פרננדו פסואה - גלריה של קולות - משורר אחד שהוא רבים
מרים רינגל
"הפכתי לדמות בספר, לחיים נקראים. מה שאני מרגיש (ובלי שארצה בכך) הוא דבר שמרגישים אותו כדי לכתוב שהרגישו אותו… מרוב שהרכבתי את עצמי מחדש, הרסתי את עצמי. מרוב שחשבתי את עצמי, אני כבר המחשבות שלי אך אינני אני.." (" ספר האי-נחת"[1], פרגמנט 212)
13 ביוני 1888, חגיגות לכבוד פטרונה של העיר ליסבון, אנטוניו הקדוש. רחובות ליסבון הומים אדם בשל התהלוכה הדתית. בשעה 4 מתעצמת ההתרגשות ברחבת סאן קרלוס. מריה מגדלנה פינירו נוגיירה, שנולדה באיים האזוריים מורטת את הכרית בייסורי לידה. בעלה, ז'ואקים דה סאברה פסואה, שומע מוסיקה בחלק האחורי של הבית. בחדר השינה בוכה תינוק. פרנאנדו אנטוניו נוגיירה פסואה נולד. השמש במזל תאומים.
בגיל שש, מתייתם פרנאנדו מאביו, פקיד במשרד המשפטים ומבקר מוסיקה של היומון דיארו דה נוטיסיאש. זמן קצר לאחר מכן מת אחיו ג'ורג', בהיותו בן חצי שנה. בגיל רך מאוד הופכת הבדידות חלק מחיי היומיום של פסואה והוא ממציא לו חבר: 'סוג של פרש, דרכו הוא כותב מכתבים לעצמו'.
בהיותו כבן שבע, נישאת אמו לקונסול פורטוגלי בקולוניה הבריטית נטאל, שבדרום אפריקה והמשפחה עוברת להתגורר בעיר דרבן. חמישה ילדים נולדים לזוג. זו משפחה חדשה לפסואה והוא יגור בעיר דרבן עד גיל 17. את לימודיו הוא לומד בשפה האנגלית ומסיים את התיכון בהצטיינות יתירה. בתקופה זו הוא מתחיל לכתוב שירה ופרוזה בשפה האנגלית. קורא את מילטון, ביירון, שלי , טניסון ופו.
בשנת 1905 הוא מחליט לחזור לליסבון וללמוד ספרות באוניברסיטה. בדרבן הוא עולה על אוניה גרמנית "הרצוג" ועובר להתגורר עם סבתו דיוניסיה. השפה הפורטוגלית שבה אליו.
בשנת 1907 הוא עוזב את החוג לספרות. סבתו מתה, הוא לוקח את כספי הירושה ומשקיע בחנות דפוס בשם Ibis-Tipográfica Editora-Oficinas Vapor החנות פועלת זמן קצר ונסגרת מיד. פסואה חש תסכול עמוק.
בכל נכשלתי.
כיון שלא היתה לי מטרה. ממילא זה היה לא-כלום.
החינוך שהעניקו לי,
ממילא זרקתיו מן החלון אל מאחורי הבית[2].
פסואה מתפרנס מעבודת תרגום של מכתבים עסקיים וחייו הופכים מונוטוניים. הוא יוצא מהמשרד על מנת לשתות ברנדי ושב לעבודה. הבוס שלו מתעלם משכרותו בטענה שפסואה חוזר מהגיחות הקצרות הללו כשיר יותר לעבודה. המשרה בעסקי התרגום היא חלקית ואת שאר זמנו הוא מקדיש לספרות. פסואה מתחיל לכתוב שירים בפורטוגלית ומתחבר לחבורה בשם "הרנסנס הפורטוגלי" שהוקמה בעיר פורטו וכך הופך שותף לכתיבה במגזין בשם "העיט", בו הוא מפרסם מאמרים.
פסואה מתחיל למצוא לעצמו חברים, כמו המשורר הידוע מריו דה סה- קרניירו והצייר יוצא הדופן אלמדה נגירירוש. הוא אינו מחמיץ את המפגשים הספרותיים בקפה שיאדו, מונטניה וברזיליירה. יחד עם קבוצה זו מוציא פסואה לאור את "אורפאוס", מגזין אוונגארדי שמתאים עצמו לתנועות האירופאיות: הפוטוריזם, אורפיזם וקוביזם.
