"הגלגול" לקפקא כסיפור אוטוביוגרפי·
מרים רינגל
הגלגול הוא אחד מן הסיפורים הקשים ביותר לפענוח, אך גם אחד מן הסיפורים המרגשים ביותר שכתב פרנץ קפקא.(Franz Kafka Pictures Photo Album)
כאשר אנו בוחנים את הסיפור וקוראים באותה עת את "המכתב אל אבא", אשר כתב קפקא לאביו, בנוברמר 1919 אולם לא העז לשלחו בחייו, נחשפים לעינינו קווים מקבילים הנעים מן המכתב אל הסיפור ומן הסיפור אל המכתב.
אנסה לעמוד במאמר קצר זה על כמה מן הקשרים הללו כדי לבנות מספר מפתחות, שבאמצעותם אולי נצליח לחדור אל חדרי-חדריו של קפקא.
השאלה הראשונה שאנו שואלים את עצמנו בקריאת המשפט הראשון בגלגול היא : מנין הרעיון להפוך לשרץ?
"כאשר הקיץ גריגור סמסא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים, מצא שנהפך במיטתו
והנה בכתיבת המכתב לאביו, מתוודה קפקא כי בכל פעם שגילה עניין כלשהו באדם פלוני מיד השמיץ אותו האב בקללות ובגידופים.
"אנשים ברי-לב, תמימים כילדים, כמו למשל שחקן התיאטרון האידי לוי, נפלו קורבן למשפטך. בלי להכירו אישית, השווית אותו, בצורת התבטאות איומה שניסוחה איננו זכור לי עוד, בעצמך ל'שרץ', וכמו לפעמים כה תכופות ביחס לאנשים הקרובים ללבי. היה גם לגביו מזומן עמך באופן אוטומטי המשל בדבר הכלב והפרעושים".[2]
כלומר, ה'רעיון' להתייחס לבני אדם כאל 'שרץ' הוא רעיון של אביו. בגלגולו, מתעורר בוקר אחד קפקא והופך בעצמו ל'שרץ גדול', לגילום כל אותם דברים שאביו מתעב.
הסיפור 'הגלגול' מתרחש כולו בבית שבו גדל וחי גריגור (קפקא), בחדר שבו נכלא וחי כשרץ, ובחדרי הבית האחרים, ובעיקר בחדר האכילה שם מתרחשים האירועים החשובים בחיי המשפחה.
מערכת יחסיו הסבוכה עם אביו, המתוארת באורח כה כואב ב'מכתב אל אבא' מופיעה בגלגולה גם בסיפור 'הגלגול'.
כאשר גריגור הופך לשרץ מופיע האב בתחילת הסיפור כך: "האב קימץ ידו בהבעה עוינת, כאילו רצה להדוף את גריגור בחזרה אל חדרו... האהיל בידיו על עיניו, ובכיו הרעיד את חזהו האדיר"[3].
וב'מכתב אל אבא' כשקפקא צופה באביו בוכה כשאמו חלתה "או בשעה שאמא לקתה במחלה קשה ואתה היית נאחז בארון הספרים, מרעיד מבכי".[4]
כאשר גריגור נהפך לשרץ מנסה האב לגרשו מן החדר:
"ברקיעות רגליים ובנפנוף המקל העיתון, בחזרה אל חדרו, האב דוחק בו בלי רחמים, פלט קולות שורקניים, כפרא".[5]
לבסוף דוחפו פנימה והוא עף, גופו שותת דם.
ב'מכתב אל אבא' ישנו קטע דומה: "כיצד אני, הנער המתפתח לאיטו, ואתה, הגבר במלוא בגרותו, נתייחס זה לזה. היה לי מן הסתם יסוד לשער, שאתה, פשוט, תרמוס אותי תחת רגליך, כך שלא יישאר ממני לא שריד ולא פליט".[6]
האב ב'גלגול' מתעשת מן המבוכה של בן שהוא שרץ ויוצא לעבודה, וכך מתאר אותו גריגור:
"האם היה זה אותו האב? אותו איש, שבעבר היה שוכב בליאות, שקוע במיטתו, שעה שגריגור יוצא למסע עסקיו..." (האב כחסר אונים, בעבר).
ואילו עתה, קומתו הייתה זקופה למדי, לבוש היה מדי שרד מגוהצים בצבע כחול עם כפתורי זהב... מתחת לגביניו הסבוכים בקע מבט רענן ועירני מתוך עיניו השחורות.... הוא הרים את רגליו לגובה לא רגיל, וגריגור השתאה לגודלן העצום של סוליות נעליו. אך גריגור לא התעכב על כך, שהרי מאז יומו הראשון בגלגולו החדש נוכח לדעת, כי האב סבור שעליו לנהוג בו בחומרה יתירה...."[7]
והנה שוב ב'מכתב אל אבא' מתואר האב כך:
"אני, כדי להגדיר זאת בקיצור נמרץ, נצר למשפחת לוי, עם יסוד קפקאי מסוים. אלא שנצר זה, לא צמאון החיים, העסקים והכיבוש של בני קפקא מריץ אותו, אלא עוקצם הטמיר, הנחבא אל הכלים יותר של בני לוי....
