מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו

מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו
מרים רינגל
הוצאת כרמל ירושלים

בראשית חודש מאי 2009 יצא לאור ספרי "מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של ז'וזה סאראמאגו".
ב- 22 ביוני חגגתי את השקת הספר באודיטוריום המהודר של המרכז הפדגוגי ע"ש מושינסקי ברשת אורט.

בספרו "מסע בפורטוגל" שנכתב בהזמנה וסיפק לסאראמאגו מקור מחיה זמני מסתיים הספר בפרק קצר הנקרא כך:

הנוסע כבר חוזר
"המסע לא מסתיים לעולם. אלו הם הנוסעים שמסיימים אותו. ואף הם יכולים להמשיך את המסע במחשבה, בשחזור זכרונות ובסיפור אודותיו. כאשר ישב הנוסע על החול בחוף הים ואמר: "אין יותר מה לראות", הוא ידע שאין זה כך. סיומו של מסע הוא אך ורק תחילתו של מסע אחר. צריך הוא לראות את מה שלא ראה, לראות שוב את מה שכבר ראה, לראות בהתחלף האביב לקיץ, לראות בשעות היום את מה שראה בשעות הלילה. לראות את השמש כשהחל לרדת הגשם הראשון. לראות את שדה החיטה הירוקה, את הפרי הבשל, את האבן ששינתה מקום, הצל שלא היה כאן קודם לכן. צריך לשוב בעקבות אותן פסיעות שנעשו כדי לחזור עליהן וכדי לנוע לקראת דרכים חדשות שלצד הישנות. צריך להתחיל מחדש את המסע. תמיד. הנוסע כבר חוזר".
דומני שאין קטע טוב מזה כדי לספר בקצרה ממש את סיפור המסע שלי בעקבות סאראמאגו.
מרים טבעון חברתי, המתרגמת הנפלאה של סאראמאגו לעברית שבה ואמרה לי פעמים אחדות במהלך המסע הזה : כתבי ספר שכותרתו תהיה "מדוע לא כתבתי את הדוקטורט על סאראמאגו" ושם תארי את המסע האישי שלך, את המסע שלעולם לא יסתיים. המסע הזה מעניין פי כמה מכל מחקר אקדמי שתכתבי.
אז ישבתי וכתבתי את הספר ובאורח טבעי ביותר כיניתי אותו "מסע בעקבות הקולות".
ראשיתו של המסע לפני כמעט 12 שנה. הוא החל כמסע לפורטוגל אך המסע הזה הוביל אותי לשני מסעות מרתקים נוספים באפריקה – באי סאו טומה ובאנגולה (אודותם כתבתי באתר רשת אורט וגם כאן בבלוג האישי שלי).
למזלי, נולדתי בתקופה בה גם לנשים יש לגיטימציה לערוך מסעות וכך יצאתי מביתי (לעיתים באופן פיזי ולעיתים רק באופן מטפורי) וערכתי מסע מתמשך, בדיוק כמו המסע שדיבר עליו סאראמאגו בסיום הספר "מסע לפורטוגל" -
מדוע בחרתי ללכת בעקבות סאראמאגו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי פעמים רבות.
האם זה בשל הרצון ללמוד את השפה הפורטוגלית? לחלום בפורטוגלית קצת כמו שאפשר לחלום בשפה חדשה שאתה לומד? להתמוגג מחידושים שאין בשפת אמך, כמו הדרך בה אומרים בפורטוגלית "לחלום אתך ולא לחלום עליך" Sonhei contigo
האם זה בשל יצר הסקרנות להכיר תרבות חדשה, אנשים חדשים, נופים חדשים ואחרים?
האם אני הולכת בעקבות אבות אבותי שכנראה גורשו מפורטוגל בשלב זה או אחר של ההיסטוריה המשפחתית שלי?
כל אלה נכונים ועוד...
כי ראשית יש כאן מישהו שכתב וסיפר לי סיפורים מופלאים עם כשרון שבעיני אין רבים השווים לו. סופר שנון, אירוני שיודע לשלב בסיפוריו את האפשרי עם הבלתי אפשרי. ליצור דמויות כמו בלימונדה, שיודעת להביט אל פנימיותם של בני האדם ואוספת את רצונותיהם המאפשרים, לכומר ברתולומיאו לורנסו להעיף את המכונה המעופפת שכונתה בשם "פאסרולה" – ציפור גדולה, בשמי ליסבון.
או דמות כמו אשת הרופא, אשה חזקה המוליכה את האנשים מהחושך לאור.
או אולי אני מוצאת יופי מאין כמוהו דוקא בקטעי האהבה השזורים בטקסטים של סאראמאגו (מעטים מאוד, עלי לציין, אך בעלי משקל רב ויפים מאין כמותם).
סאראמאגו אמר לי בפגישה אתו בליסבון לפני כשבועיים: את יודעת, כשאני חושב על זה , בספר "דברי ימי מנזר" יש סיפור אהבה נפלא, אבל אין בו אפילו משפט אחד שבו אומרים הגיבורים זה לזה : אני אוהב/ת אותך.
או אולי אני יושבת לי בחדרי וחומלת על דמויות הגברים ביצירה של סאראמאגו, על הגיבורים הגברים שרובם בגיל העמידה, שחיים לצד החיים, אגואיסטים שמעולם לא חלקו את חייהם עם איש באמת. אין להם אשה אחת שאותה הם אוהבים ואתה הם מקימים בית ומשפחה וגם אין להם חברים לחלוק אתם את שעות הבדידות. רק מאוחר מאוד בחייהם הם פוגשים באהבה גדולה ואת המשכו של הסיפור אנחנו, הקוראים צריכים להשלים....
או אולי בשל הקריאה בסאראמאגו גיליתי את המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה שאין לו אף לא מקבילה אחת בעולם הספרות וניתן להשוותו רק למשוררים הגדולים בהיסטוריה העולמית.
ללכת בעקבות פסואה זה לצעוד בתוך לבירינט נפלא של איש שהוא הרבה אנשים, של משורר שהוא הרבה משוררים, של יוצר שדבריו יכולים לשמש ראי לקורא בכל רגע ורגע של חיינו.
וגם סאראמאגו נשבה כמו כולם בקסמי פסואה וכתב ספר מופלא בשם "שנת מותו של ריקארדו ריש".
או אולי, ועל כן כיניתי את הספר "מסע בעקבות הקולות" אני שומעת קולות בתוך הטקסט הסאראמאגואי? אני שומעת את המוסיקה המתנגנת לה. מקהלה שיש בה גברים ונשים וקולותיהם כה שונים.
ואולי זה חיפוש אחר הקול העצמי שלי ששומע את עצמו מתנגן בתוך קולות הנשים שבטקסט הסארמאגואי? דמויות נשים שכל אשה רוצה להתייחס אליהם.
ואולי זו המוסיקה שמתנגנת לה בתוך הטקסט בקטעים ברומנים של סאראמאגו בהם הוא מזכיר ממש את המוסיקה.
המוסיקה הרי קיימת בכתיבתו של סאראמאגו כשהוא משתמש בפיסוק המענין שיש בו רק פסיקים ונקודות, כתיבה דומה לכתיבת המוסיקה שיש בה פאוזות כפי שיש גם בדיבור.
בספרים רבים יש אזכורים לקטעי מוסיקה ובאחדים מהם אנחנו יכולים ממש לשמוע את הצלילים המתנגנים. המוסיקה כמרפאה ואפילו כמצילה חיים.
ב"מוות לסירוגין" – המוות שמכירה את החיים ואת מה שהם מכילים, מכירה גם את המוסיקה. לאחר שהצ'לן מנגן את הסויטה מספר 6 ברה מז'ור מספר 1012 של באך בשלמותה, היא יושבת בחדר ומאזינה לו. (ראה עמוד 176 בספר).
ב"דברי ימי מנזר" כאשר שוכבת בלימונדה חולה מגיע דומניקו סקרלטי לבקר אותה והוא מסיר את המכסה מעל הצ'מבלו ויושב ומנגן במשך שעות עד שבלימונדה פוקחת את עיניה ומבריאה לחלוטין.
"ויום אחד ,,, התיישב לידו והחל לנגן מוסיקה ענוגה, מוסיקה רכה, שבקושי העזה לבקוע מהמיתרים שנצבטו פתאום מגובה לגובה, למעלה, למטה, ואין לזה ולא כלום עם תנועת האצבעות על הקלידים, כאילו רדפו אלה את אלה, ולא מהם נוצרת המוסיקה, כפי שיכול היה להיות הואיל ובמיקלדת יש קליד ראשון וקליד אחרון, אך למוסיקה אין התחלה ואין סוף, היא באה מן האינסוף הנמצא ליד ידי השמאלית והולכת לאינסוף הנמצא ליד ידי הימנית, מזל שלמוסיקה יש שתי ידים, והיא לא כמו אי-אילו אלות. אולי זו התרופה שבלימונדה מצפה לה, או שמשהו בתוכה עדיין מצפה לדבר מה, כי כל אחד מאיתנו מצפה במודע רק למה שהוא מכיר, או דומה למשהו שהוא מכיר, שאמרו לו כי יש בו תועלת, … בלימונדה לא ציפתה שלמשמע המוסיקה יתרחב אצלה החזה כל כך, באנחה כזאת, כשל מי שאמת או נולד, ובאלתאזאר גהר עליה בחשש שזו סוף סוף התחילה לחזור תכלה בו במקום. בלילה ההוא נשאר דומניקו סקרלאטי בגן וניגן שעות על שעות, עד עלות השחר, ועיניה של בלימונדה נפקחו, ולאט לאט זלגו דמעותיה, ואילו היה כאן רופא, היה אומר שהיא טיהרה את הנוזלים של העצב האופטי שנפגע,,,"("דברי ימי מנזר" עמ' 153)

