אקוודור - רומן מאת מיגל סוזה טבארש

תרגום שלי לפרק ראשון מתוך הספר "אקוודור" מאת מיגל סוזה טבארש

Equador -Miguel Sousa Tavares (my translation
תרגום (דוגמא)

פרק ראשון
עמ' 11-16

לאחר שהתרחשו להם הדברים, כמעט בלתי נמנע להרהר איך צריכים היו להיות החיים אם היו מנהלים אותם אחרת. לו ידע מה מכין לו הגורל בעתיד הקרוב, אולי לא היה לואיש ברנרדו ואלנסה עולה על הרכבת בתחנת באריירו באותו בוקר גשום של חודש דצמבר 1905.
אולם עתה, במחלקה הראשונה כשהוא נשען על כורסת קטיפה אדומה נוחה, צפה לואיש ברנרדו מבעד לחלון בנוף החולף לו ברוגע, מבחין כמה מעט מאוכלסים השדות המישוריים, זרועי עצי אלון השעם והאלון המצוי האופייניים כל כך לאזור אלנטז'ו, וכיצד שמי הגשם שהותיר אחריו בליסבון חשפו בביישנות שטחים ריקים אשר בעדם מתעוררת לה מתפנקת השמש החורפית. מחפש היה להעסיק עצמו בקריאה דמומה באותן שעות נסיעה בעצלתיים עד לוילה ויסוזה. [1] מונדו, העיתון המועדף עליו הוא מונרכי באורח מעורפל אך מצהיר על היותו ליברלי וכמו שמציין שמו עוסק במצבו של העולם ו"באליטות השולטות בנו". באותו בוקר הודיע מונדו על משבר גלוי בממשל הצרפתי בנוגע לעלות בנייתה של תעלת סואץ אשר המהנדס לספס לא התעייף מלחפור כמו מטורף זועם, כשהוא יוצר חוב כספי מבלי לציין מועד לסיום העבודה. הייתה שם גם ידיעה על בית המלוכה האנגלי המציינת את יום הולדתו של המלך אדוארדו השביעי אותו חגג בפרטיות עם משפחת המלוכה. הוזכרו גם איגרות ברכה שהתקבלו מכל המלכים, הראהז'ים, השייכים, המושלים וראשי שבטים של האימפריה הענקית הזו שהעיתון מונדו הזכיר לקוראיו ש'השמש בה לעולם איננה שוקעת'. באשר לפורטוגל, היו חדשות על עוד מסע עונשין נגד הנתינים במעמקי מערב אנגולה. עוד אירוע מסובך למחיר קיומה של הקולוניה. כמו כן צוינה התכתשות חדשה בין נבחרי המפלגה הרפורמית של היינץ ריביירו ובין הפרוגרסיביים בראשותו של ז'וזה לוסיאנו דה קסטרו בעניין ה"רשימה האזרחית" של הארמון המלכותי. התקציב הציבורי השמור לפקידות בית המלוכה שלעולם אינו תואם את ההוצאות. לואיש ברנרדו הניח את העיתון על המושב הפנוי שלידו והעדיף להרהר בעתיד להתרחש בחייו בעקבות נסיעה זו.
