אקוודור - מיגל סוזה טאבארש

Equador - Miguel Sousa Tavares

קטעים נוספים מתוך הספר המתורגמים מפורטוגלית על ידי

הערה: "אקוודור" הוא רומן המתרחש באי סאו טומה שבמערב אפריקה. על אודות האי ותושביו יש בבלוג זה רשימות אחדות שכתבתי לאחר בקור בן שבועיים במקום בו העברתי השתלמות למפקחים ומנהלי בתי ספר.

אני משלבת בתוך קטעי התרגום תמונות שצלמנו חברתי פליסה ואנוכי.

הנה קישור לקטעים מתוך סדרת הטלויזיה "אקוודור" שמוקרנת בימים אלה בפורטוגל בשפה הפורטוגלית

http://video.aol.com/video-detail/equador-episdio-de-11-01-09-15/2584965257/?icid=VIDURVENT05

קטע מן הפרק השביעי:

...בערבו של יום חזר לואיש ברנרדו לעיר רכוב על סוס מלווה כתמיד על ידי וינסנטה ששימש מדריכו וכמתווך עם השחורים שדברו פורטוגלית גרועה. הוא היה מישהו שאפשר לשוחח אתו ברגעים של חוסר מעש. וינסנטה למד שהיו שעות בהן אדונו אהב לשוחח ואחרות בהן העדיף לשתוק כשהוא עטוף במחשבותיו. זה היה אחד מאותם רגעים. לואיש ברנרדו רכב מספר מטרים לפנים מביט בהיסח דעת בנופים החולפים על פניו בקצב דהירת הסוס. הם שבו מביקור בחווה נוסה סניורה דאס ניביש, המקום המיושב הרחוק ביותר באי. הוא ניצל את השבוע לערוך ביקורים בחוות, משימה שהיתה פשוטה בשל קרבת מרבית החוות לעיר סאו טומה, להוציא את החווה נוסה סניורה דאס ניביש. פרט לאחרונה ולעיר הבירה רוב האוכלוסייה של סאו טומה התרכזה בארבעה כפרים: טרינידד, מדלנה, סנטו אמארו וגואדאלופ. כולן ממוקמות ממערב לעיר ברדיוס של שלושים קילומטרים. היו אלה כפרים עגומים ללא מבני ציבור בולטים, עם מספר קטן של אנשים לבנים שמכרו סחורה לשחורים העניים.

ברכבם הם חלפו על פני בקתות אחדות שלצד הדרך. מבני עץ פשוטים מכוסים בענפי דקלים או עשויים מבוץ מהם בצבצה השמש. את תשומת לבו של לואיש ברנרדו משך דבר מה שנעלם מעיניו של וינסטה. המושל עצר את סוסו והביט בתמונה: בשלולית מים שנוצרה בעקבות הגשמים ליד אחת הבקתות התרחצו שני ילדים ערומים. עשן עלה מבפנים דרך חור בגג הלא יציב והתמזג עם ריחות היער. אמם של הילדים, אשה ללא גיל מוגדר הציצה מהפתח. היא היתה לבושה בשמלה צהובה ססגונית שהגיעה לכפות רגליה. לואיש ברנרדו ברך אותה בברכת ערב טוב והיא השיבה בהברה אחת בלתי מובנת. וינסנטה מיהר לדבר אתה בלשון בניב האזורי אומר לה משהו שגרם לה להביט בלואיש ברנרדו ולהרכין ראש בחשש מסוים ומתוך כבוד. היא חזרה על תשובתה שלא היתה ברורה. לואיש ברנרדו נראה כמי שאינו יודע מה הוא רוצה לעשות והמשיך לנעוץ בה מבט, וגם בילדיה אשר סיימו את משחק המים שלהם ונעמדו לידה.

