המערה – ז'וזה סאראמאגו
מפורטוגזית– מרים טבעון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה,
A Caverna - José Saramago
מרים רינגל (התפרסם בעיתון "הארץ" בשנת 2004)
לפני מספר ימים חזרתי מן האי סאו טומה. האי מצוי באוקיאנוס האטלנטי, מול חופה המערבי של אפריקה, מקום שכף רגלה של הציויליזציה טרם הרסה את יופיו הבראשיתי ואת הנאיביות הטמונה במרחב הפתוח של הג'ונגל,על כל סכנותיו ויופיו המעורר השתאות. כתחנת ביניים ללילה אחד נקבעה לי, במסלול הטיסה חזרה לישראל, העיר ליסבון. מיד עם הנחיתה אצה לי הדרך להיכנס לקניון הקרוב למלון. מראה ההמון מול העיניים, אנשים אנונימיים זה לזה, בריצה של צרכנות, ערב חג המולד, היוה מעבר חד וחריף לעומת השקט והקצב של אפריקה.שם, היה מפגש עם אנשים שאינם ממהרים לשום מקום. נשים המהלכות לאיטן, בגו זקוף, תינוקות קשורים למותניהן ועל ראשן קערה ענקית עמוסה בפירות או בקרשים שישמשו אותן בהכנת ארוחת הערב בבקתה התלויה על העצים או בינותם. התחושה, בקניון המודרני, הייתה הלם "תרבותי" של מי שיצא מן המערה, במחשבה שהוא יודע את האמת והנה הוא רואה את הצללים, או אולי של מי שראה את הצללים ופתאום גילה את האמת, דוקא בכניסה לתוך ה"מערה", כמו ברומן הראשון שנכתב לאחר קבלת פרס הנובל, בו משלים סאראמאגו את הטרילוגיה שהחל ב"על העיוורון" (1995) ו"כל השמות" (1997) - "דרכו לראות את העולם בסיומו של המילניום".
"זוהי טרילוגיה שלא נולדה כטרילוגיה. בדרך כלל, כאשר סופר מחליט לכתוב טרילוגיה, יש לו ידיעה מאוד ברורה שיכתבו כאן שלושה ספרים, אבל זה אינו המקרה שלי כלל..." אומר הסופר.
בראיון לעיתון Visão מוסיף ואומר: " שלושת הספרים הם בעלי ישות עצמאית. ראשית, מבחינת המבנה שלהם הם אליגוריות. אחר כך, הסגנון בהם צנוע יותר, ישיר יותר, פחות מתפשט, פחות "ברוקי". ולבסוף, באופן מטפורי כזה או אחר, הם מה שאנחנו קוראים ההבדל בין הפסל לאבן. לומר שכאשר אנחנו מסיימים את הפסל איננו חושבים על האבן שהיא האובייקט שאיתו יוצר הפסל את פסלו. עתה, אין זה הפסל שמעניין אותי, אלא האבן שממנה הוא עשוי (...) שלושת הספרים האחרונים הללו הם ניסיונות ללכת מעבר למלאכותי, לראות מה יש שם בפנים,,,,,,מה שמעסיק אותי כרגע הוא לדעת: איזה סוג של אנשים אנחנו"? (ההדגשות שלי – מ.ר)
כשאפלטון הגה את משל המערה שלו ב"רפובליקה", רצה הוא לשער כיצד אנשים יכולים לחיות במצב של אי ריאליות. או אולי, במצב של חיים בשגגה באופן קבוע, כשהם מאמינים שהצללים הם האמיתות. הוא משער שהאנשים הללו חיים בתוך מערה ויכולים לראות רק את הצללים המשתקפים מן העולם החיצון. כמה שונה יהיה העולם כאשר יצליחו לצאת מתוך בית הסוהר הזה? בספרו "המערה", סאראמאגו בוחר ברעיון האפלטוני ומתאים אותו לזמננו. במקרה זה – המערה היא המרכז המסחרי (הקניון), שהוא כל יכול: בכוחו להציל אנשים בבית החולים שלו, לאפשר מוות בבית הקברות שלו ובעצם משמש, כביכול, כל פונקציה אפשרית של חיים. אך האנשים הופכים להיות אסירים של המרכז המסחרי הזה.