"המסע לא מסתיים לעולם. הנוסע כבר חוזר"....
סיומו של כל מסע הוא ראשיתו של מסע חדש. המסע שלי נמשך כ- 12 שנה אך בעצם הוא לא יסתיים לעולם, כי תמיד אשא אותו בתוכי ואוכל גם בעזרת הדמיון בלבד לשוב לאותם מחוזות, לאותם אנשים ולאותן יצירות שהובילו אותי לכתיבת הספר הזה.
וכמו שכותב פרננדו פסואה ב"ספר האי נחת"
"לנסוע? כדי לנסוע די להתקיים. אני נוסע מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת שהוא גופי או גורלי, משרבב ראשי להתבונן ברחובות ובכיכרות, בתנועות הגוף ובפנים, תמיד זהות ותמיד שונות, בדיוק כמו כל הנופים, בסופו של דבר.
מה שאני מדמיין אני רואה. מה יותר מזה אני עושה כשאני נוסע? רק חולשה קיצונית של הדמיון מצדיקה שינוי מקום לשם שינוי תחושה.
"כל דרך, אפילו דרך זו היוצאת מאנטופול, תוביל אותך עד סוף העולם". אבל סוף העולם, מרגע שסיים את סיבובו, הוא בדיוק אותו אנטופול שממנו יצאת לדרך. לאמיתו של דבר, סוף העולם, כמו ראשיתו,
הוא המושג שלנו על העולם. בתוכנו מוצאים הנופים את נופם. משום כך אם אני מדמיין אותם הם נוצרים. הם נוצרים והנה הם הווים, וכשהם הווים אני רואה אותם כפי שאני רואה את האחרים. בשביל מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אשהה אם לא בתוך תוכי, בתוך הדגם הטיפוסי של התחושות שלי?
החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, אלא מה שהננו".