"אורפאוס" לא מצליח לעורר עניין ציבורי גדול ולאחר שני גיליונות חדל להופיע, לא לפני שהצליח לעורר את זעמה של הספרות השמרנית.
פרנאנדו פסואה, ערירי בדירתו הקטנה, מתחיל ליצור הטרונימים[3] ( כ- 72 !!), לכל אחד מהם הוא מעניק ביוגרפיה אישית וסגנון כתיבה אחר. אודות הווצרותם של ההטרונימים, ובעיקר של ארבעה המרכזיים ביותר, מתאר פסואה במכתב לחברו אדולפו קאשקאיש מונטיירו:
"אספר לך איך התרחשו הדברים. 'יום אחד, היה זה ב- 8 במרץ 1914, כשהחלטתי שאני מוותר על התעלול - ניגשתי למכתבה גבוהה, נטלתי פיסת נייר והתחלתי לכתוב בעמידה, כפי שאני נוהג לכתוב. כתבתי שלושים שירים בבת אחת, בטראנס שאת מהותו אינני יכול להגדיר. היה זה היום הנפלא ביותר של חיי ולא יהיה לי יותר כמוהו. התחלתי בכתיבת הכותרת "שומר העדרים". מה שאירע אחר-כך הוא שהופיע מישהו בתוכי, לו הענקתי מיד את השם אלברטו קאירו....התגלה אלי בתוכי מורי ורבי... כשסיימתי את שלושים השירים הללו, נטלתי מיד פיסת נייר אחרת וכתבתי, שוב בהינף אחד ששה שירים שהפכו למחרוזת "גשם אלכסוני", מאת פרנאנדו פסואה... ברגע שנוכחותו של אלברטו קאירו לבשה צורה גשמית, באופן אינסטינקטיבי ולא במודע חיפשתי עבורו סט של כללים. את ריקארדו רייש הסמוי עיצבתי מתוך הפאגאניות הכוזבת שלו. מצאתי לו את שמו, והתאמתי לו את עצמו. בשלב זה, יכולתי כבר לראות אותו. ולפתע, נולד ממקורות מנוגדים לחלוטין לאלה של ריקארדו רייש, בהסתערות אחת,הופיעה על גבי מכונת הכתיבה, ללא הפסקה וללא תיקונים, "האודה הנצחנית" של אלווארו דה קאמפוש – שניהם, האודה והיוצר נשאו את השם שהם נושאים עתה"[4].
ההטרונימים הופכים להיות חלק מהותי מחייו של פסואה
בשנת 1914, 'פוגש' פסואה את אלברטו קאירו, "בלונדי בהיר וכחול עיניים". קאירו נולד בליסבון בשנת 1989 ונפטר באותה עיר משחפת (1915 ), אולם הוא חי את רוב ימיו בחבל ריבאטז'ו. אין לו מקצוע והשכלתו מוגבלת. הוא משקיף על העולם דרך עיניה של דודה זקנה. איש כפרי פשוט הכותב את "שומר העדרים". "הרועה המאוהב" וחלק מ"שירים פזורים". במכתב לחברו פסואה מגלה: "סלח לי על האבסורד שבמשפט: מורי ורבי הפך להיות נוכח בי". מכאן ואילך מכנה פסואה את קאירו המורה הרוחני שלו ושל ההטרונימים האחרים שיצר.
אני לא מאמין באל משום שמעולם לא ראיתיו.
אלו רצה שאאמין בו,
היה בא, בלי ספק, לדבר אלי
היה נכנס בדלת ביתי פנימה
ואומר לי: הנני כאן![5]
פסואה ממשיך ומצייר משוררים נוספים. הוא פוגש את אלווארו דה קאמפוש, היוצר האוונגארדי של "האודה הנצחנית", וה"אודה ימית". קאמפוש הוא גבוה, שיערו חלק, פסוק לצד אחד, והוא מרכיב חד משקף (מונוקל). קאמפוש נולד ב- 15 באוקטובר 1890 בעיר טאוירה. סיים בי"ס תיכון בפורטוגל ועבר לעיר גלאסגאו שבסקוטלנד, שם סיים את לימודיו והפך למהנדס ימי. בליסבון הוא מקדיש חייו לספרות ולפולמוסים מודרניים. הוא אף כותב בכמה עיתונים מאמרים העוסקים בעניינים פוליטיים. וכך מתארו פסואה, "אלווארו היה אדיש, סימבוליסט עצלן, בורגני משכיל ומשועמם. גם קאמפוש היה תלמיד של קאירו, אולם בניגוד לשקט של קאירו הוא בחר באתיקה של דינאמיות ואלימות".
