יום ראשון, 5 ביולי 2009

Viagem na Senda das Vozes

Viagem na Senda das Vozes
A vida e a Obra de José Saramago
Carmel Publishing House - Jerusalem Israel





Prefácio pessoal

Há poucos anos atrás, o nome José Saramago era conhecido de poucos leitores hebreus, apenas daqueles que conseguiram ler Memorial do Convento, o primeiro livro de Saramago traduzido em hebraico (1990).
O autor despertou a minha curiosidade, mas fiquei satisfeita com a leitura deste livro e do outro que surgiu também em hebraico: O Evangelho Segundo Jesus Cristo. Senti que estas duas obras completavam o meu espaço cultural destinado à literatura portuguesa.
Foi só depois de eu contactar com a língua portuguesa, de conhecer os tesouros da cultura e da literatura de Portugal, que percebi que as minhas ideias nessa época eram extremamente redutoras.

Numa conferência em que participei na biblioteca Beit Ariela em Tel Aviv com o título "Sonhos", o orador, citando um verso de um poema escrito por um poeta português, Fernando Pessoa, disse: «é um poeta que vale a pena ler».
Escrevi sobre um pedaço de papel o título do livro e o nome do poeta (sobre quem eu não ouvira nada antes). No dia seguinte dirigi-me à secção de poesia na biblioteca da minha cidade. Lá estava o livro isolado. O papel tinha aroma a novo. Parece que ninguém o tinha requisitado e talvez nem sequer aberto.
Li o livro com muito prazer. Havia poemas e fragmentos de um poeta que é muitos poetas. A decisão de investigar a importância deste poeta levou-me a procurar nos semanários e nos jornais da literatura. Um artigo escrito por Yoram Melzer era sobre Pessoa e a sua multiplicidade de heterónimos. Neste artigo, o autor dizia também que o escritor português José Saramago, escreveu um livro com um título: O Ano da Morte de Ricardo Reis, em que narra uma história sobre a vida imaginativa de um dos quatro heterónimos mais importantes da frutuosa imaginação de Pessoa. Também se anunciava que este livro seria publicado em breve em hebraico.
Penso que eu fui a primeira pessoa a adquiri-lo na livraria perto da minha casa. A leitura deste livro constitui uma viragem para mim. A combinação entre Pessoa e Saramago levou-me a decidir ir na senda de Saramago e da sua obra, para examiná-la totalmente, e talvez também escrever sobre ela.

Inexperiente na época, tentei encontrar algumas informações na Internet sobre Saramago, autor que me era totalmente desconhecido.
Encontrei cerca de dez nomes na rede (depois de o autor receber o Prémio Nobel foram adicionados centenas de milhares de sítios!). Alguns deles referiam-se ao restaurante que dá pelo nome Saramago. Um sítio era a homepage de José Saramago. Rapidamente percebi que não era o autor, mas alguém com o mesmo nome.
Outro sítio de Fernando Gouveia, um engenheiro informático, revelou-me a que o jovem gostava de ler e apresentava Saramago como o primeiro autor da sua lista.
As mensagens de correio electrónico do engenheiro revelaram-me que era uma fonte de informação formidável em tudo o que diz respeito à obra e à personalidade de Saramago.

Após saber tudo que era possível tirar desta primeira pesquisa, começou a minha verdadeira viagem nos passos de Saramago.
Fernando, e a seu amiga, Filomena (que se tornou a minha melhor amiga), tornaram-se imediatamente pen pals e o diálogo tornou-se um dos mais emocionantes que havia conhecido – diálogo que posteriormente passou a longas conversas durante encontros pessoais. Os dois, grandes admiradores do autor, concordaram ajudar - me ao longo do meu percurso.
Facultaram-me informações de grande valor sobre os mais de 800 anos de história de Portugal, sobre os autores, a cultura e a sociedade actual etc. etc. Tudo temperado com a linguagem crítica de pessoas sensíveis.

Um ano e meio após o início da nossa correspondência, quando já começava a ler em Português e estudava os Cadernos de Lanzarote e artigos de jornais escritos sobre ele, Saramago ganhou o prémio Nobel de 1998. As linhas telefónicas entre Israel e Portugal poderiam testemunhar o júbilo que nos reunia dos dois lados do Mediterrâneo. A sensação de que o interesse pela obra de Saramago tinha começado antes de ele ser apontado como candidato ao prémio Nobel, inundou-me de felicidade o coração e a alma.

Em Maio 1999 fui informada pela embaixada de Portugal no meu país, que o director da Biblioteca Nacional em Lisboa, o Professor Carlos Reis, iria chegar a Israel para uma curta estadia de dois dias. O insigne professor havia sido convidado para fazer uma palestra sobre o Saramago na Ariela Biblioteca em Tel Aviv, numa noite dedicada à literatura portuguesa.
Para a pergunta se eu concordava em viajar em Jerusalém
)minha terra natal( com o palestrante, respondi de imediato positivamente. No meu imaginário vi um homem velho (a minha representação mental de um Director de uma Biblioteca Nacional), e tinha esperanças que encontrássemos uma linguagem comum, durante esta visita à cidade santa.
Enviei rapidamente um mail para os meus amigos portugueses que me acalmaram dizendo-me que tive muita sorte em viajar em Jerusalém com o melhor e mais estimado ensaísta literário em Portugal, um professor de Literatura Portuguesa, internacionalmente reconhecido.
O encontro no lobby do hotel foi muito natural. Poucos minutos depois de nos saudarmos estávamos no carro da embaixada que foi enviado para nos receber e, imediatamente, teve início uma conversa que continua passados cerca de dez anos.
Durante cinco horas caminhámos em Jerusalém, ou por partes da cidade. Carlos Reis ficou entusiasmado e não o escondeu. Saramago tornou-se o principal assunto da nossa conversa, e logo compreendemos que embora ele fosse português e eu israelita, tínhamos lido os mesmos textos do autor (cadernos e livros). Por vezes, um de nós iniciava uma frase e o outro concluía-a naturalmente.
Carlos Reis disse­-me na mesma ocasião que tinha passado três dias em Lanzarote, durante os quais havia entrevistado o escritor. As entrevistas foram reunidos no livro Diálogos com José Saramago, publicado em Portugal, diálogos em que o ensaísta-entrevistador tenta seguir as ideias e os caminhos da escrita do autor.
Esta reunião na casa do autor e as conversas entre eles criaram uma verdadeira amizade. Carlos Reis foi um dos hóspedes na Suécia, presentes na cerimónia de Prémio Nobel e ele disse-me que Pilar, a mulher de Saramago, numa das noites, usava um vestido em que foram impressas frases do livro O Evangelho segundo Jesus Cristo, o livro que foi o motivo da saída de Saramago de Portugal para Lanzarote.

Saramago e Carlos Reis em Lanzarote
Carlos Reis disse-me também que Saramago o convidou, num belo dia, para almoçar num restaurante da Serra do Bussaço, um lugar mágico. No meio da refeição, o autor entregou-lhe um saco de plástico simples e disse lhe: «este é meu presente para a Biblioteca Nacional».
Quando Carlos Reis abriu a bolsa descobriu o manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis. Ficou deveras emocionado. Como Director da Biblioteca Nacional em que existem milhares de livros e centenas de manuscritos compreendia melhor do que ninguém o significado do tesouro que lhe cabia em sorte e em sorte dos pesquisadores do autor.

O manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis pode encontrar-se em Lisboa, na secção dos "reservados" desta grande biblioteca, escondido dentro de dois grandes capas de cartão.
Numa das minhas visitas a Lisboa fui conduzida aos "reservados." Entendi imediatamente que estava a viver uma experiência que não acontece muitas vezes.
Numa leitura atenta do texto, verifiquei que estava ornamentado com correcções feitas pela mão do autor, «manuscritas», no sentido literal do termo. Ao que parece, Saramago faz, ou fazia, correcções sobre o texto impresso. Um caderno preto acompanhava o livro em que o autor escreveu observações incluindo a bibliografia que havia consultado antes (e que englobava áreas como História, Política, Filosofia e Literatura). Foi fascinante observar os sinais das indecisões antes do texto definitivo, tais como: «o que escrever no primeiro capítulo?», «quem serão as personagens?», «quais vão ser os seus nomes?», «qual vai ser o tempo que vai abrir o livro?» E ainda muito mais perguntas de vários tipos.



Esta foi uma experiência muito interessante para mim, ainda mais do que um encontro pessoal com o autor. Tocar a caligrafia quer dizer vislumbrar o interior do autor, entrar no espaço de sua intimidade sem que o autor tenha consciência disso.
Ler o livro completo que foi publicado, após as indecisões e as correcções, é um direito de quem compra o livro e o lê. Mas nesta fase o livro já não pertence ao autor, ele torna-se propriedade dos leitores.
Nem sempre o manuscrito é dado pelo autor durante a sua vida. Em geral, o manuscrito pode ser encontrado no sótão, ou nas mãos dos herdeiros que interessados apenas em ganhar uma fortuna à conta do talento do outro.
Saramago é um autor que ao oferecer o manuscrito, fornece um certificado da sua coroação como laureado do Prémio Nobel, consciente de que expõe aqui aspectos que não é possível compreender sem esta atitude. Este acto exige coragem, segurança e, principalmente, generosidade.
Nos últimos anos Saramago utiliza o processador de texto informático. A escrita sobre o ecrã do computador não nos permite, aos leitores, o encontro com as indecisões do autor. Recebemos um produto acabado e às vezes é mais claro, mais limpo de multiplicidade de sentidos. Só que nem sempre é o produto com melhor qualidade.
Não há razão para lamentar o que "está perdido". Mas ainda não vejo um substituto para a exaltação provocada pelo sentimento do contacto com o papel, com o aroma de um novo livro, folheando páginas, possuída da curiosidade própria dos fãs de literatura.

Nas minhas numerosas viagens a Portugal em que também encontrei José Saramago, passei horas sentada na Biblioteca Nacional. Ao mesmo tempo tive conversas com Carlos Reis durante as quais discutíamos as coisas que eu escrevia, e recebi dele múltiplas indicações de que estava no caminho certo. Todas essas razões, e muitas mais do que este texto curto pode conter, levaram-me a escrever este livro que é um gesto de reconhecimento de muitas pessoas que introduziram um novo prazer na minha vida. Um gosto de algo que está perto e longe ao mesmo tempo. Proximidade de uma nova cultura que aparentemente foi algo difícil de penetrar, e que aqui se torna uma parte de mim, algo que eu não poderei ignorar nunca mais.
Graças à minha boa sorte, encontrei pessoas de diferentes meios sociais e culturais. Essa experiência é o que eu quero transmitir ao leitor, bem como partilhar com os leitores Israelitas a minha experiência pessoal. Neste livro vou apresentar uma leitura pessoal e feminina da obra de José Saramago. Algumas dessas leituras passaram no julgamento de tantos amáveis leitores, que seria impossível mencioná-los todos, em tão breve texto.

Agradeço a José Saramago o facto de a sua escrita me ter iniciado numa pesquisa sobre a sua obra. Graças a ele, encontrei o Professor Carlos Reis, os amigos Fernando e Filomena, para além de um círculo inumerável de pessoas que surgiu no meu caminho.
Agradeço à embaixada portuguesa em Israel pelo apoio que me foi dado durante todo o percurso, e principalmente a Fernando Ferreira da Silva, adido cultural da embaixada, alguém que fala perfeitamente hebraico, e que foi um companheiro perfeito no programa sobre a literatura na rádio israelita "palavras que tentam tocar", dedicado exclusivamente à obra de José Saramago.
Um agradecimento especial aos meus professores de português: Lúcia Mucznik e Inacio Steindhardt, e a Miriam Tivon, a tradutora para hebraico dos romances de Saramago, por longos anos de amizade e incentivo.
Finalmente, quero agradecer à minha família que me acompanhou nesta longa viagem com paciência e compreensão. Uma viagem que os "confundiu" também a eles, ao ponto de mais do que uma vez me apresentarem como alguém que nasceu em Portugal, quando de facto as minhas raízes estão profundamente implantadas em Israel.






Índice

Préfacio Pessoal - Viagem na Senda do Saramago
Saramago - curta biografia e o discurso na cerimônia do Prêmio Nobel 1998

CAPÍTULO I - Orquestração das vozes na obra de Saramago -
A voz do autor-narrador em Ensaio sobre a Cegueira
Narrador Intruso e Neutro
Narrador testemunha nos acontecimentos e os narra por dentro
Narrador em máscara do author mesmo – o velho da venda preta e o cego de nascença
As protagonistas todos como narradores
O escritor cego

As vozes dos homens em Ensaio sobre a Cegueira
A voz de poder como Canto Gregoriano
O percurso da voz de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens como Canto Gregoriano
vozes dos homens no grande circuito
Vozes dos todos os homens cegos no manicómio
Vozes dos maldavos
Vozes dos homens no estreito circuito

As vozes das mulheres
As mulheres em Ensaio sobre a Cegueira
A estada no manicómio – o papel das mulheres e a forma do discurso entre si e entre elas e os homens
O debate antes da cena da violação
O médico, a mulher do médico e a rapariga dos oculos escuros – antes da violação
A cena da violação
O priemeiro banho – dentro do manicómio – depois a violação
A cena de assassinato
A saída para liberdade – a mulher do médico e as outras mulheres
O segunda banho – As Três Graças
A cena da igreja
Fragmentos dos cadernos do Lanzarote


CAPÍTULO II - A Dialéctica em cinco exercícios de autobiografia no romance Manual de Pintura e Caligrafia

Primeiro exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As impossíveis crónicas.
Segundo exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Eu, bienal em Veneza.
Terceiro exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: O comprador de bilhetes- postais
Quarto exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Os dois corações do mundo.
Quinto e último exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As luzes e as sombras.
Anexo – excerto do livro "Diálogos com José Saramago"


CAPÍTULO III – o herói saramaguiano e a responsibilidade – Todos os Nomes; Memorial do Convento; História do Cerco de Lisboa
Introdução
José, o protagonista em Todos os Nomes
Os diálogos imaginários de José
Os diálogos reais
Baltasar Mateus, o protagonista em Memorial do Convento
Raimundo Silva, o protagonista em História do Cerco de Lisboa

CAPÍTULO IV – O motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
A concepção da culpabilidade na tradição ocidental
Os origens do motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
José e o sentido da culpabilidade
Anexo – excertos dos Cadernos de Lanzarote sobre O Evangelho segundo Jesus Cristo