הוא החליט לבקש מוינסנטה שיסביר לאשה שהוא רוצה לבקר בביתה. וינסנטה גלגל עיניו בפליאה אך לואיש ברנרדו התעקש.
- אמור לה!
כשהאישה שמעה זאת היא החלה למלמל בעצבנות כשהיא מצביעה אל פנים הבית ואל הדרך המובילה לעיר.
- דוטור, היא אומרת....
- אני מבין מה שהיא אומרת. אמור לה שאני רוצה לבקר בביתה ואתן לה כמה מטבעות כמתנה.
הוא ירד מהסוס, נתן את המושכות לוינסנטה והכניס יד לכיס מעילו להוציא חופן של מטבעות עבור האשה. היא הביטה במטבעות. נראה היה שהיא מהססת ואז לפתה אותם חזק בידה וזזה מן הפתח לאפשר לו להיכנס.
החום והריח בתוך הבקתה היו מחניקים. ריח לא נעים של קמח שרוף, ערבוביה וטינופת אפופים בענן עשן שעלה מן הרצפה עליה בערה אש מתחת לסיר מחרס. האויר היה בלתי נסבל, דליל ומעורר בחילה. עם כניסתו מן האור שבחוץ לא הצליח להבחין במאומה. אחר כך, כשהתרגלו עיניו לעשן ולחשכה למחצה יכל להבחין במספר כלי מטבח, כלי עבודה ופרסות סוסים מפוזרות על הקרקע או על שולחן מעץ תוצרת בית, לבֵנים רחבות מבוץ ומזרונים על הרצפה. הוא חש שהזיעה מציפה את שערותיו ויורדת לחזהו דרך זרועותיו. הוא נלחם להחניק רצון להקיא שחש בגרונו וברגליו הבוגדות בו. חשב שיש לו חום. במחשבה שניה חשב שהוא עומד למות כי לקה במלריה. אזר כוחות ורץ בכעס החוצה לאור ולאויר הנקי. כולם עמדו שם מביטים בו בשקט. הוא נעמד זקוף ככל שיכל ועלה על הסוס שוינסנטה ייצב את מושכותיו. נבוך הרים שתי אצבעות לעבר כובעו, אמר שלום לאשה ופרץ בדהרה.
במרחק מאה מטר משם נעצר והמתין לוינסנטה.
- אתה מכיר את האנשים הללו, וינסנטה?
- כן, בוס
- היכן נמצא הבעל? בחווה?
- לא, הוא בעיר, עובד בדואר.
לואיש ברנרדו נותר שוב שקט כשהוא חושב על מה שאמר לו זה עתה וינסנטה. ראש המשפחה של הבקתה ההיא לא היה סתם פועל חווה, הוא היה פקיד דואר. זה היה בית משפחתו של ממלא תפקיד במנהל הציבורי בסאו טומה. העוני והעצב שבתמונת הבקתה זעזעו אותו. אין איש לבן שיכול היה לשרוד בתנאים משפילים כאלה. המושל ראה במו עיניו מה שלא הוזכר בשום נאום רשמי בליסבון. הוא כמעט הקיא כשגילה את הסוד הנסתר של "שליחות הקידמה וההתפתחות שפורטוגל מבצעת בסאו טומה ופרינסיפה". כן, זה נכון שהיה גם נימוק שכנגד. בליל הנשף בשיחה ליד השולחן היה מישהו שהעיר: "תנו לאיש שחור בית של איש לבן, עם קירות לבנים, אמבטיה וכל השאר והוא יהרוס אותו בהרף עין". האמת היא שאיש לא גווע ברעב על פני האי והאנשים שראה בדרכו או בחוות נראו בריאים בגופם. לא היה רעב כיון שהטבע לא הרשה זאת. לחם העץ (פרי מאזור האוקיאנוס השקט), שהברון של Água Izé הביא לאיים גדל מעצמו ומידי שנה נתן שפע של פרי ששימש כלחם אמיתי. כל שאר הפירות היו בהישג יד וצריך היה רק לקטוף אותם מהעצים. החל משבעה מינים נפלאים של בננה, שלואיש ברנרדו העדיף את בננת הזהב ואת בננת התפוח ששמה מציע את טעמם של בננה ותפוח. דגים היו בשפע כה רב והוא ראה במו עיניו גברים עוסקים בדיג סמוך למזח, מסתפקים בזריקת רשת בהיותם עומדים על החול ומושכים אותה שורצת דגים וסרטנים מבלי להרטיב את רגליהם במים. המלאי היה כזה שהמקומיים דחו לובסטרים בבוז, אומרים שיש בהם כישוף ובסאו ג'ואה דוס אנגולרש בדרום בלילות ירח מלא שורות של דיונון הרוקחים ענקיים זחלו על החוף והנשים יכלו פשוט לאסוף אותם חיים בדליי העץ שלהן. חזירי בר שוטטו על החופים או הגיחו פתאום ממעבי הג'ונגל ולא היו שייכים לאיש. ללהוטים לצייד סאו טומה היתה גן עדן של יונים, קיכלים וצפורים למאכל אחרים. פרט לכך היה צמח הקאסאווה שכאן כמו בכל אפריקה היה מזון עיקרי המועדף על השחורים. איש לא רעב למוות בסאו טומה. הם לא סבלו מבצורת שתקפה אזורים אחרים של אפריקה ולא היו צריכים לנדוד כדי למצוא אוכל. מדוע חיו השחורים של סאו טומה בתנאים עלובים כאלה? האם זה בשל עצלותם וטבעם, כפי שהסבירו הלבנים, או שמא בשל חוסר הרגישות של האחרונים שמעטים העזו להעלות זאת על דל שפתם?