(הציטוט מתוך "כל חלומות העולם" בהוצאת כרמל בתרגום פרנסישקו דה קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, עמ' 110. יורם מלצר תרגם את "ספר האי נחת" בשלמותו בהוצאת ואת הדברים הללו ניתן למצוא בעמ' 388-399)

קישורים:

אורט ישראל

http://www.ort.org.il/articles/?item=815861791

עיתון הארץ - מוסף "ספרים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1093388.html

עיתון הארץ - מוסף תרבות וספרות - "ממרים עד מרים" מאת יצחק לאור

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1108913&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0

המסע לפורטוגל – 18-31.5.2009

הנסיעה לפורטוגל מעוררת בי הפעם התרגשות גדולה מאוד שכן בפעם זו הנסיעה היא סוג של סגירת מעגל ופתיחתו של מעגל חדש.הספר(ים) בתיק היד שלי (שלא "ילכו לאיבוד" אם המזוודה הגדולה לא תגיע), מיועדים לנתינה לחבריי היקרים בפורטוגל.
כשאחזתי השבוע את הספר בידיי חשתי הקלה מופלאה. משהו שהזכיר לי בהחלט את לידת ילדיי ובעיקר את הלידה הראשונה כשהניחו את בני הבכור על בטני ואני הבטתי ביצור הקטן והמושלם בהתרגשות שמילים לא תוכלנה לתאר.
תחושה של רוגע אופפת אותי. הנה עשיתי זאת! יש לי תינוק (ספר) ביד ואני יכולה להריח אותו, לגעת בו, להתענג עליו. אני אוהבת את הספר הזה, הוא באמת מסע שלי לאורך שנים רבות. מסע שהוא סוג של פניה פנימה והחוצה כשכל העת אני נשארת בכאן ובעכשיו – בישראליות שלי השורשית מאוד , במשפחה שבניתי כאן, המשפחה המורחבת, החברים ובכלל – ארץ ישראל – אין לי ארץ אחרת ולעולם לא תהיה לו כזו.
בשעות הצהרים נחתי בליסבון, התישבתי במונית ובפורטוגלית מסרתי לנהג את שם המלון אליו ברצוני להגיע. במהלך הנסיעה נהלנו שיחה על מזג האויר וגם קצת על המצב הכלכלי. השיחה קלחה והאיש לא הבחין שאינני מקומית.
במהלך 4 ימים בהם שהיתי בליסבון נפגשתי עם חברים ופרופסורים שסייעו לי לאורך כל הדרך.
חברתי קוני , שהיתה מורה שלי לספרות פורטוגזית במהלך חודש לימודים באוניברסיטה הקלאסית בליסבון. לידיה, האשה העדינה מאירת הפנים שפרשה לגימלאות מהמוסד לספרים וספריות ואשר ממרפסת ביתה שבאזור גראסה ניתן להשקיף על נהר הטז'ו.
לוסיה, המורה שלי לפורטוגלית כאן בתל אביב שהפכה לימים לחברתי היקרה.
פרופסור איזבל אלגרו שהיתה המנחה שלי לדוקטורט בימים בהם הייתי סטודנטית באוניברסיטה החדשה של ליסבון, ופרופסור קרלוס ריש, חבר ותיק שעתה הוא רקטור האוניברסיטה הפתוחה בליסבון ופרופסור מן המנין לספרות פורטוגזית באוניברסיטת קואימברה.

פרופסור איזבל אלגרו ואנוכי בליסבון

הפגישה המרגשת ביותר שהיתה לי בימים הראשונים הללו בליסבון התקיימה בקרן ע"ש ז'וזה סאראמאגו עם ריטה פאיש, מנהלת הקרן.
הגעתי לקרן לפני הצהרים לפגישה שתואמה מראש. הקרן ממוקמת בשדרת גאגו קוטיניו (Gago Coutinho) במקום בו שכנה בעבר הוצאת הספרים קמיניו, ההוצאה שהוציאה וממשיכה להוציא לאור את כל הספרים של סאראמאגו.
ריטה פאיש היא אשה מאירת פנים שגילתה ענין רב בספר שלי ובדברים שכתבתי. מהר מאוד הפכה השיחה שלנו לשיח נשים פוליפוני, ללא עכבות וללא חששות.
ריטה מספרת לי כמה סיפורים מענינים על סאראמאגו :
בספר "מורם מן הקרקע" – Levantado do Chão יש בסוף קטע שבו הגיבור Mão Tempo יוצא בשעת לילה מבית הסוהר שבליסבון. הוא פוגש ברחוב איש ששואל אותו אם אפשר לעזור לו. Mão Tempo מתבייש אך האיש מתעקש שיבוא לביתו, יאכל צלחת מרק וישאר ללון ולמחרת יצא לדרכו. Mão Tempo אומר לאיש "אתה יודע, זה עתה יצאתי מבית הסוהר, אני לא בטוח שתרצה שאבוא לביתך"....אולם האיש אומר לו : "אני יודע, רואים זאת עליך ובכל זאת בוא לביתי ומחר סע לדרכך ולמשפחתך". Mão Tempo שואל אותו – "מה שמך"? - "ריקארדו ריש" – עונה לו האיש.... זו הפעם הראשונה שסאראמאגו מזכיר את ריקארדו ריש בספריו. מאוחר יותר יכתוב את הספר "שנת מותו של ריקארדו ריש".
לפני שהספר "תולדות המצור על ליסבון" הודפס הגיע סאראמאגו להוצאת קמיניו בו עבדה ריטה פאיש כמגיהה במהלך 30 שנה. סאראמאגו סיפר לה שהוא כותב ספר על הוצאת ספרים אך לא פירט מה שם הספר וכדומה. סאראמאגו לא נוהג לנדב אינפורמציה לפני שהספר נמצא ממש בידי העורך. ריטה אמרה לו – "אתה יודע, תמיד שוכחים את המגיהים..." והוא חייך. כשהספר היה כמעט מוכן הוא טילפן אליה ואמר לה – "ריטה, פתחי את כתב היד בעמוד זה וזה בעמוד זה וזה וקראי. ריטה פתחה את הספר במקום המצוין וגילתה שסאראמאגו כתב שם שמות של מגיהים, רובם או כולם בדויים, אך גם שמה של Rita Pais היה מצוין שם. ריטה אומרת שהיתה זו המתנה המרגשת ביותר שקיבלה...