אתה, לעומת זאת, קפקא אמיתי, שכולו חוסן, בריאות, תיאבון, עוצמת קול, כשרון דיבור, שביעות רצון עצמית, שליטה בהוויות העולם, התמדה, תושייה, הכרת נפש האדם, נדיבות לב מסויימת".[8]
ובאותו הקשר, שוב ב'מכתב אל אבא': "זוכר, אני, למשל, כיצד לעיתים, בלכתנו לשחות, היינו מתפשטים יחד, בתא הלבשה אחד. אני רזה, חלוש, דל מבנה. אתה, חסון, גבה-קומה, רחב".[9]
אכזריותו של האב באה לידי ביטוי ב'גלגול' כאשר הוא זורק את התפוח על גריגור ופוצעו : "האב גמר אומר להפגיזו".[10]
וב'מכתב אל אבא' צועק האב על בנו הקטן ואומר : אקרע אותך כדג"... "האמונה שהנך מסוגל לכך תאמה לא במעט את מושגי על עוצמת כוחך". [11]
גם ב'גלגול' וגם ב'מכתב אל אבא' האב מתעלל בבן והאם החלושה והכנועה מנסה לגונן על בנה.
ב'מכתב' נאמר כך: "כן היה נורא כשהיית רודף אחרי סביב השולחן, בקול שאגה, בניסיון לתפוס אותי, כביכול, כשלמעשה אין בכוונתך כלל לתפוס אותי ואתה רק מעמיד פנים כאילו זו כוונתך. עד אשר בסופו של דבר אמא היתה נחלצת, לכאורה, להצילני".[12]
קפקא, החולה במחלת השחפת, אינו משתחרר ממנה גם בגלגולו כשרץ ובאחד מנסיונותיו הקשים של השרץ, גריגור, להגיע בכוחות עצמו אל חדרו נאמר כך:
"הוא כבר חש במצוקת נשימה, כפי שגם בגלגולו הקודם לא יכול היה לסמוך כל כך על
פציעתו הקשה של גריגור מן התפוח "הזכירה כמדומה לאב, שגריגור הוא בן למשפחה, על אף הצורה העגומה והמאוסה שלבש כעת, וכי אין לנהוג בו כבאויב".[15] מין 'אנושיות' מסוימת המתגלה כלפי היצור ה'לא אנושי'- השרץ.
קטע מרגש ביותר מצוי ב'מכתב אל אבא'. רגע של חסד במערכת היחסים הקשה ששררה בין קפקא לאביו.
קפקא החולה, שוכב בחדרה של אחותו אוטלה. האב עובר ליד החדר ומתייחס אל בנו.
"ואתה באת אלי חרש, כשאתה נעצר על הסף ומשרבב את צוארך, כדי לראותני במיטה ומתוך התחשבות בחולה מברכני בנפנוף-יד בלבד. ברגעים שכאלה קרוב הייתי להטיל עצמי על המיטה ולבכות מרוב אושר ולבכות שוב כעת, בשעה שמעלה אני זאת על הכתב".[16]
ב'מכתב אל אבא' כאשר מתייחס קפקא לשאלה מדוע לא התחתן, אומר הוא כך: "מאז ומתמיד היית פורש עלי כנפיך או ליתר דיוק מקצץ כנפי אני בלא יודעין, מכוח אישיותך בלבד. עד כי האפשרות היחידה ללכת מכאן היתה להפוך ל'שרץ'".[17]
הנישואין שלא יצאו אל הפועל הם פרי של מערכת מסובכת ומסועפת בין קפקא לאביו אשר באה לידי ביטוי נחרץ בדברים הבאים:
אילו נישאתי, אומר קפקא "אתה יכולת להיות לי אב משוחרר ממועקה, לא עריץ, מבין ללבי ומרוצה. אולם לצורך זה מן הדין כי ימחק ויושב אשר אין להשיבו, כלומר, שאנו עצמנו נימחק".[18]
ולקראת סיומו של המכתב לאביו מנסה קפקא את כוחו בטיעונים דמיוניים של האב על האשמות אשר הוטלו עליו לאורך כל הדרך.
"מודה אני שאנחנו נאבקים זה עם זה, אך ישנם שני סוגי מאבק: המאבק האבירי, שמתמודדים בו כוחותיהם של יריבים עצמאיים, כשכל אחד מהם נשאר ברשות עצמו, כל אחד מפסיד לעצמו, מנצח לעצמו.
וישנו גם מאבקם של שרצים , שלא רק עוקצים אלא בעת ובעונה אחת אף מוצצים את דם היריב לצורך עצם שמירת קיומם".[19]
לסיכום, אין ספק כי בעיון מעמיק יותר ובהשוואה מדוקדקת של שתי היצירות הללו, ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת מאלה אשר העליתי במאמר קצר זה.
· המאמר פורסם ב"מקרא ועיון" כתב עת להוראת המקצועות בתחומים של מדעי הרוח, אורט ישראל, גליון מס' 67, מאי 1995
2 תגובות:
יפה ומעניין. מסכים שמדובר בהקבלה שאין עליה עוררין.
תודה על ההארה.
איעה
הוסף רשומת תגובה