CAPÍTULO V – Saramago e Fernando Pessoa – O Ano da Morte de Ricardo Reis
Introdução – Saramago e intertextualidade
Fernando Pessoa – galeria das vozes – um poeta que é muitos poetas
Os heterónimos tornar-se uma parte intrinseco da vida de Pessoa
O Ano da Morte de Ricardo Reis
Alguns exemplos da intertextualidade em O Ano da Morte de Ricardo Reis
Lídia e Marcenda – as figuras femininas no romance
Os encontros imaginários entre Pessoa e Ricardo Reis

Conclusão
Bibliografia






יום חמישי, 26 בפברואר 2009

סאו טומה - קורס מפקחים 2003 - פרק פתיחה - São Tomé e Principe





קורס מפקחים – סאו טומה - 2003


מה הייתם עושים אם בבקרו של יום רגיל מצלצל הטלפון שלכם ומעברו השני של הקו אתם שומעים קול נעים, של בחורה צעירה, השואל אתכם אם אתם מוכנים לנסוע לאפריקה, ל"אי נעלם" ושמו סאו טומה? התשובה הראשונית של מי שהזריקו לו, בלא שהיה מודע לכך כנראה, "חיידקי הרפתקנות", היא חיובית. רק אחר כך מתחילים לשאול שאלות כמו : לשם מה? מהי מטרת הנסיעה וכו' וכו'

מהר מאוד התברר לי שאני מיועדת להעביר קורס, בשפה הפורטוגזית, למנהלי בתי ספר, מנחים ומתודולוגים, על מנת להפכם למפקחים מיומנים. גלישה קצרה באינטרנט חשפה לפניי כמה תמונות של אי קסום ביופיו, היולי לחלוטין. מקום שכף רגלה של הציוויליזציה לא ממש דרכה שם.







תדרוך ביטחוני במשרד החוץ, מערכת של זריקות חיסון, הכנת חומרים להשתלמות והופ: מוכנה לנסיעה. ארבעה שבועות לאחר שיחת הטלפון הראשונה מצאתי את עצמי בנמל התעופה בן גוריון בחברת פליסה, בת זוגי לנסיעה ולהשתלמות. השעה 4 לפנות בוקר ושתינו נרגשות ביותר. העמימות גדולה ואנחנו חשות שאנחנו אכן נוסעות אל הלא נודע.
בחצות הלילה, בשדה התעופה של ליסבון, תחנת הביניים שלנו בנסיעה הארוכה לאי שבמערב אפריקה, אנו מגלות כי ליד התור לדלפק הנסיעה לסאו טומה רוחשים להם עשרות מקומיים, עמוסי טובין שקנו בליסבון. חפציהם ארוזים לא רק במזוודות רגילות, אלא גם בסלי שוק, בשקיות ניילון ובכל מכל שאפשר לאחסן בו משהו. הכול עטים עלינו בבקשה שנסכים לקחת עמנו חבילה או שתיים על מנת להקל על המשקל שבידיהם ואשר אין באפשרותם להעלותו על המטוס בלא תשלום נוסף. אנחנו מתחמקות בנימוס רב (משרד החוץ תידרך אותנו לא לקחת מאומה מאיש...).


בעת הנחיתה באי, לפנות בוקר, כששדה התעופה נראה כמו מגרש כדורגל באיזה כפר נידח בארצנו. כשמקבלי הפנים עומדים על הדשא וחלקם תלויים על העצים, התחלנו אט אט לקלוט לאן הגענו. שדה התעופה דמה למחסן. המולה גדולה סביב, פקידים שעומדים מאחורי דלפק עץ לא מעובד... אנחנו בטוחות שלא יבואו לקבל את פנינו בשעה כה מוקדמת של יום שבת (5 וחצי לפנות בוקר)


להפתעתנו, נופפו לנו בידם שני גברים נאים, לבושים בחליפות שלושה חלקים (בחום של 40 מעלות): האחד הוא מנכ"ל משרד החינוך המקומי, האחר הוא אמריליו, המפקח הכולל של האי. הוא זה שאמור ללוות את כל הקורס כאחראי מטעם משרד החינוך והממשלה המקומית.
בואם חסך לנו, כמובן, את כל ההליכים שנראו כל כך בלתי אפשריים: החתמת הדרכון, בדיקת פנקס החיסונים ומציאת המזוודות שלנו בין מאות המזוודות, הסלים והצידניות שהורדו כולם מן המטוס.

אמריליו, בלוויית נהג מקומי, מוביל אותנו לבית המלון שלנו. בדיעבד התברר לנו שהוא אחד מן המקומות האירופאים היחידים באי שיש בו מים חמים בברזים ואפילו חשמל, גם כאשר יש הפסקת חשמל יזומה באי (אירוע המתרחש לעתים קרובות מאוד, שכן סופות ברקים פוקדות את האי הטרופי כמעט מדי יום).
אמריליו המלווה שלנו שב אלינו לאחר כשלוש שעות, נעול כבר בכפכפים ולבוש בבגדים המתאימים למזג האוויר. נינוח ביותר, סבלן אף יותר, הוא ענה על עשרות השאלות ששאלנו אותו על מנת להיות מוכנות לפתיחת הקורס, 48 שעות לאחר הנחיתה שלנו באי.




מראה הים באי הקסום הזה:





הנה כמה פרטים מעניינים שלמדנו ממנו בשלב זה על האי ומערכת החינוך שבו:

מידע כללי על האי
סאו טומה ופרינציפ – שני איים שהפכו לרפובליקה עצמאית - נתגלו בידי הפורטוגלים בשנת 1486.
מספר תושבים: 175.000
השפה: פורטוגזית
עצמאות: בשנת 1975, עם תום מלחמת הקולוניות שבה איבדה פורטוגל את כל הקולוניות שהיו לה בהיותה אימפריה.
תוחלת חיים ממוצעת: גברים – 67, נשים – 73.
הדת: קתולית
תוצרת מקומית: קקאו בלבד.
אין רעב - האוכלוסייה ניזונה מדגים ופרות טרופיים.
ב-90% מן האי אין חשמל ומים זורמים ואנשים גרים בתוך הג'ונגל, בבתי עץ מאולתרים.
תחבורה: אין רמזורים; אין כבישים - שבילים מוליכים לכל מקום.
תחבורה ציבורית: אין אוטובוסים. יש מוניות רבות (הנהגים יושבים כל היום במונית, מובטלים).