קטע מן הפרק השמיני:


בצהרי היום כשפעמון החווה צלצל שלוש פעמים לארוחת הצהרים בבית הגדול היה לואיש ברנרדו שטוף זיעה לאחר שביקר בשלושה מבנים סמוכים. הוא ראה בתי מלאכה אחדים – את הנגרים, את הנפחים ואת הפחחים – היה בביתו של המשגיח ובבקתות הקש שרוחבן ארבעה מטרים מרובעים. חלונות קרועים על כל אחד מן הקירות שנועדו לכניסת הבריזה הקלה כדי לצנן את האויר. הוא נכנס לפעוטון ובו כארבעים ילדים ואשה אחת שנראתה עסוקה מבלי לעשות משהו מיוחד. הוא ביקר בבית החולים של החווה. בנין ארוך ובחלקו הקדמי מעין "חדר ניתוח", היכן שאוחסנו בארונות עץ שורות כבדי משקל של בקבוקים נושאי תוויות. שולחן נמוך ועליו מכשירי ניתוח מוזרים עשויים מתכת שצורתם מפחידה, כפי שמכשירים רפואיים נוטים להיות. גודלה של המחלקה היה ענק, לאורך הקירות חלונות וכחמישים מיטות ברזל בצבע קרם מכל צד. רופא מקומי, שאת גילו קשה לאמוד, ארשת סיפוק על פניו אותה לא ניסה להסתיר ליווה אותו בביקור זה שנראה שהוכן כהלכה. על מרבית המיטות נפרשו סדינים נקיים. שלוש אחיות שחורות עור לבושות היו במדים מגוהצים חדשים. הרצפה רטובה עדיין משטיפת הבוקר. קירות לבנים שסוידו זה מכבר ומיטות שאכלסו חולים שאיש מהם לא נאנח או נאנק. הכל היה מושלם פרט לריח פורמלין וצחנת מוות. עזובה ודממה מוחלטת הספוגים באויר ובחושים שלא יכלו להגן על תחושת אכזבה קשה. בשום מקום אחר בעולם לא חש בדידות מייאשת כל כך. לואיש ברנרדו הקשיב בשקט להסברים שנתנו לו הרופא ומנהל החווה ולא שאל שאלות כלשהן. מהלך בקצב מהיר דרך המחלקות, מנסה לא להביט ישירות בעיני החולים המקופלים במיטות כמו חיות לכודות.

פסי הרכבת שנותרו מן התקופה בה שלטו הפורטוגלים באי

בית החולים הפורטוגלי או מה שנשאר ממנו כיום. בנין נטוש, חלונות שבורים וחיות בית העושות את צרכיהם מתחת למבנה.




הם יצאו לדרך כששני שחורים מלווים אותם, צועדים לפנים ואוחזים בידיהם שתי מנורות שמן וחניתות. הם התקדמו במהלך כעשרים דקות ללא אור כשהכה אותם הגשם בעת שהתכוננו

