים הטרופיים והעצבות של האנשים כאן שלא ניתן להכחישה. הוא ישוב חזרה מאפריקה.
חשיכה השתררה בכל. היער היה כולו בגוון שחור כהה נאבק במשבי רוח. אחד השחורים מחוות ריו דו אורו הדליק מנורה וריח השמן הציף את המחסה שלהם שהוא מצא אותו מנחם ומוכר באופן אבסורדי. היה זה הריח מלילות הדיג בים הפתוח בססימברה בסירה של אנטוניו אמאדור. הריח מבית סבתו בילדותו כששמע את קולות המשרתים במטבח ואביו שהשתעל בחדר השינה מבשר את המוות שעטף אותו. אותו ריח שנשאר במסדרון כשאמו נאנחת ובידה נר עברה בין החדר שהתגורר בו המוות והחיים במטבח שאיש כבר לא שלט שם יותר. אמו, כל כך מרוחקת, כל כך בודדה, כל כך אובדת עצות, מופיעה בזכרונות הילדות המבולבלים שלו בחושך היער. ריח השמן, אדם מת משחפת, אשה שאיבדה את טעם החיים נודדת בתוך מסדרון וקולות שהגיעו ממעמקי הבית בו התחבאו להם החיים. והוא עצמו, ילד קטן עטוף בסדין כותנה ושמיכת פלנל מתחבא מפני המחלה והסערה בחושך המגן של חדרו. הילד לואיש המאזין לכול רחש בבית.
- האם יש מישהו? – הוא חזר על השאלה כמה פעמים בלילות כשחשב שהכל נראה חשוך ורחוק יותר. אך איש לא השיב לו.
הוא חיפש סיגריה בכיס מעילו והדליק אותה במצית. האור האיר ביעף את פניו של יהושע שהסתובב כששמע את קול המצית. פניו היו קשים אך עדיין ילדותיים. בלובן עיניו ניבטה תערובת של סבל ושמחה בלתי מובנת. מבט נכנע אך נאמן נראה על פניו כשסובב ראשו לפנים כדי להקשיב לגשם. לואיש ברנרדו חש תחושה של רוך כלפיו. "ברגע זה, בעולם כולו לא קיים איש שאני חש אליו קרוב יותר. לא חבר, לא אשה, לא מאהבת או משפחה. רק האיש הזה שעמו אני חולק שני מטרים של מחסה נגד הגשם".
הוא הושיט ידו ונגע בכתף המצולקת של יהושע וגרם לו להסתובב מחדש.
- מאיפה אתה, יהושע?
אותם פנים מוכות פאניקה. אותו היסוס. אותו פחד.
- אני מביילונדו, בוס.
- ומתי הגעת לכאן?
הוא הרכין ראשו כמו בהכחשה. האם יענה?
- מזמן, בוס.
- כמה זמן?
- הרבה, הרבה זמן. כבר שכחתי – שיניו הלבנות הבהיקו בחיוך עצוב.
- האם תמיד היית כאן בחוות ריו דו אורו?
יהושע הנהן בראשו. תשובתו היתה כה ברורה שלא היה צורך שידבר. לואיש ברנרדו הבחין כיצד חברו נותר שקט, לא הסתובב והמשיך לנעוץ מבטו בגשם. יהושע הביט הצידה בחוסר נוחות ונראה היה שהיה שמח שהחקירה תסתיים. הוא הבחין כיצד וינסטה חש בחוסר נוחות אף הוא, יושב לצדו ומתנדנד כמו ילד עצבני.
אולם הוא לא ויתר.
- והאם חתמת על חוזה עבודה?
הוא הנהן שוב מהר כל כך כמו מי שצפה מראש את השאלה.
- האם חתמת בעצמך, יהושע?
- כן, אני חתמתי, בוס.
- האם אתה יודע לחתום את שמך, יהושע?
הפעם לא הנהן בראשו ועשה עצמו כמי שלא שמע את השאלה.
לואיש ברנרדו חש כמעט אכזרי כשהניח את ידו בכיסו והוציא משם עט ופנקס קטן. חיפש עמוד ריק והושיט לו את הניר והפנקס.
- חתום את שמך כאן, יהושע.
הוא הניד ראשו לשלילה ונעץ מבט שקט בקרקע.
- האם אתה יודע מתי מסתיים החוזה שלך, יהושע?
שוב הניד ראשו ושוב שתיקה. רק קול טפטוף הגשם נשמע עתה.
- האם יש לך כאן משפחה?
- יש לי אשה ושני ילדים, בוס.
לואיש ברנרדו סיים את שאלותיו. נותרה לו שאלה אחת שמצא עצמו מתקשה לשאלה.
- יהושע, האם אתה יודע שתוקף החוזה הוא לשלוש שנים – כשהוא יסתיים תוכל לעזוב אם תרצה בכך. האם אתה רוצה לשוב למולדתך כשיפוג תוקפו של החוזה שלך?
השקט היה כבד מנשוא. הגשם פסק: החיים שנעצרו נראו שבים לתוך היער. חברו של יהושע התחיל להתרומם ויהושע חיקה את מעשיו אף הוא, אך לואיש ברנרדו אחז בזרועו ואילץ אותו להביט בו ישירות.
- ובכן, יהושע, האם אתה רוצה לשוב למולדתך?
הוא הרים עיניו מן הקרקע. באור למחצה ראה לואיש ברנרדו דמעה מעכירה את לובן עיניו של יהושע כשנעץ בו מבט ישיר.
התשובה הגיעה כל כך בשקט שהוא צריך היה להקשיב היטב כדי לשמעה.
- אינני יודע, בוס. אינני יודע דבר בענין זה. ברשותך.... - משוחרר וחרד גם יחד הוא עזב את המחסה הארעי שלהם כמו היתה החירות ממתינה לו שם בחוץ.

אקוודור - רומן מאת מיגל סוזה טבארש

תרגום שלי לפרק ראשון מתוך הספר "אקוודור" מאת מיגל סוזה טבארש

Equador -Miguel Sousa Tavares (my translation
תרגום (דוגמא)

פרק ראשון
עמ' 11-16

לאחר שהתרחשו להם הדברים, כמעט בלתי נמנע להרהר איך צריכים היו להיות החיים אם היו מנהלים אותם אחרת. לו ידע מה מכין לו הגורל בעתיד הקרוב, אולי לא היה לואיש ברנרדו ואלנסה עולה על הרכבת בתחנת באריירו באותו בוקר גשום של חודש דצמבר 1905.
אולם עתה, במחלקה הראשונה כשהוא נשען על כורסת קטיפה אדומה נוחה, צפה לואיש ברנרדו מבעד לחלון בנוף החולף לו ברוגע, מבחין כמה מעט מאוכלסים השדות המישוריים, זרועי עצי אלון השעם והאלון המצוי האופייניים כל כך לאזור אלנטז'ו, וכיצד שמי הגשם שהותיר אחריו בליסבון חשפו בביישנות שטחים ריקים אשר בעדם מתעוררת לה מתפנקת השמש החורפית. מחפש היה להעסיק עצמו בקריאה דמומה באותן שעות נסיעה בעצלתיים עד לוילה ויסוזה. [1] מונדו, העיתון המועדף עליו הוא מונרכי באורח מעורפל אך מצהיר על היותו ליברלי וכמו שמציין שמו עוסק במצבו של העולם ו"באליטות השולטות בנו". באותו בוקר הודיע מונדו על משבר גלוי בממשל הצרפתי בנוגע לעלות בנייתה של תעלת סואץ אשר המהנדס לספס לא התעייף מלחפור כמו מטורף זועם, כשהוא יוצר חוב כספי מבלי לציין מועד לסיום העבודה. הייתה שם גם ידיעה על בית המלוכה האנגלי המציינת את יום הולדתו של המלך אדוארדו השביעי אותו חגג בפרטיות עם משפחת המלוכה. הוזכרו גם איגרות ברכה שהתקבלו מכל המלכים, הראהז'ים, השייכים, המושלים וראשי שבטים של האימפריה הענקית הזו שהעיתון מונדו הזכיר לקוראיו ש'השמש בה לעולם איננה שוקעת'. באשר לפורטוגל, היו חדשות על עוד מסע עונשין נגד הנתינים במעמקי מערב אנגולה. עוד אירוע מסובך למחיר קיומה של הקולוניה. כמו כן צוינה התכתשות חדשה בין נבחרי המפלגה הרפורמית של היינץ ריביירו ובין הפרוגרסיביים בראשותו של ז'וזה לוסיאנו דה קסטרו בעניין ה"רשימה האזרחית" של הארמון המלכותי. התקציב הציבורי השמור לפקידות בית המלוכה שלעולם אינו תואם את ההוצאות. לואיש ברנרדו הניח את העיתון על המושב הפנוי שלידו והעדיף להרהר בעתיד להתרחש בחייו בעקבות נסיעה זו.
בן 37, רווק ומתנהג באורח מופקר כאשר מאפשרים לו זאת המקום והנסיבות. כמה נערות מקהלה ורקדניות בעלות מוניטין מפוקפק, זבניות מרובע ביאשה, שתים או שלוש נשות חברה נשואות וחסודות וזמרת סופרן גרמניה שנויה במחלוקת, מתלמדת במהלך שלושה חודשים בתיאטרון סאו קרלוס ואשר הוא לא היה היחיד שחיבב אותה. הוא היה, אם כן, רודף שמלות הנוטה להתקפי מלנכוליה. למגינת לבו של אביו המנוח עזב בגיל 22 את לימודי המשפטים באוניברסיטת קואימברה. הקריירה שלו כעורך דין הסתכמה בשהות קצרה כמתלמד במשרדו של עורך דין מפורסם מקואימברה, והוא נמלט מן השליחות הזו והפנה לה עורף לנצח. הוא שב לליסבון האהובה עליו ובה עסק במקצועות שונים עד שהפך יורש של אביו בתפקיד שותף בכיר בחברת ספנות שעסקה בהפלגה בין האיים. שלוש ספינות, כל אחת בת 12 טון, נושאת מטען ונוסעים בין האי מדיירה והאיים הקנאריים, קבוצת האיים האזוריים והאיים של קאבו ורדה. משרדי החברה היו ממוקמים בבנין בקצהו של רחוב אלסרים. שלושים וחמישה העובדים שלו היו מפוזרים בארבע קומות של בנין מפואר בככר מארקז דה פומבל. לואיש ברנרדו התמקם בחדר רחב מידות ששני חלונותיו פונים לנהר הטז'ו דרכם היה צופה כמגדלור יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. בתחילה, הוא נהנה מן האשליה שהוא ששולט על צי אוקיאנוסי וכמעט על גורל העולם. מאשֵר את המברקים ותקשורת הרדיו של שלוש הספינות הבודדות שלו המגיעות ליעדן. מעדכן את מקום הימצאותן באמצעות דגלונים שנעץ במפה גדולה של החוף המערבי של אירופה ואפריקה שתלה על הקיר בחדרו. מהר מאוד חדל להתעניין במיקום היומי של קאטלינה, קאטרינה ושל קאטונטו והפסיק לנעוץ דגלונים על המפה. אולם הוא המשיך להופיע בהתמדה ברציף רושה קונדה-אובידוש כדי לצפות בעגינה ובהפלגה של ספינות החברה. רק פעם אחת, ברוחם של מגלי העולם או בשל חובת המשרד הפליג באחת מספינותיו: הלוך ושוב עד מינדלו וסאו וינסטנה. נסיעה לא נוחה ביותר כדי להגיע ליבשת שכוחת אל חסרת כל עניין לאירופי בן-תקופתו. אמרו לו שזו לא הייתה באמת אפריקה, אלא פיסת ירח ששקע לתוך הים. על כל פנים לא נעור בו כל רצון להפליג הלאה בחיפוש אחר אותה אפריקה שעליה שמע סיפורים מלהיבים רבים כל כך.
שוהה היה דרך קבע במשרד שברחוב אלסרים ובביתו שבסאנטוש, שם התגורר בגפו עם מנהלת משק בית זקנה שירש יחד עם בית הוריו. זו הכריזה לעיתים קרובות לעברה של העוזרת במטבח, אשה מכוערת כקיפוד המתגוררת ברובע ביירו ביאשה, ש"הילד צריך להתחתן". את ארוחות הצהרים אכל באורח קבוע במועדון שלו בשיאדו, ארוחות ערב נהג לאכול במלון ברגנסה או בג'רמיו או בשקט של ביתו. לעיתים היה משחק קלפים עם חברים ועורך ביקורים חברתיים בבתי המשפחה. לפרקים בילה בתיאטרון סאו קרלוס או בחגיגות במועדון טורף או ג'וקי. מרושת חברתית, שנון, נבון, איש שיח נהדר. רווי תשוקה להכיר את העולם באמצעות ירחונים באנגלית ובצרפתית, שתי שפות בהן שלט ברהיטות שהיתה נדירה בליסבון של אותם ימים. שאלת הקולוניות ריתקה אותו והוא קרא כל מה שמצא בנושא ועידת ברלין.[2] בעקבות האולטימטום הבריטי צפה ועלתה השאלה של 'מעבר לים' וכשהפכה נושא לשיח ציבורי לוהט פרסם לואיש ברנרדו שני מאמרים במונדו אשר צוטטו ונדונו רבות. הניתוח שלו שהיה קר וחד הציג תפיסה מאוזנת בין הלהט הפטריוטי ובין ההתנגדות למלוכה שהיתה מקובלת בקרב אנשי הרוח ואשר עמדה בניגוד מוחלט להתבדלות הנראית לעין של המלך דום קרלוס. המלך הגן על קולוניאליזם מודרני בנוסח מסחרי, כזה העוסק בחיפוש משמעותי של אותם דברים שפורטוגל יכולה להשיג בפעילות באפריקה: באמצעות מפעלים המנוהלים ברוח מקצועית וב"רוח תרבותית". ולא עוד "עיסוק במגמות שכאן לא מעניינות איש. פורטוגלים המתנהגים כמו ראשי שבטים גרועים יותר מאלה שפגשו באפריקה ולא כמו אירופים, זקני התרבות המתפתחת, בשירות מדינתם".
המאמרים שלו שמשו נושא לויכוחים בין "אירופים" ל"אפריקניסטים". הפרסום לו זכה עודד אותו להרחיק לכת והוא פרסם חוברת קטנה בה אסף נתונים מספריים המתייחסים ליצוא והיבוא בקולוניות באפריקה בעשר השנים האחרונות. מטרתו היתה לתמוך במסקנתו שמסחר זה היה מתאים לאירופה של ימים עברו ואיננו מספיק לצרכי פורטוגל, ולמעשה אף נגרם הפסד ניכר לאפשרויות שיכלו להתממש באמצעות מחקר הגיוני ואינטליגנטי של האוצרות שמעבר לים. "לא די להכריז בעולם שיש לנו אימפריה, סיכם, צריך גם להסביר מדוע מגיע לנו להחזיק בה". הויכוח שהתעורר היה לוהט ואלים. מעבר לתעלה החליט ה"אפריקניסט" קינטלה ריביירו, בעלים של מפעלים רבים במוזמביק, להגיב בתשובה שנונה בעיתון קלארים. "מהן ידיעותיו של ואלנסה אודות אפריקה"? שאל וסיכם: "לא די להכריז בפומבי, כמו הולאנסה הזה שיש לו ראש. יש צורך להסביר מדוע מגיע שיהיה לו ראש ולהחזיק בו".
ההלצה הזו של קינטלה ריביירו והויכוח הציבורי שהתעורר בשל הצהרותיו של לואיש ברנרדו פתחו בפניו דלתות רבות. האמת היא שחלק גדול מאנשי ליסבון העירו על כך שזה בזבוז שאיש צעיר בעל כישרונות, אינטליגנציה וידע כמוהו מבזבז את מיטב שנותיו בצפייה בנהר הטז'ו מבעד לחלון ובשיטוט בעיר בחיפוש אחר מעשי אהבהבים.
ענין זה גווע לפני מספר חודשים. לואיש ברנרדו חש הקלה לשוב אל חייו השגרתיים והשלווים. הוא הרגיש שחוסר הנוחות על היותו מרכז ויכוח ציבורי העיב על הפרסום המקרי וההערצה להם זכה. בכל מקרה זה תורגם להזמנות רבות לארוחות ערב שבהן צריך היה להאזין לדעות מטופשות בנושא "השאלה שמעבר לים" שהסתיימו תמיד בשאלה הרטורית:
- ומה אתה חושב על כך, ואלנסה?
ברגע זה ממש, ברכבת מליסבון לוילה ויסוזה חשב לואיש ברנרדו על ההזמנה המוזרה להתייצב לארוחת צהרים ביום חמישי בארמון בוילה ויסוזה שהמלך העביר אליו באמצעות המזכיר האישי שלו, הרוזן דה ארנוזו. ברנרדו דה פינדלה, הרוזן דה ארנוזו, הוא אחד ממשתתפי הקבוצה המפורסמת של "מנצחי החיים",[3] אשר לפני מספר שנים טלטלה את החיים האינטלקטואלים במדינה. היה לו הכבוד לזכות בביקורו הבלתי צפוי של הרוזן במשרדי החברה הימית שלו. זה מצדו הסתפק במסירת ההזמנה ורק הוסיף:
- סלח לי, אדוני היקר, אינני יכול לגלות מה הוד מלכותו מתכוון לומר לך. אני יודע שהנושא הוא בעל חשיבות רבה ושהמלך מבקש לשמור את הפגישה בסוד. בכל אופן, נראה שהטיול עד וילה ויסוזה ייטיב עמך וישחרר אותך מן האוירה הזו של ליסבון, יתר על כן אני יכול להבטיח שתאכל שם טוב מאוד.