ריטה פאיש ואנוכי בקרן ע"ש סאראמאגו

ריטה ערכה לי סיור בקרן ע"ש סאראמאגו, הכירה לי את אנה הנכדה של הסופר שאף היא עובדת בקרן. התכתבה עם פילאר אשתו של סאראמאגו וביררה מתי הסופר יהיה בליסבון ושכנעה אותי לדחות את מועד החזרה שלי הביתה שכן הסופר אמור להגיע לליסבון דוקא בסוף החודש.

ביום הרביעי לשהותי בליסבון, לאחר שנפגשתי עם המוציא לאור של סאראמאגו, זפרינו קואלו והגשתי גם לו את ספרי במטרה שימצא ענין בתרגומו לפורטוגלית, עליתי לאוטובוס הישיר לוילה ריאל, לפגוש את חבריי היקרים פילומנה ופרננדו, החברים עמם התחלתי את המסע שלי בפורטוגל ובעקבות סאראמאגו. (במבוא האישי לספרי אני מספרת את כל הסיפור על המפגש המרתק הזה. לחבריי בפורטוגל תרגמתי את המבוא ואת תוכן הענינים לפורטוגלית ).
אני מגיעה לוילה ריאל אחר הצהרים. האוטובוס מהודר, שני נהגים המתחלפים באמצע הדרך ודיילת לבושה במדים יושבת לצד הנהג ומוכרת משקאות ודברי מתיקה במהלך הנסיעה. הנסיעה הפכה קצרה בשל האוטוסטרדה החדשה המובילה בואכה צפונה וחולפת על פני יערות ונהר הדוארו.
בלילה, אני נכנסת למיטה בחדרי בביתה של פילומנה, חדר שנקרא על שמי A quarto da Miriam שכן הייתי הראשונה לחנוך אותו לפני שנים אחדות כשפילומנה ופרננדו בעלה עברו להתגורר בביתם החדש.
התחושה היא של חזרה הביתה, למשפחה, לאחותי התאומה, פילומנה.
ארוחות הצהרים והערב במקומות הקסומים של הצפון הותירו אותי שיכורה מיין ומנוף משכר.
בשעת אחר הצהרים של יום ראשון כששבנו מארוחת הצהרים בעיר Viseu מרחק של 83 ק"מ מוילה ריאל (!!) התישבנו פרננדו הצעיר, פילומנה ואנוכי בסלון ביתה של פילומנה והתחלנו לשוחח.
בחוץ ירד גשם של לפני הקיץ.... השיחה נסבה על המשורר פרננדו פסואה. פילומנה קמה ממקום משכבה על הספה, כששני הכלבים שלה "עוטפים" אותה, ואמרה לי : אני חייבת לקרוא לך את המכתב שכתב פסואה בלשון נקבה. ההטרונים הנשי היחיד שלו. מדובר במכתב של אשה גיבנת בשם "מריה ז'וזה" העומדת ליד חלון ביתה וצופה החוצה בגבר העובר שם מדי יום. המכתב הוא מכתב אהבה של אשה שיודעת שלעולם לא תגשים את אהבתה לאיש הזה, כי הוא לא יודע על קיומה וכי היא גיבנת ומכוערת וחולה ואיש לא ירצה בה.

פילומנה עם הכלבים... פילומנה ואנוכי


פרננדו

כשפילומנה קוראת את המכתב דומה הדבר לישיבה בתיאטרון. הקול מוליך את החזיון ואתה יכול לדמיין בעיני רוחך את האישה המסכנה הזו עומדת כך ליד החלון ומדברת/כותבת את המכתב הזה.
הנה לינק למכתב בפורטוגלית –
http://omj.no.sapo.pt/obras/carta_da_corcunda_ao_serralheiro.pdf

ביום שני בבוקר אני נוסעת לעיר פורטו לפגוש את חברתי ג'ו עמה אני מבלה את היום בעיר הצפונית היפה. ג'ו היא החברה של פילומנה ואיזבל שהכרתי לפני שנים אחדות כשגרתי בביתה של איזבל בליסבון. ערב אחד נכנסה הביתה בחורה אדומת שיער והאירה את החדר כולו – זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ג'ו.

ג'ו המקסימה ואנוכי בעיר פורטו

מפורטו נסעתי לאלגרב לבקר את חברתי איזבל ושהיתי בבית אמה בעיר פארו.
בשלושים במאי נסעתי לליסבון להתכונן לפגישה שלי עם ז'וזה סאראמאגו.