כך נראה קיוסק באי סאו טומה





מערכת החינוך באי:
5 מפקחים כוללים – בשני האיים
76 בתי ספר יסודיים ו-11 בתי ספר תיכוניים
ביסודי: מספר תלמידים ממוצע – 1,500-4,000
בתיכון: מספר תלמידים ממוצע – 4,000-5,400
מספר התלמידים בכיתה בממוצע – 40-90
חוק חינוך חובה – עד כיתה ו'.
תכנית הלימודים מיושנת, נמצאת בתהליכי רפורמה.
תנאי הלימוד הבסיסים – קשים ביותר
אין כל התפתחות טכנולוגית בבתי הספר – אין אינטרנט, אין מעבדות.
אין תכנית למצוינות ולא תכנית לטעוני טיפוח.
אין חומרים פדגוגיים למורים
אוניברסיטה: יש במקום מכון פוליטכני גבוה המכשיר את המורים לתארים אקדמיים.
אין מסלול להכשרת מורים או מנהלים.
היקף משרות המורים – יסודי 15 ש', תיכון 22 ש'. המורים עובדים בשלוש משמרות.
מורה מרוויח בממוצע 30 דולר לחודש – "למות, לא לחיות", לדבריהם.
רוב המורים חסרי הכשרה, מרביתם סטודנטים.
מעמד המורה – בעבר גבוה, כיום מגיע להוראה מי שאינו יכול לעשות משהו אחר.
הרכב הקבוצה שלנו:
10 גברים
17 נשים
7 מפקחים כוללים:
1 מפקח כולל על כל בתי הספר
1 מפקחת על הגיל הרך
5 מפקחים על כלל מערכת החינוך בשני האיים
20 מנהלי בתי ספר, מנחים ומדריכים
פליסה ואני בנמל התעופה של האי




בהמשך: היום הראשון של הקורס "לזרום עם השינויים"......

פרק שני - על החוף

על שפת הים הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות כמו בסרטי קולנוע ישנים, נשים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים, על גבן קשורים תינוקות ועל ראשיהן סלים עמוסי פירות, מהלכות כמרקדות, שוחקות לכל עבר. האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? יומן המסע של מרים באפריקה הפראית








ממשלת סאו טומה ופרינציפ העמידה לרשותנו מכונית עם נהג צמוד - לוקסוס לא קטן באי הזה, ופליסה ואני מחליטות לנצל כל רגע פנוי ולבקר בכל פינה אפשרית. הנהג שלנו הוא בחור צעיר שעונה על כל השאלות בחיוך רחב ואופטימי. למשמע דבריו אפשר לחשוב שאנחנו מצויות בעיר אירופית, המזמנת לנו תרבות ובילויי לילה מדהימים.

על שפת הים, בחוף ושמו ברזיל, הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות, שכמותן אפשר לראות בסרטים ישנים של ראשית עידן הקולנוע. נשים צעירות, לבושות בבגדים צבעוניים, לגבן קשור תינוק ועל ראשיהן סלים עמוסים בפירות. כולן מהלכות מרקדות להן, שוחקות לכל עבר, בפנים שמחים ועיניים צוחקות. ילדים בבגדים קרועים או ערומים כביום היוולדם מצטלמים בשמחה, חושפים את אבריהם האינטימיים בגאווה גדולה.





האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? ומדוע אמר לנו אמריליו שממשכורתו של מורה (מקצוע מכובד!!) היא כ-30 דולר לחודש, מה שמאפשר "למות ולא לחיות"....

בעל המלון, אדם ממוצא גרמני שחי באפריקה כבר 40 שנה, מביט בנו במבט אירוני כשאנחנו שואלות היכן התאטרון או בית הקולנוע באי: "תמימות שכמותכן.... אין כאן לא בית קולנוע ולא תיאטרון..."
"אז איך מבלים האנשים?", אנחנו שואלות – "עושים ילדים", עונה לנו האיש. בכל משפחה יש בין 15-20 ילדים.

בית מגורים אופייני במעבה הג'ונגל


אמנם נכון הדבר, אין באי הנעלם הזה אולם תאטרון סגור שאנשים מעונבים יושבים בו ומוחאים כפיים בנימוס כשהאורות כבים. אך יש כאן בהחלט "תאטרון רחוב": די אם תיסע לאורכו של חוף הים או תסתובב בשוק הפתוח שברחוב הראשי של העיר ותפגוש את האנשים החיים כאן, והרי לך מחזה נפלא, מחזה השווה לכל נפש ומפעים את רוחו של כל איש הרגיל לחיים בתוך הציוויליזציה העירונית, זו הפותחת וסוגרת בעת ובעונה אחת את הלב ואת הנפש.




ביום א' בבוקר ואנחנו מתעוררות לנו במלון שחלונותיו צופים אל האוקייאנוס האטלנטי ואל הגן הטרופי שבחצר האחורית של המלון. השקט סביב משרה רוגע מופלא. אי אפשר כאן להאיץ צעד, כי איש אינו רץ לשום מקום. אין כאן רעש של אוטובוסים, וצופרי אמבולנס אינם נשמעים. לאחר זמן למדנו, משיחות עם בני הקבוצה שהנחינו, שאמבולנסים מעטים של הצלב האדום משרתים את כל האוכלוסייה, ובעיר קיים בית חולים קטן ועלוב, שמי שמסתכן ומתאשפז בו צפוי לצאת מתוכו בתוך ארון מתים.




מראה הנשקף מבעד לחלון חדר המלון


ועדיין, ביום א' אחר הצהרים, כמה שעות לפני מועד פתיחת הקורס, אנחנו יושבות בלובי של בית המלון ומכינות שוב את היום הראשון להשתלמות. שתינו נרגשות ביותר: כמה אנשים באמת יגיעו לקורס? איך יקבלו אותנו? האם הדברים שהכנו יהיו באמת רלוונטיים? חוזרות ומשננות לעצמנו שאין ספק שאנחנו עומדות לפגוש אנשים נבונים ונחמדים ואנו בטוחות שנלמד מהם רבות.

אני זוכרת היטב את המחקרים האנתרופולוגים שקראתי, שנכתבו בעיניים "מערביות" בידי חוקרים אירופיים, בעקבות תצפיות שערכו על החברות השבטיות. תצפיות שעשו, לטעמי, עוול לא קטן, שכן הציגו מעין דיכוטומיה ברורה (בעבורם) בין החברה שהם כינו "פרימיטיבית" לחברה המודרנית-מערבית, נוצרית בדרך כלל. כולנו מכירים את הסיפורים על פעולות המיסיונרים לניצור עמים וארצות רבות, תהליך שבו הלכו לאיבוד תרבויות מופלאות לא מעטות.
פליסה ואני דוחות על הסף תפיסת עולם זו, ובדיעבד שמחות כי הנבואה שלנו הגשימה את עצמה (על כך בפרקים שידברו על הקורס ומשתתפיו).

מן השהיה הקצרה שלנו באי עד כה ברור לנו שאנחנו נמצאות במקום שאין לו מאומה עם המושג שאנחנו מכנים "התקדמות טכנולוגית", ועל כן אל לנו לצפות שאמצעים טכניים מודרניים יעמדו לרשותנו. אנחנו מהרהרות בקול רם ומבינות שמה שיאפשר את הצלחת הקורס הזה טמון בפן האנושי של כולנו (שלהם ושלנו), וביכולת השיח שנקיים במשותף.

בחדרי, כשאני לבד ויודעת שאצטרך, החל ממחר בבוקר, לאורך שעות ארוכות של כל יום לחשוב ולדבר בפורטוגזית, אני משננת לעצמי את הדברים הראשונים שאומר. וכל השאר? אני מאמינה שיזרום לו בטבעיות. פליסה ואני מחליטות שנכנה את הקורס הזה, בינינו לבין עצמנו (באופטימיות אמיתית), "לזרום עם השינויים", עוד נבואה שהגשימה את עצמה.



* * *
מרים רינגל

פרק שלישי - האשה הגדולה מן האי

המסע באפריקה מעמיק וחושף שכבות לא צפויות: פגישה עם האישה הנערצת ביותר במדינת סאו טומה ופרינציפ, המשוררת הלאומית של האי, שמגלה כי בעורקיה זורם דם יהודי, מוביל אותי אל שני קברים של יהודים ב"אי התנינים", ואל ההיסטוריה הרחוקה, אל סיפורם של האנוסים – יהודים שנאנסו בלחץ האינקוויזיציה בפורטוגל להיטבל לנצרות.