בן 37, רווק ומתנהג באורח מופקר כאשר מאפשרים לו זאת המקום והנסיבות. כמה נערות מקהלה ורקדניות בעלות מוניטין מפוקפק, זבניות מרובע ביאשה, שתים או שלוש נשות חברה נשואות וחסודות וזמרת סופרן גרמניה שנויה במחלוקת, מתלמדת במהלך שלושה חודשים בתיאטרון סאו קרלוס ואשר הוא לא היה היחיד שחיבב אותה. הוא היה, אם כן, רודף שמלות הנוטה להתקפי מלנכוליה. למגינת לבו של אביו המנוח עזב בגיל 22 את לימודי המשפטים באוניברסיטת קואימברה. הקריירה שלו כעורך דין הסתכמה בשהות קצרה כמתלמד במשרדו של עורך דין מפורסם מקואימברה, והוא נמלט מן השליחות הזו והפנה לה עורף לנצח. הוא שב לליסבון האהובה עליו ובה עסק במקצועות שונים עד שהפך יורש של אביו בתפקיד שותף בכיר בחברת ספנות שעסקה בהפלגה בין האיים. שלוש ספינות, כל אחת בת 12 טון, נושאת מטען ונוסעים בין האי מדיירה והאיים הקנאריים, קבוצת האיים האזוריים והאיים של קאבו ורדה. משרדי החברה היו ממוקמים בבנין בקצהו של רחוב אלסרים. שלושים וחמישה העובדים שלו היו מפוזרים בארבע קומות של בנין מפואר בככר מארקז דה פומבל. לואיש ברנרדו התמקם בחדר רחב מידות ששני חלונותיו פונים לנהר הטז'ו דרכם היה צופה כמגדלור יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. בתחילה, הוא נהנה מן האשליה שהוא ששולט על צי אוקיאנוסי וכמעט על גורל העולם. מאשֵר את המברקים ותקשורת הרדיו של שלוש הספינות הבודדות שלו המגיעות ליעדן. מעדכן את מקום הימצאותן באמצעות דגלונים שנעץ במפה גדולה של החוף המערבי של אירופה ואפריקה שתלה על הקיר בחדרו. מהר מאוד חדל להתעניין במיקום היומי של קאטלינה, קאטרינה ושל קאטונטו והפסיק לנעוץ דגלונים על המפה. אולם הוא המשיך להופיע בהתמדה ברציף רושה קונדה-אובידוש כדי לצפות בעגינה ובהפלגה של ספינות החברה. רק פעם אחת, ברוחם של מגלי העולם או בשל חובת המשרד הפליג באחת מספינותיו: הלוך ושוב עד מינדלו וסאו וינסטנה. נסיעה לא נוחה ביותר כדי להגיע ליבשת שכוחת אל חסרת כל עניין לאירופי בן-תקופתו. אמרו לו שזו לא הייתה באמת אפריקה, אלא פיסת ירח ששקע לתוך הים. על כל פנים לא נעור בו כל רצון להפליג הלאה בחיפוש אחר אותה אפריקה שעליה שמע סיפורים מלהיבים רבים כל כך.
שוהה היה דרך קבע במשרד שברחוב אלסרים ובביתו שבסאנטוש, שם התגורר בגפו עם מנהלת משק בית זקנה שירש יחד עם בית הוריו. זו הכריזה לעיתים קרובות לעברה של העוזרת במטבח, אשה מכוערת כקיפוד המתגוררת ברובע ביירו ביאשה, ש"הילד צריך להתחתן". את ארוחות הצהרים אכל באורח קבוע במועדון שלו בשיאדו, ארוחות ערב נהג לאכול במלון ברגנסה או בג'רמיו או בשקט של ביתו. לעיתים היה משחק קלפים עם חברים ועורך ביקורים חברתיים בבתי המשפחה. לפרקים בילה בתיאטרון סאו קרלוס או בחגיגות במועדון טורף או ג'וקי. מרושת חברתית, שנון, נבון, איש שיח נהדר. רווי תשוקה להכיר את העולם באמצעות ירחונים באנגלית ובצרפתית, שתי שפות בהן שלט ברהיטות שהיתה נדירה בליסבון של אותם ימים. שאלת הקולוניות ריתקה אותו והוא קרא כל מה שמצא בנושא ועידת ברלין.[2] בעקבות האולטימטום הבריטי צפה ועלתה השאלה של 'מעבר לים' וכשהפכה נושא לשיח ציבורי לוהט פרסם לואיש ברנרדו שני מאמרים במונדו אשר צוטטו ונדונו רבות. הניתוח שלו שהיה קר וחד הציג תפיסה מאוזנת בין הלהט הפטריוטי ובין ההתנגדות למלוכה שהיתה מקובלת בקרב אנשי הרוח ואשר עמדה בניגוד מוחלט להתבדלות הנראית לעין של המלך דום קרלוס. המלך הגן על קולוניאליזם מודרני בנוסח מסחרי, כזה העוסק בחיפוש משמעותי של אותם דברים שפורטוגל יכולה להשיג בפעילות באפריקה: באמצעות מפעלים המנוהלים ברוח מקצועית וב"רוח תרבותית". ולא עוד "עיסוק במגמות שכאן לא מעניינות איש. פורטוגלים המתנהגים כמו ראשי שבטים גרועים יותר מאלה שפגשו באפריקה ולא כמו אירופים, זקני התרבות המתפתחת, בשירות מדינתם".