הפגישה עם ז'וזה סאראמאגו

הפגישה עם ז'וזה סאראמאגו
ביום ראשון 31 במאי 2009 נסעתי במונית לביתו של הסופר ז'וזה סאראמאגו בליסבון. אין זה ביתו הקבוע שכן הוא מתגורר באי לאנזרוטה שבאיים הקנריים, אך בביקוריו התכופים בליסבון הוא ואשתו פילאר שוהים בביתם הקטן שנמצא בכיכר לונדון בעיר.
את פני מקבלת אשה מבוגרת שאני לא מזהה, אך היא מיד מרגיעה אותי שפילאר תרד מיד מן הקומה העליונה ומציגה עצמה כחברה ותיקה של סאראמאגו. אני נכנסת פנימה לבית הקטן והיפה והנה פילאר יורדת במדרגות מן הקומה השניה. נשיקות וחיבוקים ואנחנו מתישבות מיד לשוחח. פילאר מדברת ספרדית והחברה ואנוכי פורטוגזית. (מזל, אני חושבת לעצמי, שאני מבינה ספרדית...)

פילאר דל ריו ואנוכי בביתם שבליסבון

פילאר מבררת אתי מה שעת הטיסה שלי אחר הצהרים וכשמסתבר לה שיש לי זמן היא מבקשת שניתן לחוסה (כפי שהיא קוראת לו בספרדית) עוד שעת מנוחה. וכך אנחנו מנהלות שיחה נפלאה. מסתבר שהחברה הותיקה היא מוסיקאית שגרה למעלה מארבעים שנה במילנו שבאיטליה. היא מגלה ענין רב בנושא הקולות שאני מדברת עליו בספרי.
כשפילאר עולה למעלה לסייע לסאראמאגו לרדת לקומה התחתונה אומרת לי החברה שפילאר תנצל את השעה שאשהה במחיצת הסופר על מנת לצאת לסידורים. לא קל לה לפילאר בשנה האחרונה שכן סאראמאגו היה חולה מאוד ועתה כשהוא החלים היא לא עוזבת אותו לבד בבית.
כשסאראמאגו מתיישב על הכורסא פילאר כבר בדלת עם החברה.... סאראמאגו שואל: פילאר, לאן את הולכת? והיא אומרת לו "אל תדאג, אני הולכת לקנות עיתונים..." הוא מתבונן בה במבטי אהבה וצל של חשש עובר בעיניו על שהיא הולכת לה....
עבורי היתה זו הזדמנות נפלאה לשוחח בארבע עינים עם סאראמאגו. הספר שלי בידיו ואנחנו מדברים. תחילה הוא מספר לי באריכות על השנה האחרונה שהיתה לו קשה מאוד. הוא חלה ואושפז בבית חולים. באותה עת כתב 40 עמודים מספרו "מסע הפיל" (שיצא בקרוב בעברית בתרגומה של מרים טבעון). הרופאים הצילו את חייו ולאחר שהשתחרר מבית החולים סיים את הספר. הספר, לדבריו, הוא ההומוריסטי ביותר שכתב והוא אומר: מענין שדוקא בתקופה הקשה של חיי כתבתי ספר עם כל כך הרבה הומור.
אחר כך סיפר לי שכתב לאחרונה, במהלך ארבעה חודשים בלבד ספר חדש שאת שמו אין הוא מוכן לומר עד אשר הספר יצא לאור.
עתה אנחנו עוברים לדבר על הקולות שאני שומעת בטקסטים שהוא כתב. הוא אומר שזה מענין מאוד, מעולם לא חשב שאפשר להבחין בין קולות הגברים לנשים... הוא כותב מבלי לחשוב על כך, כמובן.
כשאני אומרת לו שהקדשתי פרק לדמות הגברים ביצירה שלו ועל כך שאני מוצאת שהם אינם אחראים הוא אומר לי: זה ממש מענין, אני עצמי מעולם לא הייתי לבד. היו לי שלוש מערכות יחסים ארוכות עם נשים.
ואז אנחנו עוברים ספר ספר למן היצירה הראשונה שפרסם ומדברים על דמויות הגברים. אכן, כולם בגיל העמידה, כולם רווקים ללא ילדים, כולם מוצאים את אהבתם מאוחר מאוד בחיים. "לכולם גם אין חברים" אומר לי סאראמאגו...
"אז למה כתבתי על גברים כאלה", הוא שואל ועונה בעצמו "כנראה מתוך חמלה ואמפתיה כלפיהם, אבל האמת היא שכתבתי מבלי לחשוב על כך"....
שלוש נשים היו בחייו של סאראמאגו: אילדה ריש אשתו הראשונה אם בתו היחידה ויולנטה. בשנת 1970 התגרש ממנה.
מערכת היחסים השניה שלו היתה עם הסופרת הפורטוגלית הידועה איזבל דה נוברגה. לאשה זו הוא לא נישא, הם חיו בשני בתים נפרדים אך היו בקשר ארוך של כעשרים שנה.
איזבל דה נוברגה מספרת בראיון עיתונאי עמה על גלגול שמה של בלימונדה, הגיבורה ברומן "דברי ימי מנזר".
וכך היא מספרת: יום אחד אמרה לסאראמאגו שהיא נוסעת למאפרה ושאלה אותו אם ביקר בעיר וראה את המנזר שם. סאראמאגו אמר שלא. תחילה אמר שלא יסע, אחר כך התרצה ונסע עמה. כעבור מספר חודשים בא אליה עם כתב יד ואמר לה שהחליט לכתוב רומן על תולדות בנית המנזר. היא קראה את כתב היד ואמרה לו – יפה שבחרת שם לגיבור – באלתאזר – שבע שמשות. אבל הגיבורה, איזה מין שם זה מריאנה אמליה? אי אפשר שגיבורה כזו שרואה לתוך נשמותיהם של בני האדם יקראו מריאנה אמליה.... הלך סאראמאגו לספריה ונבר בשמות מן התקופה (המאה ה- 18) וחזר עם רשימה ארוכה של שמות. קרא בפניה את הרשימה, עצרה אותו בשם "בלימונדה" ואמרה לו – זהו, זה השם ההולם את הדמות המופלאה הזו. סאראמאגו צריך היה לחזור לכתב היד ולשנות בכל מקום את השם....