ההבדל בין שתי "המערות" הוא, שבמערה של אפלטון התושבים של המערה מעולם לא יצאו משם. וכאשר אחד מהם יוצא מתוכה, האחרים אינם מאמינים לו. "במערה שלי" – כך אומר סאראמאגו עצמו, "הדמויות מהלכות מבחוץ פנימה. כאשר הם נכנסים פנימה, אל תוך המערה, הם מבינים שהעולם האחר לא יכול להיות שלהם". הספר צועד בכיוון הפוך: מן החברה בת ימינו, על כל תחלואיה, אל תוך מה שמתאפיין בתוך המערה והחברה הארכאית שבו. המספר של הספר הזה רוצה שנפנה עורף למה שנראה לעין כשיאה של הנוחיות, הקניון, שהוא המקום שאליו אתה נכנס ואינך צריך לצאת ממנו כלל כי יש בו הכל. הוא מספק טיול וירטואלי לאמאזונס, חווית גשם ושלג מלאכותיים, ועוד חוויות המתאפשרות מן הציוד הטכנולוגי המפותח ביותר. יש בו מסעדות, בתי קפה, בארים ובתי קולנוע ומצוי בו גם אגף מיוחד למגורי העובדים.
מעל חזית הקניון תלוי שלט גדול האומר כך:
היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור.
עולם הקניון עושה את דרכו על פי הסקרים שהוא עורך מידי יום, סקרי צרכנות רווחיים בלבד. לבקשתו של סיפריאנו לקבל את שמות שתי הנשים הבודדות שהסכימו לקבל את הבובות שלו, חינם אין כסף לקשט את ביתן, אומר לו מנהל מחלקת הקניות כי אסור לו למסור פרטים על האנשים והרעיון של הסקר הוא שהוא נעשה באופן אנונימי.
באירוניה מופלאה מלגלג המחבר על התחושה הטרנסצנדנטלית האופפת את מנהלי הקניון שחושבים שהם מביאים לעולם את הדת החדשה, הקתדרלה החדשה בסגנון הקניוני החדש, מקום בו נמצאה "האמת" "כשהאמת היא, שבזכותה מיליוני אנשים שהסתובבו אומללים, מתוסכלים, חסרי ישע, מוצאים משמעות חדשה בחיים". (228)
האירוניה היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הסאראמאגואית, שהקורא העברי מכיר היטב מן הספרים הרבים, שתורגמו לעברית בידיה האמונות של מרים טבעון, ואף סיומו של הספר ובו הכרזה על "החלה מכירת הכרטיסים" לפתיחת מערת אפלטון לקהל, משרת ומעצים את הביקורת של הסופר.
החברה, בה שולט האיש הלבן, (אליבא דסאראמאגו, בעיקר החברה האירופאית) והניסיון לגלובליזציה, ההופכת את האנשים לרובוטים המוותרים על החיים האמיתיים, בטבע, בעמל כפים אמיתי, ומעדיפים את הכניסה פנימה, לתוך חללים סגורים המספקים להם אשליות וחלומות, אך מותירים אותם בויתור מוחלט על האוטונומיה וה"אני" האמיתי שלהם.
את סיפור העלילה ניתן לסכם במספר משפטים מועט, אך סאראמאגו אינו שוכח בתוך כל הכאוס הזה, (שאותו הוא מתאר באמצעות הקניון והמתרחש בתוכו), את האהבה: אהבה בין אב לבתו, אהבה זוגית, אהבה מוקדמת ואהבה מאוחרת. ואפילו אהבה לכלב. שהוא גלגולם של הכלבים האחרים שמופיעים ברומנים של ס. ובמיוחד "כלב הדמעות" שב"על העיוורון".
חמש דמויות מאכלסות את הסיפור כולו: סיפריאנו אלגור, הקדר שאת מרכולתו איש כבר אינו רוצה. בקניון האנשים מעדיפים לקנות דברי "אמנות" מפלסטיק.
מרתה, בתו של הקדר, בת ואשת איש שיוזמת שינוי ביצירת הקדרות, מסמנת איזו תקוה גם בתינוק שהיא נושאת בבטנה. מארסל החתן, שכל רצונו להיות שומר-תושב בקניון
איזאורה האלמנה הצעירה שמעוררת בסיפריאנו את עלומי האהבה. ואשאדו, הכלב ה"אנושי" הזה, המאפשר אף הוא תובנות לאורך כל הרומן.
כמו בכל הרומנים הקודמים של סאראמאגו גם כאן קטעי האהבה מעטים הם ומגיחים, מבחינת הטקסט, כמעט בסיומו, אולם העדינות והפיוטיות שבה הם מתוארים ייחודית לסופר הנפלא הזה.
מי שנפעם והתרגש מ"על העיוורון" ועקב אחרי "כל השמות", יכנס (או יצא) מן "המערה" להשלמת התמונה.