הו, האכזריות שבאכזריות זו! לעזאזל
עם חיים כמו שלנו, אין זה מה שהחיים אמורים להיות!
הנה אני כאן, מהנדס, נאלץ להיות פרקטי,
רגיש לכל דבר,
הנה אני חסר תנועה ביחס לעצמי
כאשר אני הולך,
אפילו כאשר אני פועל, אני נרפה,
כאשר אני בשליטה, אני חלש,
בלתי משתנה, שבור, פורש, פחדן
בפני ההוד שלך
בפני הפעלתנות העצומה שלך,
צורמני, חם רווי בדם![6]
ביוני, 1914 מופיע משורר נוסף בחייו של פסואה, לנוכחותו היה מודע שנתיים קודם לכן. ריקארדו רייש[7], מבוגר בשנה מפסואה הוא רופא מן העיר פורטו. גובהו בינוני, מבנה גופו שברירי למדי, בעל גוון פנים שחום. בדעותיו הפוליטיות הוא פרו מלוכני. לאחר הצהרת הרפובליקה,שהה זמן מה כגולה בברזיל. "שמרני, משתמש בקלסיציזם כנקודת פתיחה להתייחסות שלו לחוסר השקט האנושי, ולשאלה על משמעות היקום" הוא כותב בלהט 11 אודות בחודש ימים.
פסואה מקדיש את כל כולו לחבריו החדשים. יחסיו הקרובים עם 'משוררים' כה מכובדים מביאה צבע לחייו החיוורים. סופר נוסף מתווסף לחבורת האמנים. באחת מן המסעדות הזולות בליסבון פוגש המשורר איש שנראה כבן 30 שנה, גבוה למדי, כפוף מעט. הם מברכים זה את זה ומהר מאוד יהפכו חברים. ברנרדו סוארש נותן למשורר את "ספר האי נחת[8]", אוסף של פרגמנטים, שקשה לקטלגם, בעלי אופי אוטוביוגרפי, וידויים, אינטרוספקציות פסיכולוגיות, תיאורי טבע, מחשבות וחרוזים חופשיים.
בשנת 1916 מתאבד בפריז חברו הקרוב מריו דה סה קרניירו. פסואה בהלם. במכתב שהוא כותב לדודתו אניקה הוא אומר שלמרות המרחק, מות חברו מורגש היטב. הוא מתחיל לחפש תשובות בתורת הנסתר.
השירה של פסואה מתחילה לעורר את עניין הביקורת. בטיימס ובגלאסגאו הרלד מופיעים מאמרים על שני ספרוני השירה באנגלית שפרסם פסואה ב-1918. עתה הוא כותב בעיתון הספרותי החשוב ביותר של פורטוגל, Contemporânea ('תקופתנו'), ובו הוא מפרסם את "הבנקאי האנרכיסט", "ים פורטוגלי" "הילד של אמו", "השיבה לליסבון".
לפסואה 'מריבה' עם קאמפוש שמרכזה אופליה קיארוש, נערה צעירה שפסואה פגש במשרד החברה בה עבדה. היא בת 20 שנה ומעוררת עניין במשורר. מערכת היחסים ביניהם עוברת זעזועים כשהם מתחילים להתרועע תכופות. הם מהלכים יד ביד, מחליפים מכתבים והודעות קצרות. אולם היא חשה בעוינות הולכת וגוברת מצד 'חברו' של פסואה. קאמפוש 'חרד' שפסואה ינטוש את השירה לטובת אופליה. יתכן שבשל השפעת חברו, פסואה מחליט לסיים את הרומן.
