פרק רביעי - מוסדות החינוך באי

כתיבת פרק זה היא הקשה לי ביותר. איך אתאר את מערכת החינוך של האי מבלי לגרום עוול למאמצים הגדולים שעושים שם אנשי חינוך חדורי מוטיבציה ויכולות נפלאות? אינני אנתרופולוגית ועל כן אשתדל לתאר כאן את הדברים כפי שראיתי בעיניי. יסלחו לי מביני דבר על ה"סלט" שאעשה בתיאור שלי את מערכת החינוך באי, בין החלק הקוגניטיבי לחלק האמוציונלי. מי שפוקד את האי הזה ואת אפריקה בכלל יודע שכל ניסיון להפריד בין החלקים הללו דינו להישמע ולהראות מלאכותי.

איך לא אגרום עוול כשאוסיף תמונות של פעוטות בגן הילדים עומדים בתור לשירותים ושוטפים ידיים במים זורמים, בעוד שבבית הספר התיכון, המכיל 5,400 תלמידים, אין ולו חדר שירותים אחד?

גני הילדים: אי של נועם
את גני הילדים גילתה פליסה כמעט באקראי. אחת מן המשתתפות בקורס היא מפקחת על הגנים. פליסה ביקשה ממנה לבקר בגני הילדים (תחום שמעניין אותה במיוחד), וברטה, המפקחת, נעתרה בשמחה. פליסיה חזרה מן הביקור קורנת מאושר: "גני הילדים הם 'אי' בתוך האי הזה...". המקום היחידי שבו מושקע כסף זר ומקומי הוא בחינוך לגיל הרך. ארגונים בינלאומיים כגון אונסקו, הבנק העולמי ואחרים חברו יחדיו והפכו את גני הילדים לפנינה אמיתית.

מאות ילדים מגיעים בכל בוקר למתחם ובו כמה מבנים צבועים בצבעי ורוד פסטל, הילדים לבושים בסינרים ורודים, ישובים בחדרים נקיים, ומקיימים סדר יום מרתק ומחנך.

בית ספר יסודי (יש גם טלוויזיה)
ביום השלישי להשתלמות אנחנו עורכים עם המשתלמים ביקור בבית ספר יסודי בכפר קטן ושמו אגוואה אה-זה, (Agua e zé) לרגל פתיחת אגף חדש – תרומה מתורם הולנדי.

בהגיענו לטקס, שנערך בחצר בית הספר, אנחנו פוגשים ילדים קטנים לבושים בתלבושת בית ספר בצבע תכלת, עומדים בסדר מופתי ליד עץ גבוה ועבות.
להפתעתנו, על העץ נתלים ילדים רבים נוספים, שאינם לובשים תלבושת אחידה. מתברר שלא מעט ילדים אינם פוקדים כלבית הספר, אף כי קיים חוק חינוך חובה עד כיתה ו' (!).

תלמידי בית הספר והאורחים ממתינים שעה ארוכה לבואו של שר הבריאות (שכן שר החינוך לא נמצא כרגע באי). האיש מאחר (כרגיל במקום). השמש קופחת על ראשי הילדים הרכים, ומתחילה להציק להם. הילדים מתחילים לנוע באי שקט. המורים משחררים אותם לכמה דקות של התפרקות ושתייה. כשמכוניתו של השר נראית מרחוק, כולם שוב עומדים בסדר מופתי. הטקס מכוון כל כולו לשולחן הנשיאות, שם יושבים השר, התורם ההולנדי ומנהלים של מערכת החינוך. הילדים שרים את ההמנון הארוך במלואו (כולם יודעים את המילים בעל פה), ומופיעים בריקוד ומופע קצר. הטלוויזיה המקומית (נער ונערה הם האיש הטכני והמראיין גם יחד!) מסתירים את שולחן הנשיאות כשהם תוחבים לפיהם של הדוברים את המיקרופון הענקי שלעתים מסתיר את פניו של המרואיין... אבל הכול נעשה בסדר ראוי לציון. אנחנו נרגשות, והאנשים כולם - ארשת של רצינות על פניהם.