המאמרים שלו שמשו נושא לויכוחים בין "אירופים" ל"אפריקניסטים". הפרסום לו זכה עודד אותו להרחיק לכת והוא פרסם חוברת קטנה בה אסף נתונים מספריים המתייחסים ליצוא והיבוא בקולוניות באפריקה בעשר השנים האחרונות. מטרתו היתה לתמוך במסקנתו שמסחר זה היה מתאים לאירופה של ימים עברו ואיננו מספיק לצרכי פורטוגל, ולמעשה אף נגרם הפסד ניכר לאפשרויות שיכלו להתממש באמצעות מחקר הגיוני ואינטליגנטי של האוצרות שמעבר לים. "לא די להכריז בעולם שיש לנו אימפריה, סיכם, צריך גם להסביר מדוע מגיע לנו להחזיק בה". הויכוח שהתעורר היה לוהט ואלים. מעבר לתעלה החליט ה"אפריקניסט" קינטלה ריביירו, בעלים של מפעלים רבים במוזמביק, להגיב בתשובה שנונה בעיתון קלארים. "מהן ידיעותיו של ואלנסה אודות אפריקה"? שאל וסיכם: "לא די להכריז בפומבי, כמו הולאנסה הזה שיש לו ראש. יש צורך להסביר מדוע מגיע שיהיה לו ראש ולהחזיק בו".
ההלצה הזו של קינטלה ריביירו והויכוח הציבורי שהתעורר בשל הצהרותיו של לואיש ברנרדו פתחו בפניו דלתות רבות. האמת היא שחלק גדול מאנשי ליסבון העירו על כך שזה בזבוז שאיש צעיר בעל כישרונות, אינטליגנציה וידע כמוהו מבזבז את מיטב שנותיו בצפייה בנהר הטז'ו מבעד לחלון ובשיטוט בעיר בחיפוש אחר מעשי אהבהבים.
ענין זה גווע לפני מספר חודשים. לואיש ברנרדו חש הקלה לשוב אל חייו השגרתיים והשלווים. הוא הרגיש שחוסר הנוחות על היותו מרכז ויכוח ציבורי העיב על הפרסום המקרי וההערצה להם זכה. בכל מקרה זה תורגם להזמנות רבות לארוחות ערב שבהן צריך היה להאזין לדעות מטופשות בנושא "השאלה שמעבר לים" שהסתיימו תמיד בשאלה הרטורית:
- ומה אתה חושב על כך, ואלנסה?
ברגע זה ממש, ברכבת מליסבון לוילה ויסוזה חשב לואיש ברנרדו על ההזמנה המוזרה להתייצב לארוחת צהרים ביום חמישי בארמון בוילה ויסוזה שהמלך העביר אליו באמצעות המזכיר האישי שלו, הרוזן דה ארנוזו. ברנרדו דה פינדלה, הרוזן דה ארנוזו, הוא אחד ממשתתפי הקבוצה המפורסמת של "מנצחי החיים",[3] אשר לפני מספר שנים טלטלה את החיים האינטלקטואלים במדינה. היה לו הכבוד לזכות בביקורו הבלתי צפוי של הרוזן במשרדי החברה הימית שלו. זה מצדו הסתפק במסירת ההזמנה ורק הוסיף:
- סלח לי, אדוני היקר, אינני יכול לגלות מה הוד מלכותו מתכוון לומר לך. אני יודע שהנושא הוא בעל חשיבות רבה ושהמלך מבקש לשמור את הפגישה בסוד. בכל אופן, נראה שהטיול עד וילה ויסוזה ייטיב עמך וישחרר אותך מן האוירה הזו של ליסבון, יתר על כן אני יכול להבטיח שתאכל שם טוב מאוד.