פסואה כותב לאופליה מכתבים, על אחדים הוא חותם בשמם של ההטרונימים. באחדים, הוא מספר לה מה אמרו, חשבו והציעו הדמויות ההזויות שלו, כאילו היו אלה חברים עמם הוא מתרועע במציאות. הדברים לא נתנו מנוח לאופליה ושתי תקופות של קשר אינטימי ביניהם מסתיימות בצער ובכאב רב
בובונת יפה שלי:
אינך יכולה לדמיין כמה מלאת חן נראית היום בעומדך בחלון ביתה של אחותך! טוב לדעת שאת שמחה ונראית מרוצה לראות אותי (אלווארו דה קאמפוש).
נותרתי עצוב ביותר, ובנוסף לכך עייף מאוד – עצוב לא רק על שלא יכולתי לראותך, אלא גם בשל המכשולים שאחרים מניחים בדרכנו. אני מגיע למסקנה שההשפעה המתמדת, העיקשת, הערמומית של האנשים הללו איננה מוכיחה אותך, איננה מתנגדת באופן ברור, אולם פועלת באיטיות על רוחך, ותגרום לך, בסופו של דבר, לא לאהוב אותי. אני כבר חש עצמי שונה, ואת כבר אינך אותה שהיית במשרד. אינני אומר שאת מודעת לכך, אבל אני כן. לפחות הערכתי שאני תורם לכך. הלוואי ואני טועה...
ראי, ילדונת: אינני רואה דבר ברור בעתיד. רוצה לומר: אינני רואה את מה שיקרה, או מה יקרה לנו. הויתורים שלך להשפעות המשפחה, ושל כל היצורים המתנגדים לי. במשרד היית יותר נעימה, יותר רכה, יותר מלאת אהבה.
לבסוף....
מחר אעבור באותה שעה בכיכר קמואנש. האם תוכלי להופיע בחלון?
תמיד ומאוד שלך
פרנאנדו[9]
27/4/1920
אופליה דה קירוז
בעדות אישית[10], שכתבה אופליה קיירוז לאחר מותו של פסואה היא מתארת את המשורר כילדותי, תלותי ומאוהב בה באהבה עזה. איש מיוחד במינו, שונה מכל בחינה אפשרית.
"[...] פרנאנדו היה מבולבל מעט. במיוחד כאשר הופיע בדמותו של אלווארו דה קאמפוש. אומר לי:
'היום, זה לא אני שהגיע אליך, זה החבר שלי אלווארו דה קאמפוש'....באותה תקופה התנהג בצורה שונה, מדבר דברי הבל, אומר דברים חסרי קשר הגיוני. יום אחד, כשהתקרב אלי, אמר לי: "אני בא בשליחות, גברתי, לזרוק לדלי מלא מים את דמותו השפלה של פרנאנדו פסואה הזה, מכף רגל ועד ראש". ואני עניתי לו: "אני שונאת את אלווארו דה קאמפוש הזה. אני אוהבת רק את פרנאנדו פסואה". "אינני יודע מדוע" – ענה לי – "נראה שהוא אוהב אותך מאוד..."
1934. פסואה מפרסם את "מסר", מחרוזת שירים על ההיסטוריה של פורטוגל. אזוטרי ומלא מסתורין. יהיה זה ספר השירים היחיד בפורטוגלית, שיפרסם בכל מהלך חייו. הוא זוכה בפרס השני בקטגורית הפרסים של המחלקה הלאומית לתעמולה.
30 בנובמבר 1935. עצבני, משתעל ושב למיטה פסואה קודח מחום
אני לא כלום.
תמיד אהיה לא כלום.
אני לא יכול לרצות להיות כלום.
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.
היום אני מובס, כמי שנודעה לו האמת,
היום הכל ברור לי, כלמי שעומד למות[11].
הכומר מנסה להרגיע אותו. הוא מתעקש לקרוא בשמות קאירו, רייש, קאמפוש וסוארש. כאילו הם שומעים את הקריאה של יוצרם, המשוררים בדרכם לבית החולים. פסואה בייסורי המוות.
קאירו, רייש, קאמפוש וסוארש חשים לתוך החדר. אולם הם מגיעים מאוחר, המשורר מת. שם נותרו רק כמה הערות משורבטות על חתיכת נייר:
עשיתי מעצמי מה שלא ידעתי לעשות,
ומה שיכולתי לעשות מעצמי זאת לא עשיתי.