---------------------





עמ' 18-23


הערב, למשל, הוא יסעד את ארוחתו עם חברים במלון סנטרל. חברה מגוונת של גברים בני 30 עד 50 שנה המתאספים כל יום חמישי לארוחת ערב. מפנקים עצמם במנה העיקרית של מלון סנטרל ודנים בחדשות העולם והרעות החולות של הממלכה. ריטואל של גברים בדמותו של לואיש ברנרדו: רציניים ולא משעממים, מחוסרי דאגה אך אינם קלי דעת.
הלילה היתה לו סיבה מיוחדת מאוד להתרגש לקראת ארוחת הערב ועל כן החליט להזמין כרטיס לרכבת של שעה חמש, מקוה שהאיחורים התכופים של הרכבות לא ימנעו את הגעתו בזמן למלון סנטרל. ז'ואה פורז'אש, אחד מחברי הקבוצה של ימי חמישי וחבר ילדות שלו עוד מימי בית הספר היסודי, אמור היה להביא עמו הודעה מבת דודתו מתילד. לואיש ברנרדו הכיר את מתילד ערב אחד בבית ידידים משותפים בעיירה אריסרה. מחשבותיו נדדו לליל הירח הזה בו ראה את ז'ואה חוצה את הסלון לעברו ולצידו מתילד האוחזת בזרועו. לואיש ברנרדו חש רעד, אזהרה מפני סכנה ממשמשת ובאה.
- לואיש, זו בת דודתי מתילד עליה כבר ספרתי לך מזמן. וזה לואיש ברנרדו ואלנסה, הרוח
הספקנית ביותר של בני דורו.
היא חייכה למשמע דברי בן הדוד ושלחה מבט ישיר לעברו של לואיש ברנרדו. היא היתה כמעט בגובה שלו והוא היה גבוה למדי, חיוכה ונימוסיה היו כשל נערה. לא יותר מבת 26 שנה, חשב לעצמו. אך היתה כבר נשואה – זאת ידע. הוא אף ידע שבעלה עובד בליסבון והיא מבלה את החופשה כאן עם שני בניה. הוא רכן ונשק את ידה המושטת רואה שיש לה אצבעות ארוכות ודקות והאריך בנשיקה יותר ממה שהנימוס מחייב.
הוא הרים את עיניו וגילה שהיא ממשיכה לנעוץ בו את מבטה. ושוב חייכה:
- מה פירושה של רוח ספקנית? האם זה כמו לומר רוח יגעה?
ז'ואה מיהר להשיב במקומו:
- לואיש עייף? לא, יש דברים שאינם מעייפים אותו לעולם, אמת, לואיש?
- אכן. אינני מתעייף לעולם להביט באשה יפה, למשל.
הדברים לא נשמעו כמחמאה אלא כמעט כמו הצהרה לפתיחה של מאבק שעומד להתרחש. את השקט המביך שהשתרר באויר ניצל ז'ואה פורז'אש כדי לסגת:
- טוב, ההכרות ביניכם נעשתה. את יכולה לחקור את נושא הספקנות בזמן שאני הולך לחפש משקה. אולם, בת דוד יקרה, היזהרי, אינני יודע אם הספקן הנודד הזה הוא חֶברה מומלצת ביותר בעיני באי הסלון הזה. בכל מקרה אני שב מיד, לא אנטוש אתכם.
היא הביטה בו מתרחק. על אף הופעתה מלאת הביטחון חשב לואיש ברנרדו שראה דאגה ניבטת מעיניה כששאלה אותו:
- האם זה רגע מסוכן?
לואיש ברנרדו חש שהמשפט אודות הנשים היפות היה מאיים ובלתי הולם והוא השיב לה במתיקות:
- לחלוטין לא. אין זה כך עבורי ואינני רואה מדוע זה יהיה כך עבורך. אמנם אינך מכירה אותי
אולם אוכל לומר לך שמטרת חיי איננה להתהלך בעולם ולהזיק לאחרים – למילותיו היה צליל אמיתי ונראה שהיא חשה שוב בנוח.
- אם כך, נפלא. אך אמור לי, מתוך סקרנות, מדוע בן דודי סבור שאתה עשוי להיות חֶברה
לא מומלצת ביותר?
- בעיני המבטים של אנשי הסלון, הוא אמר. וכמו שאת יודעת המבטים של אנשי הסלון לעולם
אינם תמימים גם אם מה שהם רואים הוא תמים ביותר. במקרה המסוים שלנו, אני מניח שאי הנוחות נובעת מכך שאת נשואה ואני רווק ושנינו משוחחים כאן יחד בלילה נפלא שכזה.
- אה, טוב,הנימוסים, זה מה שאתה רוצה לומר. הנימוסים הנצחיים! בסופו של עניין בעולם בו אנו
חיים נראה שזו המהות הממשית של הדברים.
עתה היה זה לואיש ברנרדו ששלח מבט ישיר ועמוק לתוך עיניה. מבטו הטריד אותה, היא נראתה לפתע פגיעה, משהו שקסם והפחידו כאחת. כאשר פנה אליה שוב אימץ טון דיבור כן לחלוטין, כזה שהפיג את חששה.
- הקשיבי, מתילד. הנימוסים וכל השאר יש להם ודאי תפקיד חברתי ואין בדעתי לשנות את העולם ולא את החוקים שככל הנראה מבטיחים אם לא חיים מאושרים לאנשים לפחות חיים שקטים. פעמים רבות הייתי רוצה שהחוקים לא יהיו רבים עד כדי כך שהחיים יתמזגו עם חזותם החיצונית. אולם אני חושב שבתוך המגבלות יש לנו תמיד בחירה. לי, על כל פנים יש את זכות הבחירה ועל כן אני מחשיב עצמי אדם חופשי. אולם אני חי בסביבת בני אדם אחרים ומקבל את החוקים שלהם, בין אם אני מסכים אתם או בין אם לאו. אומר לך משהו: את בת הדוד והאשה המועדפת על ז'ואה, והוא החבר הטוב ביותר שלי מאז ומתמיד. טבעי ששוחחנו אודותיך והוא תמיד דיבר עליך בהתלהבות וברכות. לא אכחיש שבשל כך היתה בי סקרנות להכירך ועתה כשהכרתיך אני יכול להעיד שאת הרבה יותר יפה ממה שהוא תיאר. יתירה מזו, את נראית לי אשה יפה ביותר בחוץ ובפנים. לאחר שיר ההלל הזה אינני רוצה בשום אופן שתרגישי נבוכה: ועתה אחזיר אותך לז'ואה. שמחתי להכירך ונראה שהלילה נפלא שם בחוץ.
הוא הרכין את ראשו באלגנטיות וצעד צעד אחד לאחור, עשה סימן של מי שמצפה שהיא תיסוג יחד אתו. אולם באותו רגע שמע את קולה השקט, מעומעם אך החלטי באופן בלתי צפוי.
- חכה! ממה אתה בורח? אחרי הכל, ממה בורח גבר שמצהיר שהוא חופשי? האם אתה מנסה להגן
עלי?
- אכן, אם את רוצה לראות זאת כך. ובכלל, היש רע בדבר? – רצה אף הוא להשמע החלטי, אולם לואיש ברנרדו הוא זה שחש עתה חסר בטחון. הדברים יצאו קצת משליטה.
- לא, זה מאוד אבירי מצדך. אני מודה לך מאוד. אולם אינני אוהבת שמגנים עלי מפני סכנות
שאינן קיימות. סלח לי אבל במקרה הזה ובהקשר של השיחה הזו, הדאגה שלך די מעליבה אותי.
"אלוהים אדירים, עד היכן יגיעו הדברים?", חשב לעצמו. נשען על הקיר לא יודע מה לומר או מה
לעשות. צריך היה להישאר, לצאת החוצה? "איזו אווילות, אני נראה כמו מתבגר מפוחד. מדוע ז'ואה לא מופיע לגאול אותי מהבלבול הזה?"
- אמור לי משהו, לואיש ברנרדו – שברה את השתיקה, ממשיכה במשחק והוא ענה לה מפוחד קמעה:
- כן?
- אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?
- בבקשה...
- מדוע מעולם לא נישאת?
"לעזאזל, זה הולך מדחי אל דחי, חשב לעצמו."
- כיון שלא התאים לי. למיטב ידיעתי אין חוק המכריח מישהו להתחתן.
- לא, אין חוק כזה, אולם למרות זאת זה מוזר. עכשיו תורי לגלות לך סוד, אף כי עבורך הוא לא
יהיה סוד גדול. גם חברותי דברו עליך לעיתים ובמונחים מסתוריים ביותר. מתארות אותך כגבר נאה, אינטליגנטי, תרבותי, נעים הליכות ובמצב כלכלי טוב. אומרים שיש לך מוניטין של רודף שמלות אף כי בענין זה אין מסתורין. אם כן, מהו המסתורין של היותך רווק?
- אין כל מסתורין. מעולם לא ממש התאהבתי ועל כן מעולם לא נישאתי. פשוט כך.
- זה מוזר...- התעקשה כאילו הדברים הללו בלבלו אותה.
- מה כה מוזר: שמעולם לא התאהבתי או שמעולם לא נישאתי?
לואיש ברנרדו לקח מחדש את היוזמה בצליל מאתגר. היא הבחינה בשינוי נימת קולו והסמיקה, מוטרדת מעצמה וממנו.
- לא, מוזר הוא שמעולם לא התאהבת באשה... יכולת להתאהב בתשוקה גדולה ולהתחתן.
המילים נאמרו במהירות רבה, ולואיש ברנרדו הבחין במבט לוהט בעיניה והוא מיד התחרט על דבריו. אך הדברים נאמרו ושקט השתרר ביניהם כאילו היתה ביניהם הסכמה שבשתיקה.
כשהופיע לבסוף ז'ואה כדי לשבור את שתיקתם ניצל זאת מיד לואיש ברנרדו על מנת לצאת לנשום אויר צח. ברך בנימוס לשלום והתחמק החוצה אל תוך הלילה שאור הירח הציץ בו מבעד לערפל. נראה היה שהים בחוף אריסיירה נרגע. מרחוק נשמעה מוסיקה שהגיעה מיריד עממי ומחלון פתוח הפונה לרחוב הגיעו צלילי קול וצחוק של מכרים שנשמעו שמחים. לואיש ברנרדו חש לפתע צורך בשמחה הזו. מתפתה היה ללכת לכיוון המוסיקה לריקודים, לבחור נערה ולרקוד בזרועותיה, לחוש אותה מטביעה עצמה בקלילות על פני גופו כשהוא מריח את הבושם הזול שעל שערותיה. וכאשר יהיה מונע על ידי פיקחון פתאומי ילחש באזנה: "התרצי להינשא לי?"הרעיון העלה בו חיוך, חשב שלמחרת בבוקר יראה לו הכול אחרת. הדליק סיגריה בחושך והאזין לצעדיו שלו כשהוא מהלך לכיוון בית המלון.