3 פעמים בכל יום, במשך שבוע ימים, תשדר הטלוויזיה המקומית את טקס פתיחת האגף החדש של בית הספר (אותן חדשות!)

וקצת חוש הומור של המשתלמים שלנו

בית ספר יסודי: משמרת שלישית על הר הקפה
למחרת, בעת טיול בפינות המרתקות של האי, אנחנו לעיירה קטנה ושמה "מונטה קפה" (הר הקפה). השעה היא שעת בין הערביים.בראש ההר עומד בניין ועליו השלט "בית ספר יסודי".
חשכה כמעט מוחלטת שוררת בתוך הבניין. המנהל אומר שיש תקלה... (דומתני שאין שם חשמל...), ומוביל אותנו בגאווה לחדרי הכיתות, שבהם לומדים ילדים במשמרת שלישית. ילדים רכים ומתוקים, בלי תלבושת אחידה, יושבים להם בחדר אפל כמעט לחלוטין ולומדים חשבון ופורטוגזית.
שקט מופתי שורר בכיתות, והמורים, שאנחנו פוקדים בהפתעה את כיתתם, שמחים לקראתנו, מצטלמים אתנו ברצון, וגאים במה שיש להם להראות.

כיתות ד-ה: בית הספר במעבה הג'ונגל
מנהל צעיר, שזו השנה הראשונה לעבודתו משתתף בקורס שלנו והוא מתנדב לארח את המשתלמים בבית ספרו. בית ספר יסודי שיש בו שתי שכבות לימוד – כיתות ד' וה'.
מבנה בית הספר החדש נמצא במעבה הג'ונגל, מרחק רבע שעה נסיעה מעיר הבירה של סאו טומה.
אנחנו צועדים בשביל צר. משני צדדיו צריפי מגורים, ובקצהו מתגלה בהפתעה מבנה בית הספר, שקירותיו צבועים צהוב - בולט ביופיו וניקיונו.

סיור בכיתות מלמד אותנו שאפשר גם אחרת...
בבית הספר קיימים חדרי שירותים עם מים זורמים. ילדים לומדים צרפתית ושיעורי ריקוד. בחדר המורים יש יומני כיתה מסודרים, אך מעט מאוד חומרים פדגוגים לעזרת המורה. אין ספרייה בבית הספר.

גיירמה, המנהל, טוען שאחת הבעיות הקשות שלו היא רמת המורים, שלרובם חסרה הכשרה פדגוגית. אבל אנחנו מתרשמות שהמורים חדורי מוטיבציה ומנהיגותו של גיירמה אינה מוטלת בספק גם מן הביקור הקצר הזה.

אנחנו מתרשמות שוב מהרגלי המשמעת. אני נכנסת לאחת הכיתות ומנהלת שיחה עם הילדים. רבים מספרים לי שהם צועדים רגלית כשעה וחצי על מנת להגיע לבית הספר (!!!).

כולם רוצים להצטלם, וילד חמוד שרואה את המצלמה הדיגיטלית שבידי, שבה אפשר לראות את תוצר התמונה לפני ואחרי, מבקש ממני לצלם בעצמו. אני נוטה להיעתר לבקשתו וכבר מכינה את המצלמה להעבירה לידו, ואולם אז כל הילדים מתחילים לצעוק: "גם אני רוצה, גם אני רוצה"..... ובצער רב אני אומרת להם שזה פשוט בלתי אפשרי ומציעה שאני אצלם והם יצטלמו.




המשתלמים שלנו עדיין עובדים...

בית הספר התיכון: התלמידים עושים את ההבדל
בית הספר התיכון היחידי בעיר הוא גדול ביותר, ונמצא סמוך מאוד לבית המלון. ביום השני לשהותנו באי, עוד לפני שנפגשנו עם המשתלמים, אנחנו מחליטות "להתגנב" לתוך בית הספר ולראות אותו מבפנים כשאין בו פעילות.

שומר רשמי ישוב על כסא בפתח המוסד ומבטו עייף, מאפשר לנו להיכנס פנימה מבלי לשאול שאלות מיותרות.