---------------------





עמ' 18-23


הערב, למשל, הוא יסעד את ארוחתו עם חברים במלון סנטרל. חברה מגוונת של גברים בני 30 עד 50 שנה המתאספים כל יום חמישי לארוחת ערב. מפנקים עצמם במנה העיקרית של מלון סנטרל ודנים בחדשות העולם והרעות החולות של הממלכה. ריטואל של גברים בדמותו של לואיש ברנרדו: רציניים ולא משעממים, מחוסרי דאגה אך אינם קלי דעת.
הלילה היתה לו סיבה מיוחדת מאוד להתרגש לקראת ארוחת הערב ועל כן החליט להזמין כרטיס לרכבת של שעה חמש, מקוה שהאיחורים התכופים של הרכבות לא ימנעו את הגעתו בזמן למלון סנטרל. ז'ואה פורז'אש, אחד מחברי הקבוצה של ימי חמישי וחבר ילדות שלו עוד מימי בית הספר היסודי, אמור היה להביא עמו הודעה מבת דודתו מתילד. לואיש ברנרדו הכיר את מתילד ערב אחד בבית ידידים משותפים בעיירה אריסרה. מחשבותיו נדדו לליל הירח הזה בו ראה את ז'ואה חוצה את הסלון לעברו ולצידו מתילד האוחזת בזרועו. לואיש ברנרדו חש רעד, אזהרה מפני סכנה ממשמשת ובאה.
- לואיש, זו בת דודתי מתילד עליה כבר ספרתי לך מזמן. וזה לואיש ברנרדו ואלנסה, הרוח
הספקנית ביותר של בני דורו.
היא חייכה למשמע דברי בן הדוד ושלחה מבט ישיר לעברו של לואיש ברנרדו. היא היתה כמעט בגובה שלו והוא היה גבוה למדי, חיוכה ונימוסיה היו כשל נערה. לא יותר מבת 26 שנה, חשב לעצמו. אך היתה כבר נשואה – זאת ידע. הוא אף ידע שבעלה עובד בליסבון והיא מבלה את החופשה כאן עם שני בניה. הוא רכן ונשק את ידה המושטת רואה שיש לה אצבעות ארוכות ודקות והאריך בנשיקה יותר ממה שהנימוס מחייב.
הוא הרים את עיניו וגילה שהיא ממשיכה לנעוץ בו את מבטה. ושוב חייכה:
- מה פירושה של רוח ספקנית? האם זה כמו לומר רוח יגעה?
ז'ואה מיהר להשיב במקומו:
- לואיש עייף? לא, יש דברים שאינם מעייפים אותו לעולם, אמת, לואיש?
- אכן. אינני מתעייף לעולם להביט באשה יפה, למשל.
הדברים לא נשמעו כמחמאה אלא כמעט כמו הצהרה לפתיחה של מאבק שעומד להתרחש. את השקט המביך שהשתרר באויר ניצל ז'ואה פורז'אש כדי לסגת:
- טוב, ההכרות ביניכם נעשתה. את יכולה לחקור את נושא הספקנות בזמן שאני הולך לחפש משקה. אולם, בת דוד יקרה, היזהרי, אינני יודע אם הספקן הנודד הזה הוא חֶברה מומלצת ביותר בעיני באי הסלון הזה. בכל מקרה אני שב מיד, לא אנטוש אתכם.
היא הביטה בו מתרחק. על אף הופעתה מלאת הביטחון חשב לואיש ברנרדו שראה דאגה ניבטת מעיניה כששאלה אותו:
- האם זה רגע מסוכן?