מפורטוגזית– מרים טבעון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה,
A Caverna - José Saramago
מרים רינגל (התפרסם בעיתון "הארץ" בשנת 2004)
לפני מספר ימים חזרתי מן האי סאו טומה. האי מצוי באוקיאנוס האטלנטי, מול חופה המערבי של אפריקה, מקום שכף רגלה של הציויליזציה טרם הרסה את יופיו הבראשיתי ואת הנאיביות הטמונה במרחב הפתוח של הג'ונגל,על כל סכנותיו ויופיו המעורר השתאות. כתחנת ביניים ללילה אחד נקבעה לי, במסלול הטיסה חזרה לישראל, העיר ליסבון. מיד עם הנחיתה אצה לי הדרך להיכנס לקניון הקרוב למלון. מראה ההמון מול העיניים, אנשים אנונימיים זה לזה, בריצה של צרכנות, ערב חג המולד, היוה מעבר חד וחריף לעומת השקט והקצב של אפריקה.שם, היה מפגש עם אנשים שאינם ממהרים לשום מקום. נשים המהלכות לאיטן, בגו זקוף, תינוקות קשורים למותניהן ועל ראשן קערה ענקית עמוסה בפירות או בקרשים שישמשו אותן בהכנת ארוחת הערב בבקתה התלויה על העצים או בינותם. התחושה, בקניון המודרני, הייתה הלם "תרבותי" של מי שיצא מן המערה, במחשבה שהוא יודע את האמת והנה הוא רואה את הצללים, או אולי של מי שראה את הצללים ופתאום גילה את האמת, דוקא בכניסה לתוך ה"מערה", כמו ברומן הראשון שנכתב לאחר קבלת פרס הנובל, בו משלים סאראמאגו את הטרילוגיה שהחל ב"על העיוורון" (1995) ו"כל השמות" (1997) - "דרכו לראות את העולם בסיומו של המילניום".
"זוהי טרילוגיה שלא נולדה כטרילוגיה. בדרך כלל, כאשר סופר מחליט לכתוב טרילוגיה, יש לו ידיעה מאוד ברורה שיכתבו כאן שלושה ספרים, אבל זה אינו המקרה שלי כלל..." אומר הסופר.
בראיון לעיתון Visão מוסיף ואומר: " שלושת הספרים הם בעלי ישות עצמאית. ראשית, מבחינת המבנה שלהם הם אליגוריות. אחר כך, הסגנון בהם צנוע יותר, ישיר יותר, פחות מתפשט, פחות "ברוקי". ולבסוף, באופן מטפורי כזה או אחר, הם מה שאנחנו קוראים ההבדל בין הפסל לאבן. לומר שכאשר אנחנו מסיימים את הפסל איננו חושבים על האבן שהיא האובייקט שאיתו יוצר הפסל את פסלו. עתה, אין זה הפסל שמעניין אותי, אלא האבן שממנה הוא עשוי (...) שלושת הספרים האחרונים הללו הם ניסיונות ללכת מעבר למלאכותי, לראות מה יש שם בפנים,,,,,,מה שמעסיק אותי כרגע הוא לדעת: איזה סוג של אנשים אנחנו"? (ההדגשות שלי – מ.ר)
כשאפלטון הגה את משל המערה שלו ב"רפובליקה", רצה הוא לשער כיצד אנשים יכולים לחיות במצב של אי ריאליות. או אולי, במצב של חיים בשגגה באופן קבוע, כשהם מאמינים שהצללים הם האמיתות. הוא משער שהאנשים הללו חיים בתוך מערה ויכולים לראות רק את הצללים המשתקפים מן העולם החיצון. כמה שונה יהיה העולם כאשר יצליחו לצאת מתוך בית הסוהר הזה? בספרו "המערה", סאראמאגו בוחר ברעיון האפלטוני ומתאים אותו לזמננו. במקרה זה – המערה היא המרכז המסחרי (הקניון), שהוא כל יכול: בכוחו להציל אנשים בבית החולים שלו, לאפשר מוות בבית הקברות שלו ובעצם משמש, כביכול, כל פונקציה אפשרית של חיים. אך האנשים הופכים להיות אסירים של המרכז המסחרי הזה.