[1] וילה ויסוזה – בעיר אבורה דרומית לליסבון – כיום משמש המקום כבית מלון מפוא
[2] ועידת ברלין בשנת 1885 בה נערך דיון על חלוקת הקולוניות בין האימפריות השונות. פורטוגל דרשה את מוזמביק ואנגולה וגם אנגליה רצתה בהן.
[3] "מנצחי החיים" זו קבוצה של 11 אינטלקטואלים בפורטוגל בסוף המאה התשע עשרה שעסקו בויכוחים על החיים והחברה.

ספר האי נחת - פסואה בשפה הסינית- Pessoa in Chinese

כנס בינלאומי - פרננדו פסואה

סיכום דברים מהכנס הבינלאומי
פסואה כפרדיגמה ותופעת ההטרונימיה: גישה משווה

The Pessoa Paradigm and the Phenomenon of Heteronomy – a colloquium in the Hebrew University, Jerusalem


השבוע ביליתי יומיים ארוכים ונפלאים בכנס בינלאומי אודות המשורר פרננדו פסואה. מספר המשתתפים היה דל מאוד, ולצערי ולצערם של חברי הישראלים מספר המרצים מן האוניברסיטה שמצאו לנכון להיות נוכחים לאורך כל הכנס היה קטן באופן מביך.
לא די בהצגת ה'נייר' שלך אם אינך מקשיב ל'נייר' שהכין חברך, ובעיקר אם העמית הזה משתייך לשורת המומחים הגדולים ביותר של שירת פרננדו פסואה.
איני מתימרת להיות מומחית גדולה בתורת הספרות, אך היתה לי תחושה שכמה מן הדוברים לא הצליחו להבין את משמעות המושג הטרונים בתרבות הפורטוגלית, או נכון יותר להבין את המשמעות שהעניק למילה זו המשורר הענק הזה פרננדו פסואה.
לחברי הישראלים ולי חסרו מאוד, בכנס זה, ובבית ביאליק בהשקת הספר, רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה ריש, שתרגמו יחדיו את ספרי השירה של פרננדו פסואה.

התרגשות גדולה אחזה בי כשנודע לי, שפרופסור אדוארדו לורנסו מגיע להשקת הספר בבית ביאליק ואחר כך לכנס בירושלים. ההכרות האישית עמו, כמו גם עם החוקרים הפורטוגלים האחרים שהגיעו לכנס, היא חוויה שאוכל לחלוק אותה רק באמצעות סיכום קצר של הדברים שאמרו במעמד הרשמי. את השיחות הפרטיות שניהלנו אשאיר לשיחה בעל פה עם חברים ומכרים כאן בישראל ושם בפורטוגל.
החוקרים האחרים שהגיעו: ד"ר ז'וזה בלנקו שעמד בראש קרן גלבנקיאן בליסבון ואשר השיק לאחרונה את ספרו המכיל את כל הביבליוגרפיה שנכתבה אודות פרננדו פסואה.

ריצ'רד זניט, המתרגם לאנגלית של פרננדו פסואה. ריצ'רד זניט הוא מומחה ידוע בשירת פסואה אשר העתיק את מגוריו מארצות הברית של אמריקה לליסבון לפני כעשרים שנה.
חוקר נוסף שהגיע לכנס הוא פרופסור פרננדו קברל מרטינש, אשר דבריו זרקו אור על יצירת פסואה שנכתבה באנגלית.
האחרון סיפר שלפני כמה שבועות קיבל מחבר את ספרו של פרננדו פסואה – ספר האי נחת, בהוצאה סינית, בשפה הסינית, מעוטר בציורים ובתמונות שהסינים הדביקו לטקסט.
הנה הכריכה של הספר בסינית ותמונה עם פרופסור פרננדו קברל מרטינש.

דברים שאמר פרופסור אדוארדו לורנסו
Eduardo Lourenço – Mythology of Heteronomy




יושב הראש של המושב הראשון הציג את אדוארדו לורנסו כסופר בעל שם. אדוארדו לורנסו אמר שהוא צריך היה להגיע לירושלים על מנת שיקרה לו הנס הזה שיכנו אותו בתואר שרצה כל חייו להיקרא בו – סופר. כאשר בכל מקום הוא נקרא "כותב מסות" – Essayist . 50 שנה חוקר לורנסו את פסואה.
פרננדו פסואה הוא זה שהמציא את המושג "הטרונים". – האני הוא האחר – Le moi est un autre
ארתור רמבו Rimbaud הצרפתי דיבר אף הוא על כך.
פסואה הוא זה שיצר את המיתולוגיה של ההטרו נימים. כידוע, מכלול יצירתו התפרסם רק לאחר מותו. בחייו פרסם ספר שירה אחד בפורטוגלית שכותרתו היא "מסר" ושירים רבים אחרים שלו ושל ההטרו נימים שיצר, בעיתונים ובכתבי עת שבחלק מהם היה אחד מן העורכים. ("אורפאו", למשל Orpheu ).
הדור הראשון שפגש את היוצר המוזר הזה התקשה להבינו ולעכלו...
כידוע, את לידת ההטרו נימים מתאר פרננדו פסואה בעצמו במכתב שכתב לחברו, אדולפו קסאיס מונטיירו, וגם המכתב הזה, לדעת לורנסו, יכול להיקרא כפיקציה.
כשפרננדו פסואה אומר שיש לו שמות רבים הוא למעשה אומר ש"אין לנו שם". בענין זה הוא הקדים את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו שהתייחס לנושא השמות בספרו "כל השמות".
לא מדובר אצל פסואה בתופעה של "כפיל" או "כפילות", במונחים פסיכולוגיים. פסואה מודע ליצירה שלו ועל כן התופעה הזו של ריבוי ישויות אינו יכול להחשב כתופעה פתולוגית.
במכתב ההטרו נימים המופיעים אינם בני אדם במובן המלא של המילה. הם למעשה הופעת טקסטים.
יש כמה קוריוזים מענינים הנוגעים לענין לידתם. אלברטו קאירו "נולד" לאחר שהטקסטים נולדו והוא המורה של כולם.
ריקרדו ריש נולד שנה לפני פסואה ומת שנה לאחר מותו של ממציאו.
לדעת אדוארדו לורנסו יש לקרוא כל טקסט של פסואה כמו היה זה טקסט של מישהו אנונימי. פסואה עצמו חי בדרמה שלו עם ההטרו נימים.
בעולם הספרותי התקבל פסואה גם כן באופן מוזר, התיחסו אליו כאל "מכונה ספרותית": הוא המינוטאור, הוא גם אריאדנה, שנותן את החוט על מנת לצאת מן הלבירינט הזה.
תופעת המצאת דמויות אופייני לילדים כולם והוא חלק מהתפתחות של רוב הילדים.
כל תרבות המערב היתה אחוזה בתרבות הטרו נימית – הנושאים הגדולים היו במשבר. הנושא של "האדם" – האדם שנותן משמעות לעולם, הפילוסופיה של דקרט – האדם הוא העיקר, הוא המרכז.
פסואה נולד לתוך התרבות הזו של הספרות והתפיסה של האדם כמרכז העולם, של התרבות הסימבולית, של תרבות הפנטזיה.
בספר האי נחת - The book of disquietude, Livro de Desassossego כותב פסואה "אני חולם, כולי חלום". לחיות בחלום, במרחב שאיננו מרחב, בזמן שאיננו זמן – זה פסואה.
ההטרו נימים עושים רושם לעיתים שהם מציאותיים יותר ממנו עצמו.
לעולם לא נוכל לדעת באמת מה ואיך הוליד את ההטרו נימים והתופעה הזו של פסואה בעולם הספרות כמוה כרצון לגעת ב"אמת", וכפי שהיוונים אמרו "האדם לא יכול לגעת באמת מבלי למות".....

המפגש עם יצירתו של וולט ויטמן, מי שאמר שמה שקיים זו רק המציאות, "הדיאלוג" הזה שקיים פסואה עם ויטמן היא שהולידה את ההטרו נימים.
אלורו דה קאמפוש הוא הקרוב ביותר לויטמן. ריש מדבר על כך שאין שום דבר – nada.
לורנסו העיר על כך שהשיר הראשון של כל אחד מההטרו נימים הוא שיר מאוד חיובי. אט אט הם משתנים והופכים למלנכוליים.
לורנסו סיפר שהכיר את קירקגור וקפקא באותה תקופה בחייו, בהיותו סטודנט וזו היתה קטסטרופה עבורו.
שניהם, קירקגור וקפקא מצויים בתוך הרפלקציה על המציאות, זו שאינה ניתנת לנגיעה. אנחנו נוגעים ב"צל" של עצמנו או ב"צילם" של הדברים סביבנו.

על העמוד היציב - ריקרדו ריש - בית ביאליק

סאראמאגו וריקרדו ריש - משחק בין בדיה למציאות
De Saramago a Ricardo Reis - Um Jogo de Ficção e Realidade

Beit Bialik, a Embaixada de Portugal e a Editora Carmel

têm o prazer de convidar para o sarau
Fernando Pessoa na Beit Bialik
Por ocasião da publicação do livro
“Na Coluna Firme” - Poesia, Ricardo Reis
Tradução / Rami Saari e Francisco da Costa Reis
(Editora Carmel)
Saudações:
Josefina Reis Carvalho / Embaixadora de Portugal em Israel
Ayelet Bitan Shlonsky / Directora, Beit Bialik
Participantes:
Prof. Eduardo Lourenço / Sobre a Poesia de Fernando Pessoa
Miriam Ringel / De Saramago a Ricardo Reis – Um Jogo de
Ficção e Realidade
Leitura de poemas:
Amir Or, Ruth Almog, Eran Bar-Gil, Shai Dotan, Raquel Chalfi
Música:
“Phoenix” Ensemble / Cantares de Amor Luso-Brasileiros
Directora Musical: Myrna Herzog
Apresentação: Keren Koch

מרים רינגל

הרומן שכתב ז'וזה סאראמאגו בשם "שנת מותו של ריקרדו ריש" התפרסם בשנת 1984.
הקריאה בספר הזה כמוה ככניסה ללבירינת.... מין גן שבילים מתפצלים שאתה חפץ לבקר בהם ולמעשה אינך רוצה לצאת מן הגן הזה, כי כל שביל מוביל לשביל אחר ותקצר היריעה והדקות שהוקצבו לי על מנת שאוכל להתייחס לחלק מן השבילים הללו... ובכל זאת, אדבר בקצרה על המשחק בבדיה ומציאות שעורך סאראמאגו בספר זה.
בראיון עמו מספר סאראמאגו שבגיל 17, בספרית בית הספר המקצועי בו למד מצא עותק של כתב העט "אתנה" בו הופיעו מספר אודות בחתימתו של ריקרדו ריש. הוא נותר נפעם מיופים של השירים. באותה עת חשב שריקרדו ריש הוא דמות מציאותית, הוא לא ידע מאומה אודות ההטרו נימים ופחות מכך אודות פרננדו פסואה עצמו.
ריקרדו ריש הוא המשורר שמעיד על עצמו ש"חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם". ריש הוא המשורר המשכיל ביותר מבין ההטרו נימים: רופא, יודע לטינית, ניאו קלאסי בסגנון כתיבתו, מי שאדיש לכל ענין ודבר וחי בחוסר ענין את הטרגדיות של העולם.
הגיוני היה שיהיה זה המשורר עמו אמור היה סאראמאגו לא להזדהות כלל וכלל ובכל זאת הוא הופך להיות דמות ראשית בספרו. סאראמאגו אומר שהספר "שנת מותו של ריקרדו ריש" נכתב בדיוק על מנת להראות לריקרדו ריש את מחזה העולם, ולשאול אותו אם הוא ממשיך לחשוב שחכם הוא זה שמסתפק בהרהור אודות העולם...
אתן כאן דוגמא אחת לענין זה מן הרומן.
ריקרדו ריש חוזר מתצפית על אניות המלחמה שעל אחת מהן נמצא אחיה של לידיה. ב- 8 בספטמבר 1936אכן התרחש מה שנקרא בהיסטוריה הפורטוגלית בשם A Revolta dos Marinheiros ,"מרד הימאים" נגד שלטונו של סאלאזאר, אף כי המרד לא צלח שכן היו לממשל ידיעות מוקדמות אודותיו. הספינה "אפונסו דה אלבוקרק" מופצצת ושנים עשר ממלחיה נהרגים. בדיעבד מסתבר שהאח של לידיה בין המתים. ריקרדו ריש חוזר לביתו נסער, נשכב על המיטה, וכך נאמר שם: ע' 335 (שלוש מאות שלושים וחמישה), בתרגומה של מרים טבעון:
"הוא הליט את עיניו בזרועו כדי שיוכל לבכות כאוות נפשו, דמעות אוויליות, שהרי המרד הזה לא היה שלו. חכם הוא מי שמסתפק במחזה העולם, אומַר זאת ואשוב ואומַר, מה אכפת כל זה למי שלא איכפת לו עוד מי מפסיד ומי מנצח"...
הספר נפתח בעובדה מציאותית אחת – פרננדו פסואה מת ב- 30 לנובמבר 1935.
אלורו דה קאמפוש, ההטרונים, משגר מברק לריקרדו ריש, שנמצא בגלות בברזיל כבר 16 שנה בשל היותו פרו מלוכני, ומודיע לו על מות פסואה – זוהי בדיה
וריקרדו ריש מגיע לליסבון – אף זו בדיה
סאראמאגו נותן המשכיות לחיים לדמות ללא עתיד, שבקושי היה לה עבר שטחי. הגיבור ברומן זה הוא יצור בדיוני, שהוא השראה מדמות בדיוניות אחרת. הגיבור של סאראמאגו הוא חלק מישות שכבר קיימת בספרות, תוצר של הדמיון המפותח של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. ריקרדו ריש של סאראמאגו הוא דמות של נפש פועלת. הסופר צריך על כן לשכנע את הקורא שיש אמת כפולה לדמות הבדויה הזו.