המפגש עם המשוררת הגדולה של האי, אלדה אספיריטו סנטו, נערך בבית אגודת הסופרים שהיא מנהלת, לא הרחק מן המלון שלנו, במבנה פורטוגזי קטן ויפה המשקיף על רצועת החוף של האוקיינוס השקט.
בחור צעיר קיבל את פנינו והכניס אותנו לחדר מרוהט בצניעות: שולחן אחד גדול למדי וסביבו כסאות לא מרופדים, כמה שולחנות קטנים נוספים מפוזרים בחדר, מדפי ספרים פשוטים ביותר ועליהם כמות לא מבוטלת של ספרים. אנחנו מעזות ופותחות את החלונות לאפשר נשימה קלה יותר, שכן הימים כאן חמים ולחים מאוד.

לאחר כמה דקות נכנסה לחדר אישה מרשימה וגדלת ממדים כבת 70 ששערה האפור-לבן אסוף לאחור, חיוך ענקי משוך על שפתיה, ומבט עיניה מלא שמחה וחוכמה. רוח חמה מנשבת ממנה. ניכר כי המראה החיצוני אינו מעניין אותה. אלדה אספיריטו סנטו מתיישבת לה ליד השולחן ואנחנו מתחילות לדבר.




















פליסה ואני עם אלדה אספיריטו סנטו

















אמה של אלדה אספיריטו סנטו שהיתה אף היא לוחמת חופש - צילום במוזיאון הלאומי של האי.

היא יודעת שאנחנו מישראל, ובטרם החלה לקלוח שיחה היא אומרת לנו בביטחון רב, כשהיא מורה על זרועה : "דם יהודי זורם בעורקיי".
אנחנו מביטות בה בהשתאות ומחכות להסבר. אלדה מספרת לנו בקצרה שבמאה ה-15, בעת שהפורטוגלים גילו את האי וכינו אותו בשם "אי הקרוקודילים" (ללמדכם שמסוכן היה לדרוך על אדמת האי...), שלח לכאן המלך הפורטוגלי ז'ואה השני כ-2,000 ילדים יהודים, על מנת להפכם לנוצרים. לאחר תלאות שעברו במקום הפראי הזה נותרו בחיים ככל הנראה כ-600 ילדים, ודמם של היהודים הללו התערבב לו בדמם של המקומיים, אפריקנים שהובאו כעבדים בעיקר מאנגולה ומוזמביק, על מנת לשרת את האדונים הפורטוגלים ששלטו באי.
אלדה מוסיפה ומספרת לנו שלפני כמה שנים נערך באי סאו טומה כינוס ואליו הגיעו כמה חוקרים ישראלים. הם מצאו כי בבית הקברות הנוצרי,ליד הגדר, קבורים שני יהודים ממרוקו שהגיעו לאי בסוף המאה ה-19, חיו ומתו כאן. היא מציעה לנו לפקוד את קברם.
הדברים הללו מרגשים אותנו מאוד ואנחנו מחליטות שזה בדיוק מה שנעשה מחר, ניסע לבית הקברות ונחפש את קברם של שני היהודים הללו.

לפני שהלכנו הורתה אלדה לבחור הצעיר שקיבל את פנינו לצלם לנו חומרים על אודות הכינוס שעליו סיפרה לנו – חומר כתוב וכמה תצלומים. כמו כן היא העניקה לי ספר שירים של משורר מקומי.
אלדה מתרוממת מן הכיסא (די בקושי מפאת גילה ומשקלה), ומלווה אותנו החוצה. ממרפסת הבית היפה הזה היא מנופפת לנו בידה, וחיוך ענקי נסוך על פניה.

פליסה ואני צועדות לכיוון בית המלון. האוקיאנוס האטלנטי מצוי לצדנו השמאלי, מרחק מטרים ספורים מן המדרכה עליה אנחנו מהלכות. השעה היא שעת דמדומים והיופי ההיולי הזה מלווה אותנו כל הזמן. שתינו נרגשות ונפעמות מן המפגש עם האישה הענקית הזו, המקרינה כוח עצום. ברור לנו שלמדנו רק את קצה קצהו של הסיפור המסתתר מאחורי אישיותה הססגונית.







רק לאחר שובנו ארצה למדנו פרטים מרתקים על אודותיה: אלדה נולדה בשנת 1926 בסאו טומה, למדה בפורטוגל ונאלצה להפסיק את לימודיה מסיבות פוליטיות וכלכליות.
אמה, שהייתה לוחמת חופש, ישבה בבית הסוהר הפורטוגלי באי בשל פעילותה הפוליטית. בבניין בית הכלא ההוא פועל כיום המוזאון הלאומי של האי. תמונתה של האם מתנוססת על הקיר בחדר מיוחד במוזאון, ומשני צדדיה תמונות של עבדים מעונים וזבי דם. זהו כתם על ההיסטוריה של הפורטוגלים שנשאר כאן, והאם אינם יכולים להסירו.
למדנו כי אלדה הייתה מחוברת לפוליטיקה המקומית באופן משמעותי ביותר: היא שימשה כשרת החינוך והתרבות בשנים 1975-1978 שרת התקשורת והתרבות בשנים 1978-1980, בשנים 1980-1991 היא הייתה יו"ר הפרלמנט הראשון וחוקקה את חוק הבחירות (להזכירכם, סאו טומה קיבלה עצמאות בשנת 1975, כשתמה מלחמת הקולוניות ופורטוגל הפכה מאימפריה למדינה בתוך חבר העמים האירופי).
אלדה אספיריטו סנטו כתבה את ההימנון של סאו טומה ופרינציפ. המנון לא קצר, שכל ילד קטן יודע לשיר אותו בעל פה. משהו שאנחנו צריכים ללמוד איך להנחיל גם אצלנו.
כיום משמשת אלדה מזכירה כללית של אגודת הסופרים והמשוררים של סאו טומה ופריציפ, ובמסגרת עבודתה היא מעורבת בכל פעילות תרבותית חברתית באי.


למחרת בשעות אחר הצהרים אנחנו מבקשות מהנהג שיוביל אותנו לבית הקברות. המקום מצוי על גבעה הצופה על בתי העיר והאוקיאנוס השקט. אנחנו מחפשות את המשרד של בית הקברות, ומוצאות שם איש שמוכן להתלוות אלינו "למסע" החיפוש הזה אחר קברי היהודים. בקצה בית הקברות, ליד הגדר, הוא מורה לנו בידו על שני קברים, צמודים זה לזה, מכוסים בצמחייה עבותה.


יחד עם האיש הנחמד הזה אנחנו מנכשות את העשבים, וכך נחשפות לפנינו שתי אבני מצבה ועליהן כתובת בעברית: "כאן טמון אברהם כהן וכאן טמון אברהם גבאי...." אכן מרגש ביותר.