פילאר דל ריו, עיתונאית ספרדיה מאנדלוסיה, היא האישה שעליה אומר סאראמאגו – "הייתי צריך לחיות עד עתה (66) על מנת לפגוש את פילאר"
או "אם היה עלי למות בן 63, לפני שהכרתי את פילאר, הייתי מת זקן יותר ממה שאהיה כאשר תגיע שעתי למות.
לפילאר הוא מקדיש את כל ספריו מאז נישאו זה לזה וההקדשות מרגשות ויפות הן מאוד:
"האדם המשוכפל" (2002) – לפילאר, עד הרגע האחרון;"על הפיקחון" – 2004 – לפילאר, כל הימים כולם;"מוות לסירוגין" – 2005 – לפילאר, ביתי ;A Pilar, minha casa "מסע הפיל" – 2008 לפילאר שלא נתנה לי למות...

לאחר כשעה ומחצה שבה פילאר הביתה ואני ממהרת לבית המלון ולשדה התעופה. אחר הצהרים נוסע סאראמאגו לכפר הולדתו לטקס חשיפת פסלו.

Viagem na Senda das Vozes

Viagem na Senda das Vozes
A vida e a Obra de José Saramago
Carmel Publishing House - Jerusalem Israel

Prefácio pessoal

Há poucos anos atrás, o nome José Saramago era conhecido de poucos leitores hebreus, apenas daqueles que conseguiram ler Memorial do Convento, o primeiro livro de Saramago traduzido em hebraico (1990).
O autor despertou a minha curiosidade, mas fiquei satisfeita com a leitura deste livro e do outro que surgiu também em hebraico: O Evangelho Segundo Jesus Cristo. Senti que estas duas obras completavam o meu espaço cultural destinado à literatura portuguesa.
Foi só depois de eu contactar com a língua portuguesa, de conhecer os tesouros da cultura e da literatura de Portugal, que percebi que as minhas ideias nessa época eram extremamente redutoras.

Numa conferência em que participei na biblioteca Beit Ariela em Tel Aviv com o título "Sonhos", o orador, citando um verso de um poema escrito por um poeta português, Fernando Pessoa, disse: «é um poeta que vale a pena ler».
Escrevi sobre um pedaço de papel o título do livro e o nome do poeta (sobre quem eu não ouvira nada antes). No dia seguinte dirigi-me à secção de poesia na biblioteca da minha cidade. Lá estava o livro isolado. O papel tinha aroma a novo. Parece que ninguém o tinha requisitado e talvez nem sequer aberto.
Li o livro com muito prazer. Havia poemas e fragmentos de um poeta que é muitos poetas. A decisão de investigar a importância deste poeta levou-me a procurar nos semanários e nos jornais da literatura. Um artigo escrito por Yoram Melzer era sobre Pessoa e a sua multiplicidade de heterónimos. Neste artigo, o autor dizia também que o escritor português José Saramago, escreveu um livro com um título: O Ano da Morte de Ricardo Reis, em que narra uma história sobre a vida imaginativa de um dos quatro heterónimos mais importantes da frutuosa imaginação de Pessoa. Também se anunciava que este livro seria publicado em breve em hebraico.
Penso que eu fui a primeira pessoa a adquiri-lo na livraria perto da minha casa. A leitura deste livro constitui uma viragem para mim. A combinação entre Pessoa e Saramago levou-me a decidir ir na senda de Saramago e da sua obra, para examiná-la totalmente, e talvez também escrever sobre ela.

Inexperiente na época, tentei encontrar algumas informações na Internet sobre Saramago, autor que me era totalmente desconhecido.
Encontrei cerca de dez nomes na rede (depois de o autor receber o Prémio Nobel foram adicionados centenas de milhares de sítios!). Alguns deles referiam-se ao restaurante que dá pelo nome Saramago. Um sítio era a homepage de José Saramago. Rapidamente percebi que não era o autor, mas alguém com o mesmo nome.
Outro sítio de Fernando Gouveia, um engenheiro informático, revelou-me a que o jovem gostava de ler e apresentava Saramago como o primeiro autor da sua lista.
As mensagens de correio electrónico do engenheiro revelaram-me que era uma fonte de informação formidável em tudo o que diz respeito à obra e à personalidade de Saramago.

Após saber tudo que era possível tirar desta primeira pesquisa, começou a minha verdadeira viagem nos passos de Saramago.
Fernando, e a seu amiga, Filomena (que se tornou a minha melhor amiga), tornaram-se imediatamente pen pals e o diálogo tornou-se um dos mais emocionantes que havia conhecido – diálogo que posteriormente passou a longas conversas durante encontros pessoais. Os dois, grandes admiradores do autor, concordaram ajudar - me ao longo do meu percurso.
Facultaram-me informações de grande valor sobre os mais de 800 anos de história de Portugal, sobre os autores, a cultura e a sociedade actual etc. etc. Tudo temperado com a linguagem crítica de pessoas sensíveis.

Um ano e meio após o início da nossa correspondência, quando já começava a ler em Português e estudava os Cadernos de Lanzarote e artigos de jornais escritos sobre ele, Saramago ganhou o prémio Nobel de 1998. As linhas telefónicas entre Israel e Portugal poderiam testemunhar o júbilo que nos reunia dos dois lados do Mediterrâneo. A sensação de que o interesse pela obra de Saramago tinha começado antes de ele ser apontado como candidato ao prémio Nobel, inundou-me de felicidade o coração e a alma.