מענין שמכל היצירות של סאראמאגו שחלקן עסק באירועים היסטוריים כמו: בניית המנזר במאפרה, סיפור המצור על ליסבון, חייו של ישו, הרומן "שנת מותו" יש בו יותר פרטים היסטוריים מכל רומן אחר והוא גם המבדה המענין ביותר שיצר סופר זה.
סאראמאגו בוחר למקם את הסיפור בסיומה של שנת 1935 ולאורכה של 1936 – שנה הרת אירועים באירופה ובפורטוגל – פרנקו ומלחמת האזרחים בספרד, מוסולוני באיטליה, היטלר בגרמניה, מרד הימאים הפורטוגלים, הדיקטטורה של סאלאזאר ו"המדינה החדשה" ה- ESTADO NOVO שנמשכה מ-שנת 1926 עד 25 באפריל 1974, עם מהפכת הפרחים.

סאראמאגו נוהג לכתוב לצד כל ספר במחברת שחורה מחשבות, רעיונות ופרטים שמסייעים לו בכתיבת הרומן.
ב"שנת מותו" לא הסתפק סאראמאגו רק במחברת השחורה. הוא נטל לעצמו יומן שנה של השנה בה כתב את הספר. מחק והתאים את הימים המדויקים כפי שהופיעו בשנת 1936, קרא בעיתונות של אותה עת והעתיק לעצמו את האירועים השונים ואחר כך השחיל אותם בחוכמה רבה לתוך הסיפור שבנה.

במהלך הספר נערכים מפגשים בדיוניים בין פרננדו פסואה לריקרדו ריש וכך יש לנו שרשרת של מעשה בדיון. פסואה בדה את ריש וסאראמאגו. בדה את הסיפור ואז השאלה הנשאלת היא כבר "מי בודה את מי, פסואה את ריש או ריש את פסואה ואולי ס. את שניהם?"
כשריקרדו ריש מגיע לליסבון נותרים לפסואה 8 חודשים לחיות לאחר המוות....יש כאן משחק ברעיון של 9 ירחי לידה מול 9 ירחים שלאחר המוות.
פסואה המת החי הוא רואה ואינו נראה. רק ריש רואה אותו ולעיתים הוא גם מראה עצמו בפני אחרים, הכל על פי רצונו.
המפגשים הללו, הנערכים במקומות שונים: בחדר המלון בו שוכב ריש עם לידיה החדרנית, בגינה או ברחוב בליסבון, בבית קפה או בבית ששכר ריש, מאפשרים לפסואה ולסאראמאגו ללגלג על ריקרדו ריש.

שמה של החדרנית בבית המלון בו שוכן ריש הוא לידיה, כשצריכה היתה להיקרא בשם "מריה" כמו רוב החדרניות, כי לידיה הוא שם מיתולוגי, פואטי, ...לידיה החדרנית היא בת 30, רווקה, גוף חטוב למדי, פורטוגזית חומת שיער קלאסית... היא אשה ששתי רגליה על הקרקע, ויש לה דעות פוליטיות מנוגדות לחלוטין לאלה של ריש, (עד כמה שאלה אכן קיימות אצל האיש הזה). היא תוהה לקראת סיומו של הרומן מה היא עושה אתו כשאחיה הימאי הקומוניסט מת על קידוש האידיאלים שלו, המנוגדים לחלוטין לאלה של ריש, שרואה את העולם ממרחק של זמן... לידיה באמת מתאהבת בריש, בעוד הוא כדרכו מתאהב באשה הבלתי מושגת, מארסנדה הנערה מקואימברה שהיא בתו של נוטריון, נערה בתולה תמימה שיש לה מום ביד השמאלית, זו היד שמושיטים לענידת הטבעת בטקס הנישואין – גם היא תהיה בלתי מושגת ותישאר דמות אידיאלית שמקומה באודות.

כשאנחנו מביטים בעמוד בספריו של סאראמאגו אין לפנינו סימני פיסוק מקובלים. ס. מסתפק בפסיק ונקודה. ודאי שאיננו מצטט באמצעות הסימנים המקובלים של ציטוט. והנה הוא מצליח להשחיל שורות רבות מתוך השירה של רייש בתוך הטקסט, בעיקר בתוך הדיאלוגים ההזויים שמנהלים פסואה החי המת וריקארדו רייש שאף ימיו על פני האדמה ספורים הם. דומני שרק הקורא בעל האוזן המוסיקלית, או מי שמכיר את מכלול היצירה של פסואה, יכול להבחין שיש כאן שירה. עתה כשלפנינו ספר השירים של רייש, בתרגומם הנפלא של רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש, יקל על כל קורא להכיר בשורות השירה בטקסט הפרוזה של ס.
אדגים את הדבר באמצעות דיאלוג אחד מתוך הרומן, הדן בשאלה של בדיה ומציאות:
עמ' 94,תשעים וארבעה בספר "שנת מותו של ריקארדו ריש" בתרגומה של מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה:
"הוא עצם לכמה שניות את עיניו...

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade

José Saramago e Ricardo Reis – Um Jogo de Ficção e Realidade.
Miriam Ringel.
Tradução: Fernando Ferreira da Silva, Press and Cultural Attaché of the Embassy of Portugal

O romance de José Saramago “O Ano da Morte de Ricardo Reis” foi publicado em 1984. A leitura do livro equivale à entrada num labirinto ou num jardim pleno de caminhos divergentes, nos quais dá vontade nos embrenharmos mas de onde na prática não se quer sair. Um caminho dá lugar a outro e, sendo pouco o tempo de que disponho para poder falar de todos e cada um, procurarei abordar o jogo de ficção e realidade de que o autor faz uso neste livro.

Falando sobre o romance, José Saramago disse uma vez ter-se deparado com algumas odes assinadas por Ricardo Reis. Encontrou-as quando tinha de 17 anos de idade, numa cópia da revista “Athena” que encontrou na biblioteca da escola técnica onde estudava. Maravilhado com a beleza dos poemas, José Saramago, que pouco ou nada sabia sobre Fernando Pessoa e sobre os heterónimos, não pensou na altura que Ricardo Reis não fosse uma personagem real.

Dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis é, de todos, o mais instruído: é médico, sabe latim, a sua escrita é neoclássica. De carácter, é apático e vive abstraído das tragédias do mundo. Ricardo Reis é o poeta que se considera a si próprio como “sábio que se contenta com o espectáculo do Mundo”.

Não seria de admirar que dos heterónimos de Fernando Pessoa, Ricardo Reis fosse precisamente aquele com o qual José Saramago não se identificasse de todo. É no entanto ele que acaba por se tornar na personagem central de “O Ano da Morte de Ricardo Reis”. Segundo o escritor, o romance foi escrito precisamente para mostrar ao poeta o espectáculo do Mundo, e para indagar se Ricardo Reis realmente pensa que “sábio é quem se contenta em reflectir sobre o Mundo…”.

No dia 8 de Setembro de 1936 verificou-se uma revolta contra o regime de Salazar, que ficou conhecida como a “revolta dos marinheiros”. Apesar de o movimento não ter tido sucesso, já que o regime estava a par dos planos dos revoltosos, o navio de guerra “Afonso de Albuquerque” foi bombardeado, acção que causou a morte a 12 marinheiros. No romance de José Saramago, Ricardo Reis observa, a certa altura, navios da armada de guerra ancorados no Tejo. A bordo de um dos navios encontra-se o irmão de Lídia, um dos marinheiros mortos na revolta.

Transtornado, Ricardo Reis regressou a casa, deitou-se e (escreve José Saramago), “escondeu os olhos com o antebraço para poder chorar à vontade. Lágrimas absurdas, que esta revolta não foi sua. Sábio é o que contempla o espectáculo do Mundo, hei-de dizê-lo mil vezes, que importa àquele a quem já nada importa que um perca e o outro vença”.
(“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 403).

O romance começa com um facto real: Fernando Pessoa morre, a 30 de Novembro de 1935. Segue-se a ficção: Álvaro de Campos, o heterónimo, envia um telegrama a Ricardo Reis, outro heterónimo, que se encontra exilado no Brasil há 16 anos e informa-o da morte de Fernando Pessoa. Ricardo Reis regressa a Lisboa. Prossegue a ficção.

José Saramago dá continuidade à vida de uma personagem sem futuro, desprovida de passado. O herói do romance é inventado, inspirado noutro, igualmente irreal, faz parte de uma personagem já existente na literatura, é o resultado da imaginação fértil de Fernando Pessoa. O Ricardo Reis de José Saramago é o resultado de uma alma altiva. O escritor tem, por isso, de convencer o leitor que a sua personagem tem uma dupla verdade, um duplo significado.

No conjunto das suas obras, José Saramago lida amiúde com acontecimentos históricos. Vejam-se “O Memorial do Convento”, “A História do Cerco de Lisboa” e “O Evangelho Segundo Jesus Cristo”. Como obra de ficção, “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, um dos mais interessantes romances do escritor, é no entanto um dos que mais pormenores históricos parece conter. O autor escolheu localizar a acção no período que decorre entre finais de 1935 e todo o ano de 1936, época plena de acontecimentos na Europa e em Portugal, em particular a ascensão dos regimes fascistas: Franco e Espanha, dilacerada pela Guerra Civil, Mussolini e o fascismo na Itália, Hitler e o nazismo na Alemanha, Salazar e o Estado Novo, em Portugal.

Quando escreve, Saramago tem o costume de anotar numa sebenta pensamentos, ideias e pormenores que depois incorpora na sua obra. Em “O Ano da Morte de Ricardo Reis”, o autor não se limitou à sua sebenta, tendo adaptado uma agenda ao ano de 1936 e copiado para a mesma os diferentes acontecimentos que ocorreram naquele ano, informação essa que depois integrou no livro.

No decorrer do romance são notórios os encontros fictícios entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis. O primeiro criou o segundo, o romancista criou a história. A pergunta que se impõe é quem criou quem? Terá sido José Saramago a criar os dois?

Quando Ricardo Reis chega a Lisboa, a Fernando Pessoa restam 8 meses de vida após a morte (…) Morto-vivo, Fernando Pessoa vê sem ser visto. Só Ricardo Reis tem a capacidade de o ver. Apenas ocasionalmente e sempre de acordo com a sua própria vontade, Fernando Pessoa dá-se a conhecer. Em tais encontros, que têm lugar em locais diversos (no quarto do hotel, onde Ricardo Reis se deita com Lídia, a camareira, no jardim ou numa rua de Lisboa, no café ou na casa alugada por Ricardo Reis), Fernando Pessoa e José Saramago troçam, afinal, de Ricardo Reis.

O nome da camareira do hotel onde se encontra Reis é Lídia (…), um nome mitológico e poético. Lídia tem 30 anos, é solteira, tem um corpo bem esculpido, é uma típica morena Portuguesa. É também uma mulher com os pés bem assentes na terra, que tem ideias políticas contrárias às de Ricardo Reis (isto se se puder considerar que Ricardo Reis tem ideias políticas). Lídia interroga-se o que faz com Ricardo Reis quando o seu próprio irmão, o marinheiro comunista, morreu em prol dos seus ideais, diametralmente opostos aos de Ricardo Reis, que encara o mundo numa perspectiva meramente temporal.

Lídia apaixona-se por Ricardo Reis, enquanto este, como é seu costume, se apaixona pela mulher inacessível, Marçanda, a jovem Coimbrã virgem e inocente, filha de um notário, portadora de um defeito físico na mão esquerda, a que terá de estender para receber um anel de casamento. Também ela, inacessível, terá um lugar nas Odes.

Ao ler uma página de um livro de José Saramago, o que primeiramente salta à vista é a falta de pontuação. O escritor limita-se ao uso da vírgula e do ponto e não recorre aos caracteres tidos por convencionais quando faz citações. Consegue, no entanto, incluir linhas e linhas de texto escritas por Ricardo Reis no texto do seu romance, especialmente nos diálogos alucinantes entre Fernando Pessoa, morto-vivo, e Ricardo Reis, cujos próprios dias se esgotam.

Apenas o leitor atento e porventura sensível à música, ou aquele que conheça profundamente a obra de Fernando Pessoa poderá identificar a poesia de Ricardo Reis na prosa de José Saramago. E só agora, perante a poesia de Ricardo Reis é que poderá o leitor reconhecer também a prosa do Prémio Nobel da Literatura nas odes do poeta.

“Fechou por alguns segundos os olhos e quando os abriu estava Fernando Pessoa sentado aos pés da cama… eu já não conto, morri, mas descanse que não faltará quem de mim dê todas as explicações…”
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pg. 94.

E quase todo o diálogo entre Fernando Pessoa e Ricardo Reis.
“O Ano da Morte de Ricardo Reis”, pp. 113-115.