לואיש ברנרדו חש שהמשפט אודות הנשים היפות היה מאיים ובלתי הולם והוא השיב לה במתיקות:
- לחלוטין לא. אין זה כך עבורי ואינני רואה מדוע זה יהיה כך עבורך. אמנם אינך מכירה אותי
אולם אוכל לומר לך שמטרת חיי איננה להתהלך בעולם ולהזיק לאחרים – למילותיו היה צליל אמיתי ונראה שהיא חשה שוב בנוח.
- אם כך, נפלא. אך אמור לי, מתוך סקרנות, מדוע בן דודי סבור שאתה עשוי להיות חֶברה
לא מומלצת ביותר?
- בעיני המבטים של אנשי הסלון, הוא אמר. וכמו שאת יודעת המבטים של אנשי הסלון לעולם
אינם תמימים גם אם מה שהם רואים הוא תמים ביותר. במקרה המסוים שלנו, אני מניח שאי הנוחות נובעת מכך שאת נשואה ואני רווק ושנינו משוחחים כאן יחד בלילה נפלא שכזה.
- אה, טוב,הנימוסים, זה מה שאתה רוצה לומר. הנימוסים הנצחיים! בסופו של עניין בעולם בו אנו
חיים נראה שזו המהות הממשית של הדברים.
עתה היה זה לואיש ברנרדו ששלח מבט ישיר ועמוק לתוך עיניה. מבטו הטריד אותה, היא נראתה לפתע פגיעה, משהו שקסם והפחידו כאחת. כאשר פנה אליה שוב אימץ טון דיבור כן לחלוטין, כזה שהפיג את חששה.
- הקשיבי, מתילד. הנימוסים וכל השאר יש להם ודאי תפקיד חברתי ואין בדעתי לשנות את העולם ולא את החוקים שככל הנראה מבטיחים אם לא חיים מאושרים לאנשים לפחות חיים שקטים. פעמים רבות הייתי רוצה שהחוקים לא יהיו רבים עד כדי כך שהחיים יתמזגו עם חזותם החיצונית. אולם אני חושב שבתוך המגבלות יש לנו תמיד בחירה. לי, על כל פנים יש את זכות הבחירה ועל כן אני מחשיב עצמי אדם חופשי. אולם אני חי בסביבת בני אדם אחרים ומקבל את החוקים שלהם, בין אם אני מסכים אתם או בין אם לאו. אומר לך משהו: את בת הדוד והאשה המועדפת על ז'ואה, והוא החבר הטוב ביותר שלי מאז ומתמיד. טבעי ששוחחנו אודותיך והוא תמיד דיבר עליך בהתלהבות וברכות. לא אכחיש שבשל כך היתה בי סקרנות להכירך ועתה כשהכרתיך אני יכול להעיד שאת הרבה יותר יפה ממה שהוא תיאר. יתירה מזו, את נראית לי אשה יפה ביותר בחוץ ובפנים. לאחר שיר ההלל הזה אינני רוצה בשום אופן שתרגישי נבוכה: ועתה אחזיר אותך לז'ואה. שמחתי להכירך ונראה שהלילה נפלא שם בחוץ.
הוא הרכין את ראשו באלגנטיות וצעד צעד אחד לאחור, עשה סימן של מי שמצפה שהיא תיסוג יחד אתו. אולם באותו רגע שמע את קולה השקט, מעומעם אך החלטי באופן בלתי צפוי.
- חכה! ממה אתה בורח? אחרי הכל, ממה בורח גבר שמצהיר שהוא חופשי? האם אתה מנסה להגן
עלי?
- אכן, אם את רוצה לראות זאת כך. ובכלל, היש רע בדבר? – רצה אף הוא להשמע החלטי, אולם לואיש ברנרדו הוא זה שחש עתה חסר בטחון. הדברים יצאו קצת משליטה.
- לא, זה מאוד אבירי מצדך. אני מודה לך מאוד. אולם אינני אוהבת שמגנים עלי מפני סכנות
שאינן קיימות. סלח לי אבל במקרה הזה ובהקשר של השיחה הזו, הדאגה שלך די מעליבה אותי.