לפני כמה ימים שוחחתי עם אינסיו שטיינהרדט, יהודי פורטוגלי החי בישראל שנים רבות, עיתונאי ומידען, היושב בראש אגודת הידידות ישראל פורטוגל. סיפרתי לו על המפגש עם משוררת הגדולה של האי, ועל דבריה, כי דם יהודי זורם בעורקיה. אינסיו תהה על פשר האמירה הזאת. הוא הכיר את סיפורם של הילדים האנוסים, ואמר כי המקור הנאמן ביותר שפורסם על מה שידוע על הילדים האלה נמצא בספר «Os Baptisados em Pé» ("הוטבלו בעמידה"), של אליאס ליפינר ז"ל. בנו של ליפינר חי בישראל וכדאי שאנסה לשוחח עמו, אמר אינסיו, כיוון שיש בידיו כמה עותקים של הספר.
בשיחה טלפונית שקיימתי עם גדי, בנו של אליאס ליפינר, התברר לי שאביו היה אחד משני האנשים שהשתתפו בכינוס שעליו סיפרה לי אלדה המשוררת. כשהיה אליאס, אביו, בערך בן 80 הוא נסע לכינוס החוקרים. לרגל הנסיעה התלבט אם לקבל את כל החיסונים הנדרשים על מנת להגיע לשם, סיפר לי גדי. כשנועדנו להיפגש אמרתי לו כי יש בידי חוברת שנתנה לי אלדה המשוררת, ובה תצלום של אדם זקן כורע לפני קבר. גדי אמר שכאשר יראה את התמונה הוא ידע אם אכן זה אביו, כי הוא זוכר בדיוק באילו בגדים הוא נסע לאי הנעלם הזה.
אליאס ליפינר היגר מאירופה לברזיל ומשם לישראל. הוא היה עורך דין במקצועו וחדור מוטיבציה לחקור את נושא היהודים האנוסים הפורטוגלים שהתפזרו בעולם. בין מחקריו הרבים (הוא כתב 24 ספרים!) הוא עסק גם בסיפור על 2,000 הילדים הללו שהגיעו לאי סאו טומה.

את הספר הזה, שהיה האחרון שכתב, לא הספיק אליאס לראות יוצא לאור. הוא מת זמן קצר קודם לכן. הספר הזה הוא מעין מחאה, וליפינר נלחם בכוחותיו האחרונים על מנת להוציאו לאור.
בכותר עצמו טמונה המחאה: "הוטבלו בעמידה" (Baptisados em Pé), שם הספר, היה כינוי לאנוסים, שהוטבלו לנצרות כמבוגרים, ולא כתינוקות, כנהוג בנצרות, ועל כך הושמו ללעג בידי האינקוויזיציה. ליפינר עמד על כך שבכריכת הספר יופיע ציור של טבילת ישו, רמז לכך שגם ישו נטבל בעמידה.



פיירו דלה פרנצ'סקה (צייר איטלקי מתקופת הרנסס), "הטבלת ישו"



בפגישה בגן ביתו של גדי ליפינר בירושלים, כשאוויר הרים צלול כיין מנשב לו סביב השולחן, אנחנו מנסים להשוות בין תמונה צבעונית של אביו לבין התמונה המטושטשת המופיעה בחוברת שנתנה לי אלדה אספיריטו סנטו בסאו טומה. גדי נרגש מאוד. הוא טוען שתנוחת הצילום, בה האיש כורע על ברכיו ליד הקברים היהודים, אינה אופיינית לאביו, ואולם כל השאר דומה להפליא, ועל אף שהתמונה בצילום שהבאתי עמי מטושטשת למדי, אנחנו כמעט "מחליטים" שכנראה זו אכן תמונת אביו.


ליפינר חיפש ומצא עדויות כתובות על אלפיים הילדים שהגיעו לסאו טומה ואסף את מחקריו בפרק מיוחד בספר "הוטבלו בעמידה": סופר יהודי פורטוגלי שהוגלה לאיטליה במאה ה-15 ושמו אוסק מתאר את אכזריותו המפלצתית של המלך ז'ואה השני, שנבעה מן הרצון העז להרחיב את האימפריה הפורטוגלית ולהוסיף לה קולוניות נוספות. באותה תקופה גילו הפורטוגלים את האי הנטוש סאו טומה, אי שהיה מאוכלס בחיות טרף רבות. במקום לא נמצאו ילידים, ואליו נשלחו בכוח 2,000 הילדים היהודים על מנת להפוך אותם לנוצרים. יש עדויות המדברות על 5,000 ילדים, אחרות על 900, ואין אפשרות לדעת את המספר המדויק.
"הגיעה השעה הקשה והנוראית", נאמר באחת מן העדויות הכתובות שנמצאו, "שבה נלקחו באכזריות ילדים רכים מזרועות אמהותיהם, שאחזו בילדיהן בכל כוח בניסיון למנוע את הניתוק מהן. ילדים קטנים מתחת לגיל 10, צרחו צריחות שהגיעו עד לב השמים, צרחות של כאב הפרידה מן ההורים בגיל כה תמים וצעיר.
"לבסוף הגיעו הילדים התמימים הללו למקום הנטוש הזה, סאו טומה, נזרקו מן הים ליבשה ושם הותירו אותם. היו שם לטאות גדולות שבלעו כל דבר. אם לא לתוך לוען של החיות הללו שהם נבלעו, מתו רוב הילדים מרעב".
בעדות אחרת מאותה תקופה נכתב כי המלך הפורטוגלי, דון ז'ואה השני נענש על מעשהו האכזרי ובנו יחידו, אלפונסו, מת כשנפל מסוס והותיר את אביו ללא בן. בהיותו על ערש דווי, כשהוא שרוי בהזיה, נשמעה צעקתו: "קחו מכאן את הילדים הללו"

בנוסף על קבוצת הילדים היהודים הללו, שכאמור, רובם לא נותרו בחיים, הובאו לאי עבדים ממקומות אחרים ביבשת אפריקה, כמו אנגולה ומוזמביק. דמם של הילדים היהודים, ששימשו אף הם עבדים, התערבב עם השנים בדמם של האפריקנים והרי לנו צאצאים מולאטים (חציים שחור וחציים לבן).
עדויות מעניינות נוספות מלמדות על מנהגים יהודיים שהשתמרו במשפחות מסוימות באי עד ימינו. כמו כן השתמרו באי שמות משפחה יהודיים. עדות מעניינת ביותר מספרת על האנוס לופו דה ליאו, שהיה כלוא בבית סוהר בליסבון והתחנן בפני האינקוויזיטורים, בשנת 1581, שישלחו אותו לאי סאו טומה. הוא חשב ששם יוכל להשתחרר מן הלחץ של ה"המשרד הקדוש" SANTO OFICIO – בית המשפט של האינקוויזיציה באותן שנים בליסבון
(הערה: כל הדברים לעיל הם תרגום חופשי שלי מפורטוגלית, מתוך האוסף הרב של העדויות שאסף אליאס ליפינר בספרו. מ.ר).
על התהליכים האכזרים שנקטה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (עד סוף המאה ה- 18!) לא נכביר כאן במילים, שכן זהו עניינו של ההיסטוריון.
נאמר רק כי המעשים היו קשים ואכזריים כמעשי הגרמנים הנאצים ולעתים אף יותר. היות שהכנסייה חפצה בהמרת דת באונס, בחרו יהודים רבים למות על קידוש השם ולא להמיר את דתם.
בפורטוגל נותרו יהודים רבים שהמירו את דתם והפכו למה שמכונה בשם "נוצרים חדשים". בעיר בלמונטה שבפורטוגל אפשר למצוא גם כיום צאצאי אנוסים. בשנים האחרונות שבו אל חיק היהדות לא מעט מן המשפחות הללו, אך עדיין אנו עדים לתופעות מעניינות של משפחות שבהן יש בן אחד שהוא כומר קתולי ובן אחר שהפך שוב ליהודי. מחקרים רבים נערכו בנושא זה, והמתעניינים מוזמנים להציץ בספרי ההיסטוריה וגם באתר האינטרט של העיר.