התחפושת שעטיתי לא היתה הנכונה.
אנשים הזדרזו להכירני כמות שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי.
כשניסיתי להוריד את המסכה
היא היתה דבוקה לפנים.
כשהורדתיה והבטתי בראי
כבר זקנתי.
הייתי שיכור, כבר לא ידעתי ללבוש את התחפושת שלא הורדתי.
זרקתי את המסכה ולנתי במלתחה.
כמו כלב שההנהלה מוכנה לסבל
כי אינו מזיק
ואני הולך לכתוב את הסיפור הזה כדי להוכיח שאני נשגב[12].
פסואה הותיר כ- 25.000 פרגמנטים, כולם מצויים בספריה הלאומית של ליסבון. חלקם קשים לפענוח ולזיהוי. פרגמנטים המכילים שירה, פרוזה, פילוסופיה, בקורת, תרגום, תיאוריה של הלשון, הורוסקופים וטקסטים אחרים, חלקם מודפסים, חלקם כתובים בכתב יד לא ברור בפורטוגזית, אנגלית וצרפתית. הוא כתב במחברות, על פיסות נייר, על מעטפות, בצד האחורי של מכתבים, פרסומות וחשבוניות של מסעדות ובתי קפה וגם בין השורות של טקסטים ישנים שלו.
לאחרונה, נשמעים קולות המציעים לפרסם את יצירת פסואה בתמיכה אלקטרונית, או בספר שכרוך דפים דפים ובכך לאפשר לכל קורא ליצור את המהדורה האישית המתאימה לו.
במאמר קצר זה ניסיתי לעורר תשומת לב למשורר שהוא גלריה של קולות. משורר אשר הקריאה ביצירתו כמוה ככניסה לתוך 'גן השבילים המתפצלים'. לבירינט מרתק, שאתה נכנס לתוכו, ובניגוד לתחושת החנק האופיינית המבוך, השיטוט בתוך השירים של פסואה עצמו ושל ההטרונימים שיצר מותירים אותי בתחושת השתאות אין- סופית, חידתיות שהרצון לפצח אותה בלתי נלאה.
"וכך אני מסתתר לי מאחורי הדלת, כדי שהמציאות, כאשר תיכנס, לא תראה אותי. אני מסתתר מתחת לשולחן, ומשם אני מבהיל בפתאומיות את האפשרות". ("ספר האי-נחת", פרגמנט 398)
[3] הטרונים היא מילה יוונית, שפסואה עושה בה שימוש ראשוני והוראה "שמו של אחר" (הטרון – אחר, אונומה – שם). אין זה פסבדונים שהוא שם בדוי, אלא שם של יוצר אחר בעל ביוגרפיה וסגנון כתיבה הייחודיים לו. .
[7] פסואה השפיע על משוררים וסופרים רבים. ספרו של ז'וזה סאראמאגו "שנת מותו של ריקארדו רייש" מספר את סיפור המפגש בין פסואה להטרונים שלו. תרגום מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996
[8] "ספר אי הנחת", תחת שם ההטרונים ברנרדו סוארש, הופיע לראשונה בשנת 1982, כ-50 שנה לאחר מותו של פסואה. את ההוצאה הראשונה של הספר אספו וערכו בספריה הלאומית של ליסבון, שתי חוקרות, מריה אלייטה גליוז ותרזה קוניה. לפני מספר שנים פרסמה תרזה קוניה קטעים נוספים מן הספר שנמצאו בתוך קופסאות הקרטון מעיזבונו של פסואה.
מריה אלייטה ערכה לאחרונה ספר של שירי יין של פסואה והמחקר נמצא כיום במחצית דרכו בלבד.
[9] מתוך הספר "כתיבה אינטימית, מכתבים ודפים אוטוביוגרפיים", הוצאת ספרי כיס – אירופה אמריקה, פורטוגל, תרגום שלי מ.ר.
תגובה 1:
תודה רבה, המאמר מעניין מאוד!! במיוחד מעניינים הדברים אותם אמרה אופליה על פסואה, המאירים אותו באור שונה ממה שקראתי עליו עד כה!
הוסף רשומת תגובה