קשה לתאר במילים את מה שראינו שם בפנים:
בית ספר מוזנח באופן מעורר כאב. הכיתות מצוידות בכיסאות ושולחנות המחוברים זה לזה. קירות חשופים לחלוטין. אין תמונה אחת על שום קיר (אין, כנראה, "ועדת קישוט" בשום כיתה...).

5400 תלמידים אמורים לאכלס את בית הספר, ונראה לנו שאין בכל המוסד הזה חדר שירותים אחד לרפואה, אחרת כיצד נוכל להסביר את הסירחון העולה מאולם הספורט המוזנח?
בביקור שערכנו בבית הספר הזה לאחר כ- 10 ימים, אמרה לנו המנהלת (שהייתה אחת ממשתתפי הקורס שלנו), שאכן אין חדרי שירותים, שכן הללו נסגרו בעקבות ונדליזם של התלמידים. לשאלתנו – ובכל זאת היכן עושים התלמידים את צרכיהם? ענתה המנהלת בתנועת כתפיים.... של "לא יודעת", והוסיפה כי לעתים, כשתלמידה כלשהי זקוקה בדחיפות לשירותים, היא מאפשרת לה להיכנס לשירותים הפרטיים שלה, המצויים ליד חדר המנהלת (גם שם, שלא תטעו, אין מים זורמים בברזים...)

חדר המזכירות, שחלונותיו היו פתוחים, הוא חדר גדול שקירותיו חשופים, על שידת ברזל ישנה מסודרים תיקי קרטון, ועל גבי שולחן המזכירה ניצבת מכונת כתיבה מכאנית. .בביקורנו השני בבית הספר גילינו שהיא אכן משמשת את המזכירה בעבודתה היומיומית.

אחר הצהרים של היום למחרת, יום לימודים רגיל, בעודנו מטיילות ליד בית הספר, גילינו את הפתרון שמצאו התלמידים החכמים לבעיותיהם:
אם אין שירותים בבית הספר ואין מים זורמים בבתים, מה יותר הגיוני מאשר להסיר את בגדי בית הספר בתום יום הלימודים ולקפוץ לאוקיאנוס לרחצה וניקיון אישי?
תלמידים, בהמוניהם, קופצים מגובה של כמה מטרים לתוך הים, משתכשכים במים, צוחקים וצוהלים, ושבים הביתה נקיים ורגועים. (רעיון טוב, לא?)

מנהלת בית הספר התיכון הזמינה אותנו לבקרה אחר הצהרים ביום האחרון להשתלמות. אנחנו מגיעות לאותו מוסד שאליו התגנבו בחשאי כשהוא לא היה מאוכלס בבני אדם, והנה עתה הכול נראה לנו שונה:


חדרי הכיתות, (שקירותיהם נותר חשופים), מלאים בילדים לבושים בתלבושת אחידה, רוכנים כולם על השולחנות ועסוקים בפתרון בחינה במתמטיקה.
כל 5,400 התלמידים נבחנים באותה שעה(!)

אנחנו חולפים על פני חדרים שעל דלתותיהם כתוב "מעבדה לפיזיקה" "מעבדה ל-..." המנהלת מספרת לנו בצער רב שהמעבדות כולן סגורות מחמת בעיות תקציב.

כשהפעמון מצלצל והילדים יוצאים מן הכיתות, מתמלאת חצר בית הספר בהמולת ילדים וברוכלים המוכרים את מרכולתם בפנים (כי מנהלת בית הספר מאפשרת להם להיכנס פנימה, לאכסדרה מקורה, כשיורד גשם טרופי חזק).

הביקור הזה מהווה למידה מרתקת בעבורנו. איך נראה בית ספר נטוש מתושביו הקבועים ומה חולף בראשך כשאתה מבקר בו, לעומת איך נראה אותו מוסד כשהוא מאויש בבני אדם (ילדים בעיקר)ו ואיך הכול פשוט נראה אחרת.
אפילו היעדר השירותים אינו נראה כל כך נורא...

* * *
מרים רינגל