לאן מובילה אותי הכתיבה של יומן המסע הזה? דומתני שהעיסוק ביהודים האנוסים איננו אקראי. בשנים האחרונות אני חוקרת את ספריו של ז'וזה סאראמאגו ומצויה הרבה בפורטוגל ובקרב הפורטוגלים. אני חיה בתחושה של אדם המצוי בתוך מסע פנימי אל תוך עצמו, אל שורשיו, אל הגלגולים הקודמים שלו (אם מישהו חפץ להאמין בכך).
נשלחתי להעביר השתלמות למפקחים ומנהלים במערכת החינוך של סאו טומה והנה אני מוצאת את עצמי באי הנעלם הזה רוכנת על קברם של שני יהודים ומנכשת את העשבים על מנת לקרוא את הכתובת - בעברית ובפורטוגזית - הרשומה על גבי המצבה.

נפלאות דרכיו של כל מסע....

בפעם הבאה: מערכת החינוך באי – מגן הילדים עד למכון הפוליטכני הגבוה


* * *
מרים רינגל

יום רביעי, 25 בפברואר 2009

פרק רביעי - מוסדות החינוך באי

כתיבת פרק זה היא הקשה לי ביותר. איך אתאר את מערכת החינוך של האי מבלי לגרום עוול למאמצים הגדולים שעושים שם אנשי חינוך חדורי מוטיבציה ויכולות נפלאות? אינני אנתרופולוגית ועל כן אשתדל לתאר כאן את הדברים כפי שראיתי בעיניי. יסלחו לי מביני דבר על ה"סלט" שאעשה בתיאור שלי את מערכת החינוך באי, בין החלק הקוגניטיבי לחלק האמוציונלי. מי שפוקד את האי הזה ואת אפריקה בכלל יודע שכל ניסיון להפריד בין החלקים הללו דינו להישמע ולהראות מלאכותי.

איך לא אגרום עוול כשאוסיף תמונות של פעוטות בגן הילדים עומדים בתור לשירותים ושוטפים ידיים במים זורמים, בעוד שבבית הספר התיכון, המכיל 5,400 תלמידים, אין ולו חדר שירותים אחד?

גני הילדים: אי של נועם
את גני הילדים גילתה פליסה כמעט באקראי. אחת מן המשתתפות בקורס היא מפקחת על הגנים. פליסה ביקשה ממנה לבקר בגני הילדים (תחום שמעניין אותה במיוחד), וברטה, המפקחת, נעתרה בשמחה. פליסיה חזרה מן הביקור קורנת מאושר: "גני הילדים הם 'אי' בתוך האי הזה...". המקום היחידי שבו מושקע כסף זר ומקומי הוא בחינוך לגיל הרך. ארגונים בינלאומיים כגון אונסקו, הבנק העולמי ואחרים חברו יחדיו והפכו את גני הילדים לפנינה אמיתית.
















מאות ילדים מגיעים בכל בוקר למתחם ובו כמה מבנים צבועים בצבעי ורוד פסטל, הילדים לבושים בסינרים ורודים, ישובים בחדרים נקיים, ומקיימים סדר יום מרתק ומחנך.

בית ספר יסודי (יש גם טלוויזיה)
ביום השלישי להשתלמות אנחנו עורכים עם המשתלמים ביקור בבית ספר יסודי בכפר קטן ושמו אגוואה אה-זה, (Agua e zé) לרגל פתיחת אגף חדש – תרומה מתורם הולנדי.






















בהגיענו לטקס, שנערך בחצר בית הספר, אנחנו פוגשים ילדים קטנים לבושים בתלבושת בית ספר בצבע תכלת, עומדים בסדר מופתי ליד עץ גבוה ועבות.
להפתעתנו, על העץ נתלים ילדים רבים נוספים, שאינם לובשים תלבושת אחידה. מתברר שלא מעט ילדים אינם פוקדים כלבית הספר, אף כי קיים חוק חינוך חובה עד כיתה ו' (!).

תלמידי בית הספר והאורחים ממתינים שעה ארוכה לבואו של שר הבריאות (שכן שר החינוך לא נמצא כרגע באי). האיש מאחר (כרגיל במקום). השמש קופחת על ראשי הילדים הרכים, ומתחילה להציק להם. הילדים מתחילים לנוע באי שקט. המורים משחררים אותם לכמה דקות של התפרקות ושתייה. כשמכוניתו של השר נראית מרחוק, כולם שוב עומדים בסדר מופתי. הטקס מכוון כל כולו לשולחן הנשיאות, שם יושבים השר, התורם ההולנדי ומנהלים של מערכת החינוך. הילדים שרים את ההמנון הארוך במלואו (כולם יודעים את המילים בעל פה), ומופיעים בריקוד ומופע קצר. הטלוויזיה המקומית (נער ונערה הם האיש הטכני והמראיין גם יחד!) מסתירים את שולחן הנשיאות כשהם תוחבים לפיהם של הדוברים את המיקרופון הענקי שלעתים מסתיר את פניו של המרואיין... אבל הכול נעשה בסדר ראוי לציון. אנחנו נרגשות, והאנשים כולם - ארשת של רצינות על פניהם.


3 פעמים בכל יום, במשך שבוע ימים, תשדר הטלוויזיה המקומית את טקס פתיחת האגף החדש של בית הספר (אותן חדשות!)






















וקצת חוש הומור של המשתלמים שלנו

בית ספר יסודי: משמרת שלישית על הר הקפה
למחרת, בעת טיול בפינות המרתקות של האי, אנחנו לעיירה קטנה ושמה "מונטה קפה" (הר הקפה). השעה היא שעת בין הערביים.בראש ההר עומד בניין ועליו השלט "בית ספר יסודי".
חשכה כמעט מוחלטת שוררת בתוך הבניין. המנהל אומר שיש תקלה... (דומתני שאין שם חשמל...), ומוביל אותנו בגאווה לחדרי הכיתות, שבהם לומדים ילדים במשמרת שלישית. ילדים רכים ומתוקים, בלי תלבושת אחידה, יושבים להם בחדר אפל כמעט לחלוטין ולומדים חשבון ופורטוגזית.
שקט מופתי שורר בכיתות, והמורים, שאנחנו פוקדים בהפתעה את כיתתם, שמחים לקראתנו, מצטלמים אתנו ברצון, וגאים במה שיש להם להראות.



















כיתות ד-ה: בית הספר במעבה הג'ונגל
מנהל צעיר, שזו השנה הראשונה לעבודתו משתתף בקורס שלנו והוא מתנדב לארח את המשתלמים בבית ספרו. בית ספר יסודי שיש בו שתי שכבות לימוד – כיתות ד' וה'.
מבנה בית הספר החדש נמצא במעבה הג'ונגל, מרחק רבע שעה נסיעה מעיר הבירה של סאו טומה.
אנחנו צועדים בשביל צר. משני צדדיו צריפי מגורים, ובקצהו מתגלה בהפתעה מבנה בית הספר, שקירותיו צבועים צהוב - בולט ביופיו וניקיונו.