מוות לסירוגין - ז'וזה סאראמאגו

As Intermitências da Morte - José Saramago
מרים רינגל
מחשבות והגיגים בעקבות קריאה בספר

(מיועדים לקריאה רק לאחר שמסיימים לקרוא את הספר)

"כל הספרים שלי, ללא יוצא מן הכלל, פותחים בסיטואציה בלתי הגיונית או בלתי אפשרית, שהופכת להגיונית ואפשרית. אני רוצה שתאהבו את הספר הזה בשל שתי סיבות: כיון שמגיע לו וכיון שמגיע לי". (סאראמאגו בראיון עיתונאי אתו עם צאת הספר לאור)

"למחרת אף אחד לא מת" זהו משפט הפתיחה וגם משפט הסיום של הרומן "מוות לסירוגין" שיצא לאור עתה בעברית. מעין סיפור מעגלי שאפשר לקרוא בו מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה.
מוות לסירוגין הוא ספר המספר על המוות, אך למעשה זהו סיפור אודות החיים. האנושות שחלמה תמיד על חיי אלמוות מופלאים מגלה מהר מאוד שללא מוות הופכים החיים לכאוס אמיתי.
סאראמאגו כתב סיפור אודות האנושות בכלל ואודות פורטוגל בפרט. אף כי אין ציון מפורש שהסיפור מתרחש בפורטוגל, וסאראמאגו מנסה לטשטש זאת באמצעות כמה סימני היכר שגויים, מדובר במדינה שגובלת בשלוש ארצות, (פורטוגל גובלת בספרד בלבד). מדינה שלא שוכנת לחופי האוקיאנוס (פורטוגל שוכנת לחופי האוקיאנוס האטלנטי). אך אי אפשר לשגות במחשבה שיש כאן ארץ לא נודעת. זוהי פורטוגל שסממני לאומנות מאפיינים אותה. הדגלים על כל מרפסת מזכירים בהחלט את תקופת היורו בפורטוגל לפני מספר שנים. 'הרחובות נראו כמו יריד של דגלים'. כשבקרתי כמה ימים לאחר תום היורו עדיין מלאו הרחובות, וגם קירות הבתים בתוך הדירות הקטנות בדגלי לאום, שהפיחו גאווה בלבם של הפורטוגלים שמזמן לא הרגישו כל כך "שווים"....
הפורטוגלים מאמינים, אליבא דסאראמאגו, שארצם היא המקום שהיה בוחר האל להיוולד בו, וכיון שלא נולד כאן תהיינה הופעות בדמותה של מאריה הקדושה שיאששו תפיסה הזו. כך גם חוזרים הדברים ברומן הנפלא "שנת מותו של ריקארדו רייש", כשרייש נוסע לביקור בפאטימה, בחפשו אחר מארסנדה.

"בוטחים באֵל ובנוסָה סניורָה מימי אפונסו אֶנריקֶש ועד ימי המלחמה הגדולה, זה המשפט שרודף את ריקארדו ריש אחרי שחזר מפאטימה[...] זו אמירה רבת הבעה [...] מירשם קול קורא, נוסף על כך שבנחרצותה היא הוכחה ניצחת לכך שאנו עם נבחר, היו אחרים בעבר, יהיו אחרים בעתיד, אבל אף לא אחד מהם זמן כה רב, שמונה מאות שנות אמון בלתי פוסק [...]" (שנת מותו של ריקארדו רייש, 263)

מרבית הפורטוגלים, כאמור, על פי סאראמאגו, מאמינים שהם העם הנבחר ושאמו של ישו הטילה על עצמה אחריות לבקר פעמים רבות את בניה ובנותיה הלויזיטאנים. סאראמאגו מוצא את האמונה הזו נלעגת ומתאר אותה באירוניה, אך זו אירוניה רוויה בעצב, כי מי שעומד שם, בפאטימה, ורואה את האנשים הזוחלים על ברכיהם שותתות הדם, מתוך אמונה שהצֶלֶם שבכיכר של פאטימה יסייע להם להבריא ממחלותיהם, מוצא עצמו מתמלא ברחמים ולא רק בבקורת.

המדינה הזו, בה חדלה המוות להופיע, היא בת עשרה מיליון תושבים, ממש כמו פורטוגל. זו מדינה שמרבית תושביה הם קתולים ואשר, כאמור, "רווחת במדינה האמונה שאדוננו ישו הצלוב לא היה רוצה להיוולד בשום מקום אחר אילו היה עליו לחזור מאל"ף ועד תי"ו, על קיומו הראשון".
במוות לסירוגין אין אזכור לא רק של שם המדינה. אין גם שמות לגיבורים, בדיוק כמו ברומנים "על העיוורון" ו"כל השמות". גם כאן הגיבורים נושאים שמות תואר מייצגים:
ראש הממשלה, הקרדינל, מנכ"ל הטלוויזיה, הצ'לן, המוות, המאפיה וכדומה.
סאראמאגו שואף לספר סיפור אוניברסאלי שידבר אל כל אדם, בכל מקום, ואולי גם בכל זמן. אך הוא אינו יכול להשתחרר מכבלי ההיסטוריה הפרטית שלו, מן הביקורת הנוקבת שלו כלפי מולדתו.
עובדה זו אינה הופכת את הספר ללוקלי, נהפוך הוא, הנושא והעיסוק בו ידועים לכל מקדמה דנה. החיים אל מול המוות, הארוס והטנאטוס כמשלימים זה את זה. המטוטלת הזו שעוברים הגיבורים המיתולוגיים, שהומרוס כה היטיב לתארם, בין התאווה לחיים לנהייה אחר המוות, (מוות של גיבורים, כמובן, אך עדיין זהו מוות), עוברת כחוט השני לאורך ההיסטוריה. (ולנו, כיהודים, מוכרת היטב מגיבורי המקרא).

המוות - (אשתמש כאן בלשון נקבה עבור המוות כפי שנוהג סאראמאגו וכפי שהפורטוגזית מרשה זאת – a morte)
יום אחד התעוררה לה המוות משנתה והחליטה שהיא מפסיקה להמית את בני האדם. לא את כל בני האדם, אלא רק את אלה שבמחוז שלה, שכן היא איננה המוות של הארצות האחרות ואף לא המוות של בעלי החיים.
איך מתמודדים עם היעדרה של מוות במדינה שאזרחיה רגילים לציית לכוחות מאורגנים של ממשלה ומשטרה ותקשורת וכנסייה יודעת כל?
בשלב זה של הסיפור המוות מתוארת כדמות מפחידה, חסרת פנים וצורה אנושית, משהו שמזכיר צל ורוח רפאים.
בתקופה זו של היעדר המוות מעניינת מאוד התנהגותם של הגופים השונים, שאנחנו רגילים בחברה המודרנית, שהם אלה שמנהלים את חיינו.
הממשלה - עם פרוץ המשבר פועלת ממש כמו הממשלה ב"על העיוורון". מחכה בצד לראות מה יקרה. אחר כך, כשהעניינים מסתבכים היא מצווה על האנשים לשמור על החולים בבתיהם ובעקיפין או במישרין גורמת לאנשים למצוא דרך ל"המית" ולקבור את המתים מעבר לגבול.
נאום ההרגעה של ראש הממשלה ושר הבריאות לא מרגיע איש. מילים חסרות פשר מעשי.
התקשורת מציעה כותרת לעיתון "הבה לא נטפח תקוות שוא", אך לבסוף מסכימים על כותרת פחות טעונה "שנה חדשה, חיים חדשים".
מה עושה ממשלה במצב משברי שאיננה יודעת כיצד לטפל בו? כמו בכל מקום אחר, גם בסיפור שלנו מבטיחה הממשלה לחקור ולבדוק את הסיבות להיעלמותה של המוות. וועדות שונות יוקמו לשם כך ותוצאות חקירתן יימסרו לתושבים המודאגים. ועדה בין תחומית, שכללה אנשי דת ופילוסופים, תדון בשאלה הקיומית איזה עתיד יהיה כאן ללא מוות? יתירה מכך, צריך היה לדון בבעיה האכזרית של התרבות הזקנים הסנילים שבעבר הלא רחוק היה זה המוות שפטר את החברה מעונשם.
כשאנשים מחקים את מעשה משפחת האיכרים הענייה ומעבירים את חוליהם את הגבול על מנת שימצאו שם את מותם וקבורתם, מתעלמת הממשלה ולא רואה ביציאת ההמונים הזו מעשה רע.
ישיבה זו על הגדר טובה עד שהממשלה נאלצת להתמודד עם המאפיה בכבודה ובעצמה. זו שמרימה ראש תמיד כשיש הזדמנות לעשות כסף קל. וקורה מה שצפוי שיקרה - הממשלה הזו מקיימת שיתוף פעולה אמיתי עם המאפיה, שכן האחרונה פותרת לה בנקל בעיות שהיא מתקשה להתמודד עמן. כך נופלת הממשלה לידיה של המאפיה. עובדי מדינה צנועים והגונים עברו לעבוד בשירות המאפיה וזהו אבסורד שמזכיר לכולנו מציאות רווחת, אפילו במקומותינו...
שר הפנים, מי שמתקשה לקבל את גזר הדין הזה, מנסה להניא את ראש הממשלה משיתוף פעולה עם המאפיה ובאמתחתו הצעות מגוונות איך לעצור את הנגע, בעיקר זה של המשפחות חסרות המוסר אשר מוכנות להרוג את קרוביהם. ראש הממשלה, בקור רוח מופלא, לועג לו ולצדה של כל הצעה הוא מציע לו תיק של שר אחר, עד שבידיו של שר הפנים נמצאים כמעט כל התיקים כולם... (מזכיר לנו משהו, כאן במדינה שלנו?)
ראש הממשלה מנהל שיח גם עם המלך – שיח גרוטסקי למדי המציג את מוסד המלוכה האנמי, המיותר, שעדיין שוכן במקומות אחדים על פני הפלנטה שלנו. בשיחה זו הוא אומר משפט חכם ביותר :"אם לא נחזור למות אין לנו עתיד".... אבל המלך לא מבין את המשפט באמת והוא מסמן איקס ליד המילה תקציב....כי כל מה שמעניין את המלך באמת הוא התקציב שממשיך לזרום לחצר המלוכה ומאפשר לו ולבני משפחתו ליהנות מחיים ראוותניים חסרי משמעות.
ואולי מוטב שלא תהיה מלוכה וימנו לרפובליקה נשיא, (כמו שקיים בפורטוגל). ולאחר שיסיים את הקדנציה שלו ייתן הרצאות, יכתוב ספרים, ישתתף בקונגרסים, בוועידות וסימפוזיונים, יכרכר סביב שולחנות עגולים ויקיף את העולם בשמונים קבלות פנים, יחווה את דעתו על אורך החצאיות כשיחזרו ללבוש אותן, ועל צמצום האוזון באטמוספרה אם עדיין תהיה אטמוספרה...... אירוניה אקטואלית במיטבה....
הכנסייה – היא נושא לביקורת ולאירוניה לאורכה של היצירה הסאראמגואית. די אם נקרא את הקטע ב"על העיוורון" בו מוצאים עצמם בתוך כנסיה, הרופא ואשתו, כשכלב הדמעות מלווה אותם אף הוא פנימה. (ממש חילול הקודש...). בכנסיה מכוסות עיניהם של כל הפסלים ותמונות הקדושים. במצב של כאוס מוחלט אין כוח לכנסיה לסייע או לתקן את המעוות.
ב"דברי ימי מנזר" מספר לנו סאראמאגו סיפור על התאכזרות הכנסייה והמלוכה כלפי התושבים הפשוטים, קשי היום, שצריכים להוביל אבנים כבדות על מנת לבנות מונומנט חסר תועלת כמו המנזר הזה במאפרה.
"מוות לסירוגין" מזמן לסאראמאגו אפשרות נוספת לנגח את הכנסייה.
בעקבות ה'הפסקה' שנטלה המוות מתנהל דיאלוג בין ראש הממשלה לקרדינל והאחרון נתקף בבהלה רבה.
"בלי מוות, אין תחייה, ובלי תחייה, אין כנסיה" (ע' 18)
הכנסייה, שרגילה לתת תשובות נצחיות, לא תוכל לשרוד במצב בו אין מוות. מלכתחילה מה שעשתה הכנסייה הוא לסתור את המציאות, מהכנסייה אף פעם לא דרשו הסברים "המומחיות האחרת שלנו, חוץ מהבליסטיקה, היתה תמיד לנטרל את רוח הסקרנות באמצעות האמונה" (ע' 20)
בדיאלוג שהתקיים בוועדה הבין- תחומית, בין אנשי הדת והפילוסופים, אומר איש הדת, שהדת היא עניין ארצי ואין לה ולא כלום עם השמים. לא לכך הורגל הציבור לשמוע "מה אפשר לעשות, אמר נציג הדתות, היינו צריכים לומר משהו שיעשה את הסחורה אטרקטיבי, אז אתה רוצה לומר שבעצם אינכם מאמינים בחיי נצח, נכון, אדוני, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים" ( ע' 36)
הפילוסופים הרי הם "מתפלספים כדי לדעת שנמות". מישל מונטיין כבר אמר שלהתפלסף פירושו ללמוד למות. (ע' 38 )
כשנסתתמו הסברי הכנסייה כיצד זה שהמוות פס לו מן העולם קמה לה תזה חדשה – תזת המוות הדחוי.
בתוך הפולמוס הזה, הכנסייה שאין לה תשובות מספקות, מנסה להרוויח זמן ותו לא.
כשהמוות שב לפקוד את העולם הכנסייה היא הראשונה לשמוח וכמעט לומר 'אמרנו לכם... לא יתכן להשוות בין אלוהים למוות, אלוהים תמיד עומד מעל המוות ועובדה שהוא קם לתחייה'....