כך נראים השמים קצת לפני הגשם , אחר כך טיפות הגשם

לעלות לפסגת מקקו כדי לחתוך ימינה לאורך שביל שיצא מצידו השני של הכביש בכפר סנטו אמארו. במקום זה הסתיים הג'ונגל ויהיה קל להגיע לסאו טומה גם בלילה החשוך.
אולם הגשם ניתך ארצה בעוצמה כה גדולה שהיה קשה לעקוב אחר השביל. לואיש ברנרדו החליט לעצור. הם ירדו מהסוס, קשרו את הסוסים לעץ קרוב ותפסו מחסה תחת השיחים לצד המסלול. וינסטנה פרש מעיל גשם ששמר למקרים דחופים כאלה ומתח אותו מעל ראשי השיחים ליצור מחסה ארעי לו וללואיש ברנרדו. שני השחורים מחוות ריו דו אורו המשיכו לעמוד תחת המבול. לואיש ברנרדו קרא להם להיכנס תחת המחסה אולם הם לא נראו מבינים.
הוא צעק לאחד מהם כדי להתגבר על רעש הרעם המתגלגל.
- הי, אתה, מה שמך?
השחור היסס אך לבסוף ענה – הם קוראים לי יהושע, בוס.
- יהושע, בוא הנה.
שני השחורים הביטו בו מוכי אלם כמו היה לואיש ברנרדו מדבר למישהו אחר.
- בוא הנה, אמרתי.
הם הביטו זה בזה וניסו להבין האם היתה זו פקודה או הזמנה. אולם לואיש ברנרדו פינה להם מקום לשבת לצדו. שקטים ומכווצים היו כשהתכופפו למטה והביטו מתחת לשיחים מרגישים לא שייכים. לואיש ברנרדו הבחין עתה בצלקת עמוקה בזרועו החשופה של יהושע ולאורך הגב שעתה הופנה אליו. אגלי זיעה מעורבבים בטיפות גשם ניגרו לאורך גופו והריח יחד עם הצחנה שהגיעה מהצמחיה הספוגה במים כמעט חנקה אותם במחסה הזעיר המאולתר שלהם.
ד"ר ולנסה, מושל סאו טומה ופרינסיפה בעקבות פגישה מלכותית, שבמהלך הפוגה בצייד שערך המלך בוילה ויסוזה צוּוה לנטוש את ליסבון והנוחיות שבה. מצא עצמו עתה מצטופף תחת מעיל גשם מלוכלך, תופס מחסה מפני גשם זלעפות, נאכל בידי יתושים, שטוף זיעה עם שלושה בני אדם שחורים שאין לו דבר משותף עמם. אולם ברגע זה באמצע הג'ונגל המשימה החשובה היתה להמתין שהמבול ייפסק, לעלות על סוסו ולהיעלם על ההר בחשכת היער על צרחותיו, צמחי הליאנה המטפסים והצללים העמוקים שבו. זאת כדי להגיע לכפר הקרוב ביותר ולעלות על שביל בטוח עליו ירכב במשך שלוש שעות נוספות עד שיוכל להשתכשך באמבט ולהתמתח במיטה אשר בביתו שבאי.
תשישות שנבעה כתוצאה ממשא אינסופי של עצב ותחושת רפיון נפלה עליו, מאיימת להכניע אותו שם לנצח בתחושת תבוסתנית. משימתו נכשלה, כבודו נשכח. הוא ישוב לארמון המושל, יתישב במשרדו ויכתוב מכתב למלך: "אני מרים ידיים. מה שאדוני המלך ציווה עלי לעשות הוא מעבר ליכולתי". אחר כך יעלה על האניה הקרובה חזרה לליסבון ולחיים שידע ואהב. העיתונות ואויבי המלך ירמסו את שמו הטוב. מולדתו, או מה שרואה עצמה ככזו, תזכור לו את נטישתו. אך לפחות יחזור בריא ושלם ומוכן לחיות מחדש. הוא יברח מהגיהינום הירוק הזה, מהבדידות שבאיים הטרופיים והעצבות של האנשים כאן שלא ניתן להכחישה. הוא ישוב חזרה מאפריקה.
חשיכה השתררה בכל. היער היה כולו בגוון שחור כהה נאבק במשבי רוח. אחד השחורים מחוות ריו דו אורו הדליק מנורה וריח השמן הציף את המחסה שלהם שהוא מצא אותו מנחם ומוכר באופן אבסורדי. היה זה הריח מלילות הדיג בים הפתוח בססימברה בסירה של אנטוניו אמאדור. הריח מבית סבתו בילדותו כששמע את קולות המשרתים במטבח ואביו שהשתעל בחדר השינה מבשר את המוות שעטף אותו. אותו ריח שנשאר במסדרון כשאמו נאנחת ובידה נר עברה בין החדר שהתגורר בו המוות והחיים במטבח שאיש כבר לא שלט שם יותר. אמו, כל כך מרוחקת, כל כך בודדה, כל כך אובדת עצות, מופיעה בזכרונות הילדות המבולבלים שלו בחושך היער. ריח השמן, אדם מת משחפת, אשה שאיבדה את טעם החיים נודדת בתוך מסדרון וקולות שהגיעו ממעמקי הבית בו התחבאו להם החיים. והוא עצמו, ילד קטן עטוף בסדין כותנה ושמיכת פלנל מתחבא מפני המחלה והסערה בחושך המגן של חדרו. הילד לואיש המאזין לכול רחש בבית.
