פרק שני - על החוף

על שפת הים הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות כמו בסרטי קולנוע ישנים, נשים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים, על גבן קשורים תינוקות ועל ראשיהן סלים עמוסי פירות, מהלכות כמרקדות, שוחקות לכל עבר. האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? יומן המסע של מרים באפריקה הפראית

ממשלת סאו טומה ופרינציפ העמידה לרשותנו מכונית עם נהג צמוד - לוקסוס לא קטן באי הזה, ופליסה ואני מחליטות לנצל כל רגע פנוי ולבקר בכל פינה אפשרית. הנהג שלנו הוא בחור צעיר שעונה על כל השאלות בחיוך רחב ואופטימי. למשמע דבריו אפשר לחשוב שאנחנו מצויות בעיר אירופית, המזמנת לנו תרבות ובילויי לילה מדהימים.

על שפת הים, בחוף ושמו ברזיל, הכול צבעוני. גברים צעירים עוסקים בדיג, שטים בסירות עץ רעועות, שכמותן אפשר לראות בסרטים ישנים של ראשית עידן הקולנוע. נשים צעירות, לבושות בבגדים צבעוניים, לגבן קשור תינוק ועל ראשיהן סלים עמוסים בפירות. כולן מהלכות מרקדות להן, שוחקות לכל עבר, בפנים שמחים ועיניים צוחקות. ילדים בבגדים קרועים או ערומים כביום היוולדם מצטלמים בשמחה, חושפים את אבריהם האינטימיים בגאווה גדולה.

האם באמת כולם כאן כל כך שמחים? ומדוע אמר לנו אמריליו שממשכורתו של מורה (מקצוע מכובד!!) היא כ-30 דולר לחודש, מה שמאפשר "למות ולא לחיות"....

בעל המלון, אדם ממוצא גרמני שחי באפריקה כבר 40 שנה, מביט בנו במבט אירוני כשאנחנו שואלות היכן התאטרון או בית הקולנוע באי: "תמימות שכמותכן.... אין כאן לא בית קולנוע ולא תיאטרון..."
"אז איך מבלים האנשים?", אנחנו שואלות – "עושים ילדים", עונה לנו האיש. בכל משפחה יש בין 15-20 ילדים.

בית מגורים אופייני במעבה הג'ונגל

אמנם נכון הדבר, אין באי הנעלם הזה אולם תאטרון סגור שאנשים מעונבים יושבים בו ומוחאים כפיים בנימוס כשהאורות כבים. אך יש כאן בהחלט "תאטרון רחוב": די אם תיסע לאורכו של חוף הים או תסתובב בשוק הפתוח שברחוב הראשי של העיר ותפגוש את האנשים החיים כאן, והרי לך מחזה נפלא, מחזה השווה לכל נפש ומפעים את רוחו של כל איש הרגיל לחיים בתוך הציוויליזציה העירונית, זו הפותחת וסוגרת בעת ובעונה אחת את הלב ואת הנפש.

ביום א' בבוקר ואנחנו מתעוררות לנו במלון שחלונותיו צופים אל האוקייאנוס האטלנטי ואל הגן הטרופי שבחצר האחורית של המלון. השקט סביב משרה רוגע מופלא. אי אפשר כאן להאיץ צעד, כי איש אינו רץ לשום מקום. אין כאן רעש של אוטובוסים, וצופרי אמבולנס אינם נשמעים. לאחר זמן למדנו, משיחות עם בני הקבוצה שהנחינו, שאמבולנסים מעטים של הצלב האדום משרתים את כל האוכלוסייה, ובעיר קיים בית חולים קטן ועלוב, שמי שמסתכן ומתאשפז בו צפוי לצאת מתוכו בתוך ארון מתים.

מראה הנשקף מבעד לחלון חדר המלון

ועדיין, ביום א' אחר הצהרים, כמה שעות לפני מועד פתיחת הקורס, אנחנו יושבות בלובי של בית המלון ומכינות שוב את היום הראשון להשתלמות. שתינו נרגשות ביותר: כמה אנשים באמת יגיעו לקורס? איך יקבלו אותנו? האם הדברים שהכנו יהיו באמת רלוונטיים? חוזרות ומשננות לעצמנו שאין ספק שאנחנו עומדות לפגוש אנשים נבונים ונחמדים ואנו בטוחות שנלמד מהם רבות.

אני זוכרת היטב את המחקרים האנתרופולוגים שקראתי, שנכתבו בעיניים "מערביות" בידי חוקרים אירופיים, בעקבות תצפיות שערכו על החברות השבטיות. תצפיות שעשו, לטעמי, עוול לא קטן, שכן הציגו מעין דיכוטומיה ברורה (בעבורם) בין החברה שהם כינו "פרימיטיבית" לחברה המודרנית-מערבית, נוצרית בדרך כלל. כולנו מכירים את הסיפורים על פעולות המיסיונרים לניצור עמים וארצות רבות, תהליך שבו הלכו לאיבוד תרבויות מופלאות לא מעטות.
פליסה ואני דוחות על הסף תפיסת עולם זו, ובדיעבד שמחות כי הנבואה שלנו הגשימה את עצמה (על כך בפרקים שידברו על הקורס ומשתתפיו).

מן השהיה הקצרה שלנו באי עד כה ברור לנו שאנחנו נמצאות במקום שאין לו מאומה עם המושג שאנחנו מכנים "התקדמות טכנולוגית", ועל כן אל לנו לצפות שאמצעים טכניים מודרניים יעמדו לרשותנו. אנחנו מהרהרות בקול רם ומבינות שמה שיאפשר את הצלחת הקורס הזה טמון בפן האנושי של כולנו (שלהם ושלנו), וביכולת השיח שנקיים במשותף.

בחדרי, כשאני לבד ויודעת שאצטרך, החל ממחר בבוקר, לאורך שעות ארוכות של כל יום לחשוב ולדבר בפורטוגזית, אני משננת לעצמי את הדברים הראשונים שאומר. וכל השאר? אני מאמינה שיזרום לו בטבעיות. פליסה ואני מחליטות שנכנה את הקורס הזה, בינינו לבין עצמנו (באופטימיות אמיתית), "לזרום עם השינויים", עוד נבואה שהגשימה את עצמה.



* * *
מרים רינגל