סיור בכיתות מלמד אותנו שאפשר גם אחרת...
בבית הספר קיימים חדרי שירותים עם מים זורמים. ילדים לומדים צרפתית ושיעורי ריקוד. בחדר המורים יש יומני כיתה מסודרים, אך מעט מאוד חומרים פדגוגים לעזרת המורה. אין ספרייה בבית הספר.





גיירמה, המנהל, טוען שאחת הבעיות הקשות שלו היא רמת המורים, שלרובם חסרה הכשרה פדגוגית. אבל אנחנו מתרשמות שהמורים חדורי מוטיבציה ומנהיגותו של גיירמה אינה מוטלת בספק גם מן הביקור הקצר הזה.

אנחנו מתרשמות שוב מהרגלי המשמעת. אני נכנסת לאחת הכיתות ומנהלת שיחה עם הילדים. רבים מספרים לי שהם צועדים רגלית כשעה וחצי על מנת להגיע לבית הספר (!!!).





כולם רוצים להצטלם, וילד חמוד שרואה את המצלמה הדיגיטלית שבידי, שבה אפשר לראות את תוצר התמונה לפני ואחרי, מבקש ממני לצלם בעצמו. אני נוטה להיעתר לבקשתו וכבר מכינה את המצלמה להעבירה לידו, ואולם אז כל הילדים מתחילים לצעוק: "גם אני רוצה, גם אני רוצה"..... ובצער רב אני אומרת להם שזה פשוט בלתי אפשרי ומציעה שאני אצלם והם יצטלמו.




המשתלמים שלנו עדיין עובדים...











בית הספר התיכון: התלמידים עושים את ההבדל
בית הספר התיכון היחידי בעיר הוא גדול ביותר, ונמצא סמוך מאוד לבית המלון. ביום השני לשהותנו באי, עוד לפני שנפגשנו עם המשתלמים, אנחנו מחליטות "להתגנב" לתוך בית הספר ולראות אותו מבפנים כשאין בו פעילות.

שומר רשמי ישוב על כסא בפתח המוסד ומבטו עייף, מאפשר לנו להיכנס פנימה מבלי לשאול שאלות מיותרות.

קשה לתאר במילים את מה שראינו שם בפנים:
בית ספר מוזנח באופן מעורר כאב. הכיתות מצוידות בכיסאות ושולחנות המחוברים זה לזה. קירות חשופים לחלוטין. אין תמונה אחת על שום קיר (אין, כנראה, "ועדת קישוט" בשום כיתה...).

5400 תלמידים אמורים לאכלס את בית הספר, ונראה לנו שאין בכל המוסד הזה חדר שירותים אחד לרפואה, אחרת כיצד נוכל להסביר את הסירחון העולה מאולם הספורט המוזנח?
בביקור שערכנו בבית הספר הזה לאחר כ- 10 ימים, אמרה לנו המנהלת (שהייתה אחת ממשתתפי הקורס שלנו), שאכן אין חדרי שירותים, שכן הללו נסגרו בעקבות ונדליזם של התלמידים. לשאלתנו – ובכל זאת היכן עושים התלמידים את צרכיהם? ענתה המנהלת בתנועת כתפיים.... של "לא יודעת", והוסיפה כי לעתים, כשתלמידה כלשהי זקוקה בדחיפות לשירותים, היא מאפשרת לה להיכנס לשירותים הפרטיים שלה, המצויים ליד חדר המנהלת (גם שם, שלא תטעו, אין מים זורמים בברזים...)

חדר המזכירות, שחלונותיו היו פתוחים, הוא חדר גדול שקירותיו חשופים, על שידת ברזל ישנה מסודרים תיקי קרטון, ועל גבי שולחן המזכירה ניצבת מכונת כתיבה מכאנית. .בביקורנו השני בבית הספר גילינו שהיא אכן משמשת את המזכירה בעבודתה היומיומית.

אחר הצהרים של היום למחרת, יום לימודים רגיל, בעודנו מטיילות ליד בית הספר, גילינו את הפתרון שמצאו התלמידים החכמים לבעיותיהם:
אם אין שירותים בבית הספר ואין מים זורמים בבתים, מה יותר הגיוני מאשר להסיר את בגדי בית הספר בתום יום הלימודים ולקפוץ לאוקיאנוס לרחצה וניקיון אישי?
תלמידים, בהמוניהם, קופצים מגובה של כמה מטרים לתוך הים, משתכשכים במים, צוחקים וצוהלים, ושבים הביתה נקיים ורגועים. (רעיון טוב, לא?)

מנהלת בית הספר התיכון הזמינה אותנו לבקרה אחר הצהרים ביום האחרון להשתלמות. אנחנו מגיעות לאותו מוסד שאליו התגנבו בחשאי כשהוא לא היה מאוכלס בבני אדם, והנה עתה הכול נראה לנו שונה:


חדרי הכיתות, (שקירותיהם נותר חשופים), מלאים בילדים לבושים בתלבושת אחידה, רוכנים כולם על השולחנות ועסוקים בפתרון בחינה במתמטיקה.
כל 5,400 התלמידים נבחנים באותה שעה(!)

אנחנו חולפים על פני חדרים שעל דלתותיהם כתוב "מעבדה לפיזיקה" "מעבדה ל-..." המנהלת מספרת לנו בצער רב שהמעבדות כולן סגורות מחמת בעיות תקציב.

כשהפעמון מצלצל והילדים יוצאים מן הכיתות, מתמלאת חצר בית הספר בהמולת ילדים וברוכלים המוכרים את מרכולתם בפנים (כי מנהלת בית הספר מאפשרת להם להיכנס פנימה, לאכסדרה מקורה, כשיורד גשם טרופי חזק).

הביקור הזה מהווה למידה מרתקת בעבורנו. איך נראה בית ספר נטוש מתושביו הקבועים ומה חולף בראשך כשאתה מבקר בו, לעומת איך נראה אותו מוסד כשהוא מאויש בבני אדם (ילדים בעיקר)ו ואיך הכול פשוט נראה אחרת.
אפילו היעדר השירותים אינו נראה כל כך נורא...

* * *
מרים רינגל

המשתלמים לאורך ההשתלמות








השעה הראשונה להשתלמות



פליסה מעבירה את תרגיל "המפתחות" שליווה אותנו לאורך הקורס כולו. המשתתפים עדיין מהוססים...








ואז מתחילה העבודה האמיתית - קבלנו קבוצת משתלמים שכל מורה חולם לקבל... משתפי פעולה, רוצים ללמוד באמת ועם חוש הומור ושמחת חיים שהאי הזה מאפשר לכל מי שחי בו...















ממשיכים לעבוד בקבוצות












בדרך לבקור בבית הספר של גיירמה במעבי הג'ונגל








מסיבת הסיום בחדר הכיתה והטקס הרשמי עם שר החינוך של סאו טומה ופרינסיפה









כל בוקר לימדנו את המשתלמים מילה בעברית









גם במסיבת הסיום יש קטע אודות "המפתחות"





"תמונה משפחתית" לסיום הקורס













שר החינוך, המפקחים ואנחנו בטקס הסיום