- האם יש מישהו? – הוא חזר על השאלה כמה פעמים בלילות כשחשב שהכל נראה חשוך ורחוק יותר. אך איש לא השיב לו.
הוא חיפש סיגריה בכיס מעילו והדליק אותה במצית. האור האיר ביעף את פניו של יהושע שהסתובב כששמע את קול המצית. פניו היו קשים אך עדיין ילדותיים. בלובן עיניו ניבטה תערובת של סבל ושמחה בלתי מובנת. מבט נכנע אך נאמן נראה על פניו כשסובב ראשו לפנים כדי להקשיב לגשם. לואיש ברנרדו חש תחושה של רוך כלפיו. "ברגע זה, בעולם כולו לא קיים איש שאני חש אליו קרוב יותר. לא חבר, לא אשה, לא מאהבת או משפחה. רק האיש הזה שעמו אני חולק שני מטרים של מחסה נגד הגשם".
הוא הושיט ידו ונגע בכתף המצולקת של יהושע וגרם לו להסתובב מחדש.
- מאיפה אתה, יהושע?
אותם פנים מוכות פאניקה. אותו היסוס. אותו פחד.
- אני מביילונדו, בוס.
- ומתי הגעת לכאן?
הוא הרכין ראשו כמו בהכחשה. האם יענה?
- מזמן, בוס.
- כמה זמן?
- הרבה, הרבה זמן. כבר שכחתי – שיניו הלבנות הבהיקו בחיוך עצוב.
- האם תמיד היית כאן בחוות ריו דו אורו?
יהושע הנהן בראשו. תשובתו היתה כה ברורה שלא היה צורך שידבר. לואיש ברנרדו הבחין כיצד חברו נותר שקט, לא הסתובב והמשיך לנעוץ מבטו בגשם. יהושע הביט הצידה בחוסר נוחות ונראה היה שהיה שמח שהחקירה תסתיים. הוא הבחין כיצד וינסטה חש בחוסר נוחות אף הוא, יושב לצדו ומתנדנד כמו ילד עצבני.
אולם הוא לא ויתר.
- והאם חתמת על חוזה עבודה?
הוא הנהן שוב מהר כל כך כמו מי שצפה מראש את השאלה.
- האם חתמת בעצמך, יהושע?
- כן, אני חתמתי, בוס.
- האם אתה יודע לחתום את שמך, יהושע?
הפעם לא הנהן בראשו ועשה עצמו כמי שלא שמע את השאלה.
לואיש ברנרדו חש כמעט אכזרי כשהניח את ידו בכיסו והוציא משם עט ופנקס קטן. חיפש עמוד ריק והושיט לו את הניר והפנקס.
- חתום את שמך כאן, יהושע.
הוא הניד ראשו לשלילה ונעץ מבט שקט בקרקע.
- האם אתה יודע מתי מסתיים החוזה שלך, יהושע?
שוב הניד ראשו ושוב שתיקה. רק קול טפטוף הגשם נשמע עתה.
- האם יש לך כאן משפחה?
- יש לי אשה ושני ילדים, בוס.
לואיש ברנרדו סיים את שאלותיו. נותרה לו שאלה אחת שמצא עצמו מתקשה לשאלה.
- יהושע, האם אתה יודע שתוקף החוזה הוא לשלוש שנים – כשהוא יסתיים תוכל לעזוב אם תרצה בכך. האם אתה רוצה לשוב למולדתך כשיפוג תוקפו של החוזה שלך?
השקט היה כבד מנשוא. הגשם פסק: החיים שנעצרו נראו שבים לתוך היער. חברו של יהושע התחיל להתרומם ויהושע חיקה את מעשיו אף הוא, אך לואיש ברנרדו אחז בזרועו ואילץ אותו להביט בו ישירות.
- ובכן, יהושע, האם אתה רוצה לשוב למולדתך?
הוא הרים עיניו מן הקרקע. באור למחצה ראה לואיש ברנרדו דמעה מעכירה את לובן עיניו של יהושע כשנעץ בו מבט ישיר.
התשובה הגיעה כל כך בשקט שהוא צריך היה להקשיב היטב כדי לשמעה.
- אינני יודע, בוס. אינני יודע דבר בענין זה. ברשותך.... - משוחרר וחרד גם יחד הוא עזב את המחסה הארעי שלהם כמו היתה החירות ממתינה לו שם בחוץ.