בתי החולים והרופאים – גם הם מביעים דאגות וחששות. יש להם בעיות לוגיסטיות: היכן יציבו את מיטות כל החולים שאינם מתים? גם כך מלאים המסדרונות במיטות. מנשר יוצא לאזרחים שהחולים יימסרו לטיפולן של המשפחות, כי בלאו הכי חולה במצב קשה לא בדיוק יודע היכן הוא נמצא, האם בבית החולים או בביתו.
אחר כך מסתבר שהציבו מיטות במחסנים ובכל פינה אפשרית וחדלו להתייחס לחולים האנושים
מעונות הגיל השלישי והרביעי – שהוקמו כדי לשחרר את בני המשפחה מעול הטיפול בזקנים שאינם שולטים בסוגרים ומזילים ריר בשעת האוכל, הלינו אף הם על הדאגה החדשה של מחסור במקומות אכסון, בעיה שנפטרה במוות הטבעי שהתקיים בעבר. הסכנה הגדולה שהתעוררה היא שבתי האבות יהפכו "בתי קברות של החיים".
חברות הביטוח – גם הן התריעו על כך שהענף שלהן נמצא בסכנה גדולה. באורח יצירתי הוחלט שיתקיים, באופן מטפורי, 'מוות חובה בגיל שמונים, כלומר, בגיל שמונים יקבל המבוטח את הכספים המגיעים לו.ואם ירצה יוכל לחדש את הביטוח לעוד שמונים שנה....'
בחברות הקבורה – ממש לא שמחים לנוכח הפסקת המוות. לגביהם זוהי קריסה כלכלית קטסטרופלית. כדי למנוע קריסה זו הוצא מנשר גרוטסקי שמחייב את האזרחים למסור את בעלי החיים המתים (שכן, בעלי החיים המשיכו למות). מתחילים לקבור כלבים וחתולים וארנבים וכנריות ועוד מעט יקברו גם תולעים... מצב מביש ממש....
כה מחפיר מצבן של חברות הקבורה עד כי כמעט הוצא שם חדש לסיפור חדש "למחרת אף כלב לא מת"...
המאפיה או כפי שהם מכנים עצמם "המאפיה החדשה" –
מבלי שחפצה בכך הופכת משפחה כפרית ענייה למושא חיקוי. בני המשפחה הופכים גיבורים בקטע מרגש במיוחד בסיפור הזה. משפחה כפרית שמרחמת על האב הזקן והתינוק החולים ומעבירה אותם את הגבול על מנת שימותו וימצאו את מנוחתם באדמה. כשמתחילים לחקות אותם משפחות רבות קמה לה מאפיה,שמסייעת לאנשים, תמורת בצע כסף, להעביר את החולים את הגבול ולעשות מה שעשתה המשפחה הכפרית הזו.
המאפיה החדשה הזו, ככל מאפיה אחרת, נוקטת באותם אמצעים של איומים, שחיתות, שוחד והפחדה.
בהמשך הסיפור, כשייסוריי המצפון של בני המשפחות מתעוררים, מוצאת המאפיה מוצא נפלא – בתעודת הפטירה ירשם שהמתים הם למעשה מתאבדים וכך רווח לכולם ולא נכרת הענף עליו ישבו הפושעים הללו.
בתוך הכאוס שמתרחש במדינה הזו מקומה של המאפיה שמור וכפי שכבר נאמר גם הממשלה נאלצת לשתף פעולה עמה ופקידי מדינה תמימים הופכים לאנשי כנופיות המאפיונרים בלית ברירה.

התקשורת – מלכתחילה היא בנויה על השמועה. ברגע שיש שמועה היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים.
הטלוויזיה מזמינה שני מכשפים בעלי שם ומגדת עתידות לתוכנית טלוויזיה שתבהיר לאנשים את התופעה המוזרה הזו שאין יותר מוות, זה שחדל להופיע החל מן האחד בינואר.

בתום שבעה חודשים תמימים מחליטה המוות כי הגיעה העת לשוב מן החופשה שנטלה "ללא רשות" ולמלא את תפקידה המקורי והיחיד אותו היא יודעת לעשות – להמית את בני האדם.
מנכ"ל הטלוויזיה הוא האיש שנבחר על ידי המוות לקבל את המכתב הראשון במעטפה הסגולה. המנכ"ל מתייעץ עם ראש הממשלה ושניהם מופתעים כיצד המכתב חתום באות קטנה morte ולא Morte כפי שמקובל.
מוות מתעקשת לחתום באות קטנה וכועסת כאשר מתקנים את שמה בכתבה בעיתון אודותיה....
"זה לא נורמלי בשפה שלנו להתחיל שם באות קטנה, תגיד לי, אתה רואה משהו נורמלי בכל הסיפור הזה שאנחנו חיים..." (101)

היא שולחת, אם כך, מכתב, שמעטפתו סגולה, למנכ"ל הטלוויזיה, כמי שמייצג את התקשורת, ומבקשת ממנו לקרוא אותו לעיני מיליוני הצופים. המכתב נשמע כמסה פילוסופית אודות החיים והמוות –
לאחר חודשים אחדים של מבחן עמידות בפני העדרה של המוות, מנקודת מבט פילוסופית, חברתית, מוסרית ופרגמאטית כאחד החליטה מוות שטוב יהיה למשפחות ולחברה כולה שתשוב אליהם ותודה בטעותה.
צבען של המעטפות שמשגרת המוות הוא סגול ויש משהו ילדותי ונשי בשימוש בצבע הסגול. אף כי הגיוני שרצונה שהמכתב יהא בולט ואי אפשר יהיה להתחמק מלהתייחס אליו. ובכל זאת "הנשיות" הזו היא משהו שמאפשר לסאראמאגו להפוך אותה לדמות אשה ממשית, לקראת סיומו של הסיפור.
כשהמוות מחליטה לשוב ולפקוד את התושבים מתעצמת האירוניה. ראש הממשלה מוסר, בידי מנכ"ל הטלוויזיה, נאום שהוא מכין בשתי דקות על מנת שיקראו אותו בחצות – הודעה על שובה של המוות מן ה'חופשה' שנטלה במהלך שבעה חודשים.
"בני ארצי היקרים, זכרו כי האחדות היא הכוח, זו סיסמתנו, זה המוטו שלנו, נישאר מאוחדים והעתיד יהיה שלנו"....ע' 102, כמה גרוטסקי לדבר על עתיד כשהמוות חוזרת לפקוד את המולדת....

מוות "מלאת החמלה" כלפי בני האדם נותנת ארכה של שבעה ימים למתים לעתיד לבוא. זאת על מנת שיוכלו להיפרד ממשפחתם, להשלים עם קרובי משפחה שרבו אתם, לכתוב צוואה וכל עניין אחר של סגירת מעגל החיים. אבל בני האדם, טבעם לדחות את הדברים הללו והם לא ששים למלא אחר הצעותיה של המוות.
עתה, כששבה המוות לפעול, הוקמו צוותים של פסיכולוגים לטפל בחיים להתגבר על הטראומה שהמוות צפוי להם שוב. – תהליך של הפוך, על הפוך, על הפוך. מן המוות אל החיים הנצחיים ומהם חזרה אל המוות הנצחי....
בעיתונים מקבלת המוות תכונות אנושיות ומכנים אותה בכינויים אנושיים לחלוטין, מרשעת, עריצה, דראקולה בחצאית – תמיד בלשון נקבה.
אנשי הממשל אובדי עצות, אינם יודעים איך להסביר את התופעה המוזרה הזו ומבצע חדש הוכרז במדינה ושמו "ציד המוות". ניסיון לשחזר את גולגולתה של המוות נערך אפילו בארכיונים של המשרדים למרשם תושבים, אותם אלה שישב בהם ז'וזה הגיבור ברומן "על השמות", אותו גיבור שרצה לסלק את הקו המפריד שבין ארכיון המוות לארכיון החיים וראו כמה צדק בתפיסה זו שלו.
מכתב סגול אחד ששלחה המוות לצ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית חזר לשולח. פעם אחת ופעם שניה ופעם שלישית.
כמו מרבית דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, גם ברומן זה הגיבור, צ'לן בתזמורת הסימפונית העירונית, הוא רווק בן 50 שלא חלק מימיו את חיי היומיום ואת דירתו עם אשה ומזה זמן רב, מסכים עמו הכלב, לא חלק את מיטתו עם אשה כלשהי.
הצ'לן הזה שהתמזל מזלו והמכתב הממוען אליו המבשר על קצו בתום שבעה ימים, חוזר לשולחת, למוות.
המפגש הזה עם המוות מצמיח בו מוסיקאי חדש נפלא והוא מנגן כאילו הוא נפרד מן העולם, משמיע בנגינה שלו שורה של רגשות ומאווים וחלומות שלא הגשים מעולם וכולם מסמלים את החיים, אותם חיים שהוא לא ממש חי אותם במליאות האפשרית שהם מזמנים לו ולכולנו.
המוות אינה יכולה להשלים עם כשלון זה והיא פוקדת את ביתו של הצ'לן, שם מתרחש האבסורד במלוא הדרו – המוות אינה יכולה למוות. האם תוכל היא לחיים, האם תוכל להפוך לבריה חיה?
בהפיכתה של המוות לאשה יפה, מושכת עין כל ובעיקר את עינו של הצ'לן והקשר המוזר שנוצר בין השניים עד לסיום המפתיע של הרומן, ישנה אמירה אופטימית.
"... כי החיים הם תזמורת שמנגנת תמיד, מתואמת, צורמת, הם הטיטניק הטובעת תדיר, ושבה תדיר אל פני המים..."
המוות היא זו שמבינה שבני האדם לעולם לא יבינו את המציאות הזו שבה הם חיים, כי הכל בחייהם זמני, ארעי, חולף ללא תקנה... מה שהיה כבר נגמר, מה שהווה לא יהיה תמיד...
המוסיקה הפיחה חיים במוות, המוסיקה הפיחה חיים באהבה והאהבה היא האפשרות היחידה לתקווה, אפשרות לחיות, בלא פחד, את החיים הללו בידיעה ברורה שהמוות ממתין לכל אחד מאתנו מעבר לפינה.
וכשיבוא – יבוא. או כשתבוא – תבוא.

אולי יש בספר הזה קלישאות רבות, כפי שיש מבקרים שיקומו ויאמרו, אך סאראמאגו יודע איך להפכן לקלישאות נוסח סאראמאגו. או אז הן נשמעות כאילו מעולם לא נאמרו כך, באופן הזה.
גתה אמר: 'הכל כבר נאמר, החוכמה היא לומר את הדברים באופן אחר'.....

האדם המשוכפל

האדם המשוכפל – ז'וזה סאראמאגו
O Homem Duplicado – José Saramago
הקיבוץ המאוחד, תרגום מרים טבעון, 300 ע'