"אלוהים אדירים, עד היכן יגיעו הדברים?", חשב לעצמו. נשען על הקיר לא יודע מה לומר או מה
לעשות. צריך היה להישאר, לצאת החוצה? "איזו אווילות, אני נראה כמו מתבגר מפוחד. מדוע ז'ואה לא מופיע לגאול אותי מהבלבול הזה?"
- אמור לי משהו, לואיש ברנרדו – שברה את השתיקה, ממשיכה במשחק והוא ענה לה מפוחד קמעה:
- כן?
- אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?
- בבקשה...
- מדוע מעולם לא נישאת?
"לעזאזל, זה הולך מדחי אל דחי, חשב לעצמו."
- כיון שלא התאים לי. למיטב ידיעתי אין חוק המכריח מישהו להתחתן.
- לא, אין חוק כזה, אולם למרות זאת זה מוזר. עכשיו תורי לגלות לך סוד, אף כי עבורך הוא לא
יהיה סוד גדול. גם חברותי דברו עליך לעיתים ובמונחים מסתוריים ביותר. מתארות אותך כגבר נאה, אינטליגנטי, תרבותי, נעים הליכות ובמצב כלכלי טוב. אומרים שיש לך מוניטין של רודף שמלות אף כי בענין זה אין מסתורין. אם כן, מהו המסתורין של היותך רווק?
- אין כל מסתורין. מעולם לא ממש התאהבתי ועל כן מעולם לא נישאתי. פשוט כך.
- זה מוזר...- התעקשה כאילו הדברים הללו בלבלו אותה.
- מה כה מוזר: שמעולם לא התאהבתי או שמעולם לא נישאתי?
לואיש ברנרדו לקח מחדש את היוזמה בצליל מאתגר. היא הבחינה בשינוי נימת קולו והסמיקה, מוטרדת מעצמה וממנו.
- לא, מוזר הוא שמעולם לא התאהבת באשה... יכולת להתאהב בתשוקה גדולה ולהתחתן.
המילים נאמרו במהירות רבה, ולואיש ברנרדו הבחין במבט לוהט בעיניה והוא מיד התחרט על דבריו. אך הדברים נאמרו ושקט השתרר ביניהם כאילו היתה ביניהם הסכמה שבשתיקה.
כשהופיע לבסוף ז'ואה כדי לשבור את שתיקתם ניצל זאת מיד לואיש ברנרדו על מנת לצאת לנשום אויר צח. ברך בנימוס לשלום והתחמק החוצה אל תוך הלילה שאור הירח הציץ בו מבעד לערפל. נראה היה שהים בחוף אריסיירה נרגע. מרחוק נשמעה מוסיקה שהגיעה מיריד עממי ומחלון פתוח הפונה לרחוב הגיעו צלילי קול וצחוק של מכרים שנשמעו שמחים. לואיש ברנרדו חש לפתע צורך בשמחה הזו. מתפתה היה ללכת לכיוון המוסיקה לריקודים, לבחור נערה ולרקוד בזרועותיה, לחוש אותה מטביעה עצמה בקלילות על פני גופו כשהוא מריח את הבושם הזול שעל שערותיה. וכאשר יהיה מונע על ידי פיקחון פתאומי ילחש באזנה: "התרצי להינשא לי?"הרעיון העלה בו חיוך, חשב שלמחרת בבוקר יראה לו הכול אחרת. הדליק סיגריה בחושך והאזין לצעדיו שלו כשהוא מהלך לכיוון בית המלון.

[1] וילה ויסוזה – בעיר אבורה דרומית לליסבון – כיום משמש המקום כבית מלון מפוא
[2] ועידת ברלין בשנת 1885 בה נערך דיון על חלוקת הקולוניות בין האימפריות השונות. פורטוגל דרשה את מוזמביק ואנגולה וגם אנגליה רצתה בהן.
[3] "מנצחי החיים" זו קבוצה של 11 אינטלקטואלים בפורטוגל בסוף המאה התשע עשרה שעסקו בויכוחים על החיים והחברה.