Em Maio 1999 fui informada pela embaixada de Portugal no meu país, que o director da Biblioteca Nacional em Lisboa, o Professor Carlos Reis, iria chegar a Israel para uma curta estadia de dois dias. O insigne professor havia sido convidado para fazer uma palestra sobre o Saramago na Ariela Biblioteca em Tel Aviv, numa noite dedicada à literatura portuguesa.
Para a pergunta se eu concordava em viajar em Jerusalém
)minha terra natal( com o palestrante, respondi de imediato positivamente. No meu imaginário vi um homem velho (a minha representação mental de um Director de uma Biblioteca Nacional), e tinha esperanças que encontrássemos uma linguagem comum, durante esta visita à cidade santa.
Enviei rapidamente um mail para os meus amigos portugueses que me acalmaram dizendo-me que tive muita sorte em viajar em Jerusalém com o melhor e mais estimado ensaísta literário em Portugal, um professor de Literatura Portuguesa, internacionalmente reconhecido.
O encontro no lobby do hotel foi muito natural. Poucos minutos depois de nos saudarmos estávamos no carro da embaixada que foi enviado para nos receber e, imediatamente, teve início uma conversa que continua passados cerca de dez anos.
Durante cinco horas caminhámos em Jerusalém, ou por partes da cidade. Carlos Reis ficou entusiasmado e não o escondeu. Saramago tornou-se o principal assunto da nossa conversa, e logo compreendemos que embora ele fosse português e eu israelita, tínhamos lido os mesmos textos do autor (cadernos e livros). Por vezes, um de nós iniciava uma frase e o outro concluía-a naturalmente.
Carlos Reis disse­-me na mesma ocasião que tinha passado três dias em Lanzarote, durante os quais havia entrevistado o escritor. As entrevistas foram reunidos no livro Diálogos com José Saramago, publicado em Portugal, diálogos em que o ensaísta-entrevistador tenta seguir as ideias e os caminhos da escrita do autor.
Esta reunião na casa do autor e as conversas entre eles criaram uma verdadeira amizade. Carlos Reis foi um dos hóspedes na Suécia, presentes na cerimónia de Prémio Nobel e ele disse-me que Pilar, a mulher de Saramago, numa das noites, usava um vestido em que foram impressas frases do livro O Evangelho segundo Jesus Cristo, o livro que foi o motivo da saída de Saramago de Portugal para Lanzarote.

Saramago e Carlos Reis em Lanzarote

Carlos Reis disse-me também que Saramago o convidou, num belo dia, para almoçar num restaurante da Serra do Bussaço, um lugar mágico. No meio da refeição, o autor entregou-lhe um saco de plástico simples e disse lhe: «este é meu presente para a Biblioteca Nacional».
Quando Carlos Reis abriu a bolsa descobriu o manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis. Ficou deveras emocionado. Como Director da Biblioteca Nacional em que existem milhares de livros e centenas de manuscritos compreendia melhor do que ninguém o significado do tesouro que lhe cabia em sorte e em sorte dos pesquisadores do autor.

O manuscrito do livro O Ano da Morte de Ricardo Reis pode encontrar-se em Lisboa, na secção dos "reservados" desta grande biblioteca, escondido dentro de dois grandes capas de cartão.
Numa das minhas visitas a Lisboa fui conduzida aos "reservados." Entendi imediatamente que estava a viver uma experiência que não acontece muitas vezes.
Numa leitura atenta do texto, verifiquei que estava ornamentado com correcções feitas pela mão do autor, «manuscritas», no sentido literal do termo. Ao que parece, Saramago faz, ou fazia, correcções sobre o texto impresso. Um caderno preto acompanhava o livro em que o autor escreveu observações incluindo a bibliografia que havia consultado antes (e que englobava áreas como História, Política, Filosofia e Literatura). Foi fascinante observar os sinais das indecisões antes do texto definitivo, tais como: «o que escrever no primeiro capítulo?», «quem serão as personagens?», «quais vão ser os seus nomes?», «qual vai ser o tempo que vai abrir o livro?» E ainda muito mais perguntas de vários tipos.

Esta foi uma experiência muito interessante para mim, ainda mais do que um encontro pessoal com o autor. Tocar a caligrafia quer dizer vislumbrar o interior do autor, entrar no espaço de sua intimidade sem que o autor tenha consciência disso.
Ler o livro completo que foi publicado, após as indecisões e as correcções, é um direito de quem compra o livro e o lê. Mas nesta fase o livro já não pertence ao autor, ele torna-se propriedade dos leitores.
Nem sempre o manuscrito é dado pelo autor durante a sua vida. Em geral, o manuscrito pode ser encontrado no sótão, ou nas mãos dos herdeiros que interessados apenas em ganhar uma fortuna à conta do talento do outro.
Saramago é um autor que ao oferecer o manuscrito, fornece um certificado da sua coroação como laureado do Prémio Nobel, consciente de que expõe aqui aspectos que não é possível compreender sem esta atitude. Este acto exige coragem, segurança e, principalmente, generosidade.
Nos últimos anos Saramago utiliza o processador de texto informático. A escrita sobre o ecrã do computador não nos permite, aos leitores, o encontro com as indecisões do autor. Recebemos um produto acabado e às vezes é mais claro, mais limpo de multiplicidade de sentidos. Só que nem sempre é o produto com melhor qualidade.
Não há razão para lamentar o que "está perdido". Mas ainda não vejo um substituto para a exaltação provocada pelo sentimento do contacto com o papel, com o aroma de um novo livro, folheando páginas, possuída da curiosidade própria dos fãs de literatura.