ההבדל בין שתי "המערות" הוא, שבמערה של אפלטון התושבים של המערה מעולם לא יצאו משם. וכאשר אחד מהם יוצא מתוכה, האחרים אינם מאמינים לו. "במערה שלי" – כך אומר סאראמאגו עצמו, "הדמויות מהלכות מבחוץ פנימה. כאשר הם נכנסים פנימה, אל תוך המערה, הם מבינים שהעולם האחר לא יכול להיות שלהם". הספר צועד בכיוון הפוך: מן החברה בת ימינו, על כל תחלואיה, אל תוך מה שמתאפיין בתוך המערה והחברה הארכאית שבו. המספר של הספר הזה רוצה שנפנה עורף למה שנראה לעין כשיאה של הנוחיות, הקניון, שהוא המקום שאליו אתה נכנס ואינך צריך לצאת ממנו כלל כי יש בו הכל. הוא מספק טיול וירטואלי לאמאזונס, חווית גשם ושלג מלאכותיים, ועוד חוויות המתאפשרות מן הציוד הטכנולוגי המפותח ביותר. יש בו מסעדות, בתי קפה, בארים ובתי קולנוע ומצוי בו גם אגף מיוחד למגורי העובדים.
מעל חזית הקניון תלוי שלט גדול האומר כך:
היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור.
עולם הקניון עושה את דרכו על פי הסקרים שהוא עורך מידי יום, סקרי צרכנות רווחיים בלבד. לבקשתו של סיפריאנו לקבל את שמות שתי הנשים הבודדות שהסכימו לקבל את הבובות שלו, חינם אין כסף לקשט את ביתן, אומר לו מנהל מחלקת הקניות כי אסור לו למסור פרטים על האנשים והרעיון של הסקר הוא שהוא נעשה באופן אנונימי.
באירוניה מופלאה מלגלג המחבר על התחושה הטרנסצנדנטלית האופפת את מנהלי הקניון שחושבים שהם מביאים לעולם את הדת החדשה, הקתדרלה החדשה בסגנון הקניוני החדש, מקום בו נמצאה "האמת" "כשהאמת היא, שבזכותה מיליוני אנשים שהסתובבו אומללים, מתוסכלים, חסרי ישע, מוצאים משמעות חדשה בחיים". (228)
האירוניה היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הסאראמאגואית, שהקורא העברי מכיר היטב מן הספרים הרבים, שתורגמו לעברית בידיה האמונות של מרים טבעון, ואף סיומו של הספר ובו הכרזה על "החלה מכירת הכרטיסים" לפתיחת מערת אפלטון לקהל, משרת ומעצים את הביקורת של הסופר.
החברה, בה שולט האיש הלבן, (אליבא דסאראמאגו, בעיקר החברה האירופאית) והניסיון לגלובליזציה, ההופכת את האנשים לרובוטים המוותרים על החיים האמיתיים, בטבע, בעמל כפים אמיתי, ומעדיפים את הכניסה פנימה, לתוך חללים סגורים המספקים להם אשליות וחלומות, אך מותירים אותם בויתור מוחלט על האוטונומיה וה"אני" האמיתי שלהם.
את סיפור העלילה ניתן לסכם במספר משפטים מועט, אך סאראמאגו אינו שוכח בתוך כל הכאוס הזה, (שאותו הוא מתאר באמצעות הקניון והמתרחש בתוכו), את האהבה: אהבה בין אב לבתו, אהבה זוגית, אהבה מוקדמת ואהבה מאוחרת. ואפילו אהבה לכלב. שהוא גלגולם של הכלבים האחרים שמופיעים ברומנים של ס. ובמיוחד "כלב הדמעות" שב"על העיוורון".
חמש דמויות מאכלסות את הסיפור כולו: סיפריאנו אלגור, הקדר שאת מרכולתו איש כבר אינו רוצה. בקניון האנשים מעדיפים לקנות דברי "אמנות" מפלסטיק.
מרתה, בתו של הקדר, בת ואשת איש שיוזמת שינוי ביצירת הקדרות, מסמנת איזו תקוה גם בתינוק שהיא נושאת בבטנה. מארסל החתן, שכל רצונו להיות שומר-תושב בקניון
איזאורה האלמנה הצעירה שמעוררת בסיפריאנו את עלומי האהבה. ואשאדו, הכלב ה"אנושי" הזה, המאפשר אף הוא תובנות לאורך כל הרומן.
כמו בכל הרומנים הקודמים של סאראמאגו גם כאן קטעי האהבה מעטים הם ומגיחים, מבחינת הטקסט, כמעט בסיומו, אולם העדינות והפיוטיות שבה הם מתוארים ייחודית לסופר הנפלא הזה.
מי שנפעם והתרגש מ"על העיוורון" ועקב אחרי "כל השמות", יכנס (או יצא) מן "המערה" להשלמת התמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה