יום שלישי, 31 במרץ 2020

Supervisor Course - São Tomé – 2003

First Chapter: we arrive to São Tomé














The high polytechnic institute

What would you do if, on a regular morning, your phone rings and across the line you hear a pleasant voice, of a young girl, asking you if you are ready to go to Africa, to "an unknown island" and its name is Sao Tome? The initial answer from those who are injected, unaware of it, "germs of adventure," is positive. Only then do you start asking questions like What for? What is the purpose of travel etc. etc.
It quickly became clear to me that I was destined to deliver a course, in Portuguese, to school headmasters and supervisors, to become skilled supervisors. A glance at the internet revealed to me some pictures of a magical island in its beauty, totally primordial place that the foot of civilization did not stop there. 



Foreign Ministry security briefing, vaccine injection system, training materials and we are ready to travel. Four weeks after the first phone call, I found myself at Ben Gurion Airport with Felisa, my partner for this travel and training. It is 4 am and we are both very excited. The ambiguity is great and we feel that we are indeed traveling into the unknown.
At midnight at Lisbon Airport, our stopover on our long flight to the West African island, we discover that at the queue to the Sao Tome counter, dozens of locals are loaded with goods they bought in Lisbon. Their belongings are packed not only in ordinary suitcases but also in market baskets, plastic bags and in whatever container one can store. We are all pleased to agree that we will take a package or two with us to ease the weight in their hands and which they cannot board on the plane at no additional charge. Very politely who had to refuse (the Foreign Ministry instructed us not to take anything from anyone ...).
Landing on the island, in the early morning, the airport looks like a soccer field in some remote village in our country. With the locals standing on the grass and some hanging on the trees, we slowly began to perceive where we came. The airport resembled a warehouse. Big hustle and bustle around, officials standing behind an unprocessed wooden counter ... We're sure not to be greeted so early. It is Saturday (5:30 am).

To our surprise, two handsome men waved towards us, dressed in three-piece suits (at 40 degrees heat): one is the director of the local education ministry, the other is Emerilio, the island's overall supervisor. He is the one who is supposed to accompany the entire course as responsible for the Ministry of Education and the local government.
Of course, they spared us all the procedures that seemed so impossible: stamping the passport, checking the vaccine booklet and finding our luggage among the hundreds of suitcases, baskets, and coolers all taken off the plane.
Emerillo, accompanied by a local driver, leads us to our hotel. In retrospect, it turned out to be one of the only European places on the island that has hot water in taps and even electricity, even when there is a power outage on the island (an event that happens very often, as lightning storms hit the tropical island almost daily).
Emerillo came back to us around three hours later, already wearing flip-flops and dressed according to the weather-appropriate clothing. Very leisurely, even more patient, he answered the dozens of questions we asked him to be ready for the course, 48 hours after our landing on the island.

Here are some interesting details we learned from him at this time about the island and the education system where:
General information about the island
Sao Tome and Principe - two islands that became an independent republic - were discovered by the Portuguese in 1486.
Number of inhabitants: 175.000
Language: Portuguese
Independence: In 1975, with the end of the colonial war in which Portugal lost all colonies it had in its empire.
Average life expectancy: men - 67, women - 73.
Religion: Catholic
Local produce: Cocoa only.
No starvation - the population feeds on tropical fish and fruits.
90% of the island has no electricity and running water and people live in the jungle, in makeshift tree houses.
Transportation: No traffic lights; No roads - walkways everywhere.
Public transport: No buses. There are many taxis (the drivers sit in the taxi all day, unemployed).

A kiosk in the forest

The island's education system:
5 overall supervisors - in both islands
76 elementary schools and 11 high schools
Elementary: Average number of students - 1,500-4,000
High School: Average number of students - 4,000-5,400
The average number of students per class is 40-90
Mandatory Education Law -  up to 6th grade.
The outdated curriculum is in the process of reform.
Basic learning conditions - extremely difficult
There is no technological development in schools - no internet, no labs.
There is no plan for excellence and no plan for students with special needs
There are no pedagogical materials for teachers.
University: There is a high polytechnic institute that trains the teachers for academic degrees.
There are no courses for teachers or principals training.
Scope of Teacher Jobs - Elementary 15 hours, High School 22 hours. Teachers work in three shifts.
A teacher earns an average of $ 30 a month - "die, not live," according to them.
Most teachers are students.
Teacher status - in the past high, now comes teaching those who cannot do anything else.
Our group composition:
10 men
17 women
7 supervisors include:
1 Overall superintendent of all schools
1 Supervisor for early childhood
5 Supervisors of the entire education system in both islands
20 school head schools, facilitators and instructors.

Felisa and me at the airport

יום שבת, 13 במאי 2017

סיום הקורס באנגולה

סיומו של הקורס- מסיבות, טקסים ופרידה
ד"ר מרים רינגל
הימים האחרונים של הקורס הוקדשו לתכנון העבודה של המורה, המרצה, המנהל. לאופן בו אנחנו מעריכים את הישגי התלמידים. המשתלמים עבדו בקבוצות וכתבו אף הם תעודה לקורס ואנחנו מתכוננים למסיבת הסיום ולטקס הסיום הרשמי.
נורה מזמינה אותנו שוב לבית השגריר ל"ערב זוגות". כשאנחנו מגיעות בשעת ערב, כבר מלא חדר האורחים בישראלים רבים השוהים באנגולה. חלקם עוסקים בחקלאות, חלקם בבנין, אחרים ביהלומים. זוגות צעירים (חלקם עם ילדים קטנים), שהחלום להרוויח כסף רב הביא אותם לכאן, אחרת פשוט אינני מבינה מדוע לבחור לגור דווקא כאן.
בבוקר היום האחרון לקורס מתנדב קאדט, המרצה למתמטיקה, להיות אחראי על הכנת המסיבה הפנימית שלנו. פליסה ואני יוצאות החוצה לחצר ומאפשרות להם לההתכונן והם עובדים ברצינות מופלאה.
המסיבה נפתחת בהקראה של שירים מתוך ספרו של גדול המשוררים האנגולים ומי שהיה הנשיא הראשון של אנגולה החופשית, אגוסטינו נטו[1].

אחר כך יש תצוגת אופנה: נשים אחדות באו בלבוש אפריקאי מסורתי, מוכנות כבר לטקס הסיום הרשמי שיערך אחר הצהרים. במהלך התצוגה נדרשות ה"מתמודדות" לענות על שאלה המופנית אליהם מחבר "השופטים".... ההחלטה נופלת – כולן נבחרו ל"מלכת הכיתה".
ואם בתצוגת אופנה של נשים עסקינן אז מדוע לא בזו של הגברים. גם כאן נבחרו כולם פה אחד...

קטע דרמטי הומוריסטי קצר משחזר את השיעור בו הילדים כולם מכינים סירות מנייר. ורה היא המורה וה"תלמידים" משתפים פעולה. רבים מגלים כשרון דרמטי נפלא והאווירה מתחממת. נפלו להן כל החומות.
לריקוד האפריקאי אני מצטרפת ואחר כך מלמדת אותם ריקוד עם ישראלי והנה מגיע גם שלב המתנות והדברים האישיים שיש לכל אחד לומר.
המשתלמים מלבישים את פליסה ואותי בבגד אפריקאי מסורתי אותו קנו לנו במתנה, מציידים אותנו בשני ספרים ואני מקבלת מאחד מן המשתלמים, שהוא משורר ידוע באנגולה, ספר אישי ובו שירים שלו ושל משוררים מודרניים אחרים.
בדברי הסיכום שלי אני בוחרת שוב להשתמש בקטע מתוך "הסיפור על האי הנעלם", בו מחליטה המנקה לצאת מן הארמון דרך שער ההחלטות ומספרת להם שהנסיעה הזו לאנגולה היא בעצם יציאה דרך שער ההחלטות, בו אתה עושה ויתורים על דברים אחדים וזוכה לתמורות מפליאות ומפתיעות.
טקס הסיום הרשמי בנוכחות השגריר, אנשי ממשל, דיקן האוניברסיטה וסגניו חותם את הקורס. אני מברכת את המשתלמים  וקוראת שיר מרגש של אגוסטינו נטו "עלינו לשוב" (שנכתב לפני עצמאותה של אנגולה בשנת  1975 ועוסק בשאיפה לזכות בחופש ובשיבה אל מקורות התרבות שאבדו להם בשל הכיבוש הפורטוגלי).

הטלביזיה והעיתונות המקומית מתעניינים בקורס ועיתונאי צעיר מראיין אותי לרדיו ולעיתון.  מתעוררת צפייה שנשוב לקורס המשך...

למחרת, אנחנו חוות מסע חתחתים לא קטן בשדה התעופה של לואנדה. מסתבר שצריך להגיע כמה שעות לפני הטיסה על מנת לתת את המזוודות (אשר, כמובן, נפתחו ונבדקו ה"בולים" שעל גבי הפסלונים הקטנים שקנינו...). איש השגרירות שמלווה אותנו משחיל אותנו לראש התור וכך אנחנו יוצאות חזרה למלון לאחר שעתיים של עמידה בתור ומסירת הכבודה. אחר הצהרים אנחנו שוב בדרכנו לשדה התעופה. לפני העלייה לאזור ההמתנה למטוס מוכנס כל נוסע ונוסעת לחדרון קטן לתחקיר זעיר בו אנו נשאלים, בין היתר, האם יש בידנו כסף מקומי? (אסור להוציא ולו קוואנזה אחת...). לידי עומדת בחורה לבנה המספרת לי שהיא משתייכת לקבוצת ה'רופאים ללא גבולות' והיא מבקרת באנגולה לעיתים קרובות. בכל טיסה היא מנסה להתחמק מן הקטע הלא נעים הזה והדבר לא עולה בידיה. כשאנחנו מטפסות סוף סוף במדרגות לחדר ההמתנה פונה לפליסה איש בלבוש אזרחי ומנסה לברר עמה מאין היא ומדוע? (שוטרי חרש... אני לוחשת לפליסה). כשאנו ישובות סוף סוף במטוס הבואינג הענק , בשעות הטיסה הארוכות הביתה, פליסה ואני מסכמות את החוויות ומנסות לברר בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מוכנות לשוב לארץ הזו?
היינו שמחות להעביר קורס המשך, אבל באנגולה? ממש לא בטוח.... אולם, איך אמרנו? כשיוצאים משער ההחלטות – יוצאים, ועל כן ימים יגידו....
סוף





[1] הנה מכתב מרגש ותרגום של שיר אגוסטינו שלח אלי יעקב שי שביט, המפקח לשעבר על הוראת הלשון ברשת אורט.
בוקר טוב, מרים!
כיוון שלמקרא רשימותייך האפריקניות אני חווה משהו מחוויותייך שם, חיטטתי בניירותיי מקדמת-דנא (איך אומרים הזאטוטים? "ממזמן"...), כשהייתי ממש צעיר נלהב ולוחמני. תרגמתי אז שירים אחדים - לא מפורטוגזית, כמובן, אלא מתרגום שלהם לצרפתית - בסיועה ההכרחי של רעייתי (כיוון שהצרפתית שלי היא "בסיסית" מדיי...), ועכשיו - תודות לך - שבתי והעליתי נשכחות אלו אל פני השטח.
אחד השירים הללו הוא של אגוסטינו נטו האנגולי, שנזכר כמה פעמים ברשימותייך. למענך העתקתי אותו כלשון תרגומו מאז, והריהו מצורף בזה. אולי, בהמשך, אעתיק גם את שניים משיריו של אנטוניו פרננדו דה אוליביירה (גם הוא אנגולי), וכן שני שירים של משוררים בני קפו ורדה.
 את כל השירים הללו תרגמתי בראשית שנות ה-60, והם ראו אור אז בדף לספרות של "קול העם".
  ושוב: תודותיי לך על חוויית הקריאה ברשימותייך.

    שבת שלום!
                         יעקב

להלן השיר המתורגם

שלום בשעת פרידה / אגוסטינו נטו
תרגום מצרפתית: יעקב שי-שביט

אִמִּי
(הָאִמָּהוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁיַּלְדֵיהֶן
יָצְאוּ)
עַד מַה קִוִּיתְ כֹּה, סַבְלָנִית, אוֹתָן שָׁעוֹת קָשׁוֹת
אוֹתִי לִמַּדְתְּ לְקַוּוֹת

אַךְ בְּקִרְבִּי
קָטְלוּ הַחַיִּים תִּקְוָה טְמִירָה זוֹ

לֹא אֲקַוֶּה
אֲנִי הוּא זֶה לוֹ מְקַוִּים

הַתִּקְוָה - זוֹ אָנוּ
יְלָדַיִךְ
יְצָאוּךְ אֶל אֱמוּנָה אוֹמֶנֶת הַחַיִּים

אָנוּ בְּנִי עֵירֹם מִמְּלוּנוֹת הָעֲרָבָה
יְלָדִים לְלֹא בֵּית-סֵפֶר מְשַׂחֲקֵי כַּדּוּר סְחָבוֹת
עַל הַחוֹל בַּצָּהֳרַיִם
אָנוּ-אָנוּ
שְׂכִירֵי הַיּוֹם אֲשֶׁר שׂוֹרְפִים אֶת חַיֵּיהֶם בְּמַטָּעֵי הַקָּפֶה.
הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים הַבֹּעֲרִים
הַחַיָּבִים בִּכְבוֹד לָבָן
וּבְיִרְאַת עָשִׁיר.
יְלָדַיִךְ אָנוּ מֵרָבְעֵי הַשְּׁחֹרִים
שָׁם מָקוֹם אֵין הַחַשְׁמַל מַגִּיעַ
הָאֲנָשִׁים הַשִּׁכּוֹרִים
הַמֻּפְקָרִים לַקֶּצֶב שֶׁל בָּטוּק* הַמָּוֶת.
יְלָדַיִךְ
הָרְעֵבִים
הַצְּמֵאִים
הַבֹּשִים לִקְרֹא לָךְ אִמָּא
הַפּוֹחֲדִים לַחֲצוֹת רְחוֹב
הַפּוֹחֲדִים מִבְּנֵי אָדָם -
אֵלֶּה אָנוּ,
הַתִּקְוָה שׁוֹחֶרֶת הַחַיִּים.

מָחָר
נַשְׁמִיעַ צְלִילֵי הִמְנוֹן לַחֹפֶשׁ
בַּחֲגִיגוֹת
מְחִיקָתָהּ שֶׁל הָעַבְדוּת הַזּוֹ

מְחַפְּשֵׂי הָאוֹר אֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים:
בָּנַיִךְ, אִמָּא
(הָאִמָּהוֹת הַשְּׁחֹרוֹת
שֶׁבְּנֵיהֶן יֵצְאוּ )
מְבַקְּשִׁים לָהֶם חַיִּים.



[* בָּטוּק – מיקצב של טם-טם]




ילדי המלחמה - אנגולה

ילדי המלחמה[1]les enfants de la guerre  

                                      ד"ר מרים רינגל


בפברואר 2005 נשלחתי מטעם משרד החוץ להעביר השתלמות למרצים באוניברסיטה אוגוסטינו נטו שבלואנדה, בירתה של אנגולה.
אני בוחרת להתחיל את סיפור המסע המרתק הזה בדברים שקושרים אותנו לדיון הציבורי העכשווי הנערך מעל גלי האתר והאקרנים בכל העולם. הדיון במצבה העגום של יבשת אפריקה ובעיקר במצבה מעורר הרחמים של האוכלוסייה שם.  מתוך כלל האוכלוסייה הסובלת חרפת עוני מחריד, אני בוחרת לספר על ילדי המלחמה באנגולה, ילדי הרחובות אותם פגשתי בעיר הבירה לואנדה. קבוצה חברתית שולית שהיא תוצר של מלחמה של כ-30 שנה בין השבטים השונים של הארץ הגדולה הזו.
ילדים עד גיל 14 מהווים 49% מאוכלוסיית אנגולה, דהיינו, כמחצית מן האוכלוסייה הבוגרת. אלפים הם יתומים, חסרי בית משום שברחו מבתיהם או שפשוט אין להם משפחה, והם מבלים את היום והלילה ברחובות העיר.
זוהי תופעה יחסית חדשה בלואנדה, שכן המלחמה הסתיימה רק לפני שנתיים, בשנת 2002. (כששאלנו את החברים בקבוצת המשתלמים שלנו: מה גרם לסיום המלחמה? ענו לנו: האנשים פשוט התעייפו...).
בשל פציעות ומקרי מוות רבים, גרמה המלחמה לפירוד בתוך המשפחות ולהגירה לעבר הישוב העירוני, בעיקר בערים הגדולות.
במשפחות רבות סובלים הילדים מיחס גרוע ומניצול כוח העבודה שלהם, על כן רבים מהם פשוט בורחים מבתיהם על מנת להפוך ל"עצמאיים" בגיל צעיר, דבר המתאפשר להם בקלות רבה ברחובות העיר.
יש לזכור נתון חשוב נוסף, שני שליש מן המשפחות האנגוליות חיות מתחת לקו העוני, מה שמסביר את הגידול במספר הילדים ברחובות.
ניתן לעשות הבחנה בין שתי קבוצות של ילדים: אלה שגרים ברחובות ויש להם משפחה, ואלה המתגוררים ברחוב ואין להם תא משפחתי כלשהו.
הראשונים, יכולים מדי פעם לשוב לבתיהם, לקבוצה השנייה אין לאן לברוח (בשל העובדה שאין להם משפחה קרובה, בשל היותם נטושים או בשל היותם מסולקים מן הבית).
הילדים המתגוררים ברחובות הם הקבוצה השולית ביותר בחברה האנגולית. הם חיים בדרך כלל בתנאים תת-אנושיים, ילדים חסרי מקצוע וחסרי חינוך כלשהו.

ילדי הרחוב מתאגדים בקבוצות ואתה פוגש אותם בצדי הכביש מוכרים מכל הבא ליד. ילדים עם קולבים, גרביים, שתי חולצות, שתי מגבות וכל מה שעולה על הדעת. מן הכסף אותו הם מרוויחים הם קונים חלק מן האוכל היומי שלהם.
חסרי המזל, שאינם מצליחים למכור מאומה אוכלים ישירות מפחי הזבל. המראה הקשה הזה של "ארוחת הבוקר"  ליד פחי הזבל הוא מחזה יומיומי שפגשנו  מדי יום בדרכנו  להשתלמות באוניברסיטה המקומית, אוניברסיטה אוגוסטינו נטו, (על שם הנשיא הראשון של אנגולה) זהו מראה שהתקשינו לעכל ואחת מן הסיבות לכך ששבתי מאנגולה בגוף ונפש דוויים.
תופעה נוספת האופיינית לרחובות לואנדה היא התופעה של ילדים השומרים על מקום חניה למכוניות. תמורת החניה (שלמעשה מותרת במקום על פי חוק) הם מקבלים כמה דולרים ומהם מתקיימים.
רבים מן הילדים הללו מכורים לסמים. וכיון שסמים עולים כסף ואין בידם ממון לקנייתו, הם נושמים בנזין ואם אין בנזין, מעשנים קנבוס.
החיים ברחוב נושאים עמם סדרה של סכנות. במקום הראשון סכנה לבריאות, הילדים הגרים ברחובות חשופים למחלות הרבה יותר מן הילדים הגרים בבתים (וגם שם אין תנאים סניטאריים נאותים, אין מים זורמים ,אין הרגלי רחצה וניקיון ).  ברחוב אפשר לפגוש במקרים רבים של תת תזונה ורעב ממש. ישנם אף לא מעט ילדים שחיים במערות כשמסביבם זבל.
המחלה הנפוצה ביותר באזור היא המלריה והילדים הללו חולים בה באחוזים גבוהים ביותר, שכן המחלה מועברת באמצעות יתושים התוקפים את הגוף החשוף בשעות הלילה. כמעט שאין איש או אשה, בכלל האוכלוסייה האנגולית שאינו חולה במלריה, לפחות פעם בשנה. אנשים נוטלים תרופות וממשיכים בחייהם. אולם המחלה מסוכנת למדי ויכולה לגרום אף למוות.
אף כי חלק מן הילדים אינו חשוף לפעילות מינית, גם הסכנות הטמונות במגע מיני הם גורם מכריע באחוזי התמותה שלהם. ילדים לא מעטים חשופים לניצול מיני של אנשים אנונימיים שאין אפשרות להענישם. חלקם מנהלים חיי מין עם בן המין הזהה ומחלת האיידס היא גורם תמותה באחוזים גבוהים. (אם תשאל אנגולי האם יש איידס באנגולה, יאמרו לך שממש אין, או כמעט שאין, אולם אנו יודעים מן המחקר הרפואי שגורם התמותה מספר אחד באפריקה הוא האיידס).
באנגולה אין תוכנית מדינית רשמית המטפלת בסיוע סוציאלי לקבוצות הילדים הללו. קיימים ארגונים שהם בדרך כלל לא ממשלתיים, חלקם בחסות הכנסייה, אולם הפעילות שלהם שולית וחסרת משמעות ממשית.
בלואנדה, עיר הבירה, אין חברה עירונית או פרטית לפינוי זבל. הזבל נאסף ונזרק לתוך קונטיינרים או לרחוב ממש באמצעות הילדים העוברים מדירה לדירה ואוספים את הזבל תמורת פת לחם או כמה שקלים.
מדי בוקר, נסענו במכונית האוניברסיטה לאורכם  של רחובות העיר ההומים באדם ובכלי רכב. לואנדה היא עיר שיכולה לאכלס כחצי מיליון איש וכיום שוהים בה כשנים וחצי מיליון תושבים. אין להתפלא על כך שרובם חיים בתנאים מחפירים. ברי המזל מצליחים לחיות בבתי טיט, אמנם חסרי גג או חלון אך בכל זאת משהו שאפשר להגיע אליו ולמצוא בו מחסה מפני הקור והחום, השאר פשוט חיים ברחוב או תחת כיפת השמים. העדויות שאני מביאה להלן הן השתקפות מדויקת של המציאות. בכל פינה של הרחוב אתה רואה את הילדים הללו: מוכרים דבר מה, רוחצים את פניהם ורגליהם באמצעות דלי מתוך בור שבכיכר העיר, משחקים כדור רגל במגרש המקומי, או, וזה  הגרוע מכל, אוכלים מתוך פחי הזבל שלצדי הדרך. פחים שאינם מכילים את הזבל הרב שמצטבר ועל כן מרביתו של הזבל נערם, או נזרק בכל מקום אפשרי.
כל התמונות שמובאות כאן צולמו מתוך המכונית, שכן יש איסור לצלם במקומות רבים באנגולה והמשטרה יכולה להחרים את מצלמך בין רגע. כמובן שהילדים הללו אינם שמחים להצטלם ועל כן הצילומים נעשו כמעט בהסתר.....

להלן עדויות של ילדים הגרים ברחוב כפי שהופיעו בדו- ירחון בשם "כלכלה ומסחר"[2] שמצאתי בחדר המלון באנגולה, בפברואר 2005.
"אני כבר עייף מן החיים הללו"
שמי וולטר ואני בן 9, הגעתי ללואנדה בדצמבר 2003, עם כמה חברים נוספים. עצרנו מונית, שילמנו לו והגענו ללואנדה. כאן, בלואנדה אין לנו משפחה וכל אחד מחפש לעצמו אזור למחיה.
האמת היא שהגעתי רק כדי להכיר את לואנדה ואני רוצה לחזור כי אני כבר עייף מן החיים הללו, של חיים ושינה ברחוב. אני ישן באזור מוטמבה, היכן שחונות המוניות. אבל אם מישהו יציע לי בית מגורים אני אלך. אני גם רוצה ללמוד.
אני קם בבוקר והולך לבתי מגורים שבעיר על מנת "לזרוק זבל". אני רוחץ את הפנים היכן שיש מים.
בבתי המגורים, נותנים לנו כסף או אוכל ואחר כך אנחנו נשארים ברחוב לחפש כסף, למשל באמצעות קריאה לטקסי עבור האנשים.
בערב, אני עובר שוב בבתי המגורים, דופק על הדלתות לשאול אם יש להם עוד זבל, זורק אותו (לרחוב) ואחר כך אנחנו הולכים לחנות (ליד סופרמרקט), ונשארים לבקש נדבה: "חברים, תנו לי עשרה (קוואנזות – כסף מקומי) בכדי לקנות לחם".
כשמופיעה מונית, אנחנו קוראים לאנשים. לעיתים, כאשר כאן חלש, אנחנו עוברים לאיזור הרוק Roque ואחר כך שבים לכאן.
בלילה, אנחנו נשארים שם ליד אותה מסעדה, ומבקשים כסף. אחר כך הולכים לישון. לפעמים אנחנו נשארים ערים, מספרים סיפורים ולבסוף נופלים לשינה".

עדות נוספת:
"אינני אוהב להישאר בבית"
שמי פילארטס, ואני בן 14. אני גר ברחוב, כיון שאינני אוהב להישאר בבית. אמא שלי נוהגת לשתות לשכרה.
אני אוהב לשאוף סם או לעשן קנבוס. יש כאלה שלאחר שהם מעשנים הופכים להיות אלימים ורוצים להילחם, אבל אני לא כזה.
אנחנו ישנים כאן ממש ברחוב. אני מתעורר בשעה 6 בבוקר, רוחץ את הפנים ואת הרגלים ואנחנו הולכים לבית הספר. לעיתים אני נעדר מהלימודים. אחר כך אני הולך לבתי המגורים לאסוף ולזרוק זבל בקונטיינרים שברחוב. לעיתים נותנים לנו לאכול, ואני אוכל.
אחר כך אני עוזר לאנשים לעצור מונית ומבקש כסף מאנשים שעוברים ברחוב.
לעיתים אנחנו הולכים לאזור Roque  לקנות משהו, חוזרים וממשיכים ל"קרוא" למוניות או עוזרים למישהו שמבקש מאיתנו עזרה כלשהי.
לפעמים אנחנו הולכים לשחק כדור רגל שם במגרש של האחד במאי, עם חברים אחרים מהרחוב משכונות אחרות בעיר.
בלילה, אנחנו נשארים לשמור על מכוניות, כך, כאשר מגיעה מכונית, אנחנו הולכים לשם ואומרים: "אמיגו, אני אשמור לך על המכונית". אם הוא מסכים, אנחנו שומרים לו ואחר כך הוא משלם לנו.... בערך 50 או 100 קוואנזות.
כשאין מכוניות שצריך לשמור עליהן, אנחנו נשארים לשוחח. אם יש מכוניות שצריך לשמור, אנחנו נשארים שם עד חצות הלילה".

אומות העולם אספו תרומות בכל מקום. טובי המוסיקאים עלו על הבמות במרכזי הערים הגדולות והשמיעו שירים.
אולם, כשאתה מגיע לאפריקה, כשאתה נע ברחובות העיר, במרכזה ובעיקר בפרברים, אתה מבין שהתרומות הללו לא תגענה לתושבים ובודאי לא לילדים הללו הגרים ברחוב.






[1] "ילדי המלחמה" הוא מונח שהוטבע בעשרות השנים האחרונות באפריקה השחורה. על האספקטים הקשורים בחוק ניתן לקרוא בצרפתית באתר הבא בשפה הצרפתית:



ובשפה האנגלית - http://www.unicef.org/graca/

[2] Economia &Mercado, Janeiro-Fevereiro 2005, Ano 6 N. 23

מערכת החינוך באנגולה (המשך)

מוסדות החינוך באנגולה (המשך)
מרים רינגל

השבוע השני של הקורס מתחיל והאנשים רוצים קצת לדבר על "הסיפור על האי הנעלם" של סאראמאגו והרלבנטיות שלו להשתלמות.
אני רואה שבריטו טרם הגיע ושואלת היכן הוא: הוא בחדר אחר מסיים לקרוא את הסיפור..... טוב, הקריאה לא הייתה ממש שיעורי בית.... אני אומרת.
אנחנו דנים בהשוואה בין האיש שבסיפור, המבקש מן המלך ספינה שתיקח אותו לאי הנעלם ועל סירובו של המלך להעניק מתנות, כי הוא רגיל לקבלם. על שער ההחלטות דרכו יוצאת האשה המנקה, וכשיוצאים ממנו, לא חוזרים חזרה.
(אפשר כאן לקרוא מה שכתבתי על סיפור זה)
התנהגותו של המלך מזכירה בהחלט דגם של מנהל בית ספר שחושש משינויים, שאינו קשור לתלמידיו ולצרכים שלהם, וכשבא אחד העובדים שלו עם רעיון חדש, הדבר מאיים על השקט והשגרה של חייו, שגרה שיש בה רווחים לא מעטים.
עתה נסבה השיחה על הקושי לשנות ולהשתנות, נושא שכולנו כאנשי חינוך, מתחבטים בו .
הקולג' הפרטי
עתה ברצוני לספר לכם על שני בתי ספר הנמצאים משני צידי הקשת החברתית האנגולית. מצד אחד בית ספר פרטי במרכז העיר ומן הצד השני בית ספר ציבורי מוזנח ביותר, המיועד לילדי עניים.
הקולג' הפרטי שאליו אנחנו מגיעים נמצא במרכז העיר. הבניין משופץ ויפה ביותר. באולם הכניסה מפוזרים ספסלי עץ דקורטיביים. בכניסה לאולם הכנסים הממוזג ממתינים לנו נערים ונערות הלבושים בתלבושת אחידה ומגישים לנו ציפורן אדומה.







מנהל בית הספר וסגניו מציגים את התפיסה החינוכית של בית הספר ובו 5 כיתות  ושלושה משרדים בכל אחת מארבע קומות הבניין שכל חדריו ממוזגים!. סך הכול לומדים כאן 900 ילדים. 56 מורים העובדים בשתי משמרות. המורים המלמדים כאן בעלי ניסיון ובעלי תואר אוניברסיטאי. (בדיעבד מסתבר שלא מעט מורים המלמדים במוסדות חינוך ממשלתיים, מלמדים במשמרת השנייה כאן, אך אין זה מלמד על כך שהרמה אינה גבוהה).
הורי הילדים משלמים כ- 100 דולר לחודש!! סכום שכמובן יכולה לשלם אוכלוסיה מצומצמת מאוד. לאכזבתנו, בסיור בין חדרי הלימוד אנחנו אמנם מוצאות שולחנות מודרניים, ילדים נקיים ביותר, לא מעט ילדים לבנים או מעורבים (ילדי השגרירים), אולם המורים ממשיכים ללמד באופן קונבנציונאלי. ספר, מחברת ולוח כשהמורה מנהל שיעור פרונטאלי.
כשאנחנו שבים לאוניברסיטה לסיכום הביקור נערך דיון מעניין בדומה ובשונה בין שני המוסדות שבהם צפינו.



הדומה והשונה בין בית הספר הממשלתי לקולג' הפרטי

דומה
שונה
התלמידים
המנהל בקולג' לא ידע מהי מטרת הביקור שלנו
ההנהלה
בקולג' קיימת משרה של מנהל פדגוגי טכני
המורים
התלמידים מקבלים בקולג' יחס יותר אישי
מבנה השיעור
יש מעבדה בקולג' (לא מודרנית כל כך... אבל...)
תכני הלימוד
יש בקולג' אולם כנסים – אודיטוריום
המיקום של בית הספר – במרכז העיר
יש בקולג' מגרש ספורט ושיעורי התעמלות
משמעת ראויה לציון
יש בקולג' התייחסות לחזות החיצונית – גינון
אין ספריה (גם בקולג' הפרטי!)
התלמידים בקולג' השתתפו במפגש עמנו
שתי משמרות לימוד
בקולג' קיימים מתקני מים לתלמידים (קולרים)
חדרים לא מוארים דיים
בקולג' בכל קומה יש מטף
חדרי מדרגות לא בטיחותיים
חדרי הנהלה ומורים מפוארים
אין תוכניות לימודים (תוכניות הוראה!!!)

קבלת פנים נפלאה בשני המקומות.


מסקנות שהסקנו מן הדברים הללו:
  • חשוב להסביר מראש להנהלת בית הספר מהן מטרות הביקור שלנו
  • המנהל חשש כי חשב שאנחנו קבוצת מפקחים שבאה לערוך בקורת בבית ספרו.
  • חדרי הכיתות אינם מאפשרים למידה אחרת
  • שיעורי בית – מסתבר שבבתי הספר הציבוריים התלמידים אינם מקבלים שיעורי בית. בפרטיים התלמידים מקבלים עבודת בית שכן יש לכולם תנאים פיזיים מתאימים להכנת השיעורים.
  • האחריות והמוטיבציה של המורים היא זו שהופכת את השיעור למעניין יותר או פחות.

הביקור מאפשר לי לדבר על אחד הנושאים החשובים של הקורס: מוטיבציה. איך מניעים אנשים לעבוד? מה מניע אנשים שונים לעשות את אותה עבודה?
תרגיל מצוין שהוצאתי מן האינטרנט בטרם יצאנו לאנגולה (בשפה הפורטוגזית, כמובן) ובו צריך למיין כל אחד 20 פריטים, על פי סדר חשיבותם באשר למוטיבציה האישית שלו.
באיסוף הנתונים אנחנו לומדים שדברים שונים גורמים למוטיבציה אצל בני אדם ולמעשה יש שוני עצום בין מה שמניע את האחד לבין מה שמניע את האחר.


בית הספר לילדי העניים
בסיומו של היום הזה אומרת לנו אסתר, המפקחת על בתי הספר היסודיים, שהיא מוכנה היום לקחתנו לביקור באחד מבתי הספר שתחת פיקוחה.
סאבאלו הנהג עוצר תחילה במחסן המכס, על מנת שנסיים את הדבקת הבולים על גבי הפסלים הקטנים שרכשנו. (זוכרים? זו חובה, אחרת מחרימים לך את ה"רכוש" הזה בנמל התעופה).
אני לא ממש מוצאת מילים לתאר את המקום. בתוך אולם ענק, מבנה הדומה למפעל נטוש, אנחנו פוגשות באיש היושב מאחורי שולחן עץ מט לנפול ומדביק בולים באיזה הגיון שלקוח מעולם האגדות. (לא, לא האגדות על הפיות הטובות). לצדו יושבת אשה המזכירה לי את "האשה המנקה" מן  "הסיפור על האי הנעלם", לפני שהגיע האיש שביקש ספינה מן המלך. אנחנו מניחות את הפסלים על גבי השולחן. האיש סופר אותם וטועה בספירה (בדיעבד מסתבר שספר יותר מדי...) מדביק באמצעות הרוק שבפיו את הבולים והנה אנחנו בטוחות שנוכל לשוב ארצה עם המתנות שלנו.
מכאן אנחנו נוסעים לאזור של העיר שנקרא SAMBIZANGA לביקור בבית הספר היסודי.
הרחוב אליו אנחנו נכנסים אינו מרוצף. לילה של גשם גרם לבוץ טובעני ואי אפשר לחצות את הרחוב מצדו האחד לצדו האחר. בית הספר ממוקם משני צידי הרחוב, בשני מבנים עלובים ביותר.

מצד ימין יושב לו בחדר חשוך, הנראה כמו כניסה למרתף ישן, המנהל הצעיר שמקבל את פנינו בחיוך ושמחה. אולי מצפה שמן הביקור הזה תצמח תועלת כלכלית לבית ספרו. קרלוש, המנהל, מספר לנו על הקשיים האובייקטיבים בעבודתו: שתי משמרות, מורים שלא מגיעים כל יום לעבודה, ילדים שלא מגיעים באופן סדיר ללימודים. וכשהוא לוקח אותנו לסיור בכיתות פליסה ואני מביטות זו בזו כשדמעות בעינינו. כמאה ילדים מתוקים ויפים (האנגולים הם עם יפה תואר), דחוסים בחדר עם מורה אחד (שכן כל יום חסר מורה אחר). בחדר אין ציוד מינמלי  בכיתות הלימוד: אין שולחנות, אין תאורת חשמל. הילדים מביאים עמם, כל יום, את כסאות הפלסטיק הקטנים מן הבית.קרן אור החודרת מפתחי החלונות מאירה את הלוח והמורה מנסה ללמד והתלמידים מנסים ללמוד. חוברת הלימוד בה הם גם כותבים, מונחת על הברכיים...
אסתר ובלנקה מספרות לנו שכך נראים כל בתי הספר באזור הפיקוח שלהן ושאת דרכן הן עושות רגלי כל יום בין מוסד אחד למשנהו (לעיתים מרחק שעתיים הליכה!)
מה משמעותו של פיקוח באזור הזה? מה יכול מפקח להבטיח למנהל בית ספר פרט לאוזן קשבת?
חוסר הצדק זועק לשמיים. אני מביטה בילדים ושואלת עצמי מה הם הסיכויים שילדים שלומדים במסגרת כזו יצליחו לפרוץ אותה בעתיד ולהפוך לאנשים משכילים?
בתי ספר כאלה מנציחים את הבורות, העוני והמחלות. הלב מתכווץ ואנחנו מודות לאסתר מקרב לב על האומץ שלה (לאחר הביקור בשני המוסדות האחרים שכבר ראינו) להביא אותנו למקום הזה.