Nas minhas numerosas viagens a Portugal em que também encontrei José Saramago, passei horas sentada na Biblioteca Nacional. Ao mesmo tempo tive conversas com Carlos Reis durante as quais discutíamos as coisas que eu escrevia, e recebi dele múltiplas indicações de que estava no caminho certo. Todas essas razões, e muitas mais do que este texto curto pode conter, levaram-me a escrever este livro que é um gesto de reconhecimento de muitas pessoas que introduziram um novo prazer na minha vida. Um gosto de algo que está perto e longe ao mesmo tempo. Proximidade de uma nova cultura que aparentemente foi algo difícil de penetrar, e que aqui se torna uma parte de mim, algo que eu não poderei ignorar nunca mais.
Graças à minha boa sorte, encontrei pessoas de diferentes meios sociais e culturais. Essa experiência é o que eu quero transmitir ao leitor, bem como partilhar com os leitores Israelitas a minha experiência pessoal. Neste livro vou apresentar uma leitura pessoal e feminina da obra de José Saramago. Algumas dessas leituras passaram no julgamento de tantos amáveis leitores, que seria impossível mencioná-los todos, em tão breve texto.

Agradeço a José Saramago o facto de a sua escrita me ter iniciado numa pesquisa sobre a sua obra. Graças a ele, encontrei o Professor Carlos Reis, os amigos Fernando e Filomena, para além de um círculo inumerável de pessoas que surgiu no meu caminho.
Agradeço à embaixada portuguesa em Israel pelo apoio que me foi dado durante todo o percurso, e principalmente a Fernando Ferreira da Silva, adido cultural da embaixada, alguém que fala perfeitamente hebraico, e que foi um companheiro perfeito no programa sobre a literatura na rádio israelita "palavras que tentam tocar", dedicado exclusivamente à obra de José Saramago.
Um agradecimento especial aos meus professores de português: Lúcia Mucznik e Inacio Steindhardt, e a Miriam Tivon, a tradutora para hebraico dos romances de Saramago, por longos anos de amizade e incentivo.
Finalmente, quero agradecer à minha família que me acompanhou nesta longa viagem com paciência e compreensão. Uma viagem que os "confundiu" também a eles, ao ponto de mais do que uma vez me apresentarem como alguém que nasceu em Portugal, quando de facto as minhas raízes estão profundamente implantadas em Israel.

Índice

Préfacio Pessoal - Viagem na Senda do Saramago
Saramago - curta biografia e o discurso na cerimônia do Prêmio Nobel 1998

CAPÍTULO I - Orquestração das vozes na obra de Saramago -
A voz do autor-narrador em Ensaio sobre a Cegueira
Narrador Intruso e Neutro
Narrador testemunha nos acontecimentos e os narra por dentro
Narrador em máscara do author mesmo – o velho da venda preta e o cego de nascença
As protagonistas todos como narradores
O escritor cego

As vozes dos homens em Ensaio sobre a Cegueira
A voz de poder como Canto Gregoriano
O percurso da voz de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens de poder em Ensaio sobre a Cegueira
As ordens como Canto Gregoriano
vozes dos homens no grande circuito
Vozes dos todos os homens cegos no manicómio
Vozes dos maldavos
Vozes dos homens no estreito circuito

As vozes das mulheres
As mulheres em Ensaio sobre a Cegueira
A estada no manicómio – o papel das mulheres e a forma do discurso entre si e entre elas e os homens
O debate antes da cena da violação
O médico, a mulher do médico e a rapariga dos oculos escuros – antes da violação
A cena da violação
O priemeiro banho – dentro do manicómio – depois a violação
A cena de assassinato
A saída para liberdade – a mulher do médico e as outras mulheres
O segunda banho – As Três Graças
A cena da igreja
Fragmentos dos cadernos do Lanzarote


CAPÍTULO II - A Dialéctica em cinco exercícios de autobiografia no romance Manual de Pintura e Caligrafia

Primeiro exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As impossíveis crónicas.
Segundo exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Eu, bienal em Veneza.
Terceiro exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: O comprador de bilhetes- postais
Quarto exercicio de autobiografia em forma de capítulo de livro, Titulo: Os dois corações do mundo.
Quinto e último exercicio de autobiografia, em forma de narrative de viagem, Titulo: As luzes e as sombras.
Anexo – excerto do livro "Diálogos com José Saramago"


CAPÍTULO III – o herói saramaguiano e a responsibilidade – Todos os Nomes; Memorial do Convento; História do Cerco de Lisboa
Introdução
José, o protagonista em Todos os Nomes
Os diálogos imaginários de José
Os diálogos reais
Baltasar Mateus, o protagonista em Memorial do Convento
Raimundo Silva, o protagonista em História do Cerco de Lisboa

CAPÍTULO IV – O motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
A concepção da culpabilidade na tradição ocidental
Os origens do motivo da culpabilidade em O Evangelho segundo Jesus Cristo
José e o sentido da culpabilidade
Anexo – excertos dos Cadernos de Lanzarote sobre O Evangelho segundo Jesus Cristo


CAPÍTULO V – Saramago e Fernando Pessoa – O Ano da Morte de Ricardo Reis
Introdução – Saramago e intertextualidade
Fernando Pessoa – galeria das vozes – um poeta que é muitos poetas
Os heterónimos tornar-se uma parte intrinseco da vida de Pessoa
O Ano da Morte de Ricardo Reis
Alguns exemplos da intertextualidade em O Ano da Morte de Ricardo Reis
Lídia e Marcenda – as figuras femininas no romance
Os encontros imaginários entre Pessoa e Ricardo Reis

Conclusão
Bibliografia