מרים רינגל

בשנת 2002, ביום הולדתו, בהגיעו לגבורות והוא בן 80 שנה, יצא לאור ספר חדש של הסופר ז'וזה סאראמאגו בשם 'האדם המשוכפל'. סאראמאגו בחר הפעם לעסוק בנושא הכפיל, מוטיב ידוע בתרבות עוד מימי אלי יוון. הסיפור בנאלי למדי : שני אנשים שהם אולי איש אחד, שאין בהם משהו מבריק או מעורר הערצה. אך עטו של סאראמאגו הופך את האירוע הזה לסיפור מתח בלשי שסוחף את הקורא, וכמו בכל ספרי הבלש – הפתרון המפתיע רק בעמוד האחרון.
מדובר, אם כן, במורה להיסטוריה, טרטוליאנו מאסימו אפונסו, המגלה לפתע כי קיים איש אחר שהוא העתק מדויק שלו, שחקן קולנוע אפור בשם דניאל קלארו. העובדה שקיים כפיל מהווה איום על טרטוליאנו, מישהו יכול לקחת את מקומו מבלי שאיש יבחין בכך והוא יוצא למסע חיפוש ה'אחר', ההופך מעין חיפוש של זהותו שלו. מסע לא קל, עוכר שלוות נפש ומוליך למחוזות בלתי צפויים. בדומה לדמות הראשית בסיפור הקלאסי של אדגר אלן פו "הגיבור" או הגיבור בספרו של אוסקר ווילד "תמונתו של דוריאן גריי".
בעולם שבו האנשים שונים זה מזה, נדמה שלכל אחד משהו שמאפיין אותו והנה מתערערת המחשבה הפשוטה הזו. אם קיימים שני אנשים הדומים לחלוטין זה לזה אחד מהם צריך להיות העתק של האחר. מי הוא, אם כן, המקור ומיהו המשוכפל? מי יחליט מי מהם יישאר המקורי?
המפגש עם המשוכפל שלך מעורר את השאלה המסובכת הקשורה לזהות: מי אני באמת? וזו השאלה שמניעה את הסיפור. זו השאלה שמעמידה, באורח פרדוכסלי, גם את ההבדלים בין השניים, הבדלים אישיותיים אליהם אנחנו נחשפים במהלך הסיפור ואשר מטשטשים את השאלה המרכזית ששואלים שני הגברים הללו: מי נולד לפני מי ומכאן גם מיהו המקור ומיהו המשוכפל? אין להתפלא, כי בעולם הפסימי שאותו מציג סאראמאגו במיטב ספריו, השאלות הקיומיות הללו מובילות את הגיבורים להתנהגות אלימה ולתוצאות שרק קריאה בספר תפענחם לקורא.
יש לפחות שתי קריאות של הספר. האחת שבה הספר 'האדם המשוכפל' ממשיך ומפתח רעיון של מציאות הזויה, שכבר באה לידי ביטוי בספרים האחרים של סאראמאגו. ההטרונימים, ריקרדו רייש, המחפש אחר הממציא שלו, המת, פרננדו פסואה, המגיה, ריימונדו סילבה, שמשנה את פניה של ההיסטוריה באמצעות הכנסת המילה "לא". השבר שנבקע בחצי האי האיברי, בספר הנפלא 'רפסודת האבן', שבר שאולי מוביל לעיוורון הלבן שבו לוקים כולם,להוציא את אשת הרופא, ב'על העיוורון'.
בקריאה השנייה, יוצר סאראמאגו רומן, שבדומה לשלוש הקודמים לו, (על העיוורון, כל השמות והמערה), נמצא כביכול מחוץ למקום ומחוץ לזמן. מעין סיפורים אלגוריים אוניברסאליים, שכן אף כי לא מצוינים זמן ומקום, יגלה הקורא המיומן שמדובר בפורטוגל ובזמן מודרני מאוד.
הדמויות ברומן מועטות ולקוחות מן השוליים החברתיים– טרטוליאנו מאסימו אפונסו, אמו הגרה בכפר, דונה קרולינה, מרייה דה פאש, חברתו, שהיא פקידה בבנק ועמה הוא מקיים מערכת יחסים שטחית למדי. חברו, המורה למתמטיקה בלא ציון שמו, מנהל בית הספר, חסר שם אף הוא. דניאל קלארו, הכפיל, שהוא שחקן קולנוע סוג ו', המשתמש בשם בימתי – דניאל סאנטה-קלארה ואשתו הלנה, דמות מעניינת בפני עצמה. כל הדמויות הללו מופיעות אט אט בתוך הטקסט.
הדמיון הסאראמאגואי, שהעניק לכלב הדמעות ב'על העיוורון' תכונות אנוש ואותו כלב מופיע גם 'במערה' בתפקיד דומה, מוסיף לסיפור שלפנינו גיבור דמיוני מרתק: 'השכל הישר'. 'דמות' המנהלת שיחות מעניינות ביותר עם טרטוליאנו. שאלות פילוסופיות לא מעטות מתאפשרות מן העימות שבין ה'שכל הישר' לבין 'השכל העקום'. אם תרצו, דיאלוג בין 'שכל' שמבוסס על ההיגיון, קור רוח ושליטה עצמית לבין 'שכל' המורכב מאגרסיות, מחוסר מחשבה, מספונטאניות רגשית שמוליכה אותנו לא אחת אל עבר פי התהום. כידוע, 'רק השכל הישר ניחן בדמיון של משורר שיכול להמציא את הגלגל'.
בתוך כל הבינוניות של החיים מצליח סאראמאגו לשזור סיפור מתח בלשי שבו הקורא הוא שותף פעיל.
כדרכו, משתף הוא את הקורא בתהליכי הכתיבה שלו. 'מחבר מובלע' המציג עמדה של מחבר בלתי מהימן.
'אל תסמכו עלי כשאני מספר לכם את מה שאני מספר, אני רק משכתב את מחשבותיהם של הגיבורים ומעתיק את מעשיהם'.
נושא מרתק ביצירה של סאראמאגו היא דרכו להתכתב עם עצמו באמצעות הגיבורים המופיעים בספריו הקודמים: עם המגיה ריימונדו סילבה, עם ריקרדו רייש ששב לארצו כדי למות בזרועותיה של חדרנית בית מלון, עם ז'וזה, הגיבור של 'כל השמות' ועם הנשים המתרחצות במרפסת ב'על העיוורון'. והוא מתכתב גם עם סופרים כמו הומרוס, בורחס ואחרים.
הכפילות האמיתית של הרומן איננה טרטוליאנו ודניאל קלארו – אלא ההיסטוריה וההיסטוריה, דהיינו, בין ההיסטוריה והסיפור (בפורטוגזית, המילה História פירושה היסטוריה וגם סיפור)
גם כאן, בדומה למגיה ש'בתולדות המצור על ליסבון', רוצה המורה להיסטוריה ללמד את ההיסטוריה מן ההווה אל העבר , קדימה ואחר כך אחורה, וכך לספר סיפור על מציאות אחרת. הוא מעורר חיוך בקרב חבריו אך מנהל בית הספר חושב שהנושא ראוי ומציע לכתוב הצעה למשרד החינוך לתיקון תוכנית הלימודים בהתאם.
הספר פותח באפיגרף בדוי מתוך "ספר ההפכים", ספר שאינו קיים, (תעתוע נוסף של סאראמאגו), וכך הוא אומר – "הכאוס הוא סדר שעדיין לא פוענח", משפט זה חוזר ומהדהד בסיפור בפיה של מריה דה פאש והדבר מעורר את השתאותו של טרטוליאנו, שחושב כי פקידת בנק פשוטה אינה מסוגלת לאמירה פילוסופית מעין זו.
האפיגרף השני הוא מתוך 'טריסטאם שנדי ללורנס סטרן – "אני מאמין במלוא בכנות שיירטתי מחשבות רבות אשר השמיים ייעדו לאדם אחר". בקריאה חוזרת של הספר מתבהרים היטב שני האפיגרפים הללו. הכאוס הממתין לפענוח והתחושה שאנחנו מכוונים לא אחת למחשבות של האחר, ימצאו את דרכם בתוך הסיפור המרתק הזה.
הכתיבה של הספר קולחת באמצעות הפיסוק המיוחד של סאראמאגו, העושה שימוש רק בפסיקים ונקודות ומתאים עצמו לקצב הנשמע בדיבור. מקצב מוסיקלי עליו שומרת המתרגמת מרים טבעון באדיקות מופלאה ויוצרת תחושה, בכל היצירה של סאראמאגו תחת שרביט תרגומה, שאתה קורא את המקור ממש.

פרק אחד עשר

יום ששי 15 באוקטובר
לאחר שבעלי והחברים נסעו חזרה לישראל החלטתי להדרים לאזור אלגרב לביקור בביתה של חברתי איזבל. בבוקר אני נוסעת לתחנת הרכבת אוריינט וקונה כרטיס נסיעה ברכבת לפארו.
אלגרב הוא חבל הארץ הדרומי של פורטוגל, קרוב לחופי אפריקה וניכרת בו השפעה מורית בסגנון הבתים ובאתרים ההיסטוריים הרבים המצויים באזור.
במחלקה הראשונה של הרכבת – אלפא, מחלקים מגזינים ואוזניות ויש טלביזיה, ממש כמו במטוס.
איזבל מחכה לי בתחנת הרכבת ואנחנו נוסעות לבית של אמה בעיר. הבית בן שלוש קומות וחדרי המדרגות מעוטרים באזולז'וש, ממש כמו במוזיאון שבליסבון. צלבים ואיקונים רבים מפוזרים בדירה.
מריה ז'וזה, אמה המרשימה של איזבל שאת סיפור חייה המורכב והמרתק כתבה איזבל ובדעתה לפרסמו יום אחד כרומן,ערכה את שולחן ארוחת הערב. אנחנו אוכלות שלושתנו, שותות יין ומדברות. מיד נמצאה לה שפה משותפת.

אני עייפה ביותר ועולה לחדר המפואר שקבלתי. הסדינים ממשי בצבע אדום מעלים בי חיוך. לבושה בכותנת לילה ממשי בצבע אדום אני חושבת לעצמי: הנה אני במיטה המפוארת הזו עם סדינים אדומים, כמו איזו נסיכה.
ביום שבת בבוקר יוצאות איזבל ואני לטייל בפארו. לאחר שאנחנו שותות קפה במידרחוב של פארו, אנחנו מטיילות בחלקים העתיקים של העיר. צופות מן הקתדרלה על הים והמפרצים שמגיעים ליבשה. מראה מדהים ביופיו. האכילה במסעדה מקומית, טיפוסית מאוד הופכת למענינת לא רק בשל הסרדינים הנפלאים שעולים על הצלחת. קירות המסעדה מעוטרים בפוסטרים ותמונות של הזמר אפונסו, מי ששירו הושר מאות פעמים ביום שבו פרצה המהפכה בשנת 1974.
העיר טאוירה בה אנו מבקרות לאחר ארוחת הצהרים היא עיר יפה ביותר השוכנת לחופו של נהר. אור השמש של אחר הצהרים מאיר אותה ומשווה לה מראה קסום. בחלקים העתיקים שבה אנחנו הולכות ברגל ושוב מגיעות למצודה עתיקה ולחומות עיר עתיקות.

ביום ראשון בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר מתלבשת אמה של איזבל בחליפה סגולה בהירה, מתאפרת קצת והנה נגלית לעיני אשה יפה ביותר. אנחנו נוסעות לטייל לחלק הדרומי ביותר של אלגרב.
נוסעות על האוטוסטרדה הפנימית של חבל הארץ הזה ומגיעות לקאבו דה וינסטנה – Cabo de Vincente, המקום שחשבו מגלי העולם הגדולים של פורטוגל שבו הסתיים העולם.
המקום מתויר מאוד ותיירים רבים כבר מתהלכים על גבי צוקים ענקיים מעל הים. מראה ראשוני של הים ושל הטבע. צבע השמים איננו אחיד והוא עטוף בגוונים שונים של כחול. באזור שוכן מתחם ששימש פעם בית ספר ימי לאימפריה הימית הזו, פורטוגל.
את ארוחת הצהרים שלנו אנחנו אוכלות במקום קסום, סמוך לחוף הים, במקום שבו הים משנה את צבעו ומרצו כל הזמן. צדפות ענק שהוצאו מן התנור משמשות כפתיחה לארוחה מדהימה. דג האנשובי הענק שמוגש לשולחן נאכל על ידינו עם קולות גרגור של הנאה. ואנחנו לא מוותרות על יין טוב ועל המנה האחרונה המתוקה.אם חוגגים אז חוגגים.
לאחר ארוחת הצהרים הנפלאה הזו, אנחנו נוסעות לעיר לגוס, שם שוכנת דירת הקיץ של המשפחה. לגוס היא מפרץ ענק ויפה. איזבל טוענת שיש עוד מפרץ יפה כזה בעולם והוא זה של סאן פרנציסקו.
אני מצטלמת עם פסלו של דום סבסטיאן, המלך הפורטוגזי שנעלם במלחמה במרוקו, בהיותו צעיר ועד היום מאמינים הפורטוגזים שיום אחד הוא ישוב. (סאמראגו לועג לסיפור הזה פעמים רבות).
מלגוס אנחנו ממשיכות לעיר עתיקה בשם סאגרש, Sagres . אחת הערים העתיקות באזור. העיר הראשונה שנכבשה מחדש מידי המורים. העיר העתיקה עדיין מוקפת בחומה. רחובות צרים ובתוכם בתים ואנשים שגרים בהם גם כיום.
איזבל אומרת שהאגדה מספרת שאחד המלכים הפורטוגזים נשא לאשה נסיכה אירופאית והביא אותה לסגרש. הנסיכה היתה עצובה ביותר כי כשהביטה מבעד לחלונה לא ראתה מעולם את המראה הנפלא של השלג של מולדתה. המלך שאהב מאוד את אשתו, נטע עצי שקדייה רבים בחצר הארמון וכך כאשר היא הציצה מבעד לחלון, מרבד של לובן נגלה לעיניה והשמחה שבה למעונם. אומרים, כי על כן יש כל כך הרבה עצי שקדייה בפורטוגל.
למרגלות המבצר שוכן לו בית הקפה של דונה רוזה. אנחנו נכנסים לבית המופלא הזה, המעוטר באזולזוש מדהימים ביופיים. אין זה בית קפה רגיל ובעלת הבית רוזה, אשה לא צעירה, יפה ביופי עדין ומיוחד, מגיעה ומברכת אותנו לשלום, שכן היא מכירה היטב את אמה של איזבל.

היו אלה עבורי שלושה ימים מדהימים ואני מודה לאיזבל ואמה על האירוח הנפלא.
אני שבה ביום שני בערב לליסבון ברכבת הפרברים. בתחנה הראשונה עולים לרכבת זוג מוזר. לגבר קול צפצפני. נראה שהוא לוקה בשכלו במידה זו או אחרת.
הם מחפשים את מקום מושבם ומוצאים כי תפסו להם אותו. מקימים את האנשים כי הם רוצים את המקום הנוח הזה. נוח מאוד למטרת נסיעתם.
הגבר מוציא חפיסת קלפים ומיד מתחיל משחק שנמשך למעלה משלוש שעות. כל הדרך הוא מדבר ומלמד אותה כל מיני טריקים.... הוא קורא קריאות ניצחון והיא פשוט מגיבה בשקט ובהכנעה.
למרות הקולות שהוא מקים בקרון השמור, רוב האנשים, ואף אני בתוכם, מצליחים לנמנם קמעה.

פרק שנים עשר

יום שבת, 16 באוקטובר
למחרת, בליסבון, אני שבה מהאוניברסיטה, מניחה את התיק הכבד בדירה ונוסעת לי לאוריינט לבדוק בדואר אם יש להם קופסאות לשליחת ספרים וחשבתי לשוטט לי קצת.
ההמתנה לאוטובוס מספר 21 שנוסע מרחוב Cunha שמול ביתה של איזבל לכיוון האוריינט ארוכה ומעצבנת. מתחיל לרדת גשם והאוטובוסים כאן איטיים ובאים בתדירות נמוכה.
ואני כבר מתגעגעת למכונית שלי, לנוחיות של האוטו הפרטי שלוקח אותי מהר לכל מקום.
כשאני עולה לאוטובוס ויושבת בספסל של ארבעה, יושבות מולי ולצדי שלוש נשים מבוגרות. אף אחת לא מכירה את חברתה. הגשם דופק לו במרץ על חלונות האוטובוס והן מתחילות לדבר זו עם זו וגם אתי.
אחת אומרת – אני כל כך אוהבת גשם. כשאני שומעת גשם אני שמחה
השניה אומרת – אני אוהבת גשם ביום, אבל בלילה ממש לא
הראשונה אומרת – הוי, אין משהו שאני אוהבת יותר מאשר להיות מתחת לשמיכות בלילה ולשמוע את הגשם.
השלישית כבר מספרת סיפור על אמא שלה ועל המרץ שהיה לה בהיותה בת 78. זה מרתק אותי כל פעם מחדש.
אנחנו, הישראלים, מאוד בלתי אמצעיים. מדברים זה עם זה לעתים קרובות בקופת חולים ובבנק ובתור לקולנוע. אבל כאן, לעיתים אני פוגשת תופעות מרתקות ביותר.
אנשים פשוטים, כאלה שאין להם מכוניות עולים לאוטובוס. באוטובוסים אתה יכול למצוא את פורטוגל הישנה, כי מפלס הגיל כאן גבוה ביותר.
המבוגרים מעדיפים לנסוע באוטובוסים ולא במטרו. הם חוששים מהנסיעה המהירה במטרו, מהריצה של קהל רב מדי וירידה במדרגות נעות למעמקי האדמה.
האוטובוסים הם לא מציאה גדולה. בדרך כלל הם עמוסים מאד. אבל יש כמה מושבים בכל אוטובוס שעל השמשה שלידם כתוב – מקומות המיועדים לאנשים מבוגרים, לנשים בהריון ונשים עם ילדים.הפורטוגזים משתדלים מאוד להישמע להוראות הללו.
איזבל אמרה לי פעם שהפורטוגזים לא נוגעים זה בזה, הם אוהבים את הפרטיות שלהם וכדומה.
נדמה לי שהיא דיברה על פלג מסוים של האוכולוסיה. החלק העשיר, זה שעורך קניות בקורט אינגלז ולא בפינגו דוסה.
האנשים שעולים לאוטובוס הם אנשים בלתי אמצעים, נוגעים זה בזה, מחייכים זה לזה, מדברים זה עם זה. לעיתים צועקים זה על זה.
אמש עלו לאוטובוס שתי נשים. אחת העבירה את הכרטיס המגנטי שלה על המכשיר המצוי בכל אוטובוס. השניה לא העבירה שום כרטיס, כביכול לא שילמה עבור הנסיעה.
האשה הראשונה אמרה לה: למה לא העברת כרטיס?
זו שלא "שילמה" חטפה 'קריזה' אמיתית וצעקהבקולי קולות על האשה : מה זה עניינך אם נקבתי כרטיס או לא, מה אכפת לך? והיא המשיכה כך כל הדרך. והתחילה לנאום שאנשים עשירים לא נוסעים באוטובוס והם יכולים להרשות לעצמם גם מוניות ספיישל. היא לא יכולה להרשות לעצמה ולכן נוסעת באוטובוס וזה לא עניינו של איש איך היא משלמת עבור הנסיעה.
מרתק, פשוט מרתק.

פרק עשירי

יום שבת, 9 באוקטובר
בבקר ממליצה פילומנה שניסע לבד לקאזה דה מתאוש והיא תצטרף אלינו בהמשך.
קאזה דה מתאוש הוא למעשה ביתו של איש אצולה שהפך את המקום למוזיאון קטן ולמקום בו מתקיימים אירועי תרבות בקיץ. אנחנו מטיילים בגנים היפים וחולפים על פני גרם המדרגות שמזכיר לי את הסיפור אודות המרקיז דה לה פרונטיירה שישב לו על המדרגות כמו משרת של הארמון, כשפילומנה הביאה אותי למקום בפעם הראשונה. בפעם ההיא התהלכנו בחצר האחוזה ולפתע שמעתי קול מוכר. קולו של המרקיז דה לה פרונטיירה שהופיע בתוכנית הטלויזיה של ברנרד פיבו, "קדירת תרבות", תוכנית שצולמה בארמון של המרקיז הזה בליסבון בשל הדיון סביב המשורר פרננדו פסואה.

גרם המדרגות עליו ישב המרקיז

המרקיז היה שרוע על גרם המדרגות ואני, כישראלית חצופה למדי, פניתי אליו ואמרתי שראיתי אותו בתוכנית של פיבו. פילומנה התפלאה כיצד הוא הגיב בשמחה ובאדיבות ואף הזמין אותנו לבקר באחוזתו כאשר נגיע לליסבון. (כמובן שכך עשינו ועל כך אפשר להקדיש פרק בפני עצמו).
פילומנה מצטרפת אלינו כשאנחנו יוצאים ממתחם הארמון הזה ואנחנו עוברים כולנו למכונית שלה והיא המכירה את הדרכים ויודעת לנהוג כאן בשטח ההררי מובילה אותנו אל אחת מפינות החמד של פורטוגל -
סאו לאונרדו דה גאלאפורה, מקום בו מתנוסס על קיר הבית הבודד שעל הגבעה שירו של מיגל טורגה. השיר נכתב במקום הגבוה הזה שפסגתו דומה לספינה וצופה על נהר הדאורו והכרמים הבנויים על טרסות מעשי ידי אדם.
הנוף עוצר נשימה.

פילומנה ואנוכי

אנחנו ממשיכים הלאה לאורך הדואורו. עוצרים מדי פעם לשמוע ספורים והסברים של פילומנה מדוע היין כאן כל כך טוב. מי היתה האשה המעניינת של המקום שהפכה לעשירה מכולם, אשה אשר קנתה אדמות כשהכרמים לא נתנו יבול טוב וכולם רצו למכור? אשה מעניינת ביותר, שהיו לה מאהבים רבים ובימים אלה מוקרנת סידרת טלויזיה המספרת את סיפור חייה.
לאחר הארוחה אנחנו מחליטים לנסוע לסוטו, הכפר של פילומנה. נוסעים דרך וילה פוקה ומגיעים לאמצע היער, מקום בו בילתה פילומנה את 12 שנות חייה הראשונות, כשאביה היה שומר היערות.

פילומנה מספרת את סיפור חייה ומכניסה אותנו לבית הנטוש שהיה בית המשפחה, מוליכה אותנו לפלג מים זעיר בו למדה לשחות ולידו אנחנו עורכות כל שנה כמעט פיקניק לילי שהיציאה ממעבה היער מתאפשרת רק לאורם של הטלפונים הניידים של כולנו....

פרק תשיעי

יום ששי, 8 באוקטובר
בכיכר אריירו אנחנו אוספים את מאיר ושרה ועולים על האוטוסטראדה A1 ומתחילים את הנסיעה צפונה. מזג האוויר מעונן ביותר ומדי פעם יורד גשם. אנחנו מגיעים לקואימברה כשהשמים מאירי פנים. מחנים את המכונית לא רחוק מהאוניברסיטה. משאירים באופטימיות רבה את המטריות בתוך המכונית וצועדים לתוך האוניברסיטה, דרך האקוודוקט המקיף אותה.
אנחנו קונים כרטיסים לסיור באוניברסיטה העתיקה הזו. אני נרגשת ביותר, שכן הסיור כולל ביקור בספריה ובאולם בה נערך הטקס להענקת תואר דוקטור של כבוד, לז'וזה סאראמאגו ב- 11 ביולי השנה.
הגשם מתחיל לרדת. תחילה בזרזיפים קלים, אחר כך במטחים כבדים. אנחנו רצים בין הטיפות ומתחילים את הסיור בספריה היפה מן המאה ה- 17 שמוארת אך ורק באור יום המבצבץ מבעד לחלונות הגבוהים. היות ויורד גשם והשמים מעוננים, בכניסה הכל חשוך מאוד בפנים ובקושי ניתן לראות דבר. כשמתרגלים לחשיכה והשמש מאירה פנים והאור חודר פנימה אפשר לראות את יופייה של הספרייה המיוחדת הזו. הספרייה עשירה בריהוט עץ עם פיתוחים וציורים עתיקים. אי אפשר שלא להתפעל מן היופי של האוניברסיטה הזו, המשרה תחושה של רצינות עמוקה.
הקפלה אף היא מעניינת, אך החלק המרגש אותי במיוחד הוא הביקור באולם שבו נערך הטקס. אני משחזרת לעצמי את פילומנה, עליזה ואנוכי בספסלים שם. את קרלוס רייש במקום שבו ישב ודיבר. את סאראמאגו העובר מאיש לאיש. התזמורת שישבה וניגנה בכניסה ועוד ועוד.


סארמאגו צועד לכיוון הספריה בה התכנסו כל הפרופסורים של האוניברסיטה לפני הטקס.

התהלוכה היוצאת מהספריה לכיוון האולם בו התקיים הטקס

סאראמאגו עובר ולוחץ ידיים לכל הפרופסורים של אוניברסיטת קואימברה

אנחנו נוסעים לאכול צהרים על שפת נהר המונדגו, במסעדה איטלקית הצפה על המים. כשאנחנו מבקשים מהמלצר הצעיר לצלם אותנו, הוא מזיז את השולחנות ומחייך אלי כאילו זוכר שאותה בקשה בקשתי לפני זמן קצר, בביקור של עליזה ושלי באותה מסעדה עצמה.
לאחר סיור קצר במידרחוב כשרוח חזקה מעיפה את העלים, שלכת של רחוב, שהיום אינו הומה אדם.
אחר הצהרים אנחנו מצפינים לוילה ריאל לביתה של חברתי פילומנה. אנחנו מגיעים ישירות לארוחת הערב הפורטוגזית שמבשלת לנו פילומנה באהבה כה רבה.

פרק שמיני

יום חמישי 7 באוקטובר
בעלי וחברים מגיעים לבקר אותי בליסבון ואני מתכננת להם טיול בפורטוגל,שהפכה מולדתי השנייה. אני עולה על המכונית וכעבור שתי דקות אוספת את מאיר ושרה למכונית. אנחנו עולים על האוטוסטראדה המובילה לדרום פורטוגל. מטרתנו, העיר אבורה Evora. על מנת להגיע לכביש יש לעבור את גשר ואסקו דה גאמה שהוא גשר ארוך ביותר ויושב כמעט על המים.

בשעת נהיגה על הגשר הזה, אם אינך מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שמים מימינך ומשמאלך ואתה בתווך, אתה עלול לחשוב שאתה על כביש רגיל, מהיר ורב מסלולי. הגשר הונח על נהר הטז'ו המגיע לפאתי ליסבון ומפאת רוחבו ועומקו עוגנות בו אניות והוא משמש נמל כניסה לעיר. (דרכו הגיע לליסבון המשורר ריקרדו רייש, ברומן הנפלא של סאראמאגו "שנת מותו של ריקרדו רייש". האודות שכתב ריקרדו רייש תורגמו לאחרונה על ידי רמי סערי ופרנסישקו דה קוסטה רייש ויפורסמו בקרוב בספר בהוצאת "כרמל").
אני נוהגת עד אבורה, מרחק של כשעה וחצי מליסבון. העיר העתיקה הזו מוקפת חומה, כמו כל הערים העתיקות, ואנחנו מצליחים למצוא חניה ממש בכניסה לעיר, בסמוך לבית מלון ציורי ומתחילים את הטיול הרגלי.
העיר יפיפייה והמקום המעניין ביותר בה היא הקאפלה של סן פרנציסקו , מן המאה ה- 16 אשר שמה הרשמי הוא "קאפלת העצמות", בשל אלפי גולגולות ועצמות אדם שחוברו זה לזה ויצרו את קירות הקאפלה. המראה מעורר פלצות למדי, אך בהחלט מעניין. על דלת הכניסה שלט בפורטוגלית Nós ossos que aqui estamos, pelos vossos esperamos – עצמותינו שכאן מצפות לעצמותיכם... האגדה מספרת שמספר הגולגולות המעטרות את הקפלה וקירותיה נאמד ב- 5,000 ואלו הם שלדים של חיילים שמתו במלחמה עקובת דם או ממגפה שהתחוללה במקום.

האוניברסיטה של אבורה, אחת העתיקות באירופה יפה ומיוחדת במינה שווה ביקור. החדרים כולם מעוטרים באזולז'וס. (אריחי קרמיקה האופייניים לפורטוגל). כל חדר מעוטר באריחים כחולים ובציורים הקשורים לנושא הנלמד בכיתה. בחדר הפיזיקה יש אריחים המתקשרים לעולם הפיזיקה, בחדר הגיאוגרפיה אלה המתקשרים למקצוע זה וכן הלאה בכל מקצועות הלימוד העתיקים והחדשים.

מאיר מצלם חדר שבו עומדת קתדרה המיועדת למרצה שנראית כמו המעמד עליו עומד ונושא הכומר את דרשותיו בכנסיה. לידו מונח מקרן שקפים וציורי אריחים. אנחנו משוחחים על כך שהנה לפנינו במקום אחד מתקיימים הישן מול החדש בחינוך.
לאחר ארוחת צהרים וסיור רגלי בעיר אנחנו מתחילים את דרכנו לכיוון עיר נוספת, קטנה ביותר, עתיקה אף היא, מוקפת חומה בשם Monsaraz . בנסיעה לשם אנחנו חולפים על פני כפרים רבים באזור אלנטז'ו. האזור הזה חם מאוד בקיץ והטמפרטורות יכולות להעפיל לº 40 צלזיוס ואף יותר.

העיר הקטנה הזו, מונסרז המוקפת חומה מאכלסת מעט מאוד בתים ואנשים. זקנה עקומת רגליים, מדדה בקושי רב בשבילים המרוצפים באבנים קטנות. קשה להבין כיצד אנשים מבוגרים מסוגלים לגור באזור ההררי הזה ובתנאים הללו. אך כך זה בפורטוגל. רק אנשים עשירים ממש, או כאלה שאין להם ילדים שעמם הם יכולים לגור, מרשים לעצמם לגור בבתי אבות. השאר נשארים בביתם עד יום מותם כשהם זקנים ביותר ובקושי מתפקדים בכוחות עצמם.

אנחנו שבים לליסבון דרך גשר ה- 25 באפריל. הגשר הדרומי יותר כי השעה מאפשרת טיול קטן באזור בלם ואני גם רוצה שחברי לא יחמיצו את טעמן של העוגות הנימוחות בפה שאת מתכונתם הסודי לא מוכרת המשפחה המייצרת אותם -Pasteis de Belém . בית הקפה הוא חאן ישן עם גומחות לישיבה. המקום פתוח משעה שמונה בבוקר עד חצות הלילה ותמיד צריך לעמוד בצד ולחכות ששולחן יתפנה.
מרכז התרבות של בלם הוא מרכז אירועים וקונגרסים. בקיץ נערכים בקפיטריה של המקום מופעי פאדו חינם אין כסף והקהל, שרובו ככולו מקומי, מלווה את הזמרים בשירה. מול מרכז בלם עומד לו המנזר המפואר ג'רונימוס שחלקו משמש מעין פנתיאון לגדולי האומה. (קברו של מגלה העולם הפורטוגלי ואסקו דה גאמה אף הוא במקום). בשנת 1988 ביום הולדת המאה של המשורר הועברו עצמותיו של פרננדו פסואה מבית הקברות שנקרא "בית קברות של העינוגים" - Cimitério dos Prazeres – Cemetery of Pleasure, לג'רונימוס.