בלוגר ושמו סאראמאגו – אומברטו אקו[1]

(דברים שכתב אומברטו אקו במבוא לתרגום האיטלקי של יומני הבלוג של סאראמאגו)

טיפוס מוזר, סאראמאגו הזה. בן שמונים ושבע (הוא אומר) יש לו מחלות מסוימות, זכה בפרס נובל, עובדות שמאפשרות לו לא ליצור שום דבר נוסף כי ממילא יש לו מקום מובטח בפנתיאון (המקמץ במחמאות, הרולד בלום תיאר אותו כ"סופר המוכשר ביותר שעדיין חי... אחד מאחרוני הטיטאנים של ז'אנר ספרותי המצוי בסכנת הכחדה"), נראה כמי שמתחזֵק בלוג שבו הוא שם עצמו עם כולם, מצייר אדם שנוי במחלוקת שמגיע מחרמות של צדדים רבים – לרוב לא באומרו דברים שלא צריך להגיד, אבל למה לא לבזבז זמן לטחון מילים – ואולי אפילו לעשות זאת בכוונה.

מי הוא? הוא שמשגיח על הפיסוק  עד שגורם לו להיעלם, אשר בביקורת המוסרית והחברתית שלו אף פעם לא לקח את הבעיה ללב, אך הציג באופן פיוטי מצבים פנטסטיים ואלגוריים, כך שהקורא שלו (אם כי יש לחשוד במספר המשל שלו) צריך להשקיע הרבה מעצמך  כדי להבין כמה רחוקה מגיעה ההתנצלות - כמו ב"על העיוורון" שלו – שגורם לקורא לעשות מסע בתוך  ערפל חלבי שאפילו אין בו שמות פרטיים, כי הוא צנום למדי, נותן  בברור סימן מזהה למסה על הפיקחון ("על הפיקחון"), שהוא אפשרות לבחירה פוליטית המתבססת על פתקים לבנים אניגמטיים? וסופר דמיוני ומטאפורי זה אומר לנו בנונשלנטיות כי ג'ורג' בוש הוא "בורות תהומית, והבעה מילולית מבולבלת באופן מתמיד על ידי פיתוי של הבלים שאין לעמוד בפניהם", קאובוי המבלבל את העולם עם עדר של פרות שאינו יודע, אני חושב (במובן האצילי של המילה), רובוט מתוכנת גרוע שנועד לבלבל כל הזמן מסרים שנרשמו בו, שקרן כפייתי, עומד בראש המקהלה של כל השקרנים האחרים שעודדו ושרתו בשנים האחרונות? ואורג המשל העדין הזה משתמש במילים שאינן מותירות מקום לספק בעת פרסומם בהוצאת ספרים?

אתאיסט מוצהר זה, שעבורו אלוהים הוא "שתיקת היקום וצעקת האדם שנותן משמעות לשתיקה הזאת," אלוהים משקם את הבמה כדי לשאול: על מה אתה חושב רצינגר?[2] וקומוניסט מיליטנט (עדיין בעקשנות), מתחיל לצעוק כי "לשמאל אין רעיון זנותי של העולם בו אנו חיים"... ומסתכן בהאשמה באנטישמיות בשל מתיחת ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל ופשוט שוכח לזכור, בהשתתפותו בכעס על אסונות הפלשתינים, בניתוח מאוזן, שיש כאלה המכחישים את הזכות לקיומה של ישראל? אבל אף אחד לא לוקח זאת בחשבון, כי כאשר סאראמאגו מדבר על ישראל הוא חושב על אלוהים, "אלוהים עז ולא סלחני," ובמובן הזה הוא לא יותר אנטישמי מאשר אנטי-ארי ובוודאי אנטי נוצרי, כמו בכל הדתות הוא מחפש להתחשבן עם אלוהים... ולהיות ננזף על ידי אלוהים הוא בוודאי גורם לזעם רב על ידי כל מי שהפך את אלוהים לשריון שלו.

אם לקחת בחשבון תמיד את היתרונות והחסרונות, סאראמאגו גם יודע שיש 

המצאת תושייה. מצטט (בצבעוניות) את בורחס, מצטט (אולי בצבעוניות) את ד"ר ג'ונסון, בצטטו את העובדה ובכך מעליב את יריבו: "אדוני, אשתך, בתירוץ של בעל בית בושת, מוכרת בדים מחומרים אסורים".  ולבסוף סאראמאגו לא עורך טקסים... ובפעילות של פרשן יומי של המציאות המקיפה אותו, מחזיר לבעלותו את  העמימות המאיימת של סיפוריו.

דובר רבות על האתאיזם המיליטנטי של סאראמאגו. אכן, המחלוקת שלו אינה נגד אלוהים: הוא הודה כבר כי "נצחיותך היא רק ההרגשה הלא נצחית," סאראמאגו יכול היה להיות שקט. סלידתו היא  נגד הדתות (וזו סיבה למתקפה נגדו מאגפים שונים, ההתכחשות לאלוהים ניתנה לכל, כמו שהוויכוח עם דתות מערער מבנים חברתיים).

פעם הוא מונע בדיוק על ידי התערבות אנטי-דתית של סאראמאגו, המשקפת את  ההגדרה המפורסמת של מרקס, ש'הדת היא אופיום להמונים'. אבל האם זה נכון, כי דתות תמיד יש להן איכות מרדימה זו? פעמים רבות תקף סאראמאגו את הדתות כמקור לקונפליקטים: "הדתות, כולן, ללא יוצא מן הכלל, לא שרתו מעולם על מנת לקרב ולפייס בני אדם. נהפוך הוא, הן היו וממשיכות להיות הגורם לסבל בל ישוער, לטבח, לאלימות פיזית ורוחנית מפלצתית המהווה את אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית העלובה"  

(La Repubblica, 20 de Setembro de 2001)

סאראמאגו הגיע למסקנה היכן שהוא כי "אם כולנו היינו אתאיסטים היינו חיים בחברה שלווה יותר." אני לא בטוח שהוא צודק,  ונראה כי בעקיפין היה עונה לו האפיפיור רצינגר ב- SPE SALVI[3] , באמרו כי האתיאיזם של המאות התשע עשרה והעשרים, על אף שהציג עצמו כמחאה נגד עוולות העולם והיסטורית העולם, גרם לכך ש"רעיון כזה הוביל לצורות הגדולות ביותר של אכזריות והפרות של צדק".

יתכן שרצינגר חשב על  דברי האיוולת של לנין וסטלין, אך שכח כי  על הדגלים הנאציים נכתב "גוט מיט אונז" (שפירושו "אלוהים אתנו"), ואשר גדודי דת צבאיים הצטלבו ובריונים פשיסטים, שבהשראת עקרונות דתיים ובתמיכה של לוחמי גרילה של מלך נוצרי נערך הטבח של פרנסיסקו פרנקו (ללא קשר לפשעי יריבים, זה תמיד היה הוא שהתחיל), כי בשם הדת יצאו אנשי מחוז ונדה שבצרפת[4]  נגד הרפובליקנים, ואף המציאו "אלילה סיבתית", שהקתולים והפרוטסטנטים טבחו זה בזה באושר במשך שנים על גבי שנים. גם הצלבנים הונעו על ידי מניעים דתיים, כי כדי להגן על הדת הרומית עמדו כאריות לבלוע נוצרים, שמסיבות דתיות הדליקו מדורות רבות, וגם פנדמנטליסטים מוסלמים היו מבצעי  הפיגועים במגדלי התאומים, אוסאמה והטליבאן שהפציצו בודהות, אשר מסיבות דתיות מתנגדים להודו ופקיסטן, ובסופו של דבר היה זה "אלוהים ברך את אמריקה" God Bless America שגרם לבוש לפלוש לעיראק.

על כן זה גורם לי לחשוב שאולי (אם לפעמים הדת היא או היתה אופיום להמונים) פעמים רבות יותר היה זה הקוקאין שלהם. אני מאמין שזו גם דעתו של סאראמאגו להציע לכם את ההגדרה – ואת אחריותם. סאראמאגו הבלוגר כועס. אבל האם יש באמת פער בין הפרקטיקה של הזעם היומי על פעילות שוטפת וזו של כתיבת "קונטרסים מוסריים" שתקפותם גם לזמן עבר ולזמן עתיד? אני כותב את ההקדמה הזאת כי יש לי קצת ניסיון משותף עם החבר סאראמאגו, שהוא כתיבת ספרים (מצד אחד) ומצד שני העיסוק שלנו בכתיבת ביקורת נמרצת מידי שבוע. הכתיבה השנייה יותר ברורה ופופולרית  מהאחרת (כתיבת רומנים). אנשים רבים שאלו אותי אם אני לא יוצק בפיסות קטנות מחשבות רחבות יותר המופיעות בספרים הגדולים. לא, אני אומר, זה מלמד אותי ניסיון (אבל אני חושב שזה מלמד את כל מי שנמצאים במצב דומה), המהווה מומנטום של גירוי, הקצה הסאטירי, צליפת שוט הביקורת שנכתבה בחיפזון, אשר תספק את החומר הבא למחשבה על מאמר או סיפור מפותח יותר. זו הכתיבה היומית שמעוררת השראה ליצירות של מחויבות גדולה, ולא להיפך.

הייתי אומר כי בכתבים הקצרים הללו סאראמאגו ממשיך לחוות את העולם כפי שהוא לצערו, כדי שלאחר מכן יראה אותם שוב ממרחק רגוע יותר, בצורה של מוסר פואטי (ולפעמים יותר גרוע מזה - אם כי נראה שאי אפשר ללכת רחוק יותר).

אבל אז, האם תמיד באמת יהיה המאסטר הזה כועס כל כך בנאומים ביקורתיים? נראה לי כי מעבר לאנשים שהוא שונא קיימים גם אלה שהוא אוהב, ואלה החלקים מלאי החיבה המוקדשים לפרנאנדו פסואה (לא סתם הוא פורטוגזי), או ז'ורז 'אמאדו, קרלוס פואנטס, פדריקו מאיור, צ'יקו בוארקה דה הולנדה, אשר מראה לנו שסופר זה קצת מקנא בעמיתיו ויודע לשזור אותם בתמונות ממוזערות עדינות ורגישות.

שלא לדבר (וזו חזרה לנושאים הגדולים של הנרטיב שלו), כאשר הניתוח היומי קופץ לבעיות המטפיסיות הנהדרות, עבור המציאות וההשתקפות, עבור אופי התקווה, עבור איך שדברים מתנהלים כשאנחנו לא מחפשים אותם ...

ובכן חזרה לזירת סאראמאגו הפילוסוף-המספר, כבר לא כועס אבל מדיטטיבי ולא בטוח. עם זאת, אנחנו אפילו אוהבים כאשר הוא כועס. זה נחמד.

תרגום מפורטוגזית: מרים רינגל

---

[1] http://miltonribeiro.sul21.com.br/2016/02/20/a-fundacao-jose-saramago-escreveu-sobre-umberto-eco/

[2] בנדיקטוס הששה עשר

[3] "כי נושענו בתקווה" - באגרת אל הרומיים 8:24

[4] בזמן המהפכה הצרפתית